פרק י"ד בספר מלכים א' הוא הפרק שבו מתחיל גזר הדין לבוא על ירבעם. עד כה שמענו את הנבואה על בית ירבעם בדרך כלל, וכאן הכתוב מספר כיצד הדברים מתחילים להתגשם בפועל, החל ממחלת בנו. בהמשך הפרק עובר הנביא לתאר את מלכות יהודה בימי רחבעם, ובכך נפתחת השיטה שתלווה אותנו לאורך כל הספר: מעבר בין מלכות ישראל למלכות יהודה וחזרה.
בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן־יָרׇבְעָם׃ וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם לְאִשְׁתּוֹ קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי־אַתְּ אֵשֶׁת יָרׇבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה־שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא הוּא־דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל־הָעָם הַזֶּה׃
ירבעם מבקש מאשתו להתחפש ולהסתיר את זהותה. והדבר פלא עצום: היא הולכת אל אחיה השילוני, אל נביא. נביא ודאי יודע הכול. הוא אינו צריך את שמך ולא את מספר הזהות שלך. שאול מגיע אל שמואל בלי שיאמר מי הוא, ושמואל מודיע לו שהוא מעותד למלוכה. אם כן מה טעם לשלוח את אשתו בתחפושת, וכי זה ישנה דבר?
פשוטו של דבר, אומר הרד"ק, ירבעם ידע שאחיה שונא אותו. אחיה הוא זה שמינה אותו למלך, וירבעם לא זו בלבד שלא מילא את הציפיות אלא הלך והכעיס את השם. לכן אמר לה: תשתני, שכן אם תבואי בתור אשת ירבעם הוא יפטור לך לרעה. אך עדיין הדבר מפליא, שהרי הנביא יאמר רק את מה שהשם אומר לו, והשם מן הסתם יגלה לו גם מי היא האישה הזאת.
המלבי"ם מבאר שהיו כאן שתי השתנויות. השתנות ראשונה - בפני העם. אם יראו שאשת ירבעם הולכת אל נביא השם, הדבר יפגע ב"שם הטוב" של ירבעם. יאמרו: הנה ירבעם, פתאום מתחיל ללכת לרבנים ומחפש צדיקים ונביאים? כל הזמן היה בעל ועבודה זרה ועגלים, ומה קרה עכשיו? לכן ביקש שהעניין ייעשה בהיחבא, כדי שלא יחשבו שהתחיל להאמין בנביאי השם במקום בנביאי הבעל.
השתנות שנייה - בפני הנביא עצמו, וזה מה שנרמז בפסוק ה' "וְהִיא מִתְנַכֵּרָה", עושה את עצמה כנוכריה. מדוע? אומר המלבי"ם: כאשר היה אדם מגיע אל הנביא, הנביא היה מבקש על עניין מסוים, ובאופן רגיל לא היה רואה בנבואה יותר ממה שביקש. אם ביקש לדעת היחיה הילד או לא, זה מה שהראו לו. ירבעם חשש שאם הנביא יזהה מיד את אשתו, הוא לא יחקור רק על הילד הפרטי אלא על הכלל: מה יהיה עם בית ירבעם. וברגע שישאל שאלה על הכלל - יקבל נבואה על כלל בית ירבעם. וכל עוד היא מתנכרת ושואלת רק על הילד, הנביא יקבל אינפורמציה רק על הילד.
ומדוע כל כך חשש? מפני שברגע שנבואה נמסרת, היא כבר כאילו יורדת ומתגשמת כאן בעולם. כל עוד לא נמסרה, היא נמצאת בשמיים ואולי עוד תשתנה. אבל משנמסרה, הסיכויים שתתגשם מוחלטים בהרבה. אמנם אין זה מוחלט לגמרי, שהרי עדיין יש מקום לתשובה - אמרנו שרק נבואה לטובה מוחלטת ואין בה שינוי, אבל נבואה לרעה יש בה מקום לשינוי. ובכל זאת, הדבר הופך ממשהו ערטילאי למשהו מוחשי שירד לעולם. ולכן אמר לה: תתנכרי.
ודווקא מאחיה השילוני חשש ביותר, שכן ידע את הכלל שראינו אצל שאול: מי משח אותו למלך? שמואל. ועל ידי מי ירד ממלכותו? שמואל. אמר ירבעם: אני נמשחתי על ידי אחיה, מי אם כן יורידני? אחיה. לכן פחד כל כך מן המפגש הזה.
וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ וּבָאת אֵלָיו הוּא יַגִּיד לָךְ מַה־יִּהְיֶה לַנָּעַר׃
"נִקֻּדִים" הם כיסנין, פת הבאה בכיסנין, כעכים יבשים. "בַּקְבֻּק" הוא כלי שהיו שמים בתוכו נוזל, ונקרא כך, כמו שמזכיר הרד"ק, על שם הקול שנשמע בעת שמערים ממנו: בק-בק. מעניין שאף בלועזית זה כך: "בוטל" - אותו קול עצמו הנשמע בשעת המזיגה. ומכאן הכינוי שהיו מכנים שתיין המסתובב עם הבקבוק בידו: "אויבר בוטל", עובר בטל.
ומדוע היה צריך להביא מנחה אל הנביא? כך היה מקובל, כמו שראינו אצל שאול שהלך לחפש את האתונות, ונערו אמר לו שיש כאן רואה, והוא השיב "וּתְשׂוּרָה אֵין לְהָבִיא" - אין באים אל הנביא בידיים ריקות. אבל שים לב, אומר המלבי"ם, כמה התחכם ירבעם: הוא לא שלח מתת הראויה למלך או לאדם נכבד, אלא מה ששולח כפרי פשוט - עשרה לחם ונקודים ובקבוק דבש, דבר מינימלי. גם זה היה חלק מתרגיל ההטעיה: כשיראו מנחה כזאת, ודאי יאמרו שאין זו אשת המלך אלא איזו אישה פשוטה, כפרית, שבאה להביא תשורה לנביא השם.
וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרׇבְעָם וַתָּקׇם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא־יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ׃
"קָמוּ" פירושו עמדו: מיתרי העין עמדו ולא יכלו לראות, וזה מרוב זקנתו - "מִשֵּׂיבוֹ". ובמדרש אמרו: כל מי שמעמיד תלמיד שאינו הגון, עיניו כהות. ומנין? מכאן, מאחיה השילוני. שהרי ירבעם בן נבט היה תלמידו, והוא העמיד תלמיד שאינו הגון, ולפיכך כהו עיניו.
וַיהֹוָה אָמַר אֶל־אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרׇבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל־בְּנָהּ כִּי־חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה׃
את זה ירבעם לא לקח בחשבון. הוא חשב שהיא תבוא ותשאל על הילד, והנביא יבקש נבואה רק על הילד ויקבל תשובה רק עליו. אבל הוא לא שיער שעוד לפני בואה יגלה הקדוש ברוך הוא את אוזן חסידיו ויודיע לו מה עומד לקרות, ואף ימסור לו מסר ברור: "כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ".
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת־קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרׇבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה׃
עוד לפני שראה אותה, כשנשמע קול רגליה בפתח, הוא מכריז: בואי אשת ירבעם. למה את מתנכרה? כלומר: את סבורה להתנכר כדי שלא אכין את עצמי לנבואה על בית ירבעם ולא אשאל בעניין הכלל. אבל זהו מאמץ שווא לחינם, שכן גם בלי שאתכונן "אָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" - השם כבר שלח אותי מראש בדבר קשה, בלא שום הכנה. אם כן כל ההתנכרות מיותרת.
לְכִי אִמְרִי לְיָרׇבְעָם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִמֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃ וָאֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא־הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֺתַי וַאֲשֶׁר־הָלַךְ אַחֲרַי בְּכׇל־לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי׃
"יַעַן אֲשֶׁר הֲרִמֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם" - היית צריך לזכור זאת. אינך בן מלכים אלא בן הדיוט, נבט לא היה מלך. הרמתי אותך מתוך העם ונתתיך נגיד, וזו כבר סיבה שהיית צריך להתאמץ בעבודת השם כפליים. ולא זו בלבד: "וָאֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ". אם בשבילך קרעתי ממלכה של בית דוד, הרי שנדרש ממך להיות צדיק יותר מבית דוד, כדי להצדיק את קריעת המלוכה. ואתה - לא די שלא הלכת כדוד.
וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ׃
מי היה לפניך ובגללו נקרעה המלוכה? שלמה. ואומר לו השם: אתה הרעת יותר ממנו. שלמה אמנם בנה במות, אבל עשה זאת בשביל נשיו, ואצלך "וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ" - לא בשביל נשיך אלא בשביל עצמך. שלמה לא מיחה בנשיו מפני שאהב אותן, כלומר מתוך אהבה צדדית, ואתה עשית "לְהַכְעִיסֵנִי", מתוך מטרה מכוונת להכעיס את בורא עולם. ושלמה עצמו לא עזב את השם, אף שנשיו עבדו עבודה זרה, ואילו אתה "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ". בכל הפרמטרים נעשית גרוע משלמה. החלפתי את שלמה כדי להביא מלך צדיק, ולא זו בלבד שאינך צדיק, אלא הרשעת פי כמה וכמה.
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל־בֵּית יָרׇבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרׇבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית־יָרׇבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד־תֻּמּוֹ׃
הביטוי הזה יחזור לפנינו פעמים רבות בהמשך, ולכן נבארו כאן. "מַשְׁתִּין בְּקִיר" - הרד"ק מסביר שהכוונה אפילו הכלב, שדרכו להרים רגלו ולהשתין בקיר, כלומר אפילו כלב לא יישאר ממנו. פירוש נוסף ברד"ק: "משתין" מלשון משית, משית בקירות לבו, דהיינו כל איש מחשבה, אדם שמשית עצה בנפשו וחושב - גם אותו אכרית. פירוש נוסף: לא יישאר שום זכר, שכן דרכו של הזכר להשתין בקיר.
והמלבי"ם מוסיף, בדרך דרש, ש"משתין בקיר" הוא הפתיחה ל"עצור ועזוב": לא יהיה מי שיהיה משתין בקיר של עצור ועזוב. "עצור" הוא אדם הכלוא בבית האסורים, אסיר, ו"עזוב" הוא עני שאין לו מה לאכול. כלומר האדם מבית ירבעם יהיה כה שפל, שאפילו העצור והעזוב, השפלים ביותר, יגרשו אותו ולא יניחו לו להשתין ליד קיר ביתם. זה מראה לאיזו רמה נמוכה ירד בית ירבעם.
ובפירוש "עצור ועזוב" יש עוד דרכים. האברבנאל מבאר: לא יישאר לו ממון העצור באוצרות - "עצור" מלשון אסוף - ולא מקנה העזובים בשדה, אלא ביעור טוטאלי שלא יוותר מאומה. והרלב"ג מבאר: "עצור" זה מה שיש בידו, העצור אצלו, ו"עזוב" זה מה שהפקיר ועזב ביד זולתו, מה שנתן לאחרים. מכל אלה, מה שבידו ומה שמסר לאחרים, לא ייוותר דבר.
"כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד־תֻּמּוֹ" - מהו הגלל? הרד"ק מביא את דברי חז"ל בבבא קמא שגלל הוא שן, וכמו שהשן מבערת את המאכל עד תומו, כך יבוער בית ירבעם עד דק. ולמה נקראת השן גלל? כי "אבן גלל" היא אבן שיש, והשן דומה לאבן שיש. ויש מפרשים שגלל הוא כמו גללים, צואה: כמו שהמאכל מתבער לחלוטין עד שנהיה גלל, כך יתבער בית ירבעם. והרלב"ג מביא פירוש שלישי: גלל הוא הרוח, ונקרא כך על שם שהוא מגלגל את כל אשר יפגוש בדרכו. כשם שסופה מוחקת הכול, כך יבוא יום סופה וסער ולא ייוותר מבית ירבעם מאומה.
הַמֵּת לְיָרׇבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
מי שמבית ירבעם ימות בעיר, יאכלוהו הכלבים, שהכלבים מצויים בעיר. והמת בשדה יאכלוהו עוף השמיים, שבשדה מצוי יותר עוף השמיים. ושים לב ללשון "הַמֵּת לְיָרׇבְעָם" - עדיין אין הכתוב מדבר על ירבעם עצמו, כפי שנראה מיד.
וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָהֿ רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד׃ וְסָפְדוּ־לוֹ כׇל־יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרׇבְעָם אֶל־קָבֶר יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרׇבְעָם׃
הנביא מוסיף ומודיע לה נבואה קשה על הילד עצמו: ברגע שתיכנס אל העיר, ימות הילד. "וְסָפְדוּ־לוֹ כׇל־יִשְׂרָאֵל" - הילד הזה לא היה תינוק אלא נער מבוגר למדי, כולם הכירוהו והיה אהוב על הכול, ולכן ספדו לו כל ישראל. "כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרׇבְעָם אֶל־קָבֶר" - הוא היחיד מבית ירבעם שייקבר, חוץ מירבעם עצמו. שהרי "יבוא לירבעם אל קבר", אל קברו של ירבעם, ומכאן אנו לומדים שירבעם עצמו כן ייקבר, אבל שאר בית ירבעם לא.
ובמה זכה נער זה להיות היחיד שייקבר? "יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב". חז"ל אומרים שאמנם צדיק לא היה, אבל מעלה אחת הייתה לו: הוא הלך וביטל את הפרוזדאות שהעמיד אביו, ועלה לרגל לירושלים. אביו ירבעם בן נבט העמיד משמרות כדי שאיש לא יעלה לרגל, והבן עקף את המשמרות והגיע לירושלים לעבוד את השם בבית המקדש. וראה איזו מעלה גדולה יש בזה: מביתו ודאי ניסו למנוע ממנו, מביתו היו לו כל המעכבים שבעולם, ואף על פי כן נלחם כנגד בית אביו ועשה זאת. מכאן שהייתה לו בזה זכות מיוחדת.
וְהֵקִים יְהֹוָה לוֹ מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת־בֵּית יָרׇבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם־עָתָּה׃
עתה מבאר הנביא מי יהיה זה שיכרית את בית ירבעם: לא אחד ממלכי יהודה, אלא מלך שיקום אחריו על ישראל, והשם יקים אותו לתכלית הזאת עצמה, שישמיד את בית ירבעם. ומהו "זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם־עָתָּה"? "זה היום" - כל הנמצאים בבית ירבעם היום, בעת הגזירה. "ומה גם עתה" - גם מה שייוולד מעתה עד בוא הגזירה. שלא תאמר שרק העומדים בשעת הגזירה ימותו, ואלו שייוולדו בינתיים יינצלו, הרי הגזירה אינה באה מיד, ובינתיים ימשיכו וייוולדו. אף אותם יכרית.
וְהִכָּה יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת־יְהֹוָה׃
לאחר שהודיע את עונשו של ירבעם, מודיע הנביא את עונשם של כלל ישראל, שיבוא בעוד זמן רב, ובשלושה שלבים. "וְהִכָּה יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל" - זו ההכאה שהייתה בימי חזאל מלך ארם, כפי שנראה בהמשך. "וְנָתַשׁ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה" - עקירה מן האדמה, על ידי אשור בימי פקח בן רמליהו. "וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר" - בימי הושע, שסנחריב הגלה אותם אל חלח וחבור ונהר גוזן.
ולמה? "יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־אֲשֵׁרֵיהֶם". על חטא העגלים אמר הקדוש ברוך הוא שאיני נתבע מהם, שהרי היו כמו אנוסים, והייתה להם הצטדקות. אבל לאחר מכן הלכו הם מעצמם והוסיפו ועשו אשרות, וזה כבר לא בא מירבעם. הלכת והחמרת ודקדקת בעבודה זרה, לא הסתפקת בעגלים שהכריחו אותך אלא בנית לך אשרות משלך. ולכן מדגיש המלבי"ם את ההבדל: בתחילה נאמר "בגלל חטאות ירבעם", וחטאת ירבעם היו העגלים, ואחר כך מאשים אותם באשרות. מיטתו של ירבעם נחתמה בגלל העגלים, אבל נזקו של כלל ישראל בא בגלל האשרות, שכן ביחס לעגלים נידונו כאנוסים, כשוגגים, ולא כמזידים.
ובלשון העונש עצמה יש נחמה. חז"ל אומרים: טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם. בלעם אמר "כַּאֲרָזִים עֲלֵי־מָיִם", וארז חזק הוא, אבל באה הרוח ועוקרתו והופכתו על פניו. רוח חזקה קצת ואין לו סיכוי, נגמר הארז ונפל. ואחיה אמר "כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם", והקנה כשבאה רוח חזקה משתטח לגמרי, לפעמים דבוק לאדמה, אבל הוא אלסטי, ואחר כך מתרומם וחוזר למקומו. אף כשאמר אחיה דבר שלילי, לא היה זה דבר שלילי מוחלט שאין לו תקומה, אלא דבר שעתיד בסופו של דבר לקום ולעלות.
וְיִתֵּן אֶת־יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
והרי אמרנו שביחס לחטאת ירבעם היו כאנוסים, ועיקר חטאם הוא האשרים. אם כן מדוע פוקד עליהם גם את חטאת ירבעם? התשובה פשוטה: אדם נקרא אנוס כל עוד נשאר באונס. אבל אם אחר כך הלך ועשה גם מעצמו, הוכחת שהאונס ההוא נוח היה לך. אם כן, תשלם גם עליו. משל למה הדבר דומה? למי שגדר את שדה חברו משלושה כיוונים, שאין החבר צריך לשלם לו כלום, שהרי לא ביקש. אבל אם הלך החבר וגדר בעצמו את הרוח הרביעית - הרי גילה שנוח לו בגדר, ומשתתף גם בהוצאות. כך כאן: נוח לך בסופו של דבר בעבודה זרה, עד שהלכת ועשית אשרים מדעתך? אז נתבעים ממך גם העגלים. "גילו דעתייהו דניחא להו בחטאת ירבעם".
וַתָּקׇם אֵשֶׁת יָרׇבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה הִיא בָּאָה בְסַף־הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת׃
לכאורה יש כאן סתירה לדברי הנביא, שאמר "בְּבֹאָהֿ רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד", וכאן נאמר שמת כשבאה בסף הבית. אומר המלבי"ם שאין זו קושיא כלל: הנער מת בשעה שנכנסה לעיר, אלא שהיא עדיין לא ידעה. רק בהגיעה אל סף הבית נודע לה שהנער מת, אבל מיתתו הייתה מרגע שנכנסה לעיר.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרׇבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
מקובל היה למלכים לכתוב "דברי הימים", כלומר קורות המלכים: מה קרה עמם, אילו מלחמות נלחמו ואילו דברים עשו. ואל להתבלבל: כל אותם "דברי הימים" הנזכרים כאן ובהמשך אינם ספר דברי הימים שבידינו, אלא רשומות קורותיהם של המלכים. "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרׇבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו".
וּרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן־אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמׇלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַ͏ִם הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית׃
מכאן והלאה נראה לאורך כל הדרך כיצד הנביא עובר ממלכות ישראל למלכות יהודה וחוזר. לפעמים הוא נשאר זמן רב במלכות אחת, כמו שנראה אצל אחאב, ולפעמים עובר מזה לזה, פרק ופרק. כאן הוא חוזר לרחבעם בן שלמה שמלך ביהודה, בן ארבעים ואחת במלכו, שבע עשרה שנה מלך בירושלים - "הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר יְהֹוָה", העיר שהייתה אמורה לקרבו לעבודת השם, ולא כך היה. ולמה מדגיש הכתוב "וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית"? מפני שאמו עבדה עבודה זרה לעת זקנת שלמה, והיא זו שהביאה גם את בנה רחבעם לידי עבודה זרה.
וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ׃
"וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ" - הכעיסו את השם, יותר מכל אשר עשו אבותם בחטאתם. יותר ממה שהכעיסו בזמן השופטים, הכעיסו עכשיו בימי רחבעם בן שלמה.
וַיִּבְנוּ גַם־הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כׇּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כׇּל־עֵץ רַעֲנָן׃ וְגַם־קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
"קָדֵשׁ" הוא לשון ניאוף ומשכב זכור. המלבי"ם מסביר שהכתוב מדבר על הכנעני: "וְגַם־קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת" - מי עשו? הגויים. הם אלה שעשו, וישראל לא מיחו בידם. אך לפי פשוטו של מקרא, אומר המלבי"ם, הכוונה שעם ישראל עצמם עשו ככל התועבות אשר עשו הגויים.
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
מי הוא שישק? חז"ל אומרים שהוא פרעה נכו. הוא זה שרצה את כיסאו של שלמה, ונקרא שישק על שם שהיה שוקק ומתאווה לכיסא השן המיוחד שבנה שלמה. ואכן ניסה לעלות עליו, וקיבל "זפטה" עד שהחליט לוותר על התענוג. שהרי היו בכיסא אריות של זהב שעבדו על מנגנונין, בלשון המדרש, מה שנקרא היום מנגנון, והיה צריך לדעת בדיוק היכן ללחוץ, לפענח את הקוד הסודי. והוא לא ידע, דרך במקום הלא נכון, והאריה הכה בו והוא נהיה נכה - ומכאן קראו לו פרעה נכו.
וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת־הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת־כׇּל־מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה׃
הבן שהייתה כאן עשירות גדולה. מדובר ביהודה, ובזמן שלמה הכסף והזהב לא נחשבו למאומה, כאבנים היו. ואת הכול לקח שישק, גם את מגיני הזהב שעשה שלמה לכבוד.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל־יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ׃ וַיְהִי מִדֵּי־בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהֹוָה יִשָּׂאוּם הָרָצִים וֶהֱשִׁיבוּם אֶל־תָּא הָרָצִים׃
הרד"ק מסביר שהרצים היו נושאים את המגינים לכבוד, ולא לצורך מלחמה. כמו שראש הממשלה נוסע ואופנועים לפניו, כך כאשר היה המלך יוצא היו יוצאים עם המגינים לפניו ואחר כך מחזירים אותם אל תא הרצים.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם וְכׇל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵמָּה כְתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרׇבְעָם כׇּל־הַיָּמִים׃
זכרו שבתחילה רצה רחבעם לצאת למלחמה כנגד ישראל שלא קיבלו את מלכותו, ובא אליו שמעיה הנביא ואמר לו: "מאיתי נהיתה זאת", אל תצא להילחם בהם, זהו עונש לאביך שלמה שהממלכה תתפלג. אבל בתקופה מאוחרת יותר כן היו מלחמות בין ישראל לבין עצמו, וזה דבר נורא. מתו שם מספרים מדהימים, דברים שקשה לקבל. וחסדי השם שאין לנו את זה היום.
וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
שוב מזכיר הכתוב את שם אמו, מפני שהסיתה אותו לרוע עד סוף ימיו. ויש אומרים שעד סוף ימיו היה דומה לה במעשיה.
כאן העניין מוזכר רק ברמז, ובדברי הימים, שהוא חזרה על ימי מלכי ישראל ובו דברים הרמוזים כאן באים ביתר פירוט, מסופר על מלחמת שישק בהרחבה. בדברי הימים ב' פרק י"ב: "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" - לאחר שהתבססה המלכות, שוב אין צורך בבורא עולם. "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלַיִם כִּי מָעֲלוּ בַה'". למה עלה? לא חשבונות גשמיים של כיבוש, אלא "כי מעלו בה'".
וממשיך הכתוב: "בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים" - כל הערב רב הביא איתו, העיקר לצאת נגד עם ישראל. "וַיִּלְכֹּד אֶת עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד יְרוּשָׁלָיִם. וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה... וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק. וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה'" - עשו תשובה.
"וּבִרְאוֹת ה' כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלַיִם בְּיַד שִׁישָׁק". ומה פירוש "כמעט לפליטה"? אין זה "כמעט" כדרך שאנו רגילים לומר, אלא קרא זאת: כִּמְעַט - כאילו הם מעטים. כמו "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיע", שאין הכוונה שכמעט אכניע, אלא שאכניעם כאילו היו מעטים, כאילו באו שניים בלבד ולא עם רב של מיליונים. אף כאן: ונתתי להם מעטים שיהיו לפליטה. "כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת" - לא תהיה הצלה גמורה, אבל גם לא הכרתה גמורה.
ועל פי זה מבאר המלבי"ם את עניין מגיני הנחושת. כאשר ראה רחבעם את עליית שישק ואת נטילת המגינים, עשה תחתיהם מגיני נחושת, והמטרה הייתה לזכור את מה שעבר עליו ואת חסדי השם שעשה עמו. במקום מגיני זהב עשה מגיני נחושת, כדי שיראה תמיד את חסד השם שהצילו, ועל ידי זה תתגבר בו הכרת הטוב ותתגבר בו ההכנעה לפני השם ולא ישוב לכסלה עוד. ולכן תמיד כשהיה יוצא היה מבקש שיישאו לפניו את מגיני הנחושת, לא מצד הכבוד אלא כדי שלא יגבה לבו. הרי לעשות מגיני זהב לא הייתה לו בעיה, לא היה מדובר במצב שאין כסף והציבור עני, אלא שבחר בנחושת כדי להזכיר לו את שפלותו ואת חובתו כלפי בורא עולם.
ומכאן גם התשובה לשאלה מדוע זכה רחבעם ל"וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד", לבוא לקבר ישראל עם אבותיו: מפני שבסוף ימיו עשה תשובה.
הפרק פותח במחלת אביה בן ירבעם ובתחפושת שהמלך מבקש מאשתו, ומלמד עד כמה טרח ירבעם להתחכם לנבואה - לפני העם, כדי שלא יאמרו שחזר לנביאי השם, ולפני הנביא, כדי שהנבואה תישאל רק על הילד ולא על כל בית ירבעם. אך הקדוש ברוך הוא מקדים אותו וגלה את אוזן נביאו, ואחיה מקבלו בפתח בשם: "בואי אשת ירבעם". מכאן נמסרת התוכחה הקשה: מי שהורם מתוך העם ובשבילו נקרעה ממלכת בית דוד היה חייב להיות טוב יותר, ולא נמצא אלא רע מכל אשר לפניו. הגזירה: הכרתת כל בית ירבעם עד תומו, ורק אביה ייקבר בזכות "דבר טוב" - שביטל את המשמרות ועלה לרגל לירושלים. על כלל ישראל נגזר גלות בשלושה שלבים, בחטא האשרות שהוסיפו מדעתם, ומשגילו שנוח להם - נתבעו גם על העגלים. וכנגד ברכת בלעם שהמשילם לארז הנשבר, המשילם אחיה לקנה שנע ואינו נעקר. בסוף הפרק פונה הכתוב לרחבעם, שעזב את תורת השם ברגע שהתחזקה מלכותו, נענש ביד שישק, נכנע ואמר "צדיק ה'", ועשה מגיני נחושת כזכר לחסדי השם ולשפלותו, ובזכות תשובתו בסוף ימיו זכה להיקבר עם אבותיו בעיר דוד.