פרק זה מציב לפנינו אחת החידות הגדולות שבנביאים. יש לנו נביא בשם עידו, נביא אמת ללא כל ספק, שנשלח מיהודה אל בית אל למסור נבואה על המזבח, והוא מקבל נבואה ברורה ומפורשת מאת האלוקים: אל תאכל באותה עיר לחם, אל תשתה שם מים, ואל תשוב בדרך אשר הלכת בה. והנה לפתע מגיע אדם אחר, הטוען אף הוא לנבואה, ואומר לו: השם אמר לי בדיוק להפך. והנביא הולך אחריו, אוכל ושותה, ומשלם על כך בחייו. את כל הפרק נקרא כאן דרך עיניו של המלבי"ם, שמיישב את התמיהה בדקדוק נפלא שבלשון הפסוקים.
כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה־מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ׃
לכאורה השאלה זועקת: איך יעלה על הדעת שנביא שהשם דיבר איתו ישירות, ילך ויעשה מעשה בעקבות אדם אחר שטוען שהוא נביא ואומר לו את ההפך? אני שמעתי מפי השם עצמו, ואם היו עדכונים - השם היה מודיע לי בעצמו. הדבר אינו מובן כלל.
מבאר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא באמת דיבר ישירות עם הנביא עידו, והזהיר אותו לא לשוב בדרך ולא לאכול באותו מקום. אבל בשני הציוויים הללו יש מקום להסתפק בהיקפם. "אל תשוב בדרך אשר הלכת" - אפשר להבין שאין לך בשום אופן לחזור על פסיעות שפסעת, בכל כיוון ובכל צד; והלכת - אסור לך לחזור בחזרה. ואפשר להבין באופן אחר: באת מיהודה לבית אל, ואת אותה דרך עצמה - מיהודה לבית אל - אין לך לחזור. אבל אם הלכת בדרך אחרת, אין כאן אזהרה לחזור על אותם צעדים. לפי ההבנה השנייה, מי שיצא מבית אל בדרך אחרת ועשה חצי דרך, ואומרים לו כעת לחזור על פסיעותיו בחזרה לבית אל - יכול להיות שאין בזה איסור כלל, שהרי אין זה הדרך מיהודה לבית אל, ולא על זה היה הציווי.
וכן בציווי "לא תאכל לחם ולא תשתה מים" - שתי אפשרויות להבין. אפשרות אחת: לעולם אל תאכל לחם ואל תשתה מים בעיר הזאת. אפשרות שנייה: כאשר אתה מגיע למסור את הנבואה שם, היזהר שלא לאכול ולא לשתות; אבל אחרי שיצאת מן העיר, גמרנו, ואתה יכול לחזור ולאכול ולשתות, שכל הציווי היה כל עוד אתה בעיר בשליחותך. וכי לכל החיים אסור לך לאכול שם? ברגע שיצאת - פקע הציווי.
ובא נביא השקר ופותר את שתי ההבנות לקולא: זה אינו נקרא לשוב בדרך שהלכת, שהרי כבר הלכת בדרך אחרת; ואיסור האכילה לא נאמר אלא כל עוד אתה בעיר, ולא לאחר שיצאת ממנה. וממילא, הוא אומר לו, אתה חייב לעשות כדבריי - ולא דבריי הם אלא דבר האלוקים.
וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא־אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
הנביא משיב לו שאינו יכול משתי סיבות, כנגד שתי האזהרות: "לא אוכל לשוב אתך ולבוא אתך" - איני יכול לבוא לביתך, שהרי לשם כך אצטרך לשוב על אותן פסיעות בדרך שבה הלכתי כעת; ועוד, "ולא אוכל לחם" - נאמר לי שלא לאכול ולא לשתות במקום הזה, בלי הגבלת זמן, לעולם.
כִּי־דָבָר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא־תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַכְתָּ בָּהּ׃
כאן מדקדק המלבי"ם דקדוק נפלא. את הדברים הללו כבר אמר הנביא לירבעם, אך שם הוא התבטא בנוסח אחר לגמרי. בפסוק ט' נאמר: "כי כן ציווה אותי בדבר השם לאמור: לא תאכל לחם ולא תשתה מים" - בלי המילה "שם" - "ולא תשוב בדרך אשר הלכת". וכאן: "כי דבר אלי בדבר השם: לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים, לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה". "ציווה אותי" פירושו: אמר לי במפורש. "דבר אלי בדבר השם" פירושו: כך אני מבין מתוך דברי השם. אל ירבעם דיבר בלשון ציווי מוחלט; אל נביא השקר הוא מדבר בלשון דבר סתום שאני יודע את פירושו ואת הכרעתו.
וכל התוספות שהוסיף הן ההוכחה להכרעתו: "ולא תשתה שם מים" - מדברי השם ניתן להבין שהאיסור תלוי במקום, ואם כן אין הבדל אם זה עכשיו או לפני שעתיים או בעוד יומיים; המקום לא השתנה, "שם" עדיין נשאר "שם", וגם לאחר שיצאתי אין זו סיבה להתיר. וכן "לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה" - יש מקום להבין שאין לי ללכת שום הליכה בדרך שהלכתי בה פעם אחת, כל דרך שהלכת בה אסור לשוב בה לעולם. כלומר: איני יכול לומר לך שזה ציווי מפורש, אבל זה דבר השם, וכך אני מבין מתוך דבריו.
וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ׃
אומר המלבי"ם: בניו של הנביא הזקן ספרו לו את כל הדו-שיח שהיה לנביא האמת עם ירבעם, וכך תפס שהניסוח כאן שונה מן הניסוח שם. ומכיוון שהניסוח שונה, הבין שהדבר אינו ברור כל כך לנביא עצמו. וכאן בדיוק נכנס היצר הרע: "לפתח חטאת רובץ" - היכן שיש ספק. "ספק" בגימטריה עמלק. במקום שאינו בטוח, שם היצר הרע מצא לו פתח: מי אמר? אולי לא כך היה?
ולכן בא נביא השקר וטוען: אתה בא להחמיר, משום שדבר השם סתום ומסתבר לחשוש לו לחומרא. ואני אומר לך - כל עניין לחשוש לחומרא הוא כשאין ציווי אחר מפורש של השם המתיר את הדבר. אבל אם השם שלח מלאכו להודיע לי שהדבר מותר, אין לך ציווי המנוגד לדבריי. איני מתנגד למה שנצטווית, אלא למה שאתה מבין מתוך הציווי ומחמיר על עצמך - וזו פרשנות מוטעית. וראו כמה הדבר נפלא: אין כאן נביא הסותר את הציווי הראשון; הוא מסכים לציווי הראשון לחלוטין, ורק את החומרא שנבנתה על פרשנות הוא סותר. "לך יש ספק? לי יש ציווי מפורש, ואין ספק מוציא מידי ודאי".
שואלים שאלה דומה בעקדה: הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו לעולה", ואילו לבטל את המעשה בא מלאך. וכיצד שומע אברהם לציווי מלאך לאחר שקיבל ציווי ישיר מאת השם? התשובה: המלאך לא סתר את דברי השם. הקדוש ברוך הוא אמר "העלהו" ולא "שחטהו", והמלאך אמר לו: אמרתי לך העלהו - עכשיו הורידהו. כאשר בא אדם או מלאך ואינו מבטל את הדברים הקודמים אלא רק מבאר אותם, ואין כאן סתירה גמורה, אפשר לשמוע לו. אבל אם היה מלאך השם בא ואומר לאברהם "השם לא אמר לך העלהו" - גם אברהם לא היה שומע לו. וערך מוסף למדנו משם: כדי להזיק לאדם, לשחוט אדם, אתה צריך ציווי ישיר מאת השם דווקא; אבל כדי להציל אדם מנזק - די גם במלאך.
וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל־הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ׃
אגב אורחא רואים מכאן שבזמנם גם לרשעים היה שולחן כשר; גם רשעים לא היו אוכלים טרף. וכן מוכח ממקום אחר: מהיכן הביאו העורבים אוכל לאליהו הנביא? משולחנו של אחאב. כלומר בשולחנו של אחאב היה רק גלאט כשר. אשתו איזבל הייתה עובדת עבודה זרה, והשם ירחם ממה שעשתה, ועם כל זה בביתו רק כשר למהדרין, וכל מה שהביאו העורבים היה כשר. ללמדנו שאף אנשים רשעים באותם ימים - לאכול טרף או בשר שלא נשחט לא היה עולה על דעתם.
ומי הוא "הנביא אשר השיבו"? יש דעה שרוצה לומר שהכוונה לאיש האלוקים, אך מן הפסוק מוכח שלא כן, שהרי לא נאמר "אל הנביא אשר הושב" אלא "אשר השיבו" - הוא המשיב. ואל תתפלא שהכתוב קורא לנביא השקר "נביא", שכן דרך התנ"ך לכנות גם את הניבאים בשקר בשם נביאים.
וכאן תמהו חז"ל: כיצד ייתכן שנביא שקר מקבל נבואה? ולא סתם נבואה, אלא נבואה שהיא באה עליו כשהוא ער וחושב עמו! בדרך כלל הנביא נרדם, ורק אז "בחלום אדבר בו", או שהיה מתפשט מכל חושיו - וכאן הוא יושב עם חברו אל השולחן ומקבל נבואה מאת השם. משום כך רצו כמה לומר שהיה זה נביא אמת, אך חז"ל אינם אומרים כן: נביא שקר היה. ואת הנבואה הזאת ביארו חז"ל: "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים ומשרה שכינה על נביאי הבעל".
"מקרבת את הרחוקים" - ממיכה, שפתח בית תמחוי. העשן שהיה יוצא מבית התמחוי היה מתערב עם העשן של בית עבודה זרה שהיה לו, אפוד ותרפים וכולי, ומתערב בעשן המערכה. ביקשו מלאכי השרת לדחותו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפיתו מצויה לעוברי דרכים. "ומשרה שכינה על נביאי הבעל" - מן הפרשה שלנו, שהנה נביא בעל, נביא שקר, נביא של עבודה זרה, ופתאום מקבל נבואה מאת השם. וזה פלא עצום, שהרי את הלגימה הזאת כלל לא היינו מגדירים לגימה: מה הוא האכיל אותו? סם המוות! זו הסעודה האחרונה שהביא לו, שבגללה איבד נביא האמת את חייו - ואף על פי כן קוראים לזה "לגימה". רואים מכאן עד כמה חשיבות נותנים חז"ל לעצם הדבר שאדם פותח לחברו את שולחנו ונותן לו לאכול ולשתות.
שואל המלבי"ם: מדוע לא באה הנבואה אל נביא האמת עצמו? ביאור אחד: כדי להראות לנביא האמת עד כמה מעשהו פסול - עד כדי כך שכביכול איני מדבר איתך יותר, ומעדיף לדבר עם נביא השקר ולא עמך. עד כאן חמור הדבר לשמוע בקול אדם שמתנבא ומבאר לך את ספקותיך, בשעה שאתה עצמך שמעת נבואה מפי השם, ולכן אין הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו.
אך המלבי"ם מסביר הסבר פשוט יותר: הקדוש ברוך הוא רצה שהדבר יתגלה ויתפרסם. אילו היה מדבר רק עם נביא האמת, היה זה מקבל את המסר שחטא, היה הולך ונענש - ואף אחד לא היה יודע שהמיתה באה בגלל עוונו. וממילא היו כולם אומרים: אתה רואה, לא נביא אמת היה כאן! הנה הלך בדרך, פגע בו אריה והרג אותו. וזה היה דוחה את כל הנבואה שמסר לירבעם. לכן הביא הקדוש ברוך הוא את הנבואה על נביא השקר, ונביא השקר הוא שפרסם את הדברים - שהוא זה שהחזירו, ושלא קיבל שום נבואה קודם לכן, ורק אחר כך קיבל נבואה אמיתית. ואז הבינו הכל שנביא האמת נענש בגלל עוון פרטי שלו שלא שמע לקול דבר השם, אבל הנבואה שמסר לירבעם אמת לאמיתה היא, ולא יטילו בה ספקות ופקפוקים. יש מי שיספר את הדברים כהווייתם.
וַיִּקְרָא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי יְהֹוָה וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ׃
מדוע נאמר "מרית"? הרי הוא היה בספק. אלא שכל דבר שנמסר בשם השם ויש בו ספק - האם ציווי השם כולל מצב זה או אינו כולל - בכל מקרה עליך להחמיר. אם היו אומרים לך שיש ספק אם יש כאן רעל, האם היית אומר "מה זה ספק? עשרים אחוז שיש רעל, נשתה, מה יקרה"? רק שוטה שבעולם יאמר כך. גם אחוז אחד לא היית לוקח בו סיכון, גם חצי אחוז. ואם כן, בדבר השם - ספק דאורייתא לחומרא. מחמת הספק היה עליך לנהוג כפי הצד החמור והקיצוני ביותר בהבנתך, ולא לשמוע בקול האדם הזה. וזהו "אשר ציווך השם אלוקיך" - ציווי שנמסר ישירות מאת השם אין דרך לבטלו אלא אם יבוא עוד פעם בורא עולם וימסור לך ציווי אחר.
ומכאן מבאר המלבי"ם יסוד גדול: מדוע נביא שאומר לנו לבטל מצווה באופן חד פעמי, כהוראת שעה ולא באופן קבוע, אנו מקבלים ממנו - ואילו אם יאמר לנו לעבוד עבודה זרה איננו מקבלים כלל, אפילו לא פעם אחת? מפני ש"אנוכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענו. שמעת ציווי ישיר מאת השם "אנוכי" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" - כיצד תשמע לנביא שיאמר "הפעם השם אמר שכן יהיה לך"? אפילו פעם אחת, אפילו כהוראת שעה, אי אפשר. לבטל ציווי ישיר צריך התגלות אלוקית מחדש, עוד מעמד הר סיני. וכך גם כאן: אתה שמעת ישירות מאת השם "לא תשוב בדרך" ו"לא תאכל שם לחם" - כיצד קיבלת מסר מבשר ודם שמספר לך שהוא נביא השם ומורה לך לעשות להפך?
וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל־תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל־תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא־תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל־קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ׃
אומר המלבי"ם: אם תדקדק בפסוק תראה שהפרשנות בעניין השיבה אל העיר הייתה נכונה, ורק הפרשנות בעניין האכילה - שכל האיסור היה כל עוד הוא בעיר - היא המוטעית. וכיצד רואים זאת? שהרי לא נאמר "במקום אשר דיבר אליך לא תשוב ואל תאכל לחם", אלא "במקום אשר דיבר אליך אל תאכל לחם ואל תשת מים". הדגש הוא על האכילה והשתייה ולא על השיבה, כי בעניין השיבה באמת אפשר לומר שאין כאן איסור. אבל מצד עצמך היה עליך להחמיר גם בזה, ולחשוש שאף חזרה על פסיעותיך לאחור בכלל האיסור.
ומה העונש? "לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך". יש לנו כלל: שלוחי מצווה אינם ניזוקין, לא בהליכתם ולא בחזרתם. עתה, אילו היה נביא האמת מחשיב את חזרתו לעירו כחלק מן המצווה, היה סובר בעצמו שהשם עדיין אומר לו אל תאכל לחם ואל תשתה מים, שהרי הוא עדיין בתוך המצווה - גם בשיבה הוא בהליכה של מצווה. אבל הוא הבין אחרת: הגעתי לבית אל, מסרתי את ציווי השם, נסתיימה המצווה. ואם נסתיימה המצווה - הרי כבר איני מצווה, ואוכל לקבל הוראות מנביא השקר. וכיוון שכך, שוב אינך שליח מצווה, וממילא אתה עלול להינזק. לכן בא אריה ופגע בו בדרך. אבל אילו היה מקבל את דברי השם לחומרא, היה אומר: הלכתי לבית אל כשליח מצווה ואני חוזר ליהודה כשליח מצווה - ואז לא היה האריה מסוגל לפגוע בו. הרי כאן מידה כנגד מידה.
וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ־לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ׃
עבירה גוררת עבירה. עתה כבר קיבל ציווי מאת השם שהוא ייענש על אכילתו - מה היה צריך לעשות? ללכת להקיא ולחזור מיד הביתה, שהרי אכילת איסור אכל. אבל "אנחנו כבר באמצע האוכל, וכי נפסיק באמצע?" - "אחרי אוכלו לחם ואחרי שתותו": לא נמנע, אלא המשיך לאכול עד שגמר. אכלתי - ואוכל עוד. ולא זו בלבד: הוא בא רגלי, ועתה "ויחבוש לו החמור לנביא אשר השיבו" - נביא השקר, הנביא הזקן, מספק לו גם שירותי הסעה בחזרה הביתה ודואג לו לחמור. הרי נאמר לך שלא לקבל מן העיר הזאת כלום - וכאן אתה גם מסיים את הסעודה וגם מקבל מתת, חמור שיסיע אותך.
וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה׃
וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת־הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת־הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ׃
האנשים העוברים רואים דבר פלא, ולמעשה כמה פלאים כאחד. ראשית, אריה שהיכה אדם בשעה שיש כאן חמור - דרכו של אריה לפגוע קודם בבעל החיים ורק אחר כך באדם; באופן טבעי הבהמה נפגעת ראשונה. שנית, אם הרג מפני שהיה רעב, מדוע לא טרף אותו? ואם לא טרף - הרי שלא היה רעב, ואם כן למה הרג? ולא זו בלבד, אלא הוא עומד שם ליד שניהם וממתין כזקיף שומר. לכן באו וספרו את הדבר המפליא. וגם כאן רואים השגחה פרטית: הם מדברים דווקא בעיר שהנביא הזקן יושב בה, כדי שישמע וידע מן העניין.
וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת־פִּי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ׃
שימו לב ללשונו: "איש האלוקים הוא אשר מרה את פי השם". הוא אינו אומר "בעווני", אינו מספר להם שהוא זה שקלקל את השורה וגרם לכל זה.
וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת־נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא־אָכַל הָאַרְיֵה אֶת־הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת־הַחֲמוֹר׃
הוא רואה במו עיניו את המחזה המוזר והמפליא, וזה מחזק בליבו שאין כאן מיתה טבעית אלא מיתה ניסית ופלאית על פי השם, שהקדוש ברוך הוא נפרע מן הצדיק על שהמרה את פיו. ומכאן, אומר המלבי"ם, יש גם מוסר: האריה הוא בעל חיים שאין בו תבונה, אינו אדם ואינו משכיל, וטבעו לאכול - ואף על פי כן שמר על עצמו ולא אכל. ואתה, נביא השם, שיש בך שכל ודעת, ונצטווית שלא לאכול - והנה אכלת. האריה עשה מעשה נגד טבעו בלי תבונה, ואתה שיש בך תבונה הלכת אחר תאוותך ואכלת בעיר.
וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת־נִבְלַת אִישׁ־הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל־הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל־עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ׃
וַיַּנַּח אֶת־נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי׃
מי ספדו עליו? ייתכן מאוד שכל העיר, שהרי הם שמעו את הנבואה שנמסרה בבית אל, והבינו שיש כאן מסר מאת האלוקים, שהנביא הזה נביא אמת ואדם גדול, ולכן ראו צורך להספידו. ופירוש "הוי אחי" - מבאר מצודת דוד שכביכול אמר לו: צר לי עליך רעי, אתה כאחי וכרעי.
וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת־עַצְמֹתָי׃
מהי הכפילות? פעם אומר "קברתם אותי בקבר אשר איש האלוקים קבור בו", ופעם "אצל עצמותיו הניחו את עצמותי". אלא שדרכם היה לקבור את האדם, ולאחר מכן לעשות ליקוט עצמות ולהניחן בארון קבורה. לכן הוא אומר: קברו אותי שם; ואפילו אם לא תקברו אותי שם אלא במקום אחר, על כל פנים את עצמותי הביאו והניחו באותו מקום.
כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהֹוָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְעַל כָּל־בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן׃
הוא מודיע לבניו: מה שהתנבא - היה יהיה, הנבואה תתקיים. ומניין לי? שהרי אני רואה שהוא נביא אמת, ואני עצמי קיבלתי נבואה בעניינו והכל התקיים בו. ויש שרצו להוכיח מכאן שהנביא הזקן היה נביא אמת, שהרי הוא מזכיר "ערי שומרון" ושומרון עוד לא נבנתה אז. אומר המלבי"ם: אין מכאן ראיה נגד דברי חז"ל, כיוון שהוא שמע את הלשון הזאת מעידו, שכך דיבר עידו על ערי שומרון, ולכן גם הוא נוקט אותה לשון אף ששומרון עדיין לא נבנתה.
ומדוע ביקש להיקבר עמו? משום שהוא יודע שהדברים יתקיימו ויתגשמו, ואם כן גם אותי, מנביאי הבעל, יוציאו, וגם את עצמותי ישרפו על גבי המזבח כמו שאמר נביא האמת. ומהי תעודת הביטוח שלי שהדבר לא יקרה? שאהיה קבור עמו. אם אני קבור אצלו, אף אחד לא ילך לחטט ולחפור בקבר נביא השם כדי להוציא ממנו את עצמותיי. זהו הציווי שציווה את בניו.
אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת׃
לא די שלא פסק ממעשיו הרעים, אלא עוד הלך ומינה מינויים חדשים - כוהני במות. "החפץ ימלא את ידו": הוא לא חיפש דווקא את המעולים שבעם ולא את המיוחדים; אצלי כולם שווים, כל מי שרוצה יכול לבוא ולכהן.
וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
"לחטאת" - מלשון חיסרון. הדבר הזה גרם חיסרון לא רק לו אלא גם לבני ביתו, כמו שכתוב "ואני אתן את פניי באיש ההוא ובמשפחתו". ועל ידי זה נגזר עליו, כפי שנראה בפרק הבא, "להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" - את כל בני ביתו, שלא נשאר שם ושריד וזכר לירבעם בן נבט ולכל בני משפחתו.
פרק זה הוא שיעור נצחי בכוחו של הספק. נביא אמת קיבל ציווי ברור מפי הגבורה, אלא שבשני פרטים היה מקום להסתפק בהיקף הציווי - ובאותו פתח צר ממש נכנס היצר הרע בדמות נביא שקר, שאינו סותר את הציווי אלא רק מפרש אותו לקולא. הלימוד המרכזי: ציווי שנשמע ישירות מפי השם אין מבטלים אלא בהתגלות אלוקית חדשה, ובמקום ספק - ספק דאורייתא לחומרא, כשם שאין אדם לוקח סיכון של אחוז אחד בספק רעל. וכיוון שהחשיב את חזרתו כמי שאינו עוד שליח מצווה, יצא מחסות "שלוחי מצווה אינם ניזוקין", ובא האריה - מידה כנגד מידה. ומול זאת עומדים גם צדדים אחרים: כוחה של לגימה המשרה שכינה אף על נביאי הבעל, ההשגחה הפרטית שסובבה שהדברים יתפרסמו כדי שלא יפקפקו בנבואה שנמסרה לירבעם, והמוסר מן האריה שכבש את טבעו בלי תבונה - ואילו האדם, שיש בו דעת, נמשך אחר תאוותו. ולסוף, ירבעם רואה את הכל ואינו חוזר בו, ובאותו דבר עצמו נחתם דין הכחדתו של כל בית ירבעם.