פרק יג בספר מלכים א' הוא אחד הפרקים הדרמטיים בספר: ירבעם בן נבט עומד על המזבח שבנה בבית אל, ובאותו רגע ממש מגיע איש אלוקים מיהודה ומתרה בו. יש בפרק הזה נס גלוי, יבוש יד המלך ורפואתה, מופת מיידי לאישוש נבואה רחוקה, ולימוד עצום על טבעו של האדם: האם ניסים מחזירים אדם בתשובה, ומה באמת קובע את דרכו של אדם. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המפרשים ודברי חז"ל.
וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהֹוָה אֶל־בֵּית־אֵל וְיָרׇבְעָם עֹמֵד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר׃
שימו לב לתזמון: דווקא באותו יום שירבעם עומד להקטיר, שלח הקדוש ברוך הוא את הנביא להתרות בו. אילו היה הנביא בא קודם לכן, היו מזהירים את ירבעם - "היזהר, יש כאן נביא, התרחק ממנו". לכן הגיע הנביא בדיוק כשירבעם עומד על המזבח ומקטיר, כדי שלדברים יהיה ההד והרושם המתאימים. וזהו שהכתוב מדגיש "בִּדְבַר יְהֹוָה": כשאדם מתכנן בעצמו, יתכן שהתזמון לא יצא מדויק; אבל כאן הקדוש ברוך הוא זימן אותו לרגע הנכון בדיוק. וחז"ל אומרים: מי היה נביא זה? עידו הנביא שמו.
וַיִּקְרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה־בֵן נוֹלָד לְבֵית־דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ׃
הנביא פונה אל המזבח עצמו ומכריז שיקום מלך מבית דוד ושמו יאשיהו, והוא יזבח על המזבח הזה את כוהני הבמות המקטירים עליו. את החיים שבזמנו ישחט על גבי המזבח, ואת אלה שכבר מתו יוציא מקבריהם וישרוף את עצמותיהם עליו.
האברבנאל מדייק מכאן יסוד חשוב: הנביא לא ראה דברים באופן כללי ומטושטש, כפי שסברו כמה, אלא ראה בנבואתו את הדברים בפרטים ובפרטי פרטים, עד כדי ידיעת השמות. כדי להבין את חידוד הדברים, נשווה זאת ל"אספקלריא שאינה מאירה" - אותן ידיעות שהיו לאומות באצטגנינות ובראיית הכוכבים (ואיני מדבר על ההורוסקופ של ימינו שהוא שטות גמורה, אלא על הידיעות האמיתיות שהיו פעם). שם הראייה מטושטשת מאוד: פרעה רואה "דם מחכה לכם במדבר", ואינו יודע לפרש - האם זה דם מילת העם על ידי יהושע? "מושיען של ישראל נידון במים" - האם הוא טובע ביאור? ולבסוף מתברר שמדובר במי מריבה. שהרי מה היא אצטגנינות? רואים כוכב מסוים המסמל אדם, וכוכב אחר המסמל רעה, ובחפיפה ביניהם מסיקים שתהיה רעה מסוג פלוני במקום פלוני. שמות? על זה אין מה לדבר כלל, לא שייך לראות שמות. ואילו כאן הנבואה מדויקת עד השם. ויתרה מזו: הנביא אינו אומר "הנה בן ייוולד" אלא "הִנֵּה־בֵן נוֹלָד", לפי שיאשיהו כבר נולד, והוא אומר שכאשר האדם הזה יקום למלוך הוא ימגר את העבודה הזרה.
וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר־עָלָיו׃
מהו "בַּיּוֹם הַהוּא"? כאן עושה הנביא אות ומופת להוכיח את דבריו, ומדוע? מפני שהוא מדבר על זמנים רחוקים, על תקופה ארוכה. להגיד מה יקרה בעוד מאה שנה זה הדבר הפשוט ביותר - אפשר לומר הכל, לפרטים, ואפשר לרשום; אבל לומר מה יקרה בעוד שתי דקות זה קשה מאוד. לכן, כשבא נביא ומודיע שיקום יאשיהו ויעשה כך וכך, שומעיו יכולים לומר: תודה רבה, נאה מאוד - אבל תוכיח שדבריך נכונים. מי מאיתנו יהיה אז כדי לראות את מה שאתה אומר? ואולי אתה ממציא המצאות? על כן אמר להם: עכשיו אני מוכיח לכם - ברגע זה יקרע המזבח והדשן אשר עליו יישפך. וזו ראיה: מי שמסוגל לעשות מופת כזה עכשיו, גם הדברים העתידיים שאמר יתקיימו.
כבר הסברנו כמה פעמים: נבואה שיש עמה פעולה מעשית היא נבואה שתתגשם בכל אופן. כך ראינו בקריעת השלמה, שכאשר נקרעה הגלימה וחילקו את חלקי הבגד להראות לירבעם שיקבל שבטים ושאר השבטים יהיו לרחבעם - נעשתה שם פעולה גשמית. הורידו את העניין מן המציאות המופשטת אל המציאות הגשמית. אמירה בלבד היא דיבור שאין לו קיום; אבל כשלוקחים וקורעים - נעשה מעשה, והדבר קיים. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא רצה שתהיה פעולה מעשית שתמחיש שבכל מקרה הדבר יתקיים, ולכן היו קריעת המזבח ושפיכת הדשן. זה אות: כשם שנשפך הדשן מעל המזבח עכשיו, כך יישפך עליו דשן עצמות הכוהנים שיישרפו עליו. האות הזה מורה שבוודאות גמורה הדבר יתגשם.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית־אֵל וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת־יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו׃
היד נצמתה. הוא נשאר עומד עם היד מושטת, מסתובב לכל מקום עם היד כך, ואינו מצליח לקפל אותה ולהשיבה אליו. ויש לשים לב: יבוש היד לא נאמר בהוראת השם. הנביא לא נשלח לומר שיד המלך תתייבש, אין זו חלק מן הנבואה, אלא זה היה עונש בשביל כבוד הנביא.
וחז"ל אומרים: בוא וראה שהקדוש ברוך הוא דואג על כבוד הצדיקים יותר מעל כבודו. הרי ירבעם הרשע והמושחת הזה עומד על המזבח ומקטיר, אוחז מחתה מלאה קטורת, מקטיר לעבודה זרה ומפטם את כולם - וכלום קרה לידו? שום דבר. אבל ברגע שהרים את היד לסמן שיתפסו את הנביא, מיד התייבשה ידו. מכאן שהקדוש ברוך הוא חס על כבוד עבדיו ונביאיו יותר מעל כבודו שלו. על כבודי שלי, אומר הקדוש ברוך הוא, אני מוחל - לא שחלילה מוחל לגמרי, אלא שיבוא זמנו; אבל כבוד הנביא נגבה באותו רגע ממש.
וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְהֹוָה׃
המזבח נקרע בדיוק כמו שאמר, והמופת שנתן הנביא התקיים עוד באותו יום, ושוב אין מקום לומר "אולי דבריך אינם נכונים". ושימו לב לדגש "בִּדְבַר יְהֹוָה": קריעת המזבח היתה בדבר השם, שכן זה מה שהנביא נצטווה לומר; אבל שליחת היד ויבושה לא היו בדבר השם, אלא הקדוש ברוך הוא פעל זאת כתגובת נגד לפעולתו של ירבעם בן נבט.
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל־נָא אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וַתָּשׇׁב יַד־הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה׃
עכשיו ראו דבר פלא. המלך עומד עם ידו מושטת ואומר לנביא: עשה טובה, התפלל אל "ה' אלוקיך". לא אלוקַי - יש לי אלוהים אחרים, כאן העבודה הזרה שלי, זה האלוהים שלי; אבל אתה לך ודבר עם הבוס שלך שיסדר לי את העניין. וראו עד כמה זה מגוחך: האדם נמצא כאן, רואה נס גלוי - המזבח נקרע, ידו מתייבשת, הרי יש בורא לעולם - ובכל זאת הוא מסוגל להמשיך בדרכו, ואף לומר "חַל נָא אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ".
ומה פירוש "וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה"? אומרים חז"ל: כשם שבראשונה עומד ומקטיר, כך באחרונה עומד ומקטיר. "מפטירין כדאשתקד" - בדיוק כמו שהיה קודם, כך הוא ממשיך. איך יתכן דבר כזה? "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי, לֹא תָסוּר מִמֶּנּוּ אִוַּלְתּוֹ". את האוויל כמה שתכתוש, לא תסור ממנו איוולתו.
מה כוונת הדברים? הרבה אנשים סבורים: אילו היה השם מראה לי נס, אילו הייתי רואה התגלות אלוקית - הרי הכל היה נגמר, כולם היו חוזרים בתשובה. אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא כך. עם שראה את מעמד הר סיני עשה עגל לאחר ארבעים יום. עם שיצא ממצרים, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי - ורואים לכל אורך הדרך "וימרו את פי השם", "ולמה הוצאתנו ממצרים". הניסים אינם הופכים את האדם לשומר מצוות; לא זה מה שקובע לאדם את אמונתו ואת עבודת השם שלו. מה כן קובע? הרצון הפנימי של האדם לעשות רצון השם, הכניעה הפנימית שלו. אם אדם לא יביא את עצמו לכניעה, כל מה שיביאו לו מבחוץ לא ישכנע אותו.
וזו טעות של רבים, שחושבים: צריך רק להוכיח לאדם שיש בורא לעולם וזה נגמר - הנה, שומר מצוות. אבל תגידו לי, אם הוכחת לו שיש בורא לעולם, כבר לא בא לו כדורגל בשבת? כבר יצר הרע של עריות עזב אותו? כבר הנוחות אינה יסוד מוסד בכל הווייתו? וכן הלאה על זו הדרך. שהרי האדם בנוי בעיקר מרגש. רוב ההחלטות שאנו מחליטים - יש שיאמרו כולן, ולא נגזים ונאמר רובן המוחלט, וזה בדוק גם על פי פסיכולוגים ולא רק על פי בעלי המוסר - הן החלטות רגשיות ולא שכליות. שאלו פעם סוחר רכב: אדם שבא לקנות מכונית, על מה הוא שם לב בעיקר? על הצבע. "תשמע, הבדיקה יצאה ממש מצוינת, אבל מה אני אגיד לך, ירוק לא כל כך נראה לי". "או, ההוא, זה רכב, זה יפה, זה כסוף". "אבל זה לא, זו עגלה; זה כבר נראה אוטו". זו הכרעה רגשית נטו, לא הכרעה שכלית.
ולכן טעות לחשוב שאם נוכיח לו - גמרנו. אתה יכול להביא לו את כל ההוכחות שבעולם, אבל יש מילה שגוברת על הכל: "לא בא לי". מי אמר שאני חייב לפעול על פי השכל? נכון, השכל אומר כך, אבל יותר בא לי כך. כפי שאמר פעם מישהו: טעמים רבים יש לי כדי להפסיק לעשן, אך טעם הסיגריה גובר על כולם. הרציונל אמנם מורה כך, אבל ה"בא לי" חזק יותר, וה"בא לי" גובר.
וזה בדיוק מה שקרה כאן. כשהראה הקדוש ברוך הוא לירבעם בן נבט אות ומופת, האם הוא פתר לו את הבעיה שהביאה אותו לכל זה? לא. ירבעם אומר לעצמו: בסדר, חזרתי בתשובה, הכל הסתדר - אבל האם לא אאבד עוד פעם את המלוכה? שוב יעלו לירושלים ויראו אותי יושב ואת רחבעם עומד, וכולם יאמרו: הנה, זה לא מלך, ההוא מלך רציני, הוא קורא בספר תורה וזה יושב לו מן הצד. נו, פתרת לי את הבעיה? לא פתרת. ולכן הוא ממשיך ומקטיר כבראשונה.
אלא שיש לשאול: למה בעצם ריפא הקדוש ברוך הוא את ידו? ירבעם היה צריך ללכת כל חייו עם היד מושטת כך, והיה לנו אות ומופת לכל מי שרואה אותו. ראשית, איזה ביזיון היה זה לו; ושנית, כל מי שרואה אותו היה שואל: רגע, למה זה? ואומרים לו: זה מפני שהשם הוכיח אותו על מה שעשה - וכולם היו נזכרים במה שהיה. אם כן, למה לא השאיר השם את הדבר על מקומו?
אלא שהקדוש ברוך הוא רצה להראות לירבעם דבר. בעומק הדברים, מה אמר ירבעם ב"חַל נָא אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ"? אמור לי, האם תשובתי תתקבל? אם ארצה עכשיו לחזור, יש מקום? מי שחטא והחטיא את הרבים ועשה כל כך הרבה - יש לו מקום לתשובה? על זה בא הקדוש ברוך הוא ומשיב לו: הנה, "וַתָּשׇׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו". אני מוכן, אני מרפא אותך. ואם מרפא אותך - הרי פתחתי לך פתח כפתחו של אולם, רק לך בו. אבל כל זה לא עזר. וראו עד כמה המידות הרעות, עד כמה הטבעים הרעים, עד כמה התאווה והכבוד היו חזקים אצלו יותר מחייו, יותר מהכל. נראה זאת גם בהמשך: לאחר שהקדוש ברוך הוא אומר לו לחזור בו, נראה עד כמה התאווה והכבוד היו חזקים אצלו, עד שהיה מוכן לאבד את הכל - העיקר שלא ייפגע דבר מכבודו.
וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה־אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת׃
וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ אִם־תִּתֶּן־לִי אֶת־חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה־מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
המלך מבקש לכבד אותו: בוא אליי הביתה, אעשה לך סעודה ואתן לך מתת. ואיש האלוקים משיב: אפילו תיתן לי את חצי ביתך - וכנראה היה לירבעם בית נכבד של כמה מפלסים - גם זה לא ישכנע אותי לבוא איתך, ולא לאכול לחם ולא לשתות מים במקום הזה.
כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה־מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ׃
יש לו ציווי מפורש מאת השם שלא לעשות זאת. ונשים לב שיש כאן שני ציוויים: האחד - שלא יסעד באותו מקום, בעיר בית אל; והשני - שלא יחזור באותה דרך שבא בה אל העיר.
הרד"ק מבאר: לא הותרה לו כניסה לעיר של עובדי עבודה זרה אלא לצורך בלבד, והצורך הוא התוכחה. סיימת את התוכחה - מי התיר לך לבוא ולעשות כאן נופש בעיר? אסור לך, אתה חייב לצאת מיד. וכי מותר לאדם להיכנס לכנסייה? ואם השם שלחו כדי להוכיחם, הרי מרגע שהוכחת אותם אתה חייב לברוח משם מיד.
הרלב"ג מוסיף טעם נוסף: כדי להעיר שאין בהם תועלת והנאה, כי כולם יאבדו בסוף בעבור החטא הזה. "אל תאכל שם" - כלומר, כשאתה אוכל שם, כביכול אתה אוכל מזבחי מתים. אנשים אלה עוד מעט הולכים כולם לאבדון, ואתה אוכל משל מישהו מת כביכול, מאלה שכבר יש בהם גזירת כליה.
ומדוע נאמר לו שלא יחזור בדרך שבא בה? כדי שלא תיזכר לו הדרך אל העיר ההיא. אם תלך שוב דרך אותו מקום, הדרך תיחרט בך; לכן לך בדרך אחרת, שהמקום ההוא לא ייחקק בזכרונך. זהו מקום כה רע ובעל השפעות שליליות כאלה, שלאחר שיצאת ממנו עדיף שתשכח ממנו מהר כמה שאפשר.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא־שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל־בֵּית־אֵל׃
ובאמת כך הוא עושה: הולך בדרך אחרת ואינו חוזר באותה מסילה שפסע בה בדרכו.
וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית־אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר־לוֹ אֶת־כׇּל־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה אִישׁ־הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית־אֵל אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם׃
מי היה הנביא הזקן? יש גרסאות שכתוב בהן ששמו מיכה, וכך מובא בתרגום, ואף בדברי חז"ל יש דעה אחת שזה היה מיכה. ויש אומרים שזה היה יונתן בן גרשום, שהיה שם לוי, והוא זה שהיה כאן הנביא. אבל מה שמוסכם כמעט על כולם - לא ברור לחלוטין, אך כמעט על כולם - שהוא היה נביא שקר, כלומר מן הנביאים שהיו מתנבאים לירבעם בן נבט ולעובדי העבודה הזרה.
ועוד יש לדייק: פתח הכתוב "וַיְסַפֶּר־לוֹ" בלשון יחיד וסיים "וַיְסַפְּרוּם" בלשון רבים. אלא שבא בן אחד והתחיל לספר, וכשבאו שאר הבנים אמרו לו: שמעת מה היה? וזה מוסיף כך וזה מוסיף כך, עד שמ"ויספר" נעשה "ויספרום". הם מתארים בפניו את כל הנס והפלא שהיה.
וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה׃
הוא שואל באיזו דרך הלך, והם מראים לו את הדרך שהלך בה איש האלוקים אשר בא מיהודה. והמטרה, כפי שנראה בפסוק הבא, היא ללכת ולהשיג אותו.
וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו חִבְשׁוּ־לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ־לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו׃
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי׃
"הָאֵלָה" הוא שם של אילן, והוא מוצא שם את איש האלוקים נח כדי להמשיך בדרכו - שכן לאיש האלוקים לא היה חמור לרכוב עליו, כפי שנראה בהמשך.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם׃
וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא־אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
כִּי־דָבָר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא־תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַכְתָּ בָּהּ׃
וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ׃
וַיָּשׇׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם׃
הנביא הזקן מזמין אותו לביתו, ואיש האלוקים מסרב ומשיב בדיוק כפי שהשיב למלך: יש לי דבר ה' מפורש שלא לאכול לחם, שלא לשתות שם מים ושלא לשוב בדרך שהלכתי בה. ואז אומר לו הזקן: גם אני נביא כמוך, ומלאך דיבר אליי בדבר ה' להשיב אותך אל ביתי שתאכל לחם ותשתה מים. והכתוב עצמו מעיד ומגלה לנו את האמת: "כִּחֵשׁ לוֹ" - שיקר לו. ואיש האלוקים שב עמו, ואכל לחם בביתו ושתה מים.
הפרק פותח בתזמון אלוקי מדויק: הנביא מגיע לבית אל בדבר ה' דווקא בשעה שירבעם עומד ומקטיר, ומכריז נבואה מפורטת עד כדי שם - יאשיהו - שיזבח על המזבח את כוהני הבמות וישרוף עליו עצמות אדם. כדי לאשש נבואה רחוקה כל כך נותן הנביא מופת מיידי, ומופת שיש עמו פעולה מעשית הוא מופת שיתגשם בהכרח. ירבעם שולח יד בנביא וידו מתייבשת - לא מחמת נבואה, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא חס על כבוד עבדיו יותר מעל כבודו. ומכאן המוסר הגדול: אף שראה נס גלוי ואף שנרפא בתפילת הנביא כפתח לתשובה, המשיך ירבעם להקטיר "כבראשונה", לפי שניסים אינם משנים את האדם; הרצון הפנימי, הכניעה והרגש הם הקובעים, ו"לא בא לי" גובר על כל ההוכחות. ומן הצד השני עומד איש האלוקים, שדחה את חצי ביתו של מלך בשם ציווי ה', ואף על פי כן נכשל כשבא נביא שקר וקרא לו "גם אני נביא כמוך" - שאין אדם נופל דווקא מפני הפיתוי הגלוי, אלא מפני זה שבא עטוף באיצטלה של דבר ה'.