פרק י"ב במלכים א' הוא הפרק שבו נקרעת המלוכה לשתיים. השיעור שלפנינו מתמקד בחלקו השני של הפרק: מרגע שירבעם בן נבט מומלך על עשרת השבטים, דרך מניעת המלחמה על ידי הנביא שמעיה, ועד לבניית הערים, עשיית שני עגלי הזהב, מינוי כהני הבמות ובדיית החג בחודש השמיני. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם, עם דברי הרד"ק, האברבנאל ודברי חז"ל.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כׇּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׁב יָרׇבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל־הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית־דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט־יְהוּדָה לְבַדּוֹ׃
קריאה לירבעם הייתה כאן פעמיים. פעם ראשונה קראו לו שישוב ממצרים, וזה היה מצד אוהביו וחבריו. ופעם שנייה קראו לו כדי שיהיה מלך עליהם. בתחילה אמרו לו: יש כאן מאבק כנגד רחבעם, אתה גיבור, יש בך כוח ותעוזה, הרי הרמת יד במלך שלמה, אתה תהיה הדובר שלנו כנגד רחבעם. ואחרי שניהל את המאבק והוכתר בהצלחה, באו ואמרו לו: אתה תהיה לנו למלך.
ובסוף הפסוק: "לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית־דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט־יְהוּדָה לְבַדּוֹ". ולכאורה קשה, הרי גם בנימין נשאר עם בית דוד, כפי שנראה בפסוק הבא. אלא שיש כאן רמז נאה: כלל הוא בידינו שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. "לֹא" - מיעוט. "זוּלָתִי" - מיעוט נוסף, שהרי "זולתי" פירושו רק. ומיעוט אחר מיעוט בא לרבות: לא רק שבט יהודה לבדו היה אחרי בית דוד, אלא היה עוד מישהו עמם - שבט בנימין.
וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּקְהֵל אֶת־כׇּל־בֵּית יְהוּדָה וְאֶת־שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת־הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה׃
רחבעם מגיע לירושלים ומחשבתו ברורה: המלוכה הובטחה על ידי הקדוש ברוך הוא לשושלת בית דוד. אמנם אנחנו המועטים, אבל ה' עמנו וה' הבטיח לנו את המלוכה. לכן הוא חושב לצאת ולקחת את המלוכה בכוח הזרוע. אבל לא כן הייתה דעתו של הקדוש ברוך הוא.
וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹהִים אֶל־שְׁמַעְיָה אִישׁ־הָאֱלֹהִים לֵאמֹר׃ אֱמֹר אֶל־רְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל־כׇּל־בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר׃
"וְיֶתֶר הָעָם" - הכוונה לשאר השבטים שהתגוררו בנחלת יהודה ובנימין.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה לֹא־תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּן עִם־אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־דְּבַר יְהֹוָה וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר יְהֹוָה׃
ה' שולח שליח להודיע להם שישובו איש לביתו: אינני מעוניין במלחמה הזאת, "כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה". כל הפילוג הזה נעשה בהשגחה פרטית מאת ה'.
המלבי"ם מעיר על שינוי לשון בין הכתוב אצלנו לבין הכתוב בדברי הימים. אצלנו: "וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר יְהֹוָה", ובדברי הימים: "וישובו מלכת אל ירבעם". למה פעם "ללכת" ופעם "מלכת"? מבאר המלבי"ם: נאמרו כאן שני ציוויים. "לֹא־תַעֲלוּ" - אל תעלו להילחם בהם בערים שלהם. "וְלֹא־תִלָּחֲמוּן" - אל תזמינו אותם להילחם אצלכם, כדרך שאדם מזמין את חברו לקרב פנים אל פנים. "שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ" - אל תעמדו חלוצים ושומרים על בתיכם, אין לכם מה לדאוג, כי כך חילקתי את הממלכה וכך בדעתי לעשות. לפי זה, אצלנו נאמר "וישובו ללכת" - שבו ללכת איש לביתו, ובדברי הימים "וישובו מלכת" - מללכת ולהילחם שם. שני הדברים אמת: אל תזמין אותו למלחמה אצלך בבית, ואל תלך להילחם עמו בביתו.
וַיִּבֶן יָרׇבְעָם אֶת־שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת־פְּנוּאֵל׃
מבאר המלבי"ם: ירבעם לא היה צריך לבנות ערי מצור כדרך שעשה רחבעם, כי בטח בעם הרב שעמו - לי עשרה שבטים, ולו רק שני שבטים. לכן בנה לו עיר מלוכה, ואת פנואל. ומוסיף המלבי"ם שבפירושו לספר הושע התבאר מה הייתה כוונתו בבניית הערים הללו דווקא.
וכך נאמר בהושע פרק י"ב: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה, וברית עם אשור יכרותו ושמן למצרים יובל. וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו. בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלוקים. וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו". הנביא מודיע להם בזה חידות מני קדם, כלומר בא לבאר להם דברים שהם ראו בהיסטוריה.
נמנה את המקומות: ירבעם בונה את שכם ואת פנואל, ועושה שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן. ארבעה מקומות. עשיית העגל בדן אינה מפליאה, אומר המלבי"ם, שהרי בדן היה פסל מיכה, והם ראו את המקום ההוא כמסוגל לקבלת השפעה רוחנית, שהרי רבים נהו אחרי פסל מיכה שם. אבל למה דווקא בית אל? ובית אל, כפי שנראה בהמשך, היה העגל העיקרי שלו. ולמה דווקא שכם ופנואל?
מבאר המלבי"ם: השבטים ייחסו עצמם ליעקב אבינו וביקשו להידמות לו. כשבא ירבעם להקדיש מקומות שיהיו קדושים בעיני ישראל כמו ירושלים שהייתה קדושה בעיניהם מאז ומעולם, הלך וחיפש את מסלולו של יעקב אבינו. היכן נאבק יעקב עם המלאך? בפנואל - "ויקרא את שם המקום פניאל". ולאן הלך אחר כך? לשכם, ושם גר, ושם הייתה צרת דינה, ושם בנה מזבח. ומשכם נסע לבית אל, ושם נגלה אליו אלוקים. שלושת המקומות הללו היו תחנות יסוד בחייו של יעקב, ולכן דווקא בהם בנה ירבעם.
ובמדרש, אגדה קדמונית, נאמר שכאשר ביקש המלאך מיעקב שישלחנו, אמר לו יעקב: מוכן אני לשלחך בתנאי שתיתן הסכמה לברכות שבירכני יצחק אבי. ולפי זה אמר ירבעם: בבית אל היה אותו מלאך ושם התגלה לנביאי הבעל. וזוהי כוונת הנביא. הם עשו לפי דעתם כמעשה יעקב: במה שרבו עם אחיהם יהודה - הרי גם יעקב רב עם עשיו, ואנחנו הולכים בדרכי אבות ושומרים על המסורת. "ובאונו שרה את אלוקים", "וישר אל מלאך ויוכל", כלשון הכתוב ביעקב "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". "בכה ויתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" - שם בבית אל הסכים המלאך על הברכות, ושם נגלה ה' ליעקב, ולכן אמרו: שם נעשה את העגלים כי שם ה' ידבר עמנו וישוב ויתגלה אלינו כמו שהיה עם יעקב.
אותם מקומות שבהם נפגש יעקב עם המלאך ונאבק עמו, אותם מקומות שבהם בנה מזבח, אותם מקומות שבהם נגלה אליו ה' - אלה בעיניהם המקומות הראויים והמוכנים לשפע רוחני. בקבלה יש מושג של "רשימו": לאחר שהשפע מסתלק נותר רושם. אמרו הם: במקומות הללו נותר רשימו של קדושה, ושם נבנה את העגלים שלנו כדי לקבל את אותו שפע קדום מימי יעקב. וכך הלכו ועשו את הבליהם באותם מקומות שראו בהם שארית של קדושה.
וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד׃
אִם־יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית־יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל־אֲדֹנֵיהֶם אֶל־רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל־רְחַבְעָם מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
ירבעם חגג עד שהגיעה תקופת החגים, ואז הפסיק לחגוג. שהרי בית מקדש יש רק אחד, מקום השראת השכינה אחד הוא, והמקום שנצטווינו לעלות אליו שלוש רגלים ו"לא יראו פני ריקם" - אחד בלבד. זה היה הניסיון הראשון שלו כמלך.
מה היה החשש? חשש אמיתי ונכון. מגיע החג, העם עולה לירושלים להקריב קורבנות. ראשית, רחבעם יעשה שם תעמולה כדי למשוך את העם אליו. שנית, וזה העיקר: בבית המקדש אסור לכל העם לשבת, כולם עומדים, ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. אבוא אני עמם, ויראו את כל העם עומדים ואת ירבעם מלכם עומד כאחד ההדיוטות, ומי יושב? רחבעם. ומיד יאמרו: כנראה שיש כאן מלך אחד, המלך הנכון והאמיתי הוא רחבעם, וירבעם אינו אלא בובה, מישהו שניסה לתפוס את המלוכה בכוח כעבד המורד באדוניו. נשוב לרחבעם, הוא המלך האמיתי. ואם תאמר, ישב גם הוא - הרי היושב בעזרה ואינו ממלכי בית דוד חייב מיתה, "והרגוני", ואיבדתי את כל המלוכה.
ועוד: אומרים חז"ל שמלכותו של ירבעם החלה במוצאי שביעית, ואז מצוות הקהל - "מקץ שבע שנים במועד" - שהמלך מוציא ספר תורה וקורא בו לעיני העם. אם ארצה לקרוא יאמרו לי: אדוני, כבוד המקום, מלך המקום קודם לך, והוא יקרא. אקרא שני - גנאי לי. לא אקרא כלל - ביזיון לי. אקרא ראשון - לא יתנו לי. בעיה רצינית מאוד. מה עושים?
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ" - הלך והתייעץ מה לעשות. והדבר תמוה מכמה בחינות. ראשית, מדוע להקים עגלי זהב? בנה לך בית מקדש משלך! שנית, כיצד ייתכן שהעם נוהה אחרי עגלי זהב, בשעה שמעשה העגל ביציאת מצרים לא אירע לפני שלושת אלפים שנה אלא כארבע מאות שמונים שנה קודם לכן, ואם נוסיף את שנות שלמה - הוא בנה את בית המקדש בערך בגיל עשרים וחי כחמישים ושתיים שנה - הרי לנו כחמש מאות ועשר שנים. כחמש מאות שנה קודם עשו עגל, וכולם יודעים, ויש להם את התורה, והם קוראים איזה עונש נורא נגזר עליהם - "וביום פוקדי ופקדתי". איך הם באים עתה ועושים עגלים מחדש ומקבלים את העבודה הזרה הזאת כדבר המובן מאליו?
מבאר המלבי"ם את מהלך מחשבתו של ירבעם: אם אבנה בית מקדש, האם יש בי יכולת לבנותו כתבנית מקדשו של שלמה? קראנו פרקים שלמים על הפאר, ההדר והיופי, על הזהב והכסף שלא נודע מספרם. ואני, מלך שהתחיל היום למלוך, עם קופה ריקה, אתחיל לבנות משהו כזה? אין לי סיכוי. ואם אנסה לחקות, יאמרו: חיקוי זול. מעבר לכך, כל הניסים היכן היו? שם. "לא נראה זבוב בבית המטבחיים", עמוד עשן המערכה עולה כמין מקל ומתמר, אש יורדת מן השמיים. יבוא העם אליי, יראה לחם הפנים שאחרי שעתיים כבר קר, ושם - אחרי שבוע עוד חם. איפה כאן ענן המערכה? הרוח מעיפה את העשן. הכול יאמרו: זה חיקוי, זה לא אמיתי, אין ה' משרה כאן שכינתו. מי ימשיך לבוא למקדש כזה? אין לי ברירה, אני חייב ליצור משהו תחליפי.
וזו באמת תפיסה מצויה אצל בני אדם. רואים זאת אצל ילדים: יש ילד מוצלח מאוד, ודורשים מן השני שיהיה כמוהו. השני יודע שאין לו הכישרונות להיות כמוהו, אבל גם הוא רוצה תשומת לב. מה הוא עושה? הוא נעשה עושה צרות, כדי לקבל את אותה תשומת לב בדרך אחרת. הוא אינו מתחרה במוצלח, כי הוא יודע שלא יוכל, ולכן בוחר לו דרך חדשה.
כך בדיוק כאן. הבין ירבעם שאין באפשרותו לבנות בית מקדש שיתחרה ולו במשהו בבית האמיתי והמושלם שבירושלים, ולכן הלך ועשה עגלי זהב.
ומה עניינם של אותם עגלים? האברבנאל לא רצה לקבל את דעת המבארים שכוונתם הייתה לשם עבודה זרה, שהרי אם כן לא ייתכן שהעם היה כה טיפש לקבל דבר כזה, הם זוכרים את המגפה, הם זוכרים כמה סבלו. ומסביר האברבנאל: ירבעם היה משבט יוסף, ויוסף סימנו "בכור שורו הדר לו", ולו שני בנים - מנשה ואפרים, וכנגדם עשה שני עגלים. אך המלבי"ם מקשה על כך, שאין זה פשוטם של כתובים, שהרי נאמר "לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה", ונאמר "עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלוהים". פשט הכתובים מורה שבאו לזבוח לעגלים עצמם, והעגלים עצמם היו אצלם בבחינת אלוהים.
לכן מבאר המלבי"ם שמה שעשה שני עגלים ומה שעשה את החג בחודש השמיני - חיקוי הוא למה שראה במצרים. מי שחוקר בקדמוניות מצרים מוצא שכך היו המצרים עושים: שני שוורים היו להם שאותם עבדו, האחד בעיר המלוכה ממפיס היא מוף, והשני בעיר הליופוליס הנקראת בית השמש. ובחודש השמיני היה להם חג לעגל. והיכן השתלם ירבעם בשנים האחרונות? במצרים. שם ראה את העבודה המקובלת, ומשם למד. האיש שלצורכו ולעבודתו נעשה העגל נקרא סראפיס או אוזיר, והוא נהרג בחודש השמיני, ולכן עשו המצרים באותו חודש חג לאותו אליל. ואת העגל שבעיר מוף כיבדו במיוחד ופיזרו עליו הון רב, וכך גם ירבעם עשה עיקר מן העגל שבבית אל. הרי לך התאמה בין מעשה המצרים למעשה ירבעם.
אלא שירבעם היה חכם דיו כדי לרקוד על כל החתונות ולהלך בין הטיפות מבלי להירטב. לאותם יראי ה' שראו עגלים ונזדעזעו - עגלים? עבודה זרה? אוי ואבוי! - קנה אותם במתק לשונו. אמר להם: מהיכן צורת שור? מן המרכבה, "פני האחד פני שור". ומהיכן לקוחים הכרובים? גם הם מן המרכבה, "אחד פני כרוב". הנה על גבי הארון יש כרובים, דמות מדמויות המרכבה, ואף אנו נעשה עגלים שהם דמות מן המשמשים לפניו במרום. ולמי? חלילה לא לעבודה זרה, אלא לה' לבדו. כשהיינו עובדים בבית המקדש ומשתחווים אל מול ההיכל, כנגד מה התפללנו? כנגד הארון שעל גביו הכרובים, ושם נגלה ה' - מבין הכרובים. אף כאן, מה פתאום עבודה זרה, איך אתם מעלים על הדעת? את שניהם אנו עושים כדי שתהיה לנו על ידם קרבה לאלוקים כנגד דמויות המרכבה, ושישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בינינו כשם שהשרה בין הכרובים. והעגל בא לרמז על ריבוי, על ריבוי תבואות, כמו שנאמר "ורב תבואות בכוח שור" - השור מרמז על תבואה, על פרנסה ועל שפע.
מעיר המלבי"ם: שים לב שבתחילה לא עשה כהני במות, אלה באו רק בשלב השני. שכן חשב ירבעם שהעם הזה אינו מחפש עול, אינו מחפש טרחה וטרדה ומאמץ. אמר: לא אשים עליהם כהנים, שאם אמנה כהנים יידרשו מהם קורבנות והוצאת כספים, והעם אינו רוצה בזה. וכן תיאר לעצמו שקשה לעם לעלות שלוש פעמים בשנה לירושלים, ובאותם ימים לא לכולם היו מכוניות. אמר: אקל עליהם, לא אדרוש מהם דרישות ולא אציב עליהם חומרות. לכן גם לא דרש מהם קורבנות, שקורבן מצריך להוציא כסף מן הכיס. העגלים סימפטיים מאוד, אין להם דרישות. הוא יצר דת קלילה, נעימה ונוחה - ללכת עם ולהרגיש בלי. לא שלוש פעמים בשנה ועלייה עם קורבן וזביחה והקרבה ומעשרות ותרומות וחלה וזרוע ולחיים, אלא הרבה יותר ליברלי, הרבה יותר קל ונעים. ולכן בתחילה כלל לא בנה במות.
וַיָּשֶׂם אֶת־הָאֶחָד בְּבֵית־אֵל וְאֶת־הָאֶחָד נָתַן בְּדָן׃ וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד־דָּן׃
אומר הרד"ק: בתחילה לא לשם עבודה זרה נעשו, אבל לאחר מכן כבר קיבלום לאלוה, ומשקיבלום לאלוה נעשה הדבר עבודה זרה רשמית.
והמלבי"ם מבאר "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת" ביאור מעניין מאוד: ירבעם טעה בהבנת כיוון החשיבה של העם. הוא סבר שכשם שרוצים להקל מעליהם את המיסים, כך רוצים להקל מעליהם את משא העלייה לרגל, הבאת הקורבנות וכל הטרחה הכרוכה בעבודת המקדש. וטעה בזה, כי טבע האדם להתחייב את עצמו באיזו עבודה לה', וככל שהדת תעמיס עליו עבודות קשות ומצוות רבות, כן ייטה יותר אחריה ויעשה ברצון. בדיוק להפך: כשאתה רוצה שאנשים יתקשרו לדבר מסוים, תן עליהם מלאכות ותפקידים, והאדם יעשה ואדרבה יתקשר יותר. וזו מציאות: ככל שאדם נוטל על עצמו עוד מצוות הוא שואף לקחת עוד, וככל שהוא מחפש לפרוק מעליו הוא מואס גם במה שהוא עושה.
וכשראה ירבעם בשלב השני שאדרבה, העם מחפש להתחבר, מחפש להקריב קורבן, רוצה להרגיש שהוא נותן משהו משלו ומרצה את אותם עגלים - הבין שלא כפי שחשב. ואגב, שם אצל העגל לא ביקשו רשימות ולא מניין ולא מספר, ואילו במשכן ביקשו רשימה מפורטת, פרשת "כי תשא" - פירוט מלא כמה הוצאת ולאן הלך הכסף.
ובזה אמר רב זלמן סורוצקין לימוד זכות נאה על עם ישראל: כשאדם נותן לעגל, נותן בלב כבד ואומר יאללה שיהיה, שילך, לא חשוב, ואפילו אם היה גנב בדרך - לא אכפת לו, טוב שלא הלך לעגל. אבל כשאדם נותן לדבר שבקדושה, הוא רוצה לראות כל שקל ושקל לאן הלך. קנית מסמר לבית הכנסת? בסדר. אבל שלא ייכנס לכיס שלך, כי הוא יודע שכל שקל כאן הוא לשם שמיים. לתיאטרון או להצגה או לכדורגלנים ולשחקנים - לא חשוב לאן הלך, כפרת עוונות. אבל כשנותנים לישיבות - רגע, לאן זה הולך? אני רוצה שיגיע לישיבה, ויש שבעה מבחנים שכל אגורה תגיע לתעודתה. הרי לך לימוד זכות על עם ישראל.
וכאן רואים כמה חיפשו אותם אנשים להתחייב בעבודה. "וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד־דָּן" - ירבעם עשה שני עגלים, והם הלכו עד דן שבקצה. למה? אומר המלבי"ם: כדי לקבל שכר פסיעות. איזו "צדיקות": אינם מחפשים להיפטר, אלא לעשות את המצווה כמו שצריך, להגיע עד לשם ולתת קורבנות. אמר ירבעם: ככה זה עובד? בסדר, אספק גם את זה. ומכאן ואילך נראה כיצד הוא מנסה לרצות אותם ולתת להם את מבוקשם.
וַיַּעַשׂ אֶת־בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא־הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי׃
כיוון שראה שהעם דורש עבודה ממשית, משהו מעשי, רוצה להקריב ולהוציא ולשלם - בנה בית במות, מקום שתהיה בו במה להקריב עליה קורבנות. "מִקְצוֹת הָעָם" - כמו "ומקצה אחיו", כלומר או מן הגדולים או מן הפחותים, שהקצה הוא או כאן או כאן. וחז"ל דרשו "מקצות העם" מלשון קוצים, מן הקוצים שבעם, מן הרשעים שבהם, שהם היו מוכנים לשמש כהנים בבית עבודה זרה.
"אֲשֶׁר לֹא־הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" - למה לא מבני לוי? כי בני לוי אינם מוכנים לעבוד עבודה זרה. ראינו שהיחידים שלא חטאו בעגל היו בני לוי. ובדברי הימים כתוב: "כי עזבו הלויים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלים כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה'", ועוד: "כי אמר ירבעם ייקחו מעשרותיהם ואחוזותיהם ממלכותי וילכו ויעברו לירושלים". כלומר ירבעם נישל אותם, ומשנישלם עזבו לירושלים.
ולמה נישלם? ראשית, מחשש שנאמנותם לא תהיה אליו. כיוון שהם עובדי ה' באמת, עלולים היו לומר לעם: מה לכם לעבוד לחיקויים הללו, בואו נשוב לאלוקי האלוקים, ולמשוך אותם לבית המקדש. שנית, לא רצה לפרנסם: אמר, קורבנות יקריבו, אבל איני רוצה שימשיכו לתת מעשר ראשון ומעשר שני ותרומה גדולה ותרומת מעשר וזרוע ולחיים וקיבה - לא רצה את כל מתנות הכהונה, שהרי העם הזה אינו רוצה להוציא כספים. ומעבר לכך, הייתה הקפדה מסוימת אצל השבטים, כפי שראינו בפרשת קורח: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" - למה ללויים מעמד על, ולמה לכהנים מעמד על? וגם בני ראובן באו למחות, אנחנו היינו בכורים ולמה נלקח מאיתנו. לכן אמר ירבעם: אצלי כולם שווים, אין אפליות, כולם יכולים להיות כהנים וכולם יכולים להיות לויים. ובזה ביקש לקנות את לב העם, שיראו שהוא נותן להם את מבוקשם.
וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית־אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה׃
מתי החג המקורי? בחודש השביעי. כל מקום שנאמר בחז"ל "חג" סתם - הכוונה לסוכות. והוא מעביר את חג הסוכות לחודש השמיני. כלומר, רצה חג שיהיה תואם לחג ההוא אבל שונה. הדבר מזכיר את הנצרות והאסלאם, שגם הם רצו שבת, אבל או לפני או אחרי, שלא יאמרו שעשינו אותו דבר, לנו יש חג משלנו.
והרד"ק מוסיף טעם: היו עדיין אנשים שהמשיכו לעלות לירושלים, זה עוד לפני שהעמיד משמרות שימנעו את העלייה, אנשים שלא נהו אחרי העגלים ונותרו שפויים. ירבעם רצה לאפשר גם להם להשתתף בחגיגה שלו. אמר: מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה, ואחר כך יחזור, שהרי יש כאן חג. ועם ישראל אוהב חגים, והמנגל תמיד בעמדת המתנה: תגיד "חג" ומיד מוכנים. וכך אותם שעלו לירושלים ישמעו שיש כאן עוד חג, עוד הפנינג, ויבואו. לכן לא רצה שהחג יתנגש עם החג ההוא, אלא שמי שירצה ילך לשם ואחר כך ישוב ויחגוג כאן, ובזה ימשוך ויקרב אותם עד שיפסיקו לגמרי לעלות. ובשלב השני כבר מנע לחלוטין את העלייה לירושלים והציב משמרות, מעין חומה סינית או חומת ברלין, שלא ניתן יהיה לעלות.
"לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" - והרי בבית אל היה עגל אחד בלבד. אלא שאמר: המקריב לפני העגל שבבית אל כאילו הקריב לשני העגלים. שניים במחיר אחד לא המציאו היום, זה כבר היה אז. רצה שיהיה מקום אחד שיהיה מרכז העבודה, והמרכז היה בבית אל. ומצד שני ניסה לדמות לחג הסוכות: סוכות בחמישה עשר לחודש, ואף הוא עשה בחמישה עשר, אלא שבמקום השביעי - בשמיני. "וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ" - הקריבו והעלו עולות כדרך שמעלים עולות בחג הסוכות, כדי שתהיה ההרגשה: גם אנחנו מקריבים קורבנות, גם אנחנו מעלים עולות, גם לנו יש חג.
וכיצד בעצם משך אותם? מסופר בחז"l שכאשר בא אליו אחיה השילוני להמליכו, שאל ירבעם - ועודו צדיק - וכי כל מה שאומר יתקבל? אמר לו: כן. אמר לו: ואם אורה לעבוד עבודה זרה, גם זה יתקבל, גם בזה תסכים עמי? אמר לו: כן. אמר לו: חתום לי על כך. וחתם לו. והלך והראה את האישור הזה, כעין השגחת בד"ץ של אחיה השילוני, שהנה חתם שאפילו אם יורה לעבוד עבודה זרה חייבים לשמוע בקול ירבעם, כי ה' המליכו.
ולמה באמת חתם לו? אומרים חז"ל: ראה את ירבעם צדיק כל כך, אמר לא יעלה על הדעת שירבעם ילך ויעבוד עבודה זרה. ומה התכוון ירבעם בשאלתו? "לעבוד עבודה זרה" - לעבוד עבודה שהיא זרה להם, כגון לפנות ביובים ועבודות דחק קשות, עבודה שהיא זרה לאדם. אמר לו אחיה: גם אם תאמר להם כך, אתה מלך, ומה שאתה אומר הם חייבים לשמוע. על זה חתם. אבל לא הבין שירבעם מתכוון לעבודה זרה כפשוטה. וזהו שאמרו שהראה את הדיוטגמא, את המכתב שכתב לו אחיה השילוני, והראהו לכולם, ובזה פיתה אותם להאמין שאחיה השילוני מסכים לכל מעשיו.
וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּבֵית־אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר׃
"וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּבֵית־אֵל" - ירבעם החליט לעבוד בעצמו ב"בית המקדש" שלו, במרכאות כפולות, באותו מקום של טומאה. הקורבנות נעשו על ידי כהני הבמות, אבל הקטרת הקטורת נעשתה על ידי ירבעם עצמו, שעשה עצמו ככהן גדול. מי היה מכניס את הקטורת בבית המקדש? הכהן הגדול. את שאר העבודות נתן להם, אבל את העבודה המרכזית, הקטרת הקטורת שאינה אלא בכהן גדול, נטל לעצמו.
"בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָא מִלִּבּוֹ" - שהוציא והמציא אותו מלבו. וחז"ל דורשים על הכתיב: כתוב "מלבד" וקרינן "מלבו". מה עניין "מלבד"? יש פסוק בתורה "מלבד שבתות ה'". לא רק חג בדא מלבו, אלא גם "מלבד" בדא - גם שבתות בדא להם, ועשה להם שבתות בפני עצמן, שלא על פי השבתות שקבעה התורה הקדושה.
הפרק מגולל את קריעת המלוכה בהשגחה פרטית: ה' מונע מרחבעם מלחמת אחים, ומוסר את עשרת השבטים לירבעם. ירבעם, שהבין כי אינו יכול להתחרות במקדש האמיתי בירושלים, בחר בדרך של תחליף: בנה את שכם ופנואל ובחר בבית אל ובדן, מקומות שראה בהם רשימו של קדושת יעקב אבינו; עשה שני עגלי זהב בדוגמת מה שראה במצרים, וטח את הדבר בטענות של דמויות המרכבה; ומינה כהנים מקצות העם שלא מבני לוי, ובדא חג בחודש השמיני ואף שבתות מלבו. טעותו הגדולה, מלמד המלבי"ם, הייתה בהערכת נפש העם: הוא סבר שהעם מחפש דת קלה ונוחה, ואילו טבע האדם הוא דווקא להתחייב בעבודה, וככל שהדת מטילה עליו עול ומצוות כן ייטה אחריה ברצון. ומכאן לימוד לדורות: מי שמבקש להיאחז באמת, לא בהקלות יימשך אלא בעול המצוות ובעבודה שבלב.