בפרק הקודם ראינו כיצד ירבעם בן נבט מקבל בנבואת אחיה השילוני חלק מן הממלכה, אך עדיין לא בפועל: שלמה שמע וראה שירבעם מרים בו יד, ניסה לרדוף אחריו, וירבעם ברח למצרים. הפרק שלנו מראה כיצד הדברים קורים בפועל, וכיצד נקרעת מלכות בית דוד לשניים.
וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כׇל־יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ׃
לכאורה יש כאן פלא: מלך בן מלך אינו צריך משיחה והמלכה, ומדוע כאן היו צריכים להמליך אותו? אלא שעם ישראל לא היו מרוצים מהכבדת ידו של שלמה, וכעת, עם רחבעם בנו, הם רוצים לקבוע תנאים חדשים ולהתחיל לקבוע את סדר ההנהגה. לכן הם אומרים לו למעשה: אינך עולה כאן למלוכה באופן אוטומטי, אנחנו מעוניינים לבדוק את הדברים ולראות אם אתה מתאים לנו כמלך.
ומדוע לא בירושלים? ירושלים היא המגרש הביתי של רחבעם, מקום הממלכה, והם לא רצו שיתחזק על ידי שהוא נמצא עם אנשי שבטו, האנשים שממילא הולכים איתו. הם באו דווקא לשכם, שהיא ראש בית יוסף והיא שהתנגדה למלכות יהודה, כמו שכתוב "וימאס באוהל יוסף ויבחר בדוד עבדו". לאוהל יוסף היה יתרון מסוים, שהרי ליוסף הייתה מעלת בכורה ונטל פי שניים, שני שבטים. ומטעם זה גם נבחר ירבעם, שהוא משבט אפרים, מזרעו של יוסף.
המדרש אומר: שכם מזומנת לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, ובשכם נחלקה מלכות בית דוד. באים חז"ל ומלמדים אותנו ששכם היא מקום של דינים, מקום המיועד לפורענות. ומצאתי בזה דבר נאה: המילה "דין" עצמה רומזת לשלושת הדברים - ד' דינה, י' יוסף, נ' נחלקה המלוכה. שלושת הדברים שקרו שם רמוזים במילה "דין", וזהו טבעה של שכם.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֵּשֶׁב יָרׇבְעָם בְּמִצְרָיִם׃
וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ־לוֹ וַיָּבֹא יָרׇבְעָם וְכׇל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל־רְחַבְעָם לֵאמֹר׃
ירבעם שמע שמת שלמה ושמתכוננים להמליך את רחבעם, ובכל זאת "וישב ירבעם במצרים" - הוא לא מיהר להגיע. והעם שולח וקורא לו. זקני העדה ראו בו את ראש המדברים: הוא זה שהרים יד כנגד שלמה, הוא היה הראשון שהיה לו העוז והאומץ. ולכן אמרו: אם יש מישהו שמסוגל לדבר עם רחבעם, זהו ירבעם, אדם שאין לו מורא והוא עשוי ללא חת.
מעיר המלבי"ם: בדברי הימים כתוב "וישב ירבעם ממצרים" ואחר כך "וישלחו ויקראו לו", משמע שהוא חזר מעצמו ורק אחר כך קראו לו; ואצלנו משמע שהם שלחו וקראו לו עוד בהיותו במצרים. ומיישב: בתחילה, כששמע שרחבעם ירש את המלוכה, לא חזר ממצרים, שכן היה בטוח שכולם יקבלו את מלכות רחבעם באופן אוטומטי כמלך בן מלך, וממילא אין לו מה לחזור. אדרבה, כמו שהיה בסכנה בימי שלמה, כך ואף יותר בימי בנו, שהרי רחבעם חלש משלמה ויש לחוש שירדוף אחריו כדי להתחזק. אך אז שלחו וקראו לו ממצרים והודיעו לו שאין בכוונתם לקבל את רחבעם כמות שהוא אלא לעשות עמו תנאים. וזה סדר הכתוב אצלנו: "וישב ירבעם במצרים" - ולכן היו צריכים לשלוח ולקרוא לו, שהיה עוד במצרים וחשש להגיע; ולאחר שהגיע וראו שרחבעם עושה בעיות, אמרו לו: בוא אתה ונהל את העניינים.
אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת־עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר־נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ׃
יש כאן שתי כפילויות: "אביך הקשה" ו"ואתה עתה", וכן "מעבודת אביך הקשה" ו"מעולו הכבד". מבאר המלבי"ם: העול הוא מה שמכריח את השור לעבודה. משמים עליו עול והוא אינו יכול לפנות ימין ושמאל, אלא אנוס ללכת בדרך שהחורש מעוניין בה. זהו משל למי שמשתרר ביד חזקה: הניח עולו על העם ואינם יכולים לזוז.
ויש שני סוגי מלכויות. יש מלכות שבה המלך כפוף במידה מסוימת לעם - לא דמוקרטיה, שהרי מדובר במונרכיה, אבל הוא מולך על פי הסכמת העם, על פי שרים שהם נבחרי העם ועל פי חוקי המדינה. הוא מוגבל, ויש מי שיכול לשים לו בלמים שלא יעשה ככל העולה על רוחו. כזאת הייתה מלכות אחשוורוש: כשהוצרך להחליט מה לעשות בושתי, פנה אל שבעת השרים רואי פני המלך, "כדת מה לעשות במלכה ושתי", ולא פעל באופן עצמאי. ואז בא ממוכן ואמר לו: מה פתאום? קח את הסמכויות לעצמך, תהיה מלך בלתי מוגבל. ובזה כרה המן בור לעצמו, שהרי לאחר מכן הייתה לאחשוורוש הסמכות לצוות להרוג את המן בלי לשאול את ועדת השרים. וישנו סוג שני: מלכות מוחלטת, שלטון טוטליטרי, שאינו תלוי בשרים ולא בנבחרים ולא בשום דבר, מה שהוא רוצה - על פיו יחיה ועל פיו ימית, הוא הקובע את הכל.
מלכותו של שלמה הייתה מלכות מוחלטת. הוא לא היה כפוף לשרים ולא למי שאמור להתייעץ עמו לפני כל פעולה, והכריח את העם לעבוד את עבודתו, ומי שלא עשה כן קצב עליו עונשים קשים ומרים, עד שכל העם היה אנוס על פי הדיבור כעול על גבי השור. אבל תחילת המלכות לא הייתה כזאת: את המלוכה קיבל שלמה מדוד, ואצל דוד לא הייתה המלכות חזקה כל כך ולא היה עולה קשה. אלא ששלמה, שהתחזק למלוך והייתה לו חכמה אדירה והגדיל מאוד את מאכל ביתו ואת סוסיו ואת כוחו הצבאי, על ידי זה היו כולם כפופים לו והיה לו כוח להכביד את העול על העם.
וזה מה שאומרים לו: "אביך הקשה את עולנו" - הוא הקשה מעצמו, לא קיבל את זה מאיתנו, לא מינינו שרים שיתנו לו כוח כזה, אלא הקשה את עולנו מעצמו שלא כדין. "ואתה עתה" - כאן שני דברים שנשתנו. לשלמה היה יתרון: הוא היה מושל מלכות גדולה מאוד, משל בכיפה, בית עם הוצאות מרובות, ארבעים אלף סוסים בלבד סוסים, ובני בית מרובים שהיה שוחט להאכילם. ועוד: הוא כבר מלך, ולא יכלו למרוד בו, ורק אחר כך הכביד עולו, ובתור מלך לא היה מה לעשות אלא לכפוף את הראש. אבל "אתה" - אתה אינך שלמה. אינך אדם גדול כמותו, אינך צריך שולחן גדול כל כך להאכיל בני בית מרובים ואנשים רבים ששרים למרותך, ואינך צריך להחזיק סוסים כה רבים; אינך זקוק למלכות גדולה כל כך. ועוד: "עתה" - עדיין אינך מלך, ועדיין יש לנו אפשרות לעשות תנאים, שהרי עוד לא קיבלנו עולך עלינו.
ומכאן שתי הבקשות: "הקל מעבודת אביך הקשה" - המס היה בלתי נסבל, ואנחנו רוצים תנאים ברורים עד כמה תוכל להטיל עלינו מיסים. "ומעולו הכבד" - אנחנו רוצים ממלכה מצומצמת ושולחן ממשלה קומפקטי, ולא שתתרחב כל כך והדבר ייפול עלינו. וסיום הפסוק "אשר נתן עלינו" - הוא נתן זאת ביד חזקה מבלי לשאול אותנו, ולכן אנו מבקשים שתסיר זאת מעלינו, ואז נקבל את מלכותך.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ־עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם׃
הוא עונה להם בחכמה. אילו היה דוחה אותם בסתם, היה נראה כדחייה גמורה; והוא רוצה שיחזרו באמת. ואם היו חוזרים מעצמם אחרי שלושה ימים, היה נראה כחוצפה - ראיתם שלא עניתי לכם ואתם באים שוב? לכן הוא עצמו שולח אותם ומבקש מהם לחזור בעוד שלושה ימים, כדי לתת להם רשות לחזור בלי הרגשת ביזיון: "ושובו אליי".
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת־הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר־הָיוּ עֹמְדִים אֶת־פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת־הָעָם־הַזֶּה דָּבָר׃
רחבעם מתייעץ עם יועציו של שלמה. שואל הרד"ק: מה מוסיף "בהיותו חי", וכי חשבנו שעמדו לפניו לאחר מותו? והלוא די לכתוב "אשר היו עומדים את פני שלמה אביו". אלא בא לומר שהם ייעצו לרחבעם בדיוק כמו שהיו מייעצים לשלמה, כאילו שלמה חי עמנו כאן: העצה שהיינו מייעצים לו - אותה אנו מייעצים לך. שלא תחשוב שמפני שהמלך מת ויש מלך אחר, משהו אצלנו השתנה; אנו נעשה מלאכתנו נאמנה וניתן לך עצה הגונה כמו שהיינו נותנים לאביך.
ומדייק המלבי"ם: כאן כתוב "ויועץ המלך רחבעם", שעד כה נקרא בשמו בלבד. כלומר הוא אומר: הם קוראים לי רחבעם, אבל אני מלך. הוא לא ראה את עצמו נתון לדיון כלל, אלא מבחינתו הוא כבר מלך, וכי מלך זקוק לעם שימליך אותו? לכן כל שאלתו לא הייתה אם לקבל את עצתם ובכך אמלוך או לא אמלוך, שאין שאלה כזו בכלל, אלא: איך לעשות את מה שאני רוצה. אני רוצה למשול ממשלה מוחלטת, להמשיך את מלכות אבי כפי שראיתי בביתי - ממשל רב, שולחן גדול, שרים רבים, סוסים רבים, מלוכה כמו שצריך, מלכות בלתי מוגבלת. ואתם ראיתם איך שלמה יצר את מלכותו, אמרו לי איך עושים זאת.
ולפי זה "אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי" מתפרש: אתם ראיתם איך שלמה התחיל את חייו במלוכה, איך הצליח לבנות ממלכה גדולה כזו ולשלוט שלטון רב. הייתם עוד בחייו - אמרו לי מה התרגיל, איך עושים זאת, כדי שגם אני אעשה כן.
וזה ההבדל שבין "איך אתם נועצים" כאן, ובין "מה אתם נועצים" שיאמר אחר כך לילדים. שאלת "מה" היא שאלה מה לעשות - למלא בקשתם או לא. שאלת "איך" אינה מה לעשות, שהרי מה לעשות אני יודע, אלא איך להוציא לפועל את מה שאני רוצה: אני מלך ואשתרר עליהם בשררה בלתי מוגבלת, ואתם רק אמרו לי באיזו צורה - לדחות אותם בדברים רכים או בדברים קשים, אבל בסופו של דבר אעשה את מה שאני רוצה.
ומכאן גם סדר הלשון. כלל בלשון הקודש: דבר המופיע ראשון הוא החשוב יותר, והדברים המשניים באים אחריו. כאן הוא אומר "איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר" - ה"איך" הוא העיקר, ומהו ה"דבר" אני יודע. ואצל הילדים ההדגשה מתהפכת: "מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה", שכבר ירד הבלון מנפחו וכבר אינו בא באותו ביטחון עצום, והוא מבין שהעם מורד בו ואינם מקבלים, ולכן הוא מבקש לדעת מהו הדבר שישיב לעם. ולכן גם אצל הזקנים לא הוסיף "אשר דיברו אליי לאמור הקל מן העול", ואצל הילדים כן הוסיף.
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם־הַיּוֹם תִּהְיֶה־עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כׇּל־הַיָּמִים׃
הזקנים באים ואומרים לו: אנחנו באמת רוצים לעזור לך. אבל תבין, אם תבוא כפי שאתה חושב בלבך, מוחלט אצלך שלא לקיים את דבריהם - הם ימרדו בך ולא יקבלו את מלכותך כלל, ומי שרוצה לבלוע הכל נשאר בלי כלום. גם אנחנו בעד שתהיה לך ממשלה מוחלטת בלי הגבלה, אבל יש לנו עצה איך להשיג זאת.
שהרי שתי הדרכים האחרות סתומות: אם תאמר להם "אני מקבל, בואו נושיב מועצה ונקים ועדה שתדון מה יהיה כוח המלך, איזה כוח יהיה לעם, ואיך ייבחרו השרים על ידי העם וייצגו אותו" - בסופו של דבר תהיה מוגבל על ידיהם לתמיד, שיהיו שרים שיחשקו אותך כל הזמן ולא תוכל לעשות כרצונך. ואם תאמר להם "לא, אני אמשול ממשלה מוחלטת" - יבעטו בך ולא יקבלו את מלכותך.
ולכן העצה המחוכמת, וראו איזו חכמה אדירה יש כאן, שהרי זקנים שעמדו לפני שלמה החכם מכל אדם היו חכמים אדירים: תיגש אליהם ותאמר להם - חשבתי על מה שאמרתם והצעתם, ואין שום היגיון בדבריכם. מה אתם רוצים, הגבלות למלך? איזה עבדים ואיזה מלך? אני עבד שלכם, אני נמצא כאן בשבילכם. כל מה שתרצו וכל מה שתאמרו, כל מגמתי להוציא את מחשבתכם אל הפועל, לעשות טוב לעם ולהקל מעליו. ממש כמו ראש ממשלה לפני מערכת בחירות: אני בשבילכם, וכי נראה לכם שבאתי כדי להטיל עליכם משהו? חס ושלום, אני עפר רגליכם.
ומה תרוויח בזה? קודם כל תרפה רוח העם והם יירגעו מיד: באו בהרגשה שמישהו בא לשבת עליהם ולחנוק אותם, והנה יש כאן מישהו שבא מתוך העם ורוצה לעזור להם. ועוד, ברגע שהעם ישמע כך, שוב לא יקים ועדה ולא יחשק אותך ולא יחתום עמך על הסכמים ברורים - וכי כותבים הסכמים עם מי שרוצה לתת הכל? ואז מצבך טוב יותר מהמצב הקודם: במצב הקודם היו מחשקים אותך בהסכמים כתובים, וכאן אין הסכמים כלל. ואז לאט לאט תלך ותתפוס את המלוכה, ולאחר שהמלוכה תתבסס בידך - הם בידיך, יש לך שלטון ויש לך צבא, אי אפשר להתחכם נגדך, ותמשול ממשלה מוחלטת ותעשה ככל העולה על רוחך. אבל אל תיתן להם להבין זאת, אדרבה, כשאתה בא אל העם אמור להם שתהיה עבד להם ודבר אליהם דברים טובים.
וזהו "אם היום תהיה עבד לעם הזה" - היום בלבד! אם היום תענה להם תשובה זו ותהיה מוכן להיות עבד לעם הזה, "ועבדתם ועניתם ודיברת אליהם דברים טובים" - אז "והיו לך עבדים כל הימים", עבדים בלי תנאים ובלי חישוקים, ויעשו בדיוק כל מה שתרצה ותדרוש. ושלא תאמר: מבקשים להוציא ממני משהו, איך אומַר דברים כאלה? לא, רק היום, רק עד הבחירות, ואחר כך אתה מבסס את מלכותך ועושה ככל העולה על רוחך.
וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת־הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו׃
מהו "אשר יעצוהו", והלוא כבר אמר "עצת הזקנים"? אלא כפי שהסברנו: שאלתו לא הייתה כדי לקבל עצה מה לעשות אלא איך לעשות. ומאוד לא מצא חן בעיניו שבמקום לייעץ לו על מה שביקש, הם משיבים לו על מה שלא ביקש - הוא שאל על ה"איך" והם ענו על ה"מה". וזהו "אשר יעצוהו": לא ביקשתי מכם עצות על הדברים הללו. ובשום אופן לא היה מוכן, אף לא לזמן קצר, למלכות מוגבלת, ולא העלה דבר כזה על דעתו.
ולכן פנה לילדים, ומטעמים אחדים. ראשית, הזקנים דעתם גסה עליו: הם אומרים "הרי הוא ילד, מה הוא מבין", ולכן הם מהינים להעיז ולייעץ לו על מה שלא שאל. אבל הנערים לא יהיה להם העוז לומר לו דברים כאלה ולייעץ נגד מה ששאל, אלא יענו רק על מה ששאל. שנית, "אשר גדלו איתו" - הם גדלו איתו והוא משלהם, ולא יערב להם להשפיל אותו. לזקן אין שום בעיה לומר לצעיר "הורד קצת את הראש", כי הוא כבר ראה הכל ויודע שיש להוריד את הראש עד יעבור זעם. אבל הצעיר יודע מה זה להוריד את הראש, ואין לו את החכמה הזאת, ואינו מהין לבקש מצעיר כמותו להוריד את ראשו - הוא אומר לעצמו: אני לא הייתי מוכן להוריד את הראש, למה שאומר לו כן?
שלישית, "אשר העומדים לפניו" - אומר המלבי"ם: את הצעירים האלה מינה לשרים וליועצים. ואם למלך תהיה מלכות מוגבלת, גם מלכותם תהיה מוגבלת; ואם המלך כל יכול, גם השרים וכולם מלכותם תקיפה. אמר להם: קחו בחשבון שכשכוח המלך יורד, אוטומטית יורד גם כוח שריו תחתיו. וממילא סבר שהם ידאגו לו לכל מיני עצות ותחבולות איך להחזיק את המלוכה בלי להשפיל את עצמו ובלי לומר לעם "עבד אהיה לכם".
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן־הָעֹל אֲשֶׁר־נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ׃
אחרי ששאל את הזקנים והבין שאינו יכול להשיב את העם ריקם, הבין שיש כאן בעיה רצינית וצריך לזרוק להם עצם. ולכן עתה "מה אתם נועצים" - זו כבר אינה שאלה על ה"איך" אלא על ה"מה": אני מבין שעליי להתגמש במשהו, אמרו לי מה. ו"ונשיב" בלשון רבים - אתם הצעירים הסובבים אותי, אתם השרים והיועצים שתהיו תחת מלכותי, וקחו בחשבון שאם אני מוריד את מעלתי אני מוריד גם את מעלתכם, ולכן התשובה צריכה לבוא מכולנו, שגם אתם שותפים כאן בהנהגה. ו"נשיב דבר את העם הזה" - שכאן העיקר הוא הדבר עצמו, ולא רק צורת המענה: האם באמת לשלוט ממשלה מוחלטת או שכדאי לוותר על משהו. וטעם הדבר: "אשר דיברו אליי לאמור" - נוכחתי לראות שהעניין באמת מציק להם.
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה־תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת־עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קׇטׇנִּי עָבָה מִמׇּתְנֵי אָבִי׃
דייק הכתוב "הילדים אשר גדלו איתו": כלומר, מה שענו לו לא בא מצד שהם עומדים לפניו, מצד השררה והחשיבות ומצד היותם אנשי עצה, אלא כל עצתם נובעת מזה שגדלו איתו - שהוא משלהם, החבר'ה שלהם. שאם היו בעלי שכל ובעלי עצה ודאי לא זו הייתה תשובתם; וכיוון שגדלו איתו בשטות ובחוסר דעת, ענו לו תשובה הראויה לאנשים שוטים.
ומה תוכן דבריהם? העם טוענים "אביך הכביד את עולנו", ועשה זאת שלא כדין, שהרי דוד לא עשה לנו כדבר הזה, אלא שלמה לקח לו ממשלה והכביד עולנו. אמור להם: "קטני עבה ממותני אבי". ובפשטות נשמע כזלזול גדול באביו, אצבעי הקטנה גדולה ממותני אבי. אבל אומר המלבי"ם: חס ושלום, לא זלזל באביו. "קטני עבה" - למה? כי מקורה ממותני אבי. כלומר: אבי קם למלוך בכוח והתחיל אותה מלוכה מעצמו, ואף על פי כן הצליח למשול והייתם נתונים למרותו. ואני, שאני כבר דור שני, אינני צריך להתחיל ממשלה בכוח אלא רק להמשיך את מה שהתחיל. לכן אני יכול לעשות בקוטני את מה שאבי עשה במותניו: אם אבי היה צריך להתאמץ ולהשקיע כל כך כדי לבנות מלכות מוחלטת, שלא קיבל אותה מאביו, אני עושה זאת באצבע הקטנה, שהרי קיבלתי אותה ממותניים רחבות מאוד, ועם מותניים רחבות כאלה אפשר לעשות גם באצבע קטנה. יש לי זכות על ההנהגה הזאת מכוח מותני אבי.
ויש לדקדק בשינוי הלשון: "כה תאמר לעם הזה" ואחר כך "כה תדבר אליהם". מבאר המלבי"ם: אמירה היא דבר מוחלט, ודיבור הוא התאמת הדברים והסברתם. כמו שאדם אומר "אמרתי לו שיעשה כך", ואחר כך "דיברתי איתו והסברתי לו למה אני צריך את זה". האמירה מוחלטת - אמרתי, נקודה, ונעשה רצוני; והדיבור שלאחריה בא לתת הסבר, שיבין למה צריך דווקא בצורה הזאת.
וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל־עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים׃
וזהו הדיבור, ההסבר שלאחר האמירה המוחלטת. אבי העמיס עליכם - הוא זה שהתחיל להעמיס, והיה לו כוח לחדש עול כבד שלא היה קודם; כל שכן אני, שיש לי זכות כזאת, שאוסיף על עולכם, שהרי קל יותר להוסיף על העול מאשר לחדשו מתחילה. ואם לאבי היה כוח להכריח אתכם בשוטים, כל שכן שלי יהיה כוח להכריח אתכם בעקרבים - שוט שיש בו קוצים. שאם אבי, שהיה תחילת המלכות, היה בכוחו להכריח אתכם, אני שאני רק ממשיך דרך סלולה, כל שכן שיש בכוחי לייסר אתכם אפילו יותר ממנו.
וַיָּבוֹ יָרׇבְעָם וְכׇל־הָעָם אֶל־רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי׃
מדגיש הכתוב "כאשר דיבר המלך" - שאין כאן מקום לחרון אף, שהרי אתה בעצמך אמרת להם לחזור ביום השלישי. והם שבים אליו ושואלים: מה החליט כבודו?
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת־הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ׃
האמת היא שגם עצת הזקנים וגם עצת הנערים הובילו לאותה נקודה: שתמלוך ממשלה מוחלטת. זו הייתה השורה הסופית בשתיהן, והוויכוח היה רק על הדרך - איך מגיעים לשם. הזקנים אמרו לו לילך בתחילה בדרך רכה ובסופו של דבר להגיע לממשלה מוחלטת, והילדים אמרו לו לילך בדרך קשה עד שיקבל את הממשלה המוחלטת. ולכן נאמר שעזב את עצת הזקנים אשר יעצוהו - את הדרך הרכה שבתחילה - ובזה גרם לחרון אף.
ובכל זאת עוד היה לו מפלט. אף אם לא הלך לגמרי בעצת הזקנים, היה יכול לומר להם: הביאו מסמך, בואו ננסח, מה הן דרישותיכם, ונראה מה אפשר לעשות. אבל גם את זה לא עשה.
וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת־עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים׃
כלומר: לא זו בלבד שאיני מתכוון למלא את שאלתכם, ולא זו בלבד שאיני מתכוון לשבת ולנהל אתכם משא ומתן על דרישותיכם, אלא יתרה מזאת - מה שהיה עד היום היה קייטנה לעומת מה שיהיה מעתה. אבי ייסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים, שוט שיש בו קוצים וכאבו גדול לאין ערוך משוט רגיל. כל מה שהיה עד היום יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיהיה מכאן והלאה.
וְלֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל־הָעָם כִּי־הָיְתָה סִבָּה מֵעִם יְהֹוָה לְמַעַן הָקִים אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל־יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט׃
מי ששומע את הדברים חושב לעצמו שרחבעם היה שוטה גמור, והנביא בא ואומר: אל תטעה. וכלשון מצודת דוד: "לא בעבור גודל סכלותו השיב מה שהשיב, כי מה' הייתה". התשובה שענה הייתה נגד השכל וההיגיון, והקדוש ברוך הוא הוא שסיכל עצת חכמים והשיב דעתם אחור. ומדוע? מפני שיש נבואה - אותה נבואה שנאמרה ביד אחיה השילוני לירבעם בן נבט שאצלו יהיה חלק גדול מן המלוכה. וכדי להקים את דברו היה צריך ליצור את הפיצוץ, ולכן נתן לרחבעם בסכלותו לקבל את דברי הילדים, ומזה נוצר הקרע בממלכה שהקדוש ברוך הוא היה מעוניין בו.
ומה שמדגיש הכתוב "אשר דיבר ה' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט", בא לומר שלא היה אפשר לשנות זאת. שהרי כלל נקוט בידינו: גזירה רעה יכולה להתבטל בתפילה ובתשובה ובצדקה ובשינוי מעשה ובאחת הדרכים שחז"ל מונים, אבל גזירה טובה לעולם אינה מתבטלת. "לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מדבר טוב שאמר" חוץ מפעם אחת, כדברי הגמרא במסכת שבת. ואם הייתה כאן גזירה רעה בלבד, אולי עוד היה אפשר לבטלה; אבל כאן ה' כבר העניק את הממלכה למישהו אחר, וזו גזירה טובה עבור ירבעם, וכשיש למישהו טוב בדבר - אין הגזירה מתבטלת, ומה שרחבעם לא יעשה לא יועיל.
וכך ראינו גם אצל שמואל ושאול: "קרע ה' את ממלכתך", ושאול עוד ביקש והתחנן - חטאתי, הסכלתי, אני חוזר בתשובה, בוא והתפלל איתי. אבל "ונתנה לרעך הטוב ממך" - נגמר, המלוכה כבר ניתנה למישהו אחר, וכיוון שיש כאן מישהו שמקבל דבר טוב, זה כבר אי אפשר לבטל ולדחות.
וכך מסבירים גם אצל משה רבנו. כאשר בא יהושע ואמר לו שאלדד ומידד מתנבאים "משה מת", לא התרגש משה כל כך, שהרי אמר: משה מת - אבטל זאת בתפילה, כמו שראינו בהמשך "ואתחנן אל ה'". ה' עד היום שמע לתפילותיי ולא השיב פניי ריקם, וכל שכן בדבר הנוגע אליי, ודאי שיקבל תפילתי ואוכל לבטל את הגזירה. אבל הוא לא נתן ליהושע לסיים, שהנבואה הייתה "משה מת ויהושע מכניס", ואילו היה שומע את "יהושע מכניס" לא היה רגוע כל כך, שהרי יש כאן גזירה טובה - שיהושע ימלוך, ומשמסר ה' את הגזירה הטובה ליהושע, יש כאן מי שמקבל טובה, וזה כבר אינו יכול להתבטל.
וַיַּרְא כׇּל־יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה־לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא־נַחֲלָה בְּבֶן־יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו׃
מדוע נאמר "וירא כל ישראל"? אומר המלבי"ם: אילו היה רחבעם הולך בעצת הזקנים ואומר להם "אני עבד שלכם, אני כאן לשירותכם", רק חלק מישראל היו חכמים מספיק לקלוט שלא שמע המלך אליהם - היו קולטים את הטריק וההתחכמות ומבינים שכל הנדיבות הזאת אינה אלא כדי שלא נחתים אותך על מסמכים. אבל רוב ישראל היו נהנים ומרוצים מהדברים הרכים והנעימים הנופלים על אוזנם ומקבלים אותו למלך. אולם בתשובה הקשה שענה להם כאן, כל ישראל קלטו שאינו מוכן לבוא לקראתם במאומה, ולכן "וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם".
ומהי טענתם? אומר המלבי"ם: בדרך כלל כשעם בוחר לו מלך, הדבר נובע מאחד משני עניינים. או מפני שזהו בית המלוכה - אביו וסבו ואבי סבו, דורות על גבי דורות של מלכים, ואני מעוניין שימלוך כהמשך השושלת. או מפני שאף שאינו המשך שושלת, תהיה לנו תועלת בהמלכתו - הוא מהשבט שלנו והוא יעזור לנו, כמו שהמליכו את אבימלך שהלך ורצח את שבעים אחיו, מפני שראו שתהיה להם תועלת ממנו.
ועל שני אלה הם באים ואומרים: "מה לנו חלק בדוד" - בדוד עצמו אין לנו חלק, אינו מהשבט שלנו, ואיזו תועלת תצמח לנו ממלכותך? מה אני צריך אותך רחבעם, מה ייצא לי ממך, איזה אינטרס יש לי? ואם תאמר שושלת מלוכה - "ולא נחלה בבן ישי": וכי דוד היה בן מלך? דוד היה בן ישי, וישי היה הדיוט, כלומר אדם פשוט שלא היה מלך, ואף שהיה גדול ועצום בתורה, מלך לא היה. אם כן אין כאן שושלת, שהמלוכה לא באה לדוד בנחלה מישי. ואם אין שושלת ואין לי תועלת ממך, למה שאמליך אותך?
"לאוהליך ישראל" - שכל אחד ילך ויחזור אל ביתו. וכוונתם: אנחנו נטשנו את אוהלינו כדי לבנות את אוהל המלך, כדי לבנות את ביתך אדוני המלך, שהרי בית המלכות נבנה על חורבות אוהלי ישראל, שכאשר אני מבטל את רצוני ומלכותי הרי זה כדי לקבל את מלכותך. אבל עכשיו שאין לנו לא חלק בך ולא נחלה בך, ילך כל אחד ויבנה את אוהלו ואת ביתו, ולא ילך לבנות בתים של אחרים שאין לנו מהם תועלת כלל.
ו"עתה ראה ביתך דוד" - מפרש רש"י שכוונתם: הבית יהיה שלך לבד, בית המקדש יישאר שייך רק לכם. רצית לעשות בית שיהיה לכלל ישראל, ועכשיו שיש כאן מלך שמעוניין לפלג את הממלכה - ראה ביתך דוד, הבית יהיה רק שלך, ולנו לא יהיה חלק בו. ועוד פירוש: ראה אתה רחבעם, הבא מדוד, במילים של הרחוב שלנו - זהו, לך הביתה. אתה הופך להיות כאחד האדם, שלכל אדם יש ביתו והוא חוזר לביתו ואין לו ממשלה על אחרים. "ראה ביתך דוד" - חזור לביתך, אין לך עסק במלוכה, ואנחנו לא מקבלים אותך בתורת מלך.
ולעניין הכרת הטוב, העם אומרים: אין אנו חייבים בה. הכרת הטוב שייכת כשעומדות לפניך שתי אפשרויות, ואדם אומר: אני אלך לזה מפני שאני מכיר לו טובה. אבל אם אני הולך אליו והוא נותן לי סטירות ומייסר אותי, וכי אלך אליו מצד הכרת הטוב? במקום שמישהו רוצה לגרום לנו צער וסבל ולגזול את כספנו, אין חיוב הכרת הטוב להמשיך ולסבול. ואם אצל שלמה עצמו היה עוד מקום לטענת הכרת הטוב, כלפי הנכד, רחבעם, מה הכרת הטוב שיש לנו כלפיו?
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם׃
הם נפרדו ממנו, כל אחד הלך לאוהלו, ושימו לב: עדיין אין הם מקבלים את ירבעם למלך, ובינתיים אין להם שום מלך. וממילא "וימלוך עליהם רחבעם" - רק על היושבים בערי יהודה, והשאר אינם זוכים למלך.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת־אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל־הַמַּס וַיִּרְגְּמוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלָיִם׃
אומר המלבי"ם בלשון של תמיהה: בזה השכיל עשו. הרי אתה רואה שהמצב נפיץ והאנשים רותחים, ומה אתה עושה? הולך ומנפנף מולם בסדין אדום. ומי היה הסדין האדום? אדורם אשר על המס. אנשים היו רואים אותו ומקבלים חררה: זה שבא לגבות מאיתנו מס כל הזמן, עוד מס ועוד מס, הרי על זה הייתה כל תלונתם. תן לעניין להירגע, תן לאנשים מרווח - ובמקום זה הוא בא ומתגרה בהם ושולח אליהם דווקא אותו. וכשראו אותו, זה היה הקש ששבר את גב הגמל: התמרמרו וסקלו אותו באבן, ואפילו המלך נאלץ לברוח, וכמעט שסקלו גם אותו.
ומה הוא חשב? חשב שכדי לתפוס את המלוכה, המיסים הם החלק החזק, זהו העול שעל צווארם, ואבוא ואראה להם שאני גובה מיסים כמקודם. אבל לא הבין שאין זה עוד עול על צווארם, אלא שור המשתולל ופורק עול מעליו, ומי שכזה - מסוגל להכל. ולכן רגמו את אדורם באבן, והמלך התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים, שאלמלא כן היו הורגים גם אותו.
וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
בעקבות זה, מה שהיה כמרד מקומי הפך למרד מוחלט. "ויפשעו" - פשיעה ומרידה מוחלטת, שאין מקבלים כלל את מלכותו ואינם מקבלים את מרותו "עד היום הזה", שהרי השבטים הללו גלו ולא חזרו, ולא היה מצב שחזרו וקיבלו עליהם את מלכות בית דוד.
בפרק זה למדנו כיצד נקרעה המלכות. העם באו דווקא לשכם, מקום המזומן לפורענות, כדי להציב תנאים למלך חדש שאינו כאביו, ובקשתם הייתה להקל מן המס ומן העול של מלכות מוחלטת שנוצרה בכוח. רחבעם לא שאל כלל "מה לעשות" אלא "איך לעשות" את מה שהחליט, ולכן דחה את עצת הזקנים - שגם היא הובילה לממשלה מוחלטת, אלא בדרך רכה ובהדרגה - וקיבל את עצת הילדים, שגדלו איתו ולא נועצו בשכל, לענות "קטני עבה ממותני אבי" ולהוסיף שוטים ועקרבים. והנביא מגלה לנו שאין זו סכלות בלבד: "כי הייתה סיבה מעם ה'", להקים את דבר הנבואה שנאמרה ביד אחיה השילוני לירבעם, וגזירה טובה אינה מתבטלת. משראה כל ישראל שאין המלך שומע להם, טענו שאין להם בו לא חלק ולא נחלה ולא תועלת, הלכו לאוהליהם, ורחבעם מלך רק על יושבי ערי יהודה. ושליחת אדורם אשר על המס אל עם רותח הפכה את המרד המקומי למרידה גמורה בבית דוד עד היום הזה.