פרק י"א הוא הפרק החותם את ימי שלמה המלך, והוא פרק של ירידה. הכתוב פותח בנשים הנוכריות שהטו את לבבו, ומשם ואילך הכל מתגלגל: חרון אף, גזירת קריעת הממלכה, קימת שטנים מבחוץ ומרד מבפנים. נבאר את הפרק על פי דרכו של המלבי"ם, ונלקט בדרך את דברי חז"ל והמוסר העולה מהם. נקודת המוצא שלנו, כפי שהסברנו, היא ששלמה עצמו לא עבד עבודה זרה, אלא שלא מיחה בנשיו - והכתוב מעלה עליו כאילו עבד.
וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.
הקדוש ברוך הוא כועס על שלמה. מדוע? "כי נטה לבבו מעם ה' אלוהי ישראל הנראה אליו פעמיים". מה עניינה של אותה תוספת? מבאר המלבי"ם: כאשר אדם סוטה מן הדרך יש כעס כלפיו. אבל כאשר אדם סוטה מן הדרך לאחר שהשם יתברך דיבר עמו במפורש והזהיר אותו שלא לסטות - הכעס קשה שבעתיים.
בזה מובן מה שנראה בהמשך אצל אותו נביא ששמע מפי השם במפורש שלא יאכל באותה עיר ולא ישוב בדרך שבה הלך, והוא שמע לקול נביא השקר, אכל באותה עיר וחזר באותה דרך - ובא אריה והכהו, ובאותו יום מת. מדוע כל כך חמור? מפני שאתה שמעת מפי השם, דיברתי אתך באופן אישי, הזהרתי אותך. וזה בדיוק מה שנאמר כאן על שלמה: השם נגלה אליו פעמיים ודיבר עמו, ואיך יכולת אחרי זה לסטות מן הדרך?
יש הבדל בין "אנפת בי" לבין "ויתאנף". שניהם לשון כעס, אלא שהמלבי"ם מלמדנו כלל בדקדוק לשון הקודש: כאשר הלשון באה בבניין התפעל - "התאנף", "ויתאנף" - פירושו שיצא חרון אף לחלוטין, כלומר שאין מצב לשנות את הגזירה. זהו גזר דין שיש עמו שבועה, שאין לו תקנה. כך גם אמר משה רבנו: "ויתאנף ה' בי למענכם" - שם יצא חרון אף לחלוטין ולא ניתן היה לשנותו. וכך כאן: "ויתאנף ה' בשלמה" - הגזירה מוחלטת.
וְצִוָּה אֵלָיו עַל־הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה.
הכתוב מדגיש: "וציווה אליו" - ציווי ישיר, פנים אל פנים. שלמה שמע זאת מפי השם בעצמו: אל תלך אחרי אלוהים אחרים. ובכל זאת הלך אחרי אלוהים אחרים - לא הוא עצמו, כמו שהסברנו, אלא שלא מיחה בנשיו. וכיוון שכך, "ויתאנף" - יצא חרון אף והגזירה מוחלטת.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה־זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.
מהו "יען אשר היתה זאת עמך"? הרי שלמה לא עבד עבודה זרה, אלא נשיו עבדו. אם כן מה היה עוונו? שהחזיק עבודה זרה בעירו. לכן לא נאמר "אשר עשית זאת" אלא "היתה זאת עמך" - הדבר הזה היה אתך, העבודה הזרה הזאת שהתה עמך. אין זה חטא שהוא עשה, אלא חטא שהשאיר את העבודה הזרה על מכונה, ואף שלא עבד אותה - לקיים עבודה זרה הוא איסור בפני עצמו, ואסור לאדם לקיים עבודה זרה בביתו. ועל כך מצטרף "ולא שמרת בריתי וחוקותי אשר ציוויתי עליך" - שהיה כאן ציווי ישיר. לפיכך: "קרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך".
אַךְ־בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה. רַק אֶת־כׇּל־הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.
המלבי"ם מדייק: בפסוק י"ב נאמר "למען דוד אביך", ובפסוק י"ג "למען דוד עבדי". מה פשר השינוי? להבנת הדבר יש להקדים ביאור עקרוני שכבר ראינו לעיל, בסתירה שבין הפסוקים. מחד: "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכיסא לך" - שבועה מוחלטת. ומאידך: "אם ישמרו בניך בריתי וזו אלמדם, גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך" - תנאי. איך ייתכן?
אלא שיש הבדל בין הבן לבין הבאים אחריו. אומר הקדוש ברוך הוא לדוד: כיוון שאתה התהלכת לפניי בתמימות ובחסידות, אני נשבע לך שבועה שאינה חוזרת שהבן שלך ימלוך אחריך - ואפילו אם לא יהיה ראוי, ואפילו אם יהיה רשע, ימלוך. אבל הנכדים כבר אינם מובטחים; הם תלויים במעשיהם. וזה מדויק בפסוקים: "מפרי בטנך אשית לכיסא לך" - הבן, בלי תנאים, "אמת לא ישוב ממנה". ואחר כך "אם ישמרו בניך בריתי" - בניו של שלמה, "גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך" - הנכדים, בתנאי.
ואם כן תישאל שאלה: וכי טוב הדבר שהבן מובטח בכל מקרה? הרי כולנו מבינים שכשהקדוש ברוך הוא נותן מכה אין זה כדי להעניש אלא כדי ליישר. ואם למלך יש ביטוח, יאמר: מה אכפת לי, זו בעיית הבנים שלי, ואילו לי מובטחת המלוכה מצד אבי. על כך נאמר: "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" - אמנם הממלכה לא תינטל ממנו, אבל צרות יהיו לו וייסורים יהיו לו, והייסורים הרי הם לתועלתו ולטובתו.
לפי זה מתפרש השינוי בלשון. מה ששלמה עצמו מלך - זה מצד ש"דוד אביך", כלומר מכוח ההבטחה לבן. אבל מה שנשאר שבט אחד לנכדו של דוד - אין זה מצד זכות אבות ולא מכוח ההבטחה, אלא "למען דוד עבדי": מצד שדוד היה עבדי ואני חפץ לעשות לו טובה. וזהו "שבט אחד" - שבט יהודה, ובפרט שהוא שבט המלוכה, "ולמען ירושלים אשר בחרתי".
וַיָּקֶם יְהֹוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם.
"שטן" כאן פירושו מי שמסטין לו, מזיק לו, מצר לו ומציק לו. ומיהו? הדד האדומי, שהוא מזרע בית המלוכה של אדום. וזה בהתאם להבטחה "אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובחסדי לא יסור ממנו" - המלוכה לא תילקח, אבל תוכחה תהיה.
ומה תכליתה של אותה הקמת שטן? כדי שיישאר ניר לדוד, שהמלכות לא תיעקר לגמרי. שכן כאשר שלמה מקבל סתירות, הדבר שומר אותו איכשהו בתלם, ואז ראוי שמבניו עדיין ימשיכו למלוך. אמנם השבועה מוחלטת ששוב לא תימשך המלכות כמות שהיא, אבל מה ישמור על חלק ממנה? דווקא הסתירה שאתה מקבל, שעל ידה תתיישר קמעה, וזה יבטיח המשכיות למלכות בית דוד.
וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת־אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת־הַחֲלָלִים וַיַּךְ כׇּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב־שָׁם יוֹאָב וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עַד־הִכְרִית כׇּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם.
לפני שנמשיך, נקדים הקדמה. המצב הקשה ביותר למלך הוא שמישהו שהורד מן המלוכה, או צאצא של מי שהורד, מבקש נקמה ואוסף סביבו אנשים להילחם בו. וכדי למנוע זאת, השיטה הידועה של המלכים בעתים הקדמוניות הייתה לחסל ולא להשאיר שום נצר מן הממלכה הקודמת - ילדיו, נכדיו, אשתו וכל מי שקשור אליה - שמא יקום וימרוד. כך ראינו אצל מפיבושת בן שאול, שדוד לא קיבל מיד את המלוכה כיוון שאבנר בן נר התחבר אליו תחילה. וכך מובנת ההבטחה המיוחדת של דוד ליהונתן: לא אנהג כמנהג המלכים ההורגים את צאצאי המלך הקודם מפחד מרד, אלא אשמור על בניך, אגן עליהם, לא אפגע בהם ואף אשתדל להיטיב להם.
ומה אירע באדום? דוד נלחם באדום, הכה מהם שמונה עשר אלף ושם באדום נציבים - ממונים מטעמו, המורים על שלטונו. לאחר מכן עלה יואב לקבור את החללים שנפלו במלחמה, ואז התמרדו אנשי אדום כנגדו, על אף הנציבים. הדבר הביא את יואב להחלטה למגר אותם לגמרי, כדין מורדים במלכות, ולכן "ויך כל זכר באדום". וזו גם הסיבה שנשאר שם ששה חודשים: לא קבורת החללים דרשה ששה חודשים, אלא הטיהור שנעשה אחריהם - לחפש אחד אחד את המורדים ולהרגם.
וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם וַהֲדַד נַעַר קָטָן. וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ.
הדד, שהיה מבני המלך, ברח עם אנשיו, עברו דרך מדין ודרך פארן, ושם התחברו אליהם עוד אנשים - עשו מיליציות. בכך עשה רושם על פרעה כמי שיש לו גדודים וצבא גדול, ופרעה הסכים לקבלו תחת חסותו: נתן לו בית, "ולחם אמר לו" - ציווה לתת לו פרנסה, "וארץ נתן לו" - מקום לגור בו וגם מקום שיהיה מופקד עליו. מה היה האינטרס של פרעה? אין הדבר ברור לגמרי. אולי הייתה לו ידידות עם אנשי אדום, אולי זכר חסד לאביו, ואולי חשש ממנו והעדיף לתת לו מקום של שליטה כלשהי. הכתוב אינו מפרש.
וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן־לוֹ אִשָּׁה אֶת־אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה.
משמע שחן מיוחד היה לו בעיני פרעה, עד שנתן לו את גיסתו לאישה - אחות תחפניס הגבירה, שהייתה אשת פרעה המלכה.
וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה.
אחות תחפניס הניקה את בנה וגמלה אותו, ואחר כך גידלה אותו בתוך בית פרעה. הכתוב בא ללמדנו שהבן קיבל גינוני מלוכה והנהגת מלכות וגדל בתוך בית פרעה כמי שאמור למלוך. לא חינוך פשוט קיבל, אלא חינוך של מלכים.
וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם־אֲבֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל־פַּרְעֹה שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל־אַרְצִי.
כששמע הדד שדוד מת ויואב מת - ויואב הוא שהיה שר הצבא, הוא שנלחם את כל המלחמות - אמר: שוב אין לי ממה לחשוש, וכעת אוכל אף לצאת ולהינקם. אלא שהמלבי"ם מתקשה: וכי היום מתו? הרי חלפו שנים רבות. שלמה נפטר בגיל חמישים ושתים, ומלך ארבעים שנה, כלומר עלה למלוכה בגיל שתים עשרה - ומיתת דוד ויואב היו כבר בתחילת מלכותו. ואם השם הקים לו את השטן בעשר השנים האחרונות, נמצא שלפחות שלושים שנה כבר מתו. מה פתאום נזכר עכשיו לבקש רשות לשוב?
מבאר המלבי"ם: כל זמן שהלך שלמה בדרכי השם, לא יכול היה הדד להרים ראש. רק ברגע ששלמה סטה מדרכי השם, אז יכול היה להרים ראש ולצאת כנגדו. ומכאן מוסר גדול: לפעמים אדם חושב שיש כל מיני סיבות טבעיות למאורעות, ואומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה סבור שסתם כך לא קם? אני הורדתי לו את הראש שלושים שנה. ומי הרים לו את הראש עכשיו? עוונותיך שלך.
המזיק לאדם הם עוונותיו. "עוון עקבי יסובני" - מי שמפיל את האדם ברשתו אלו עוונותיו. "תייסרך רעתך" - מי מייסר את האדם? הרעות שעשה. ועל כך נאמר "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו": האדם מסלף דרכו באיוולתו, ואחר כך פתאום: ריבונו של עולם, למה בא עלי זה? מה עשיתי? מה קרה? יש לו תלונות על בורא עולם. לצערנו רואים זאת בעיקר אצל אנשים רחוקים ממצוות, שעוברים על כל מה שכתוב בתורה, וכשהשם נפרע מהם אחד מני אלף ממה שמגיע להם - יש להם תלונות וקושיות. וכאן אנו רואים שלושים שנה של שקט, ומדוע? מפני שהלכת בדרכי השם והשם הורידו. ואם היום אתה רואה את חיזבאללה, ואת אחמדינג'אד, ואת כל שאר המציקים לנו - זה בגללנו, זה בעוונותינו. ואם היה שקט עד עכשיו, זה בחסד השם עלינו.
חז"ל דורשים: מדוע נאמר בדוד "כי שכב דוד עם אבותיו" ובו בפסוק "וכי מת יואב"? לכאורה היינו הך. אלא דוד שמת על מיטתו - כתוב בו שכיבה, ויואב שנהרג, כזכור על ידי בניהו בן יהוידע - כתוב בו מיתה. ועוד הסבר: דוד, שירשו בניו את מקומו, נאמר בו שכיבה; ויואב, שלא ירשו בניו את מקומו, נאמר בו מיתה. מיתה משמעה הפסק, אין המשכיות. שכיבה היא כשינה - אדם הולך לשכב וחוזר וקם. כך דוד "שכב עם אבותיו", שיש לו המשך, ואילו יואב "מת" - סיום.
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה כִּי מָה־אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל־אַרְצֶךָ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי.
לכאורה, למה בכלל צריך הדד ללכת? יש לו בית, יש לו ארץ, יש לו אנשים - שישלח מיליציות ממצרים וייצא למלחמה בשלמה. אלא שפרעה היה חמיו של שלמה, שהרי שלמה נשא את בת פרעה, והדד ידע שפרעה לעולם לא יסכים שיצאו ממצרים גדודים להילחם בחתנו. לכן ביקש "שלחני ואלך אל ארצי", ושים לב שאין הוא אומר כלל שברצונו להינקם מישראל. וכשפרעה שואל "מה אתה חסר עמי", הוא משיב תשובה סתומה: "לא, כי שלח תשלחני" - סיבות פרטיות, אל תשאל הרבה שאלות. הוא חושש לומר שיש לו חשבון פתוח לסגור עם שלמה, כי חמיו לא יקבל זאת. אני רוצה לשוב לארצי, אני רוצה להיות עצמאי - אבל את הנקמה בשלמה אינו מזכיר, שכן זה דבר שאינו ניתן להיאמר.
וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת־רְזוֹן בֶּן־אֶלְיָדָע אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ־צוֹבָה אֲדֹנָיו. וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר־גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק.
השם הקים לשלמה שטן נוסף, המתחבר לשטן הראשון. הדדעזר היה מלך צובה, ורזון בן אלידע היה עבדו, וברח ממנו וקם למלוך. וכיצד? "בהרוג דוד אותם" - דוד הרג את חיל הדדעזר, ובזה מצא רזון כוח לקבוץ אנשים ולהיות שר גדוד. שכן אילו לא היה דוד הורג את אדוניו, היה רזון מפחד לקום ולמלוך, שהרי אדוניו כאן ויכה בראשו. אבל כיוון שדוד הרג את הדדעזר מלך צובה, יכול היה העבד לקום, לאסוף אנשים, להקים גדודים ולמלוך בדמשק.
ומכאן אתה למד עד היכן מגעת כפיות טובה. רזון בן אלידע קיבל טובה מדוד: בזכות שדוד הרג את אדוניו יכול היה למרוד, להקים לו צבא ולמלוך בדמשק. בזכות דוד הוא עדיין קיים, שאלמלא כן היה אדוניו ממגר את המרד והורגו. ואף על פי כן לא נטר טובה לדוד, וקם ומרד והצטרף להדד כדי למרוד בשלמה.
וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כׇּל־יְמֵי שְׁלֹמֹה וְאֶת־הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד וַיָּקׇץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל־אֲרָם.
"כל ימי שלמה" - כלומר כל מה שנשאר מימי שלמה, ימי זקנותו, שהרי רוב ימיו היה שקט. "ואת הרעה אשר הדד" - "את" כמו "עם": אף שלרזון עצמו לא הייתה שנאה פרטית קדומה כלפי ישראל, התחבר עם רעתו של הדד להצר לישראל. "ויקץ בישראל וימלוך על ארם" - וכזכור, ארם היו נושאים מנחה לדוד ולשלמה, וכעת גרמו מעשיהם שארם ימרדו בשלמה, נעשתה ביניהם מריבה והוא מלך על ארם. וכשמלך על ארם, גם ארם החלו למרוד בשלמה, פסקו מלהעלות לו מנחה וחדלו לשמור על קשריהם עמו ולא חששו עוד ממנו. כך דרכו של עולם: כשאדם רואה מישהו קם ומורד במלך והמרד מחזיק מעמד, גם הוא מקבל עוז וגבורה. כל עוד היו כולם עם הראש למטה, לא העז איש; משקמו אלה והעזו, כבר קיבלו אותם ארם למלך כנגד מלכותו של שלמה.
וְיָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט אֶפְרָתִי מִן־הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ.
כאן אנו מתוודעים לראשונה לאדם ששמו ירבעם בן נבט. ובשלב הזה עוד אפשר לקרוא לו "הרב ירבעם בן נבט", "הגאון הצדיק ירבעם בן נבט": כתוב עליו שהיה ירא אלוקים גדול, וכתוב עליו שכל חכמי ישראל היו כעשבי השדה לפניו, כלומר קטנים בתורתם ממש לעומת גדלותו. "אפרתי" - יש מפרשים מלשון חשיבות, כמו שראינו במגילת רות, ויש מפרשים שהוא משבט אפרים. "מן הצרדה" - שם מקומו. "ושם אמו צרועה אשה אלמנה" - בן אלמנה היה, וגם עבד לשלמה, ואף על פי כן קם וקשר קשר כנגד המלך שלמה. לא די היה לשלמה בשטנים מן החוץ, והנה הקים לו השם שטן מבפנים.
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת־הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת־פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.
מה הייתה טענתו? שני דברים. האחד - "בנה את המילוא": מקום פנוי היה בירושלים, ושלמה הלך ובנה אותו, בית לבת פרעה. וזה חרה לירבעם, שאמר לו: דוד אביך השאיר את המקום פנוי לעולי רגלים, שיהיה להם היכן להתרכז בבואם, ואתה הלכת ובנית אותו לצורך בת פרעה? לא די שנשאת אישה שאסור לשאתה, אלא עוד לקחת שטח גדול שהיה לטובת עולי הרגלים ובנית לה שם ארמון בתוך ירושלים?
והשני - "סגר את פרץ עיר דוד אביו": מקום פרוץ היה בחומה, כדי שישראל יוכלו לבוא אל המלך בכל עת שירצו לטעון טענותיהם ולהידון לפניו, ודרך אותו פרץ היו מגיעים. ושלמה הלך וסגר אותו, וכביכול יש בזה בידול מן העם והפרדה, שאינו רוצה חיבור עם העם. ויש מסבירים שהפרץ היה מקום פתוח שדרכו יוכל המלך לברוח אם ימרדו בו, ובא הכתוב לומר ששלמה סגר אותו - וסגירתו מלמדת: איני מפחד ממורדים, אני חזק כל כך שאיש לא יעז למרוד בי. וגם זה היה לצנינים בעיניהם.
ומצד עצם הדברים, אומרים חז"ל: התוכחות היו נכונות. אם כן מדוע נידון ירבעם, ומדוע הידרדר בסופו של דבר עד עגלי הזהב? מפני שלא היה לו להרים יד במלך. "להרים יד" פירושו לעשות זאת בפניו בדרך ביזיון, וזה אסור היה לו. ומכאן למדים חז"ל: אילו היה ירבעם מוכיח את שלמה בדרך ארץ, בינו לבינו, שלא בדרך ביזיון - לא היה מגיע לכל אותה הידרדרות. וכיצד הגיע אליה? שעשה זאת בדרך של ביזיון, בדרך שאינה כהוגן. בוא וראה כמה דק הגבול בין מצווה גדולה לעבירה גדולה - כחוט השערה.
ועוד אמרו חז"ל שחלץ תפיליו בפניו. כידוע, כשיש ספר תורה אסור לאדם לחלוץ את תפילין של ראש מול ספר התורה, שזו דרך ביזיון; אלא אם צריך לחלוץ, יכסה ראשו בטלית ואז יורידן, שלא יעמוד כמגולה ראש מול הספר. ומדובר כשיש לו הכרח לחלוץ, שאם לא כן ודאי ימתין עד סוף התפילה. ויש דעה שיסובב פניו לצד השני, שלא לכיוון ספר התורה. מכאן רואים שחליצת תפילין מול המלך היא כמרידה במלכות, כביכול אתה מסיר עול מעליך מולו ומגלה ראשך בפניו. וגם זה היה אחד מעוונותיו.
ועוד נשים לב ללשון הכתוב: "אשר הרים יד במלך, שלמה בנה את המילוא". וכי כך ראוי לדבר? היה לו לומר "המלך שלמה בנה את המילוא". אלא זו עצמה הרמת היד: קורא לו "שלמה" סתם, כאילו חברו הוא. ולא זו בלבד, אלא "סגר את פרץ עיר דוד אביו" - ולא "המלך דוד אביו", קרא לו בשמו ולא כינהו בתואר מלך. אומר על זה הרלב"ג: גם זה היה חלק מחטאתו של ירבעם. הדבר מורה על גאווה, ונראה בהמשך שהגאווה הזאת הייתה בעוכריו, והיא שהפילה אותו בסופו של דבר.
וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ͏ִם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה.
מדוע יצא ירבעם מירושלים? מפני שבאותו זמן, כפי שנראה בהמשך, ראה שלמה שיש כאן מורד במלכות ורדף אחריו, ולכן היה ירבעם צריך לברוח. ובדרך פוגשו אחיה השילוני הנביא, ובידו נבואה ומסר עבורו.
"והוא מתכסה בשלמה חדשה" - מי מתכסה? מה שתאמרו יהיה נכון. חז"ל, רב ולוי, נחלקו: חד אמר שמלתו של אחיה, וחד אמר שמלתו של ירבעם, ואין הכרע מן הכתובים. אמר רב שמואל: מסתבר כמאן דאמר של אחיה, שכן דרכם של צדיקים להיות קורעים במחלוקת בית דוד. והיכן ראינו? אצל שמואל, שכאשר קרע שאול את כנף מעילו אמר לו: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך".
ומוסיף המלבי"ם נקודה: כאן מתגלה סיבה נוספת שנתנה לירבעם את גובה הלב לקום ולהרים יד בשלמה - נבואתו של אחיה השילוני, שבא ומסר לו שהוא עתיד לקבל את המלוכה.
וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרׇבְעָם קַח־לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים.
"אשר עליו" - על מי? או על זה או על זה, וגם כאן אין הכרע, אלא שברור שאחד מהשניים לבש אותה. הוא קורע את השלמה לשנים עשר קרעים, ואומר לו: השלמה שקרעתי באה לרמז שאתה מקבל עשרה קרעים מתוך המלכות, והנותר יקבלנו רחבעם שאותו נראה בהמשך.
וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה־לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ͏ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
מדוע נאמר "השבט האחד", והרי בסופו של דבר קיבל שניים - יהודה ובנימין? ואכן לכל אורך הדרך בהמשך אין הכתוב קורא לממלכה "בנימין" אלא "יהודה". והטעם: כשיש שני דברים, אחד חשוב ואחד פחות ממנו, מונה הכתוב על שם העיקר והפחות נכלל בתוכו ממילא. לכן נקרא "שבט אחד" - שבט יהודה, ובפרט שיהודה הוא שבט המלוכה, השבט האחד, המיוחד.
ומה עניין "למען עבדי דוד ולמען ירושלים"? מכיוון שהוא צאצא ושושלת של דוד ושלמה שבנו את ירושלים ובנו את עיר דוד, בנו את ציון - כיוון שהוא צאצא שלהם, מגיע להם מכוח זכויותיהם שירושלים תמשיך אתם, ואת החלק של ירושלים יקבלו. "העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל", ובפרט שאבותיו בנו אותה, ועל ידי זה יש להם יותר אינטרס לשמור עליה, להגן עליה ולקיימה. ושוב נשים לב ללשון: "למען עבדי דוד", ולא "למען דוד אביו" - כפי שהסברנו, שהישארות השבט אינה מצד זכות אבות והבטחת ההמשכיות, אלא מצד שדוד היה עבדי ואני חפץ לעשות לו טובה. מלכות שלמה - מצד שדוד היה אביו; מלכות נכדו של דוד - מצד שדוד היה עבדי.
יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְלֹא־הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו.
"יען אשר עזבוני" בלשון רבים - מדובר כאן על כל ביתו של שלמה, שהרי נשיו הן ביתו. הן עזבו והשתחוו לכל אותם אלילים, ולא הלכו בדרכי השם.
וְלֹא־אֶקַּח אֶת־כׇּל־הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֺתַי וְחֻקֹּתָי.
פירוש אחד: אף שקרעתי ממנו את הממלכה, לא את הכל אקח מידו אלא מקצת הממלכה אשאיר לו. ואפשרות נוספת: הכתוב מדבר על שלמה עצמו, ואומר עליו שמשלמה לא אקח דבר - כל ימי חייו את כל הממלכה לא אקח, את הכל אשאיר לו, ורק לאחר מותו אקח חלק ואשאיר חלק.
ומהו "נשיא אשיתנו", והרי מלך הוא? אומר המלבי"ם: ההבדל בין מלך לנשיא הוא שמלך מוריש גדולתו לבניו, ונשיא אינו מוריש גדולתו לבניו. לכן "נשיא אשיתנו" - שלמה מכאן ואילך במעמד של נשיא, כלומר בניו לא יירשו את מלכותו.
וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט־אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת־נִיר לְדָוִיד־עַבְדִּי כׇּל־הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַ͏ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם.
משלמה עצמו לא אקח את הממלכה כלל, אבל מיד בנו אקחנה בפועל, ולבן יישארו רק שני שבטים - "שבט אחד" הכולל בתוכו שניים. ומהו "ניר לדוד עבדי"? הרד"ק מפרש "ניר" כמו "נר", מלשון "ערכתי נר למשיחי" - יישאר לו נר דולק. ויש מפרשים "ניר" מלשון מלכות וממשלה, כמו "ונירם", שתרגם אונקלוס מלכותם; ומצודת דוד מסביר מדוע נקראת המלכות נר - לפי שהמלך משפיע ומאיר לכל עבדיו ולכל ממלכתו. ויש מסבירים "ניר" מלשון חרישה, שיישאר לו תלם, מקום חרישה למלכותו. וכל זה "כל הימים לפני בירושלים" - במקום המיוחד הזה עוד יישאר לו.
וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל.
לכאורה הדבר תמוה: אם אני מולך בכל אשר תאווה נפשי, פשיטא שאהיה מלך על ישראל. אלא שהמלבי"ם מבאר ביאור נפלא. תנאי מתנאי המלוכה הוא שהמלך ימשול תחילה על עצמו. אם המלך מושל על כוחותיו, על רצונותיו ועל תאוותיו - ממילא יוכל למשול על אחרים. וזהו "מאן מלכי? רבנן": כיוון שהחכמים מושלים על רצונותיהם, ממילא הם מושלים גם על אחרים. וזה שאמר לו: "ומלכת בכל אשר תאווה נפשך" - אם תהיה מסוגל למלוך בתאוותיך וברצונותיך, אז "והיית מלך על ישראל", תוכל גם למלוך על עם ישראל.
וְהָיָה אִם־תִּשְׁמַע אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֺתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת־נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל.
אם תשמע לכל אשר אצווך ולא תתחכם לעשות כפי שכלך, ולא תהיה כשלמה שהתחכם לעשות כפי חוכמתו, אלא תעשה בדיוק כפי שאני מצווה וכפי חוקי התורה, כמו שעשה דוד עבדי שלא הלך אחר הבנתו אלא אחר ציווי השם - "והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן", מלכותך תימשך.
וַאעַנֶּה אֶת־זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כׇל־הַיָּמִים.
"ואענה את זרע דוד" - שיהיו שפלים לפניך, ואתה תמלוך על כלל ישראל. אבל דע לך שלא יהיה זה כל הימים: לימות המשיח תשוב המלוכה לבית דוד. ואל תשגה באשליה שזנחתי את דוד לגמרי וכעת ממך נמשכת השושלת. דבר כזה עשיתי פעם אחת בלבד, משאול לדוד; אבל לדוד יש הבטחה שלעולם תישאר לו איזו המשכיות, ובאחרית הימים תשוב אליו המלוכה.
וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת־יָרׇבְעָם וַיָּקׇם יָרׇבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל־שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד־מוֹת שְׁלֹמֹה.
לאחר שהרים יד במלך, ראה שלמה שיש כאן מורד וביקש להמיתו, וירבעם ברח אל שישק מלך מצרים. ותאמר: כיצד בורחים אל חמיו של שלמה? אלא שחמיו כבר מת, ומלך חדש קם - שישק, שאינו אותו פרעה שהיה קודם. מלך זה היה שונא לביתו של שלמה ולא היה מחותן עמו, ולכן מצא אצלו ירבעם עיר מקלט.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכׇל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְחׇכְמָתוֹ הֲלוֹא־הֵם כְּתֻבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה.
"ספר דברי שלמה" הוא מן הספרים שנכתבו ובהם כל דברי שלמה, ואינם מצויים בידינו.
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלַ͏ִם עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה. וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
מדוע הדגיש הכתוב "אשר מלך שלמה בירושלים על כל ישראל"? להבדילו מדוד אביו. דוד מלך תחילה שבע שנים בחברון, שם הייתה מלכותו חלקית, לא בירושלים ולא על כלל ישראל, ורק אחר כך מלך בירושלים. ואילו שלמה מלך מתחילתו בירושלים ועל כל ישראל, ומלכותו נמשכה ארבעים שנה: מגיל שתים עשרה החל למלוך, ובגיל חמישים ושתים נפטר - ארבעים שנה שלמות על כלל ישראל.
פרק י"א מלמד אותנו כיצד מתגלגלת ירידה. שלמה, שהשם נגלה אליו פעמיים והזהירו במפורש, נכשל בכך שקיים עבודה זרה בעירו ולא מיחה בנשיו - ולכן "ויתאנף", חרון אף מוחלט וגזירה שאין ממנה חזרה. אך גם בתוך הגזירה יש חסד: מלכות בית דוד לא נעקרת, אלא נשמר לה "ניר", מכוח "דוד עבדי", ואף השטנים שקמו - הדד, רזון וירבעם - תכליתם ליישר ולא רק להעניש. ומכאן שני לקחים גדולים: שלושים שנה של שקט מלמדות שכשאדם הולך בדרכי השם, אויביו אינם מרימים ראש, וכשעוונותיו מתגברים - הם קמים; וירבעם, שדבריו היו נכונים לגמרי, נפל מפני שהוכיח בדרך ביזיון ובגאווה - ללמדנו שבין מצווה גדולה לעבירה גדולה מפריד חוט השערה. ותנאי המלוכה האמיתי נאמר במפורש: "ומלכת בכל אשר תאווה נפשך" - מי שמושל בעצמו, הוא שראוי למלוך על אחרים.