פרק יא - נשי שלמה מטים לבבו, אחיה השילוני מכתיר ירבעם - חלק א

פרק יא הוא הפרק שסוגר את סיפורו של שלמה המלך, והוא הפרק הקשה שבכולם. הפסוקים הראשונים מעוררים מיד שאלות: כיצד ייתכן ששלמה, חכם מכל אדם, בונה הבית, נשא נשים נוכריות והלך אחרי עשתורת ומלכום? נקרא את הפסוקים בסדרם, נלמד את ביאור המלבי"ם והאברבנאל, ואחר כך נעמוד על דברי חז"ל שאומרים במפורש: "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה".

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת׃

אם נאמר "נשים נוכריות רבות", הרי גם בת פרעה בכלל זה - וכי היא איננה נוכרית? אלא יש כלל בלשון הכתוב: בכל מקום שמוזכרת קבוצה ומתוכה מוציא הכתוב אחד בפרטות, בא ללמדך שהוא החשוב שבכולם. כך למשל "ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל" - עשהאל היה מן התשעה עשר, והכתוב מוציאו מן הכלל להורות שהוא היה המיוחד שבהם. כך גם כאן: אהב נשים נוכריות רבות, אבל בת פרעה הייתה העיקר והמיוחדת שאותה אהב ביותר. ומי היו אותן נשים? מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות, חיתיות.

מבאר המלבי"ם על פי דברי האברבנאל, שכאן בא הנביא לתאר לנו את התמונה השלמה: כל עוד הלך שלמה בדרך ה', ההצלחה האירה לו פנים מעל ומעבר לכל משוער, בצורה פלאית, כפי שראינו בפרק הקודם. אבל כאשר בסוף ימיו החל לסטות מן הדרך, בהתאם לזה נסתלקה ההצלחה. "ה' צלך על יד ימינך" - כמו צל: אתה זז מן הדרך, וגם הצל שלך זז אחריך.

והחטא כאן משולש. ראשית: "אהב". לא כתוב "נשא" נשים נוכריות אלא "אהב", ואהבה פירושה דבקות, כחשוק הדבק בחשוקתו. זה ביטוי קשה יותר מנשיאת אישה סתם, ומלמד שהיה כאן חיבור משמעותי הרבה יותר. שנית: "נוכריות" - אומות שהתורה אמרה עליהן שיישארו בנוכריותן, כמו "לא יבוא מצרי בקהל ה'" עד דור שלישי, וכמו החיתיות שעליהן נאמר "לא תחיה כל נשמה". שלישית: "רבות" - יש בעיה בעצם הריבוי, ואפילו אילו היו ישראליות, שהרי התורה מזהירה "לא ירבה לו נשים", ואומרים חז"ל אפילו כאביגיל - ואביגיל הייתה אחת משבע הנביאות. על אחת כמה וכמה כשמרבה נשים שאינן דומות לאביגיל, בלשון המעטה.

מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר־יְהֹוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא־יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה׃

הפסוק הזה בא כנגד מה שנאמר "ואת בת פרעה": "לא תבואו בהם" - זו האזהרה "לא יבוא מצרי בקהל ה'". והרמב"ם אומר שכל אותן נשים שנשא שלמה גייר אותן, אלא שהיו כאלה שהגיור אינו מועיל להן מפאת עצם ייחוסן למצרים. "אכן יטו את לבבכם" - זו האזהרה שבאמת התקיימה, אף שלא כפשוטם של דברים, אלא בדקות עצומה. "בהם דבק שלמה לאהבה" - שוב חוזר הכתוב ומדגיש שלא היה כאן רק עניין של אישות, אלא בחינה של אהבה וחשק, וזו הייתה הצרה.

וַיְהִי־לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת־לִבּוֹ׃

כנגד "נשים נוכריות רבות" שבפסוק הראשון מפרט עתה הכתוב את המספרים: "שרות" - בעלות דרגה וחשיבות, שבע מאות; "פילגשים" - נשים פחות חשובות, שלוש מאות. ומבאר המלבי"ם: כל עוד היה שלמה בצעירותו, ההטיה הייתה בדקות ובדברים קלים - "ויטו נשיו את לבו".

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם־יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו׃

לעת זקנה גברה ההטיה והייתה קשה יותר, ועל כן כאן נאמר "הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים". אבל שימו לב היטב לסיום הפסוק: "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו". הסיפא הזו היא כל הביאור לרישא, והיא מעמידה את הדברים בפרופורציה.

וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים׃ וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו׃

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם, וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן׃ וְכֵן עָשָׂה לְכׇל־נָשָׁיו הַנׇּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן׃

לפני שנבאר, בואו נעצור ונבין. תארו לעצמכם שיספרו לנו, חלילה וחס, על בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שנולד לו בן רשע שעבד עבודה זרה ועשה את החמורות שבעבירות - ואחרי כל התיאור הזה יוסיפו: "והוא לא היה כל כך צדיק כמו אבא שלו". האם אפשר לומר דבר כזה? אם אתה אומר שלא היה לבבו שלם כמו אביו, אני מבין שמדובר במי שהיה קרוב מאוד ורק לא הגיע לדרגת אביו. אבל אחרי חטאים כאלה, מה פירוש "לא היה לבבו שלם כמו"? מצד אחד אתה מדבר עמי על רגל רביעית שבמרכבה, ומצד שני על עובד עבודה זרה שעבר על כל העבירות החמורות שבתורה.

ודאי שכל בר דעת מבין: כאשר הכתוב אומר "נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו", הוא בעצמו נותן לנו את המידה והפרופורציה של אותה הטיה - שלא הגיע לשלמותו של דוד. וכן בפסוק ו': "ולא מילא אחרי ה' כדוד אביו" - היה קרוב, ופחות מזה.

אבל עדיין כתוב "וילך שלמה אחרי עשתורת", וכתוב "אז יבנה שלמה במה לכמוש" - כיצד נבאר זאת? הגמרא מספרת על רבי אליעזר שהייתה פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, ושואלת: היאך ייתכן, הרי זה איסור גמור? ומיישבת: לא שלו הייתה אלא של שכנתו. ואם כן מדוע קורא לה הכתוב "פרתו"? מפני שלא מיחה בה. לא מיחה - נתפס. "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - אם לא תוכיח, חטאו נדבק בך ונחשב לך, שהיה בידך להוכיחו.

כך כאשר בא הנביא ומתאר את כל מה ש"עשה" שלמה - הטיית הלב, בניית הבמה, עשתורת ומלכום - הכול היה מעשה נשיו. ומדוע נקרא הדבר על שם שלמה? מפני שהיה יכול למחות ולא מיחה. ולכן בפסוק ח' אומר זאת הכתוב במפורש: "וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן" - הן היו המקטירות והן היו המזבחות, כל אחת בנתה לה בית עבודה זרה כפי הרגליה, והוא לא מיחה בהן.

ומי שהביאור הזה נראה לו דחוק בפסוקי המקרא, נוכיח דבר כזה במפורש מן הכתובים עצמם, בשני המקרים המפורסמים שבתורה. הראשון - מעשה עכן. אחרי המפלה בעי מוכיח הקדוש ברוך הוא את יהושע ואומר: "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי, וגם גנבו, וגם כיחשו, וגם שמו בכליהם". השומע דבר כזה מבין שמדובר במינימום בחצי עם ישראל, בחבר בוגדים ובחבורת רשעים. ואחר כך מתברר שלא חצי ולא רבע ולא שמינית ולא אלפית, אלא אדם אחד בלבד. מכאן אתה לומד את שפתו של כותב התנ"ך: כאשר הוא כותב עוון על כלל ישראל, ייתכן שמדובר באדם אחד בלבד, והכתוב מדביק את זה לכולם - למה יצא מתוככם אחד כזה? החטא שייך בכולכם.

דוגמה שנייה - חטא העגל. שם כעס ה' על עם ישראל ורצה לכלותם כרגע, וכל השומע מבין שמינימום כולם עבדו עבודה זרה. ואחר כך מתברר: כמה עבדו? שלושת אלפים איש, אותם שהמים בדקו אותם והם שמתו. שלושת אלפים מתוך שש מאות אלף - חצי אחוז בלבד. ואף לא עבודה זרה כפשוטה, שהרי כבר הארכנו לבאר שמן הכתובים מוכח שלא חיפשו תחליף לבורא עולם אלא תחליף למשה רבנו, והמשיכו להאמין בה'. ובכל זאת הקורא בשטחיות אומר: מדובר כאן בעם עובדי עבודה זרה. אלא שכיוון שיצא הדבר מתוך הכלל, הוא שייך לכלל. כך גם כאן: מביתו של שלמה יצא כדבר הזה, ולכן העוון מתחבר גם אליו.

ומה פירוש "וכן עשה לכל נשיו הנכריות"? מבאר המלבי"ם שלא מיחה בהן כשבנו במות, אך אין לחשוב שהוא זה שעבד, שהרי "הן מקטירות ומזבחות לאלהיהן". והאברבנאל מוסיף, ששלמה בגודל חכמתו השיג את כל מציאות הכוחות הרוחניים שבבריאה. כבר הסברנו כמה פעמים שעובדי העבודה הזרה לא היו סכלים וטיפשים; הם ידעו כיצד להפעיל כוחות רוחניים עליונים, והכוחות היו פועלים על פי דבריהם. הם לא פעלו בחלל ריק - זו הייתה מציאות. לבן היו לו תרפים, והוא הצליח באמצעות כוחות טומאה להוריד כוח לתוך התרפים. מהם תרפים? גולגולת אדם שמותחים עליה עור ומייבשים, והתרפים היו מדברים ואומרים לו לאן ברח יעקב. זה היה ה"GPS" של לבן, ולכן גנבה רחל את התרפים - שאם יהיו בידו, יידע לאן ברחו; ומעבר לזה, שלא רצתה שיעבוד עבודה זרה. אנשים אלו ידעו להשתמש בכוחות הטומאה ולהוריד את כוחות השדים, ובאמת ראו הצלחה חלקית בדרך פעולתם.

שלמה הכיר את כל הכוחות שבבריאה וידע גם להפעילם - כפי שראינו שידע להפעיל את אשמדאי ראש השדים. וזהו "וכן עשה לכל נשיו": הוא הגיע להשגה של כל שר ושר בשמים, של כל כוח מכוחות המלאכים ולהבדיל מכוחות הטומאה והשדים, ולימד אותן את הדרכים כיצד להוריד את השפע מאותם כוחות רוחניים. וודאי שאין זו דרכנו כלל, שאנו לעולם לא נוריד שפע מכוחות רוחניים אלא מה' לבדו, והעושה כן נקרא עובד עבודה זרה. וכי תיגש לפקיד כשהמלך עומד לפניך ותבקש ממנו לסדר את ענייניך? "לא עשה כן לכל גוי" - חלק להם לגויים, והם יכולים לגשת לאותם כוחות, אבל לנו יש קו ישיר לבורא עולם. עבודה זרה כמובן אסורה גם להם, אך הורדת השפע מאותם כוחות לא נאסרה עליהם.

ואולם כל אותן נשים כבר התגיירו, וכשהוא נותן להן להתעסק בזה כבר יש בכך איסור, שהרי אינן גויות אלא יהודיות. איך תיתן להן להקטיר ולזבח לאלהיהן, דבר שנאסר? ומעבר לזה - אסור לאדם להחזיק אלילים בביתו אפילו אינו עובדם, כמובא במכילתא על "לא יהיה לך אלהים אחרים": אפילו אינך עובדו, רק שנמצא אצלך. נמצא שדבק בשלמה חטא, אך לא כפי שנראה מפשוטם של המקראות. ולכן אומרים חז"ל: "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה". שהרי אם כותב הכתוב "לא היה לבבו שלם כלבב דוד אביו" ו"לא מילא אחרי ה' כדוד אביו", מדובר בחטא דק - שלא הגיע למדרגת דוד ונתן שדברים כאלה ייעשו במלכותו - אבל חטא כפשוטו ודאי שאין להדביק לשלמה.

אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (כא ע"ב): אמר רבי יצחק, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי. כשנועצים קנה בים, החולות הנעים בזרם נתקעים ונעצרים סביבו, ולאט לאט מצטבר החול עד שעולה שרטון - אותה גבעה שבתוך הים שאונייה "עולה על שרטון" בגחונה. הגבעה גדלה והלכה, ועליה נבנתה רומי, ואותה רומי היא שבאה והחריבה את בית המקדש.

ועוד אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שני מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב "לא ירבה לו נשים" - ואמר שלמה: אני ארבה ולא אסור. "פן יסורו את לבבו" נאמר לאנשים פשוטים, לאנשים שהם כעלה נידף ואין להם שכל וחכמה להשיג את אמיתות התורה; אני, חכם מכל אדם, אין סיכוי שיקרה לי כדבר הזה. וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב "לא ירבה לו סוסים", ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב את העם מצרימה - וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף". הרי שחשב שאליו הדבר אינו נוגע, ובכל זאת נכשל. ללמדנו שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה': מאי דמפקדת - איבעי לך למעבד, מה שנצטווית עשה, ואל תתחכם כנגד ציווי ה'.

ומה פירוש "ירד גבריאל ונעץ קנה בים"? הרי היסטוריונים מציינים שרומי נבנתה הרבה קודם לכן, והיה שם אי ויבשה, וכיצד יתאים הדבר? אומרים המפרשים בעין יעקב: דע לך שאגדות חז"ל צריכות לימוד. אין קוראים אותן בשטחיות, ואף מי שבקיא גדול בפלפול אינו בהכרח מתאים לבאר אגדות. הנה מצינו בגמרא אף על רבי עקיבא, מרא דתורה שבעל פה, שכמה פעמים רצה לבאר אגדות ואמרו לו: עקיבא, מה לך אצל אגדה? כלך אצל נגעים ואהלות - שם ענייניך ושם שורש נשמתך. צורת הלימוד של האגדה שונה מן הלימוד הרגיל.

אתן דוגמה קטנה. נניח שמלך גדול כבש ארצות רבות, וסמלו נשר, ובעיתון נכתב: "הנשר הגדול פרס כנפיו על פני מדינות רבות". הכוונה פשוטה - המלך כבש ארצות. יבוא מי שיאמר: אני מבין רק פשוטו של מקרא, ובוודאי זו כתבה על נדידת עופות או משהו בספארי. תאמר לו: אתה מדבר שטויות; תבין את העניין, את הטרמינולוגיה ואת השפה, ואז תדע במה מדובר.

כך גם כאן. רוב אגדות חז"ל מדברות במשלים. נעצו מקל קטן בים, ואחרי שנים כשתשאל מי בנה את הגבעה העצומה הזו, יאמרו לך: אותו מקל קטן ומסכן שנעצו שם באמצע. תאמר: איני רואה שום מקל. יאמרו לך: הוא כבר עמוק למטה, אינך רואה אותו כלל, אבל הכול התחיל ממנו. כך גם אצל שלמה: כשאתה שואל מאין קיבלה רומי את הכוח להחריב את בית המקדש, אומרים לך - הכול התחיל בלילה שנשא שלמה את בת פרעה. זה היה המקל הקטן, שסביבו נאספו עוד ועוד חטאים, עוד ועוד כשלונות, עד שנעשה הר גבוה.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה־זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ, קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ׃

סטייה קטנה - בת פרעה, מה שאינו מתאים במאה אחוז למה שכתוב בתורה - גרמה שיצטבר עוד חול ועוד בוץ ועוד לכלוך, עד שנקרעה הממלכה וחלקה נמסר לירבעם בן נבט. וירבעם הוסיף חטא: סגר את העלייה לרגל, ואחר כך בנה עגלים; ועוד הידרדרות ועוד הידרדרות, עוד חול ועוד חול, עד שנוצרה יבשה אדירה, ורומי באה והחריבה את בית המקדש. איך נוצר הדבר? ממקל קטן. זו רוח הדברים שחז"ל באים ללמדנו במשל הזה, ואין לקרוא זאת כפשוטו כאילו רומי נבנתה על חול.

גמרא נוספת, במסכת סנהדרין (קד ע"ב), על אותם שאין להם חלק לעולם הבא. שואלת הגמרא: מי מנאן? אמר רב אשי, אנשי כנסת הגדולה מנאום. אמר רב יהודה אמר רב: ביקשו עוד למנות אחד - ומפרש רש"י: את שלמה. בקשו למנותו עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. באה דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם - דוד המלך בכבודו ובעצמו יורד ומשתטח לפניהם, ורואים את דמותו - ולא השגיחו עליה, המשיכו בדיון ההלכתי כאילו דוד לא קפץ לביקור בבית המדרש. באה אש מן השמים וליחכה בספסליהם - ולא השגיחו עליה; בית המדרש מתחיל לבעור, והם בשלהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים" - מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בשלוש עשרה שנה, לפני מלכים יתייצב, לפני מלכי התורה שבי מלכים ימלוכו, ובל יתייצב לפני חשוכים, יושבי חושך וצלמוות שאין להם חלק לעולם הבא. ולא השגיחו עליה - שהרי "לא בשמים היא". יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת, כי אתה תבחר ולא אני?" ואז נתפזר העניין. ומפרש רש"י: וכי עליכם לשלם תשלום עונשו של אדם שאתם נמאסים בו, לומר שאין לו חלק לעולם הבא? וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי יש לו חלק ומי אין לו חלק - והלוא בי הדבר תלוי.

וגמרא זו פלא עצום. פלא ראשון: מה ראו החכמים לשבת ולדון בזה? איזו הכרעה הלכתית יש כאן? נניח שיחליטו שאין לו חלק - מה יצא מכך, ומה הרווחת? וכי צריך לכנס מושב סנהדרין לדון אם לשלמה יש חלק לעולם הבא? פלא שני: אף אם יכריזו שאין לו חלק, בשמים דנים על פי מעשי האדם; בשמים כבר דנו את שלמה והחליטו. מה תועיל הכרעתם ומה תשנה? ורואים בעליל שהבת קול הפריעה להם מאוד, שההחלטה שעמדו לקבל הופרעה.

על השאלה השנייה התשובה פשוטה: באמת מה שנקבע כאן מכריע גם בשמים. "לא בשמים היא" פירושו שאת כוח ההכרעה נתן בורא עולם כאן בארץ. הסנהדרין ובית הדין - מה שהם מכריזים קובע למעלה. אם קובעים תאריך מסוים לראש חודש, נדחה או מוקדם חג הפסח ביום, וזהו חג הפסח גם בשמים; וכן בכל ההכרעות.

אבל למה באמת ראו החכמים צורך בדיון כזה? אומר על כך הבן איש חי דבר נפלא מאוד. יש הרבה אנשים שיקראו את המקראות ויאמרו שיש כאן איפה ואיפה: הנה ירבעם בן נבט, מנשה וכל המוזכרים שם - אנשים שחטאו, וראה באיזו שפה חריפה דיברו עליהם, אין להם חלק לעולם הבא; ואילו לשלמה עשו פרוטקציה, שהרי בנה את בית המקדש, בנו של דוד, ספריו קהלת שיר השירים ומשלי נכנסו לארון הספרים היהודי, וקרוב היה אליהם - ולכן לא רצו לפגוע בו. ויטפלו על שלמה שבאמת אין לו חלק לעולם הבא, אלא שהחכמים חסו עליו.

באו החכמים כדי להוכיח לכולם ששלמה אינו דומה לאותם מלכים רשעים לא מינה ולא מקצתה, לא קרב ולא בכהו. וכיצד מוכיחים זאת? ישבו ועשו מושב סנהדרין שיכריע שאין לשלמה חלק לעולם הבא - וכל המטרה הייתה שתצא בת קול. ואותה בת קול תאמר להם: איך אין אתם מתביישים לומר דבר כזה על שלמה, "המעמך ישלמנה". ועל ידי כך יהיה ברור לכולם שמן השמים מעידים על שלמה שהוא צדיק ושאין העונש הזה מגיע לו, ושבאמת לא חטא כפי שמשתמע מפשוטם של המקראות. נמצא שכל עניין ההתכנסות היה כדי שתבוא הבת קול ותעיד מן השמים על צדקותו של שלמה.

נשאר לנו להבין: מדוע בכל זאת נשא שלמה נשים נוכריות? התשובה פשוטה מאוד. שלמה משל בכיפה, בכל העולם כולו, והיה מעוניין לתקן עולם במלכות שדי - הוא רצה להביא את הגאולה. והדרך שבה תבוא הגאולה היא שכל באי עולם ידעו שה' הוא האלוקים: "יידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". אמר שלמה: יש לי ההזדמנות הראשונה בהיסטוריה לעשות זאת - לא היה מלך לפניו שיכול, ולא יהיה מלך אחריו שתהיה לו היכולת הזאת.

וכיצד? אשא את כל בנות המלכים לאישה. וכל מלך אכן הרגיש כבוד גדול לתת את בתו לשלמה, והן היו שרות. אשא אותן לנשים, ואגדל את בניהן אצלי בארמון; הילדים יגדלו כישראל לכל דבר, הנסיכים הם כבר כבנַי, ואותם אשלח בחזרה לממלכותיהם. וכמו שמלך כוזר הפך ממלכה שלמה לילך בדרך ה', כך בני יהפכו את כל הממלכות ויתקנו עולם במלכות שדי, וכולם ילכו בדרך ה', ובזה אבטיח שהגאולה תבוא. רעיון אדיר ונפלא, שרק אדם חכם כשלמה יכול לחשוב עליו.

ואיפה הנפילה? איפה הטעות? טעות קטנה ביותר, שהיא חרצה את גורלו: זה מנוגד למה שכתוב בתורה. התורה אמרה "לא ירבה לו נשים", וזה הכול. "נכון, יש כאן בעיה, אבל ראה מה אני עומד לעשות" - אומרים לו: אדוני, אין דבר כזה. אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. אם התורה אמרה לא, לא יעזרו כל החשבונות, גם לא "אני אחזיר את כל העולם בתשובה". התורה אמרה שלא, וזו הייתה טעותו של שלמה. יצאה יו"ד וקטרגה לפני בורא עולם ואמרה: מה יהיה עם "לא ירבה לו נשים"? אמר הקדוש ברוך הוא: יבטל שלמה ואלף כמותו, ולא תתבטל אות אחת מן התורה. אין דבר כזה להצליח במשהו שהוא נגד התורה; נגד התורה לא יילך, עם כל הכוונות לשם שמים.

ולפי זה נבין גם מדוע לא מיחה בהן, שהוא פלא עצום - לפחות תמחה בהן! אלא ששלמה אמר: יש בעיה עם הנשים, אבל הן אינן מעניינות אותי כלל; הנשים הן פרט קטן, את הילדים שלהן אני רוצה. הילדים הם העיקר, בהם אני משקיע, הם יהיו מחונכים, הם ילמדו בתלמוד תורה של שלמה, הם ימשיכו הלאה. זו הייתה טעותו - שחשב שאפשר להצליח גם אם אין הדבר מאה אחוז על פי התורה, כיוון שהתוצאה המושלמת כה אדירה שלאו קטן הוא מכשול קטן; ובוודאי לי זה לא יקרה, כדברי הגמרא: "אני ארבה ולא יסירו את לבבי". ובסופו של דבר נתבע על שהרבה לו נשים, והכתוב מעיד בפנינו "אהב נשים נכריות" - התחיל נטו לשם שמים, וכדברי המלבי"ם, "אהב" מלמד שהיה כאן עניין של חיבור ולא רק נשיאת נשים. מאותה מטרה קדושה ועליונה הגיע גם למצב של חיבור, וזה כבר דבר שלא היה ראוי לפני ה'.

הפרק מתאר את סופו של שלמה: נשים נוכריות רבות, במות שנבנו במלכותו, קריעת הממלכה. אך הכתוב עצמו נותן לנו את המידה - "לא היה לבבו שלם כלבב דויד אביו", "ולא מילא אחרי ה' כדוד אביו" - ומכאן שהחטא היה דק, בכך שלא מיחה ולא עמד בפרץ, כפרתו של רבי אליעזר, כ"חטא ישראל" של עכן וכשלושת אלפים שבחטא העגל. כוונתו הייתה קדושה ונשגבה: לתקן עולם במלכות שדי דרך בני המלכים שיגדלו בארמונו. אך נקודה אחת קטנה הכריעה - הדבר היה נגד התורה, ו"אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'". מקל קטן שנעצו בים העלה שרטון שעליו נבנתה רומי שהחריבה את המקדש; וכנגד זה עצמו יצאה בת קול והעידה על שלמה "לפני מלכים יתייצב", ללמדנו שכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה - ושמאי דמפקדת, איבעי לך למעבד.