פרק י' במלכים א' הוא פרק שכל כולו תיאור של גדולה: עושר, חכמה, פאר וכבוד. הנביא אינו מספר לנו את הפרטים הללו כדי להרשים אותנו במספרים, אלא כדי להראות עד כמה השפיע הקדוש ברוך הוא שפע אדיר על שלמה ועל ישראל, הן בחכמה והן בעושר. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים, מפסוק י"ד, ונראה כיצד מבאר המלב"ם את התיאורים, ומה למדו חז"ל מכיסאו המופלא של שלמה.
וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב׃
כמות אדירה של זהב הגיעה לשלמה בשנה אחת, והיא באה מאותן אוניות מיוחדות שהפליגו לאופיר כדי להביא משם זהב. ומדוע הנביא טורח לספר לנו את זה? כדי להראות עד כמה נתן השם שפע לשלמה: הן החכמה האדירה שהיתה לו, הן העושר האדיר שהיה לו. יש כאן לימוד גדול: בתקופות שבהן עם ישראל עשה את רצון השם, הקדוש ברוך הוא השפיע רוב טובה על העם.
אצלנו כתוב "אם בחוקותי תלכו", ואחר כך "ונתתי גשמיכם בעיתם", "והשיג לכם דיש את בציר", וכל ההבטחות הטובות. מתי הן התקיימו בפועל? לצערנו בתקופה אחת בלבד, והיא תקופתו הטובה של שלמה. אז התקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", עושר כלכלי אדיר, הצלחה גדולה, האומות היו כפופות לנו, לא היו מלחמות, והכל הלך למישרים. מרגע שהתחילו החריקות, מרגע שהתחילה סטייה קטנה מן הדרך, מיד לאחר מכן התחילו כל הצרות.
לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים וְכָל מַלְכֵי הָעֶרֶב וּפַחוֹת הָאָרֶץ׃
כל זה מלבד ההכנסות הנוספות: סוחרים גדולים שהיו מעבירים סחורות ממדינה למדינה, ורוכלים קטנים שהיו באים לסחור כאן, ומהם היה נגבה מס למלך. "וכל מלכי הערב" הכוונה למלכים שבצד מערב, שהיו מעלים לו מנחה. כל אלה יחד נתנו הכנסה אדירה לממלכה.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל הַצִּנָּה הָאֶחָת׃ וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן׃
מה ההבדל בין צינה למגן? שניהם כלי הגנה, אלא שהצינה מקיפה את האדם משלוש רוחות, והמגן מגן עליו רק מרוח אחת. ומהו "זהב שחוט"? שחוט הכוונה משוך, כמו "חץ שחוט לשונם" שפירושו חץ משוך. זהו זהב מיוחד שהיה נמשך כמו שעווה, זהב ייחודי ונוח לרקע אותו, כפי שמסביר רש"י. כל מגן היה מורכב משלושת מנים זהב, משקל גדול, ואותם נתן שלמה בבית יער הלבנון.
יש אומרים שהמגינים הללו נועדו בעיקר לכבוד המלך: כאשר המלך היה יוצא מביתו, היו יוצאים החיילים עם מגיני הזהב הללו, כעין משמר כבוד. כלומר אין אלה מגינים שנועדו למלחמה, אלא לכבודו של המלך, ובפרט שבזמן שלמה כמעט ולא היתה מלחמה עד סוף ימיו.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז׃
אומר הרלב"ג: כיסא שן הוא הנעשה משן הפיל, שנהב, שנחשב לדבר יקר ביותר. שן פיל אחת יכולה לעלות כמה אלפי או עשרות אלפי דולרים, ושלמה עשה כיסא שלם מאותן שיני פיל. "ויצפהו זהב מופז" - זהב מזוקק ומבהיק כמרגליות, כלשון "כתם פז".
שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת׃
"שש מעלות" - שש מדרגות. "וראש עגול לכיסא מאחריו" - במקום שבו נשען המלך היה ראש עגול מאחוריו, מקום להניח את ראשו ומקום לגבו. "וידות מזה ומזה" - מסעדים לכיסא, מקום שבו הניח את ידיו. ושני אריות היו עומדים אצל הידות, אחד מכל צד.
וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת׃
שואל המלב"ם: מדוע דווקא אריה? כי דגל יהודה צורתו אריה, והמלכות באה מבית יהודה. והשנים עשר האריות רומזים לשנים עשר אבותיו: משלמה ואחורה עד יהודה, או מדוד עד יעקב, שנים עשר דורות.
וכפי שהסברנו לעיל בעניין הים שעשה שלמה, שהיה מונח על שנים עשר בקר: הים עניינו חסד, שהמים הם חסדים, והשוורים שעליהם עמד מסמלים דין, והרי כאן מיזוג של הדינים בחסדים. כך גם כאן: הכיסא הוא כיסא המשפט, שם היו עומדים לדין, וזה הרי דין, והוא עומד על גבי האריות, שהאריה הוא בימין המרכבה והוא רומז לחסד. שוב אנחנו רואים את מיזוג החסד עם הדין.
וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה׃
כל כלי המשקה של המלך היו מזהב, שהרי אדם שיש לו אפשרות לעשות כלים מזהב לא יעשה אותם מכסף ולא מזכוכית, שכן הזהב הוא המשובח. וכלי בית יער הלבנון, שראינו לעיל שהוא בית הקיץ של המלך, היו "זהב סגור". מהו זהב סגור? מי שיש לו זהב כזה סוגר אותו בכספת מרוב יוקרו. ועוד פירוש: כשמביאים זהב כזה למכירה, כל שאר החנויות סוגרות את דלתותיהן, שהרי אף אחד לא קונה מהן, כולם קונים את הזהב המיוחד. "אין כסף" - לא היה מצב שעשה דבר מכסף, כי היתה לו האפשרות לעשות מזהב, ובאמת הכסף לא היה נחשב בימיו למאומה.
ובדרך צחות אפשר לפרש: ילד בא ומבקש מאביו, אבא תקנה לי, אבא תביא לי, והאב עונה לו אין לי כסף. בימי שלמה, אב שהיה אומר כך לא היה נשמע כלל, הילד לא היה מקבל תשובה כזאת, שהרי היה הרבה כסף. זהו "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה": הטענה "אין לי כסף" לא היתה נחשבת בימי שלמה לכלום, אף אחד לא היה קונה תירוץ כזה.
כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים׃
כאן הנביא מתאר מאין בא העושר הגדול: היו לו אוניות תרשיש שהפליגו בים יחד עם אוניות חירם, ואחת לשלוש שנים, שהרי מדובר בהפלגה רחוקה מאוד, היו חוזרות ומביאות זהב וכסף, שנהבים - שיני פיל, קופים מיוחדים ותוכיים. ותוכיים אינם התוכי של בן יהודה, אלא כפי שמבארים כל המפרשים: טווס, עם פריסת הנוצות המיוחדת שלו. כל אלה היו דברים יקרים ביותר.
המלב"ם מביא את קושיית האברבנאל. האברבנאל הבין שתרשיש היא העיר קרתגו שבצפון אפריקה, ותמה: כיצד הלכו האוניות מעציון גבר, שעל שפת ים סוף באזור אילת, עד לקרתגו? הרי חוצה שם היבשה באזור סואץ, ולפני שנחצבה התעלה לא ניתן היה לעבור. לפיכך רצה לדחוק ולפרש שתרשיש הוא שם סוג האוניות, על שם צורתן. אך קשה לו, שהרי כתוב "ויחברהו עמו לעשות אוניות ללכת תרשיש", ומשמע שתרשיש הוא שם מקום ולא תואר לאונייה, ואם כן "אוני תרשיש" פירושו אוניות ההולכות לתרשיש. וחזרה הקושיה: איך יכלו להגיע מאילת לקרתגו? ומחמת זה רצה לומר שנשתרבבה טעות במה שכתוב בדברי הימים, שעשה "אוניות תרשיש ללכת אופירה", ובאמת הכוונה אוניות ללכת תרשיש.
אומר המלב"ם: זה אינו, ולא שייך כלל לומר שכותב הנביאים טעה, היעלה דבר כזה על הדעת? ולכן יש לו ביאור אחר. בספר ישעיה כותב המלב"ם שהמקום הנקרא תרשיש הוא העיר טרזיס, בספרד הקדומה. ספרד היתה מקום מרכזי מאוד בתקופות הקדומות, והצוריים שבאו לשם כינו אותה "אושפניה", על שם השפנים הרבים שהיו בה, ומ"אושפניה" נעשתה אספניה, ספניה, ספרד. ושם מצאו כסף מזוקק לרוב על פני הארץ, עד שכל כליהם וחישוקי ספינותיהם ווויהן נעשו מכסף ולא מברזל, מרוב הכסף שהיה להם. הם בנו עיר מרכזית בשם טרזוס, והעיר הזאת יושבת על מבואות הים האטלנטי, האוקיינוס, וים סוף נפתח אל האוקיינוס. לכן מאוניות שבנה בעציון גבר יכול היה שלמה לשלוח הן לאופיר והן לתרשיש שהיא ספרד.
ומכאן גם חילוק נאה: כידוע הזהב נמצא בארצות החמות והכסף בארצות הקרות. גם היום, כסף מביאים מרוסיה ומן הארצות הקרות שיש בהן מכרות כסף, וזהב מאפריקה שהיא ארץ חמה. ואפשר לראות זאת גם מצד עצם טבעם: הזהב דומה לשמש ולארצות החמות, והכסף דומה לקרח ומצוי בארצות הקרות. יוצא אם כן שמאופיר שבאפריקה הביא את הזהב, ומתרשיש שבספרד, מארצות אירופה, הביא את הכסף. וזה מה שאומר הפסוק, שאוני תרשיש הבאה אחת לשלוש שנים היתה נושאת זהב וכסף יחד.
וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה׃ וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ׃
שלמה היה גדול ומפורסם מכל מלכי הארץ בעושרו ובחכמתו, וכולם ביקשו לראותו ולשמוע את חכמתו.
וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה׃
כדרכם של הבאים לראות פני מלך גדול, שמביאים מנחה כדי להקביל את פניו. וגם זה הוסיף לו עושר גדול.
לפני שנתקדם לעניין הסוסים, ראוי להתעכב על כיסאו של שלמה. אקרא לפניכם מן הילקוט שמעוני על מגילת אסתר, ברמז תתרמ"ו, ומי שירצה יכול לראות תיאור דומה גם בתרגום שני על מגילת אסתר בפרק הראשון.
על הפסוק "בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו" שואלים הכל: מה אכפת לי על מה ישב? אמרו: כשעלה נבוכדנצר הרשע והחריב את בית המקדש, הגלה את צדקיהו ואת ישראל לבבל, והוציא את הכיסא שעשה שלמה המלך בחכמתו, שנאמר "ויעש המלך שלמה כיסא שן גדול", מכובש באבנים טובות ומרגליות. ושש מעלות היו לכיסא, וכל מעלה ומעלה מצופה באבנים טובות ומרגליות, לבנות ירקרקות ואדמדמות, ויש בהן כזכוכית טובה. ואילני תמרים מקיפים את הכיסא, מכוסים בבגדי שש לבן, ועל ראשיהם טווסים של שן מכוונים כנגד גפי נשרים. ושני אריות של זהב עומדים על מעלה ראשונה, ושני עמודים של שיש על ראשי האריות, ושתי גפנים של זהב משני צדי הכיסא מצילות על ראשי העמודים. ושני אריות של זהב חלולים עמדו כנגד הראשונים, מלאים מיני בשמים, שהיו זולפים בשמים כשהיה שלמה עולה, והכל על ידי מנגנון מיוחד. ושש קתדראות של זהב, כמין מושבים נפרדים, היו משני צדי הכיסא, אחת לכוהן גדול ואחת לסגן, ושבעים קתדראות מקיפות את הכיסא לשבעים זקנים סנהדרי ישראל.
וכאן חשוב לא לטעות: כשאומרים "כיסא", מיד מדמים בנפשנו כיסא כמו שאנחנו יושבים עליו. אבל המושב היה רק חלק קטן מן הכיסא. הכיסא עצמו היה כמו חדר ענק, עם מדרגות ועצים, מפואר ביותר, כעין בימה גדולה שכולה נקראה "הכיסא".
וממשיך המדרש: כשהיה שלמה עולה לכיסא, היה נותן רגלו על מדרגה, וגלגל המנגנון חוזר, והארי פושט ידו מימין והנשר פושט ידו משמאל, והמלך נשען עליהם ואוחז בידיהם ועולה, וכך בכל מעלה ומעלה. וכשהיה עולה לראש הכיסא, הנשרים פורסים כנפיהם על ידי המנגנון, ולא בנשרים אמיתיים מדובר אלא הכל מזהב, ומכסים למעלה על ראשו של מלך. ויונה של זהב יורדת מן העמוד על ידי המנגנון, ופותחת את הארון ולוקחת ספר תורה ונותנת אותו לתוך ידו של המלך, לקיים מה שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
ובמדרש נוסף, בספרי דאגדתא מדרש אבא גוריון, מובא שהארי פושט ידו ונוטל את העטרה ונותנה על ראש המלך, והעומדים אומרים: תכון מלכות בית דוד לעולם. ועל כל מעלה ומעלה היו חיות טהורות כנגד טמאות: במעלה הראשונה שור וכנגדו ארי, בשנייה טלה וכנגדו זאב, בשלישית גדי וכנגדו נמר, ברביעית צבי וכנגדו דוב, בחמישית נשר וכנגדו יונה, בשישית נץ וכנגדו ציפור, והוא עולה ונותן שלום ביניהם, עושה שלום בין שני מיני החיות. והיה קורא על כל מעלה ומעלה פסוק אחד: על הראשונה "תורת ה' תמימה משיבת נפש", על השנייה "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", על השלישית "פקודי ה' ישרים משמחי לב", על הרביעית "מצוות ה' ברה מאירת עיניים", על החמישית "יראת ה' טהורה עומדת לעד", ועל השישית "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ואחר כך "וישב שלמה על כיסא ה'".
וכשהיו הכוהן הגדול והזקנים יושבים מימינו ומשמאלו ודנים עמו את הדין, וכשהיו מעלים את העד לפני שלמה, היה המנגנון מתחיל לפעול: הגלגלים חוזרים, האריות נוהמים, הנשרים פורחים והטווסים רצים. תארו לעצמכם איזה רעש נוצר, יער שלם פתאום מתחיל להמות, ולבו של אדם היה נופל בקרבו. ואומר המדרש: כל זה "לחטוף ליבם של עדים בשביל שיעידו אמת".
וכשהגלוהו, ורצה נבוכדנצר לשבת עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה, באותה שעה אמרו ישראל: נתקיים בנו "ואויבינו פלילים", שאויבינו מתכבדים בדבר שהיה מיוחד אצלנו. אבל הוא לא ידע את סוד המנגנון, לא היה לו הקוד הסודי היכן לדרוך בדיוק כדי שהארי יפשוט ידו מכאן והנשר מכאן, ולא היה לו כרטיס כניסה למערכת. פרס רגלו, ופקע תנין של כסף שהיה חוזר בתוך המנגנון והכה אותו על יריכו השמאלית, והיה מצטער עד יום מותו.
ויש אומרים במדרש שהדבר אירע קודם לכן: פרעה נכה שבה את הכיסא מירושלים והביאו למצרים, וביקש לעלות ולשבת עליו, והכהו הארי על יריכו והיה צולע, ולפיכך נקרא פרעה נכה, שמאותה שעה קיבל את נכותו. וכשהחריב נבוכדנצר את ירושלים ובא לכבוש את מצרים, מצא את הכיסא שם אצל פרעה נכה, שכבר לא לקח על עצמו סיכונים ולא עלה עליו יותר, ונטלו והוליכו לבבל, והקישו הארי ונפל ממנו. ועל זה נאמר "איך נפלת משמיים", וכי משמיים נפל? אלא שביקש לשבת על כיסאו של מי שניתנה לו חכמה משמיים, על כיסאו של שלמה. כשמלך דריווש והחריב את בבל, נטל את הכיסא והביאו למדי, ולא ישב עליו אדם. וכשמלך אחשוורוש שלח והביא חכמים ממצרים לעשות כדמות הכיסא, ולא יכלו לעשות, ועשו לו כיסא אחר לשמו. לכן נאמר "כשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו" - כיסא שנעשה לו במקומו של כיסא שלמה.
מכאן אנחנו רואים עד כמה מיוחד היה אותו כיסא, שכולו עבד בטכניקה מיוחדת שהפעלתה היתה ידועה לשלמה לבדו, ובזה גם נגלית חכמתו המיוחדת. וזהו שמעיד הנביא "לא נעשה כן לכל ממלכות": לא היה מלך שהיה לו כיסא דומה לזה. ואף מה שעשה אחשוורוש היה בגדר חיקוי דל, כיסא שלמה של עניים, ולא ברמת הכיסא שבנה שלמה.
וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם׃
רכב הכוונה רכב ברזל, שהיו רותמים לסוסים ונלחמים בו, כמו שכתוב "כי תשע מאות רכב ברזל לו". לשלמה היו אלף וארבע מאות רכב. חלקם היו מונחים בערי הרכב, ערים מיוחדות שבהן רוכזו הרכבים, וחלקם עם המלך, שהרי המלך זקוק להגנה גם במקומו ובעירו.
ומה בא הנביא ללמדנו בזה? שאת שלמה לא עבדו רק מאהבה אלא גם מיראה. כולם לקחו בחשבון שאיתו לא כדאי להתעסק, שיש לו ארסנל כזה של כלי מלחמה, ויש לו סוס מוכן ליום מלחמה, ולכן חששו מפניו. יש כאן אמנם שינוי מן המספרים שבדברי הימים, אך כפי שדיברנו, איננו מתעסקים בסתירות שעניינן מספרים, ומי שירצה יעיין במפרשים. אנחנו מבקשים להבין את רוח הדברים.
וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב׃
לכאורה יש כאן סתירה למה שראינו לעיל: "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה", הכסף לא היה נחשב לכלום, וכאן הוא מדמה אותו לאבנים, ואבנים הרי חשובות יותר מ"מאומה". מיישב רש"י בשם חז"ל: כאן היה קודם שנשא שלמה את בת פרעה, וכאן לאחר שנשא את בת פרעה. וכזכור, נשיאת בת פרעה, כפי שנראה בהמשך מפורש יותר, היתה תחילת הפורענות ותחילת הירידה. בתחילה הכסף לא היה נחשב למאומה, ולאחר מכן כבר היתה לו חשיבות כלשהי, כאבנים.
ושואל המדרש: "כאבנים", ולא היו נגנבות? כיצד ייתכן להשליך כסף מפוזר כאבנים ולא ייגנב? אמר רבי יוסי: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות היו, אבנים בגובה של ארבעה וחמישה מטרים. אבנים כאלה מי יכול לבוא ולגנוב? צריך מנופים כדי לפנות אותן. כך היה גם הכסף: היה שם, והיה יקר, אבל היה בגושים כאלה שאיש לא יכול היה ליטול אותם משם.
ומעבר לזה, הפסוק בא ללמד דבר נוסף: לא רק שלמה התעשר. לפעמים מלך מתעשר וזה כלל אינו סימן טוב, שהרי העם הגיע לעניות ולדלות נוראה, המלך עושק ורוצץ אותם ומזה הוא נעשה עשיר גדול. כאן הנביא אומר לך: לא כן. המלך עצמו התעשר וגם העם התעשר. כיצד? קודם כל היה כסף כאבנים לא רק בבית המלך אלא בכל ירושלים. ועוד: "ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב" - כל אחד מעשירי ירושלים היה בונה לו בית ארזים, עד כדי כך היו הארזים מצויים כשקמים שבשפלה. העושר הזה לא נשאר אצל האלפיון העליון, אלא הביא את כל העם למצב כלכלי טוב יותר.
וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר׃
ראינו שהיו לשלמה רכב ופרשים רבים, ולצורך זה נזקק לסוסים. אבל מי שמתבונן, כבר רואה כאן סטייה. מעבר לסטייה שהזכרנו, נשיאת בת פרעה, שעליה נדבר בהרחבה בפרק הבא, אנחנו רואים כאן כישלון נוסף: הרבות סוסים ממצרים.
מבאר המלב"ם: במצרים היו הסוסים המשובחים והמיוחדים ביותר. כמו שאומרים על תרנגולת מיוחדת "תרנגולת ערבייה", ועל חמור מיוחד "חמור לובי", כך סוס משובח הוא סוס מצרי. שלמה שלח לשם אנשים והיו לו שם סוחרים. ומהו "מקווה"? לדעת המלב"ם מלשון מקווה מים, כלומר מקום איסוף והתקבצות: מקום התקבצות הסוסים. סוחרי המלך לא קנו סוסים בודדים, אלא קנו באופן גלובלי את כל מרכז מכירות הסוסים שבמצרים. בלשון ימינו: היה לו זיכיון על כל מכירת הסוסים במצרים. מי שרצה לקנות סוסים, סוחרי שלמה נמצאים שם, יסכם איתם מחיר והם ימכרו לו. וברור שהרווחים בכך גדולים הרבה יותר, שהרי יש כאן מונופול: הוא קנה את הכל, וכל הסוסים שנולדו הם שלו, וממילא יכול היה להעלות את המחיר כרצונו, ומזה התעשר עושר גדול.
יש ביאור נוסף לרד"ק: "מקווה" מלשון "תקוות חוט השני", כלומר חוט. וכוונת הפסוק ששני דברים באו ממצרים, הן סוסים והן חוטי פשתן, שהיה משובח וידוע שמוצאו ממצרים, כמו שכתוב "שש ברקמה ממצרים" ו"חטובות אטון מצרים", שהמצרים השתבחו בפשתן המיוחד שלהם. וביאור שלישי מביא המצודות דוד על פי תרגום יונתן: כידוע, כאשר התרגום אינו מתרגם מילה אלא מעתיק אותה כמות שהיא, סימן שזה שם פרטי. כמו "ויאמר יעקב ללבן", שהתרגום מעתיק את השמות כשמם, שהרי אין מה לתרגם. כאן התרגום אינו מתרגם את המילה "מקווה", ומכאן מסיק המצודות דוד שזהו שם מקום: המ' היא מ' השימוש, והמקום נקרא קווה, ומשם היו סוחרי המלך לוקחים במחיר. איך שלא נבאר, ודאי שהיתה כאן עשירות גדולה מאוד לשלמה בסוסים, ולא רק עשירות, אלא שהוא הוריד את העם מצרימה למען הרבות סוס, שהרי עיקר מדורם של אותם אנשים היה במצרים כדי להרבות משם בסוסים.
וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ׃
הנה עד כמה התעשר: מכיוון שהיה לו מונופול, העלה את המחירים, ומרכבה של ארבעה סוסים עלתה שש מאות שקלי כסף. עד כדי כך, שאף מלכי החיתים ומלכי ארם, כשרצו לקנות סוסים, קנו אותם מסוחריו של שלמה, שכל סחר סוסי מצרים היה בידיו. וגם מזה התעשרו ישראל, שכן כפי שהסברנו העושר לא נשאר אצל שלמה בלבד, אלא כל הממלכה כולה התעשרה על ידו.
פרק י' פורש לפנינו את שיא גדולתו של שלמה: זהב לרוב, צינות ומגינים לכבוד המלך, כיסא שן שאין דוגמתו בכל הממלכות, אוניות המפליגות לאופיר ולתרשיש ומביאות זהב מארצות החמות וכסף מארצות הקרות, וכל מלכי הארץ מבקשים את פניו ומביאים מנחה. זו התקופה האחת שבה התקיימו כל ההבטחות הטובות של "אם בחוקותי תלכו", ועושרה לא נשאר בארמון אלא ירד לכל העם, כסף כאבנים בירושלים ובתי ארזים לעשירים. אך בתוך הפאר הזה מבליחים גם ניצני הירידה: נשיאת בת פרעה, וריבוי הסוסים ממצרים והורדת אנשים לשם למען הרבות סוס. וכפי שראינו, מרגע שהתחילה סטייה קטנה מן הדרך, לא עבר זמן רב עד שהתחילו הצרות, וגם כיסאו המופלא של שלמה נטלטל בין פרעה נכה לנבוכדנצר, עד שאיש לא ידע להפעילו ואיש לא הצליח לעשות כדמותו.