פרק י' בספר מלכים א' הוא פרק השיא של מלכות שלמה. שמעו וגדולתו של שלמה יצאו והתפרסמו בכל העולם כולו, עד שמלכה מקצה תבל קמה ובאה לראות במו עיניה. הפרק פותח בביקור מלכת שבא, ממשיך בתיאור העושר האדיר שזרם לירושלים, ומסיים בציון שלמה גדול מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, ונוסיף את דברי חז"ל והמדרשים.
וּמַלְכַּת־שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהֹוָה וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת׃
האברבנאל מבאר כיצד הגיעה השמועה לאוזניה: עבדי שלמה הפליגו באוניות לאופיר (אפריקה), ובדרכם עברו בארץ שבא. כנראה עגנו שם כדי לנוח או להצטייד במזון, ושם ראתה אותם ושמעה מגדולתם. "אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהֹוָה" - היא שמעה שחכמתו איננה חכמה גשמית אלא חכמה אלוקית, חכמה שהיא רק מאת השם.
מכאן מובן מדוע דווקא "וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת". מדוע לא באה לבחון אם הוא בקיא בענייני חכמה ומדע? מפני שחכמה ומדע תלויים בכמה שאדם למד, אבל חידה איננה תלויה בלמידה. אני יכול לשאול אדם חידה והוא לעולם לא ידע להשיב עליה. כדוגמת חידת שמשון למרעיו: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק וּמֵהָאוֹכֵל יָצָא מַאֲכָל" - מי יכול להשיב על דבר כזה? צריך אתה להיות נביא כדי לדעת מה עבר עליו, איזה אריה הרג, וכיצד נעשו דבורים בגוויית האריה. לכן אמר להם שמשון "צאו ובקשו": אי אפשר לדעת את התשובה בלא סיורים בשטח, תלכו ותסתובבו עד שתראו גוויה וממנה תתחילו לקשר ולהבין. אלא שהם היו עצלנים, ולכן פנו לאשתו במקום לחפש את פתרון החידה.
למדנו מכאן שנסיון בחידות הוא דבר שעל פי חכמה טבעית אי אפשר לפתור, שהרי אין אדם יודע מה עובר בראשו של חברו. רק חכמה אלוקית יכולה לפתור חידות. ומכיוון שהיא שמעה את שמע שלמה "לְשֵׁם יְהֹוָה", כלומר שחכמתו אלוקית, לכן באה לנסותו דווקא בחידות.
וַתָּבֹא יְרוּשָׁלַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב־מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל־שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כׇּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָהּ׃
אומר המלבי"ם: היא יכלה להגיע באוניות, אבל מפני גודל מעלתה הלכה דרך המדבר, ובאה בחיל כבד מאוד. מכיוון שהדרך במדבר היתה מסוכנת ומלאה ליסטים, נדרשה שמירה גדולה, ולכן באה עם צבא גדול.
בסוף הפסוק מתגלה שוב חכמתו האלוקית של שלמה: "וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כׇּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָהּ". כשאדם מדבר, אני יודע מה בפיו; אבל שלמה מתוך דיבורה הבין את אשר בלבבה. זה היה גודל חכמתו.
וַיַּגֶּד־לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת־כׇּל־דְּבָרֶיהָ לֹא־הָיָה דָבָר נֶעְלָם מִן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ׃
היות ושלמה הבין מדיבורה את כל אשר בלבבה, לכן יכול היה לדעת את כל חידותיה. הוא היה כקורא בה: כשהיא שואלת שאלה, הוא כבר מבין מתוך דבריה מה כוונתה ומה היא טומנת בתוך אותה חידה, ומתוך כך היה אומר לה גם את הפתרונות.
וַתֵּרֶא מַלְכַּת־שְׁבָא אֵת כׇּל־חׇכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה׃
היא ראתה את כל חכמת שלמה, כמה גדולה ואדירה היתה, וגם את הבתים שבנה, שהיו מצד עצמם דברים מפליאים בחכמתם, ביופיים ובהדרם. והיא התפעלה מזה מאוד, כפי שנראה בפסוק הבא.
וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהֹוָה וְלֹא־הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ׃
המלבי"ם מפרט את הפרטים: "מַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ" - שהיה מעולה משאר שולחן המלכים, גם בכמות וגם באיכות. "מוֹשַׁב עֲבָדָיו" - אלו האוכלים על שולחן המלך, שהכל היה מסודר לפי דרגות ולפי רמות ולא בערבוביה. "מַעֲמַד מְשָׁרְתָו" - שגם להם היה כל אחד מעמד בפני עצמו לפי השירות שנתן. "וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם" - שלכל אחד היו מדים בסגנון אחר ובצבע אחר כפי עבודתו, שלא תהיה ערבוביה ביניהם: לטבחים לבוש מיוחד, לרקחים ולאופים לבוש מיוחד, כל אחד הכיר את מקומו וידע את לבושו. "וּמַשְׁקָיו" - שהיו לו משקים ממינים רבים ומכל מיני מדינות, שכולם היו מעלים לו מנחות ובתוכן משקים מיוחדים ביותר.
"וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהֹוָה" - אין הכוונה כאן לקרבן עולה, אלא "עולה" מלשון מעלות, מדרגות. היה לשלמה, כפי שנראה בהמשך הפרק, כמין כבש ומעלות שעשה מביתו עד בית המקדש, והמעלות הללו היו מיוחדות ביותר, עשויות מעצי אלמוגים. גם את זה ראתה, והתפעלה ביותר מהיופי וההדר.
וַתֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל־דְּבָרֶיךָ וְעַל־חׇכְמָתֶךָ׃
פירוש הדבר: כאשר אדם שומע על חכמתו של מישהו, וחכמתו טבעית, אז כשהוא מתקרב אליו הוא מגלה שהחכמה מוגבלת. "אה, סיפרו לי סיפורים, קצת הגזימו". וכך פעמים רבות, מספרים לך על אדם שהוא תלמיד חכם, גאון, גדול, וכשאתה מתקרב אליו אתה רואה פתאום שגם הוא בן אדם. אבל כאן היא אומרת: אמת היה הדבר, בדיוק כמו שסיפרו.
"עַל־דְּבָרֶיךָ" - לשון דבר, לשון הנהגה, הנהגת הבית והמדינה. "וְעַל־חׇכְמָתֶךָ" - החכמות בעניינים השכליים והרוחניים. ושימו לב: הרבה פעמים העניינים השכליים והעניינים הגשמיים מצרניים זה לזה, כלומר באים זה על חשבון זה. אדם שהשתלם בחכמה העיונית השכלית - תבקש ממנו להבריג בורג והוא אינו מסוגל, ירכיב אותו עקום. ולהיפך: אדם טכני מאוד, שיודע להרכיב, לשייף ולהחליק, תושיב אותו ליד ספר והוא לא מבין, זה לא בשבילו. אצל שלמה ראתה מלכת שבא כיצד שתי החכמות הללו משלימות זו את זו.
וְלֹא־הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר־בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא־הֻגַּד־לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חׇכְמָה וָטוֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי׃
היא אומרת: לא האמנתי שיהיו שני הדברים הללו יחד, וגם לא האמנתי למה שסיפרו על גודל חכמתך. והנה אני רואה גם את חכמתך העיונית וגם את חכמתך המדינית שבהנהגה, ורואה שלא הוגד לי החצי. מה שסיפרו לי איננו אפילו חצי מהחכמה האמיתית שיש לך.
והסיבה היא כפי שאמרנו: החכמה השכלית הטבעית מוגבלת, ולחכמה טבעית יש גבול, ולכן כשאתה פוגש חכם אתה אומר "טוב, הכרתי את גבולות חכמתו". לעומת זאת החכמה האלוקית היא נחל נובע, מקור חכמה, חכמה שאינה פוסקת ואינה מוגבלת. לכן התפעלה כל כך מאותה חכמה פלאית.
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת־חׇכְמָתֶךָ׃
כאן היא פונה כנגד שתי קבוצות. כנגד מה שאתה מנהיג את העם היא אומרת "אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ" - אשרי אלה המונהגים על ידי אדם חכם כמוך. וכנגד אלה הקרובים למלך תמיד ושומעים את חכמתו, אלה הנהנים תמיד מאותו אור נפלא של חכמה אדירה, עליהם היא אומרת "אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד". שבאמת זכות גדולה מאוד היא להיות קרוב לאדם כה חכם, שכל דברי חכמתו תמיד מושפעים עליך.
יְהִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׃
היא אומרת לו: אין לי ספק שמה שהשם בחר בך הוא מתוך שאהב את ישראל. וכמשל הידוע והמפורסם: כאשר הצאן עושות צרות ובעיות, הרועה שם בראשן כבשה עיוורת, שתוליך אותן לכל מיני גאיות ופחתים כדי שיינזקו. וכאשר הצאן הגון, שם בראשן כבשה פיקחית שתיקח אותן למקום הטוב להן. וכשהיא רואה מנהיג כזה היא אומרת: אין לי ספק שמתוך שהשם אהב את ישראל נתן להם פרנס טוב כמוך, העושה משפט וצדקה.
והרי זו היתה עיקר בקשת החכמה של שלמה: למה ביקש דווקא את אותה חכמה מיוחדת של משפט וצדקה? כדי שישפוט את עם ישראל בצדק וביושר. וכיוון שהשם משגיח עליהם באהבתו, נתן להם מלך חכם, אוהב צדקה ומשפט.
וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר־נָתְנָה מַלְכַּת־שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
היא נותנת לו מאה ועשרים כיכר זהב, שזו כמות אדירה, ובשמים רבים. ומעיד הכתוב שכמות בשמים כזו לא הגיעה מעולם כמו באותו זמן שנתנה לו.
וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר־נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה׃
"אֳנִי" הכוונה אוניות. אוניותיו של חירם, שהיתה לו ידידות גדולה עם שלמה, עזר לו בבניין בית המקדש, סיפק לו עצים וסיפק לו זהב. וכפי שראינו, היתה להם שותפות ששניהם היו מפליגים יחד באוניות, כלומר עבדיהם, כדי להביא זהב מאופיר.
מה הם עצי אלמוגים? זה מה שנקרא היום אלמוגים: מין עץ הגדל בתוך הים, סוג של דו־חי, שכאשר הוא מתייבש יש בו רמה גבוהה מאוד של סידן, והוא הופך להיות כמו עץ - יש לו דוגמת עץ אבל מסיד, דוגמת עץ מאבן. אלו שוניות האלמוגים. הכתוב מדגיש שהעצים הללו היו הרבה מאוד ויקרים ביותר, וכן אבן יקרה.
ולמה מכניס כאן הכתוב שוב את הנסיעות המשותפות של שלמה וחירם, והרי כבר ראינו זאת בפרק הקודם? אומר המלבי"ם: זה בא בשביל הפסוק הבא.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת־עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית־יְהֹוָה וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא־כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
הכתוב בא לתאר את המסעד המיוחד שהיה לבית השם ולבית המלך. פירושו של דבר, שמביתו של שלמה עד בית המקדש היו מעלות, דרך מיוחדת ומפוארת ביותר, כעין גשר מיוחד, ובגשר הזה היה מן הצדדים כעין מעקה, והמעקה היה עשוי מעצי האלמוגים. לכך היה צריך אלמוגים מיוחדים, שהרי אלמוג רגיל הוא קטן, וכאן היה מדובר באלמוגים גבוהים וארוכים, ודבר כזה היה נדיר ולא מצוי.
וזה פירוש "לֹא בָא־כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים" - אומרים המפרשים: כאלה גדולים לא היה עד אז, ולא ראו כמות גדולה כזו של עצי אלמוגים שכל אחד מהם גבוה כל כך עד שניתן לעשות מהם את אותו מעקה. וכיוון שהכתוב רצה לתאר את המעבר שהיה לשלמה מביתו אל בית המקדש, באותה הזדמנות אמר לך מאין היו לו אלמוגים: מן הנסיעות המשותפות של עבדיו עם עבדי חירם שהביאו אלמוגים מאופיר.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת־שְׁבָא אֶת־כׇּל־חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן־לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ׃
מהו "אֶת־כׇּל־חֶפְצָהּ"? אומר רש"י: נתינה זו אינה אלא לימוד חכמה. כלומר לימד אותה והחכים אותה בכל השאלות ובכל מה שהיתה מעוניינת לדעת.
ומהו "וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ"? למה חשוב להדגיש זאת, ולא לומר סתם "ותפן ותלך"? אומר המלבי"ם: הקורא היה עלול לחשוב שאולי היה למלכת שבא ביקור במצרים, ואמרה "על הדרך נקפוץ ונראה מה הסיפור עם שלמה, כבר מדברים עליו הרבה". אומר לך הכתוב: לא. היא באה בנסיעה מיוחדת כדי לראות את שמע שלמה, ולאחר שסיימה חזרה לארצה. לא היה זה ביקור של דרך אגב ולא קפיצה למדינה נוספת בשעה שהיתה באזור. לכן נאמר שחזרה לארצה אחרי שראתה, כי מבחינתה זה היה כל הביקור, ובזה הושלם כל העניין.
ויש כאן תוספת שנדפסה ברש"י, ואינה מרש"י עצמו, שהרי רש"י לא ראה את האריז"ל, ולא מפני המרחק הגיאוגרפי אלא מסיבה פשוטה: הוא חי ארבע מאות שנה לפניו. מובא שם: מהו "נתן לה כל חפצה"? בא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר. ואין הכוונה שנולד ממנה באופן ישיר, שהרי זה היה רק כארבע מאות שנה אחר כך, אלא הכוונה שנולדו ממנה צאצאים שמהם בסופו של דבר נולד נבוכדנצר, שהחריב את הבית שעמד ארבע מאות ועשר שנים, בחלק של כל שנים עשר השבטים. כך אומר האריז"ל. כלומר, חפצה היה שיהיה לה המשך מן השושלת של האדם החכם והמיוחד הזה, שלמה, ולכן נשא אותה והוליד ממנה בן.
אני רוצה לראות עמכם מעט מחכמתו של שלמה כפי שמופיע במדרש. אומרים חז"ל: כל האומר מלכת שבא אישה היתה - טועה, מאי מלכת שבא? מלכותא דשבא. מה רצו חז"ל לומר בזה? הרי ללא כל ספק, כל הקורא את הפסוקים מתברר לו שמדובר באישה, שכן היא מוזכרת כל העת בלשון נקבה, ואף אחד אינו מבין ש"מלכת שבא" היינו מלכות שבא ושהגיע איש.
אלא הביאור הוא כך: ניתן היה לחשוב שהמלך הוא מלך שבא, והוא היה נשוי לאישה, ובתור אשת המלך היא נחשבת מלכה, והיא זו שבאה לבקר. ומה זה משנה? זה הופך את כל הביקור מביקור רם מעלה ורם דרג לביקור זוטר, של אנשי דרג ב' וג'. אם המלך מגיע - יש לזה משמעות, הממלכה הגיעה. אבל אם מגיעה אשת המלך, זה אפילו פחות משר החוץ, "קפצה לכאן". אומרת הגמרא: יש לך טעות. אותה אישה היתה היא היא המלכות, שירשה אותה מאביה. היתה כאן אישה שהיתה המלכה הבלעדית, ולא טפלה למלך. ואם כן היה זה ביקור רם מעלה ורם דרג: היא היתה המלך בעצמה.
כיצד באה לשם? אומרים חז"ל: כטוב לב המלך שלמה ביין, שלח וקרא לכל מלכי מזרח ומערב הקרובים לארץ ישראל, והושיבם בהיכל המלך. זה היה אחרי שבנה את בית המקדש ועשה שמחה גדולה עם כלל ישראל. ואחר כך ציווה לקחת נבלים ומצלתיים, תופים וכינורות שהיה דוד אביו מנגן בהם, וציווה שינגנו בפניו. וגם ציווה להביא לפניו את עוף השמיים וחיות השדה ורמש האדמה, ואת השדים ואת הרוחות ואת הלילין, לרקד לפניו. כידוע היתה לשלמה שליטה על העליונים ועל התחתונים, וזה היה לפני שחטא. אף על השדים שלט, וכשהיה צריך זימן אליו גם את אשמדאי, עד שקיבל ממנו בעיטה, אבל על כל פנים אנו רואים שהיתה לו שליטה עליהם.
באותה שעה נתבקש תרנגול הבר מן העופות ולא נמצא. חיפשו אותו ולא מצאוהו, אחד מן המוזמנים לא הגיע. ציווה המלך להביאו וביקש להענישו. אמר לו התרנגול: אדוני, זה שלושה חודשים נמלכתי עם נפשי ולא אכלתי ולא שתיתי, ואמרתי אשוט בעולם ואראה אם יש ארץ שאיננה מקבלת את משמעת המלך - שהרי שלמה משל בכיפה ושלט על כל העולם. וראיתי מדינה אחת, קיטור שמה, בארץ מזרח, שעפרה יקר מזהב וכספה בחוצות כזבל, ושמה מלכת שבא. ואם טוב בעיני המלך, אלך לשם ואביא את מלכיהם אסורים בזיקים.
מצא הדבר חן בעיני המלך. הסופרים כתבו איגרת וקשרוה בכנפי תרנגול הבר, והיה פורח בין העופות ועפו אחריו לעיר קיטור שבמדינת שבא. לקח עמו צבא גדול של עופות והגיעו לשבא. לעת בוקר יצאה מלכת שבא להשתחוות לשמש, והנה החשיכו העופות את השמש. אחזה בבגדיה וקרעה אותם, והיתה משתוממת: כיצד ייתכן שהשמש, שהיא האלוה שלה, הוחשכה בפתע דווקא כשיצאה להשתחוות לה.
ירד אליה תרנגול הבר, ראתה איגרת קשורה לכנפיו וקראה: "ממני שלמה המלך, שלום לך ושלום לשרייך. הלא ידעת כי המליכני הקדוש ברוך הוא על חיות השדה ועל עוף השמיים ועל שדים ולילין. אם תבואי ותשאלי בשלומי, אעשה לך כבוד גדול מכל המלכים היושבים לפניי". יש זימון מכובד מזה?
כששמעה דברי האיגרת, שלחה וקראה לזקנים ולשרים ואמרה להם: לא ידעתם מה שלח לי המלך שלמה? אמרו לה: איננו יודעים את המלך שלמה, ואת מלכותו איננו מכבדים. לא מוכר לנו, אין לנו קשרים דיפלומטיים עם הממלכה הזאת, בדקנו - לא מוכר ולא ידוע. והיא לא שמעה לדבריהם, ושלחה וקראה לכל ספני הים, והטעינה אותם עצי ברושים ומרגליות ואבנים טובות, ושלחה למלך שלמה ששת אלפים נערים ונערות, כולם בני שנה אחת, בני חודש אחד, בני יום אחד ובני שעה אחת - כלומר כולם נולדו באותה שנה, באותו חודש, באותו יום ובאותה שעה, כולם בני קומה אחת ובני קצבה אחת, וכולם מלובשים בגדי ארגמן. וכתבה איגרת ושלחה בידיהם: "מעיר קיטור לארץ ישראל מהלך שבע שנים, ועתה שאלתי ובקשתי, אבוא אליך מקץ שלוש שנים". היא מודיעה לו שייקח לה זמן רב להגיע, ושולחת את המסר קודם כדי שידע שקיבלה את איגרתו והיא מתכוננת, ובעוד שלוש שנים תהיה אצלו.
כשבאה מקץ שלוש שנים, שלח אליה את בניהו בן יהוידע, הדומה לאיילת השחר המופיעה לעת בוקר, ודומה לכוכב נוגה ולשושנה על פלגי מים. כשראתה אותו המלכה, ירדה ממרכבתה. אמר לה: למה ירדת? אמרה לו: וכי לא המלך שלמה אתה? אמר לה: לא המלך שלמה אני, אלא אחד מעבדיו. משלה משל לעבדיה: אם לא ראיתם את הארי, בואו וראו את רבצו - כלומר, מן המרבץ תסיקו מי הוא הארי, אם זהו רק עבדו של שלמה.
הביא אותה בניהו אל המלך. כששמע שלמה כך, ישב בבית של זכוכית, והיתה סבורה שהוא יושב במים, נדמה לה כאילו הוא מדבר איתה מתוך המים. והתחילה לשאול אותו שאלות.
החידה הראשונה: מי הם שלושה שלא אכלו ולא שתו והצילו שלוש נפשות? אמר לה: שלושה שלא אכלו ולא שתו - החותמת והפתיל והמטה של יהודה; והצילו שלוש נפשות - תמר ופרץ וזרח.
עוד שאלה אותו: הרי לך צורות, בחר לי מהם איזה נקבה ואיזה זכר. הלבישה נערים ונערות בבגדים זהים, שלא היה ניתן להכיר בפניהם, ואמרה לו: אמור לי מי כאן זכרים ומי נקבות. ציווה המלך להביא אגוזים וקליות ולחלק להם. הזכרים, שהיו מתביישים, היו נותנים בבגדיהם, והנקבות, שלא היו מתביישות, היו נותנות בסודריהן. אמר לה: אלו זכרים ואלו נקבות.
עוד הביאה לפניו נימולים וערלים, ואמרה לו: הפרש לי את הנימולים מן הערלים. מיד רמז, ומה עשה כהן גדול? פתח את ארון הברית. המהולים שבהם כרעו בחצי קומתם, ולא עוד אלא שנתמלאו פניהם מזיו השכינה; והערלים שבהם נפלו על פניהם. מיד אמר לה: אלו מולים ואלו ערלים. אמרה לו: מאין אתה יודע? אמר לה: מבלעם, דכתיב "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" - אלמלא שהיה נופל, לא היה רואה ולא כלום. כלומר, ברגע שהגיע למצב של התגלות שכינה, מיד נפל על פניו.
וזה גם מה שראינו אצל אברהם אבינו. מובא שכאשר בא השם לצוותו על המילה נאמר "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו", מפני שלא היה נימול. ומדוע בפעמים הקודמות שנגלה השם לאברהם לא כתוב שנפל על פניו? הסברנו שם: מאותה שנייה שהשם ציווה אותו למול, מוחל על העורלה שם עורלה, וזה מחיל עליה שם טומאה - וברגע זה אברהם נופל על פניו. בכל הפעמים הקודמות שנגלה אליו השם לא נפל על פניו, מפני שעדיין לא ציווה אותו על המילה, ולעורלה לא היה שם של עורלה, ולא היתה בזה טומאה, וממילא היה אברהם יכול לקבל את הנבואה בצורה ישירה.
נמצא שאלה שהיו לפני דורו של אברהם, מה שהיו ערלים לא היה פגם בהם, שכן עדיין לא גינה השם את העורלה כדבר טמא הטעון מילה, ולכן לא היה בזה חיסרון. אבל מרגע שגינה השם את הדבר כטמא, מאותו רגע לא יכול אדם לעמוד ולדבר עם השם כשהוא ערל.
פרק י' פורש לפנינו את שיא גדולתו של שלמה. מלכת שבא, ששמעה כי חכמתו "לְשֵׁם יְהֹוָה", כלומר חכמה אלוקית ולא טבעית, באה לנסותו דווקא בחידות - שהן הבחינה שאין חכמה טבעית עומדת בה. ושלמה, שהבין מדיבורה את אשר בלבבה, פתר לה הכל, עד שהודתה: "לֹא־הֻגַּד־לִי הַחֵצִי", שכן החכמה הטבעית יש לה גבול והחכמה האלוקית היא נחל נובע. היא ראתה גם את שלמות ההנהגה - סדרי השולחן, העבדים, המשרתים, המלבושים והמעלות שמבית המלך לבית המקדש - ובירכה: אשרי העם שהשם אהבו ונתן בראשו כבשה פיקחית ולא כבשה עיוורת, מלך העושה משפט וצדקה. וחז"ל הוסיפו שהיא עצמה היתה המלכות, לא אשת מלך, וספרו כיצד תרנגול הבר הביא לה את איגרת שלמה, וכיצד עמד שלמה בכל חידותיה - ובכל זאת, בסופו של דבר, מאותו ביקור עצמו יצאו הצאצאים שמהם עמד נבוכדנצר שהחריב את הבית.