פרק ט' במלכים א' הוא פרק של סיכום: שלמה סיים את שתי הבניות הגדולות של ימיו, בית ה' ובית המלך, וכעת הקדוש ברוך הוא נגלה אליו בשנית להשיב על תפילתו הגדולה שהתפלל בחנוכת הבית. אחר כך עובר הכתוב לפרשת היחסים עם חירם מלך צור, למס שהעלה שלמה, לערים שבנה, לבת פרעה ולמילוא, ולצי האוניות שיצא לאופיר. נעבור על הפרק כסדרו על פי ביאור המלבי"ם.
וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת.
שלמה סיים לבנות את בית ה' - שבע שנים, ואחר כך את בית המלך - שלוש עשרה שנה. "וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה" הכוונה לכל דבר שחפץ שלמה לעשות כדי להגדיל את מלכותו ולפאר אותה, כמו שאמר בעצמו: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים", ומתאר שם את כל הדברים הגדולים והעצומים שעשה.
וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן.
אומר המלבי"ם: לאמיתו של דבר זו הייתה הפעם השלישית, אלא שאת המראה שראה שלמה בתחילת בניית בית המקדש אין הכתוב מונה, לפי שלא הייתה שם נבואה גמורה. הכתוב מונה רק את ההתגלויות שהיו נבואה גמורה: הראשונה בגבעון, וזו השנייה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי, הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים.
שלמה התפלל על שני עניינים: שהשם ישכין שכינתו בבית בקביעות וישמע את התפילות המתפללות שם, ושהשם ימשיך את שושלת בית דוד. הקדוש ברוך הוא משיב לו שנשמעו שתי הבקשות. בנוגע לבית: "לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם" - שתמיד ייקרא בית ה', שם השם לעולם ייקרא עליו. ועוד: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם" - השגחה ניסית מיוחדת. העיניים מלמדות על התבוננות וראייה, זו השגחה פרטית; והלב מדבר על אהבה, שהרי המוח מסמל את השכל והלב מסמל את הרגש, והאהבה עניינה ברגש. אלא שכל זה מותנה: כאשר עם ישראל יהיו ראויים - אז יהיו שם עיניו וליבו. וכאשר לא יהיו ראויים והבית ייחרב, יישאר רק "לשום שמי שם" - רק שמו ייקרא על הבית, אבל עיניו וליבו לא יהיו שם, כי יהיה מצב של הסתר פנים.
ומכאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא בשינוי הלשון: על שימת השם נאמר "עַד עוֹלָם", ועל העיניים והלב נאמר "כָּל הַיָּמִים". "כל הימים" הוא תמיד ביחס לדבר מסוים - "כל הימים אשר בן ישי חי", "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה"; כלומר כל ימיו של אותו דבר, של אותו אדם, של אותו עם, ולא לנצח. לעומת זאת "עד עולם" פירושו לנצח. ולפי זה הדברים מדויקים להפליא: "לשום שמי שם" - שנוהג גם בחורבנו של הבית - נאמר בו "עד עולם". "והיו עיני וליבי" - שהיא השגחה פרטית והשראת שכינה - נאמר בו "כל הימים", כל הימים שהבית יהיה בנוי; ובזמן שאין הבית בנוי, אין זה נמשך. הרי לנו שתי הבטחות: אחת תלויה בזמן ואחת שאינה תלויה בזמן.
וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר.
על הבקשה השנייה, המשך מלכות בית דוד, משיב לו השם שהדבר תלוי בתנאי, ואינו מובטח באופן אוטומטי. רק אם ילך בתמימות ובלי פניות - הן באמונות והן בדעות והן בהנהגה - וישמור הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה, אז:
וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר: לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
גם ההבטחה לדוד נאמרה מלכתחילה בתנאי - אם ישמרו את מצוות ה'. ולכן אומר השם לשלמה: אם אתה תשמור, באמת תתקיים הבטחתי.
אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.
וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים.
שימו לב שהאזהרה אינה מסתיימת בביטול מלכותו של שלמה בלבד, אלא "והכרתי את ישראל" - את כולם. וטעם הדבר: כולם תלויים במלך. בתקופה שהמלך היה צדיק, העם היה צדיק; בתקופה שהמלך היה רשע, העם היה רשע. רק על מעט מאוד מלכים נאמר שהמלך צדיק והעם רשע, כגון דורו של צדקיהו. אבל ברוב התקופות, מה שהמלך הנהיג הייתה גם הנהגת העם: בתקופת אחאב הרשיעו העם, שהרי אחאב בנה עבודה זרה על כל תלם ותלם בארץ ישראל; ובתקופת שאול, דוד ושלמה היו העם צדיקים. וכן הבית עצמו - "אשלח מעל פני", לא אשגיח עליו, וממילא יהיה למרמס לאומות שיבואו ויחריבו אותו.
"וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים" - זו אחת הנבואות המדהימות שבתורה, נבואה שלא היה שייך לומר אותה אפילו בתיאוריה, אלא אם כן מי שיודע דורות מראש כתב אותה. "למשל ולשנינה" פירושו שתמיד ייתנו אותך למשל, ותמיד ישננו בך, ידברו בך וישיחו בעם ישראל. וזהו פלא עצום: כמה מונה עם ישראל? כמה מיליונים, אולי עשרה מיליון, ואם נפריז ונוסיף גם את הרפורמים - אולי חמישה עשר מיליון. זהו שני פרומיל מכלל האנושות, כלומר שניים חלקי אלף.
ולעומת זאת, כמה כותבים על סין שיש בה למעלה ממיליארד איש? כמה כותבים על הודו? מדינות המונות מיליארדים, ומי בכלל שומע עליהן. וכל האומות מתאספות לוועידת דרבן - על מה לדון? שיש כאן אומה עם בעיה קשה של כבוד האדם ופשעים נגד האנושות. נכון שהם אינם מתפוצצים בתוך מסעדות, ואינם מענים ומייסרים אנשים כמו במשטרים טוטליטריים, אבל תשמע, הם מדי פעם מפגיזים בתים שיורים מהם, ודבר כזה הוא בלתי נסבל. ונקרא לאחמדינג'אד שיעשה סדר וייתן מוסר לכולם איך צריך להתנהג, ושלא יפה לאיים על אומות אחרות. אין לך הלצה גרועה מזאת.
התורה אומרת מראש: אתם תהיו מעט, אתם תהיו נפוצים, וכולם ידברו עליכם. אנשים שהיו בחוץ לארץ מספרים שאין צורך להתחבר לחדשות של ישראל - תפתח חדשות בכל מקום בעולם, ב-CNN או בכל ערוץ שתרצה, וישראל תמיד מככבת. רוב החלטות מועצת הביטחון ורוב החלטות האו"ם עד היום נוגעות לישראל. העולם כולו אינו מעניין אותם, יש בעיה קטנה מאוד ושמה ישראל, והיא במרכז. יש גויים שניגשים ומבקשים מיהודי להוריד את הכובע כדי למשש אם אין לו קרן בראש, ושואלים: כמה אתם בכלל שכל כך הרבה מדברים עליכם? מסופר על שר סיני שפגש שר חוץ ישראלי ושאל כמה אתם, ונענה: משהו כמו חמישה מיליון בארץ. אמר לו: אתה יודע מה זה אצלנו חמישה מיליון? זו טעות הדגימה במפקד. אתם נופלים אצלנו בטעות הדגימה, ועושים כל כך הרבה רעש, ועלינו לא שומעים. וכן אצל הערבים מדברים עלינו כעל מעצמת על, מי ששומע סבור שיש כאן חצי מיליארד איש - איזו דמוניזציה יוצרים ליהודים ולישראל. זהו "והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים".
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן, כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק, וְאָמְרוּ: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה.
"יהיה עליון" - כוונתו שהיה עליון, שהיה בית שגם עובדי כוכבים נהגו בו כבוד ומורא. שהרי כל גוי שהיה מגיע אל הבית ומתפלל - היה נענה. וכבר ביארנו שישראל המתפלל בבית, הדבר תלוי בזכויותיו, אבל גוי המתפלל בבית - תפילתו לעולם נענית. ומדוע? כיוון שהגוי אינו יודע לפרש נכונה את אי קבלת תפילתו, ויאמר: אם כן מה ההבדל בין בית זה לכל מקום של עבודה זרה חלילה. ולכן הבטיח השם שתפילת הגוי תיענה תמיד, וכך ביקש שלמה, ואמר לו השם שנעניתי לתפילתך.
וכל זה היה כל זמן שעם ישראל לא חטאו. אבל לאחר החורבן - "כל עובר עליו יישום ושרק". "יישום" לשון שממה, ו"שרק" הוא מה שאדם משמיע שריקה מפיו לאות תמהון ופלא: איך יכול להיות שמקום כה קדוש וכה עליון יהיה שומם כל כך. וכמו שראינו ברבי עקיבא וחבריו שעברו על מקום המקדש וראו שועלים יוצאים מן המקום שהכהן הגדול היה נכנס בו פעם בשנה, וחבריו של רבי עקיבא התחילו לבכות. תדהמה כזאת גדולה, עד שישאלו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה". וכן מופיע בקללות שבפרשת כי תבוא, שכל עובר יאמר "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה, עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת" - "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב". הגוי, כשיראה איך הארץ הייתה פורחת ומיוחדת, שהייתה מוציאה חיטים ככליות, ופתאום כזו שממה - יתפלא פלא עצום.
וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם, עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת.
ולמה מדגיש הכתוב "אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים"? מבאר המלבי"ם: בזה שהוציאם ממצרים לקחם לו לעם, ונעשו עם ה', וממילא הוציאם מתחת שלטון הכוכבים, כמו שנאמר שלא חלק אותם לכוכבים אלא חלק את הכוכבים לאומות העולם. ולכן על גוי שעובד עבודה זרה אין קפידה גדולה כל כך כמו על ישראל, שכן אותך הוציא השם מתחת שלטון הכוכבים, ואותך הוציא ממצרים ולקחך לו לעם, ולכן עליך האיסור והמגבלה חמורים הרבה יותר. והם "ויחזיקו באלוהים אחרים" - לא שמו לב ולא ראו מה עשה השם להם אשר לא עשה כן לכל גוי, ולא העריכו שהפלה אותם מכל העמים, ועל כן הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת.
וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים, אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ.
עשרים שנה חלפו מאז החל שלמה בבניין: שבע שנים לבית המקדש, ושלוש עשרה לביתו. ואין זה מפני שביתו הצריך מאמצים רבים יותר - ההפך הוא הנכון, בבית המקדש הייתה השקעה גדולה יותר. אלא שבבניין בית המקדש הזדרז שלמה, ובבניין ביתו התעכב ולא מיהר.
חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ, אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל.
"נישא" מלשון רומם. חירם ישב בלבנון, ארץ הארזים, והיו לו עצי ארזים וברושים רבים וגם זהב רב, והוא סיפק לשלמה לכל חפצו. וכאן עולה שאלה גדולה: כיצד ייתכן ששלמה נותן לחירם עשרים ערים מארץ ישראל? האם מותר להפקיע ערים מארץ ישראל, להפקיען ממעשרות ומקדושת הארץ?
וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה, וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר: מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי, וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ועוד קשה: כך מקבלים מתנה? נתנו לך מתנה - אמור תודה. וכאן הוא עוד מתלונן.
מבאר המלבי"ם שהנראה בעניין הוא כפי שביאר האברבנאל: שלמה לא נתן לחירם את הערים במתנה, ולא שייחשבו לשלו. הערים נשארו של שלמה וחלק מארץ ישראל. אלא שחירם נתן לשלמה עצים וכסף וזהב, ושלמה היה מעוניין להמשיך את ההסדר גם לאחר שנסתיים הבית. וכשם שבתחילה התחייב לתת לו עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן תמורת הארזים, כך ביקש להמשיך; ובמקום שיעבד את האדמה ויוציא בעצמו את התבואה, נתן לחירם ערים שמהן יפיק בעצמו את אותם עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן - יושיב שם אנשים שלו, ויעבדו ויוציאו את מה שמגיע לו.
הרלב"ג סובר שאין כאן מיעוט של ארץ ישראל, שהרי בדברי הימים כתוב שחירם נתן ערים לשלמה, ואם כן היה זה לעומת זה - חליפין. אבל קשה לקבל זאת: כיצד מוציאים חלק מן הארץ המובטחת תמורת ארץ אחרת? אמנם "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם יהיה", אך הארץ המובטחת מחויבת יותר משאר הארצות, שהרי בראש ובראשונה נצטוו לכבוש את הארץ, ורק אחר כך כל מקום שייכבש נעשה חלק מארץ ישראל, כמו שדוד כבש בסוריה ונהגו שם תרומות ומעשרות - אבל כל זה רק אחרי הארץ המובטחת. וכי נאמר שנלך לאוגנדה ונחליף את הארץ שלנו באוגנדה? ולכן קשה לקבל את הביאור הזה. אבל לפי האברבנאל הדבר נפלא, שכן שלמה כלל לא נתן לו את המקומות, אלא רק העניק לו אותם כמקומות שמהם יפיק את המגיע לו בתבואה ובשמן, ולא שיירשמו על שמו בטאבו.
ולפי זה מובן היטב "ולא ישרו בעיניו": אמר חירם - מזה אתה רוצה שאוציא עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן? הארץ אינה פורייה מספיק כדי שאוכל לעמוד בסיכום בינינו מתוך תבואתה. "ויקרא להם ארץ כבול" - רש"י מפרש ארץ כבלים, טיט שאדם דורך עליו ורגלו שוקעת, כאילו קשרוהו בכבלים; או ארץ חול שאינה עושה פירות. ובאמת כתוב שהחזיר לו את הערים, וזהו שכתוב בדברי הימים שחירם נתן לשלמה ערים - אומר המלבי"ם: לפי הרלב"ג אלו ערים אחרות תמורת אלו, אבל לפי האברבנאל אין מדובר בערים אחרות כלל, אלא שהחזיר לו את אותן ערים עצמן. אמר לו: ערים כאלה אתה נותן לי? מוחל אני על טובות כאלה. ואז, כמובא בדברי הימים, הושיב שם שלמה מישראל שיעבדו את המקומות, וכך יוכל להוציא מהם את עשרים אלף כור החיטים ועשרים אלף כור השמן ולהעבירם לחירם.
וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב.
מבאר המלבי"ם: ארזים כבר לא היה שלמה צריך יותר, אבל זהב עדיין היה צריך, ולכן שלח לו חירם מאה ועשרים ככר זהב.
וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם, וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר.
שלמה הוצרך להעלות מס מבני ישראל, שכן רק בכספי המס יכול היה לבנות את בית ה' ואת ביתו שהיה גדול מאוד, ואת המילוא, ואת חומת ירושלים שהיא לבדה הוצאה כבדה מאוד, ואת חצור ומגידו וגזר. וכידוע, כשנפטר שלמה התקומם העם כנגד המיסים והיה ממורמר מאוד, וכשקם רחבעם בנו למלוך, התנאי הראשון שדרשו ממנו היה שיסיר מעליהם את העול הכבד שהכביד עליהם אביו. בסופו של דבר ימיו של שלמה היו ימים טובים, לא היו מלחמות, ואיש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו, והיה להם מהיכן להעלות את המס. רק בסוף ימי שלמה, כשכבר החלו מלחמות, נעשה הדבר קשה לעם: מכיס אחד מלחמות ומאבקים, ומכיס שני מיסים כבדים. ולכן אמרו לרחבעם שמה שהיה בימי שלמה לא יימשך בימיו. רחבעם התעקש, ובגלל זה איבד את רוב המלוכה, כפי שנראה בהמשך.
פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג, וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה.
פרעה היה חמיו של שלמה, לבושתנו, ורצה לתת לבתו נדוניה. לכן עלה ולכד את העיר גזר, שרפה באש והרג את הכנעני היושב בה, ונתן אותה שילוחים - נדוניה - לבתו אשת שלמה. ובת פרעה הייתה עיקר נשיו של שלמה; אף שנשא נשים רבות, אותה בעיקר אהב, וכפי שנראה בהמשך, עיקר הצרות התחילו ממנה.
וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ.
לאחר שפרעה לכד את גזר ושרפה, בא שלמה ובנה אותה מחדש, וכן את בית חורון תחתון, כערים שלו. וכן בנה את בעלת ואת תדמור. ומבאר המלבי"ם שתדמור היא מקומם של התרמודיים - תדמור ותרמוד אותו מקום, באותיות מתחלפות, כמו כבש וכשב, שמלה ושלמה. ומובא שהתרמודיים דרים בין החולות, וזה מתאים ללשון "תדמור במדבר" - ארץ מדבר שהיו דרים בה בין החולות.
וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים, וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ.
ערי המסכנות הן ערי אוצרות, ערים שבהן מניח המלך את אוצרותיו. וערי הרכב והפרשים - כפי שנראה בהמשך היו לו סוסים ופרשים רבים ביותר, ובזה עבר לצערנו על מה שכתוב בתורה "לא ירבה לו סוסים". וכל אשר חשק לבנות בירושלים ובכל ארץ ממשלתו - את הכל עשה שלמה כפי רצונו וכפי חוכמתו.
כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם, וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
עם ישראל הוזהר "לא תחיה כל נשמה", וכל אחד מן העמים הללו שנותר - ציווי היה להורגו. והלשון "אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם" מפליאה בתקופת שלמה, שהרי כתוב עליו שמשל בכיפה וכל העמים סביבותיו יראים ממנו. ולכן מסתבר שלא יכלו להחרימם בתקופות מוקדמות יותר, וכיוון שכך הגיעו עמם לסיכום שיישארו וייתנו מס. ובכל זאת הדבר נגד מה שאמרה התורה במפורש "לא תחיה כל נשמה", ו"אשר תותירו מהם יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" - וכך אכן היה, שכפי שנראה בהמשך הם החטיאו את עם ישראל וגרמו להם לעבוד עבודה זרה. אף שלמה לכאורה לא נהג בזה כראוי: לא מיגר אותם, אלא עוד נטל מהם מס עובד, כלומר עשה אותם כעבדים משועבדים לו לתת לו מיסים בכל שנה ושנה.
וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד, כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו.
אף שהאמורי החיתי הפריזי החיווי והיבוסי היו לו למס עובד, מבני ישראל לא עשה עבדים. הם עשו את מלאכת המלך, אבל עבודות בזויות לא עשו. ואמנם ראינו שהיו מישראל חוטבי עצים בלבנון, אך אין זה נקרא עבדות; העבדות הייתה מן העמים אשר סביבותיהם.
אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה לִשְׁלֹמֹה, חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.
חמש מאות וחמישים אלה היו הרודים בעם העושים במלאכה. והמפרשים מאריכים כאן ליישב את המספרים עם החשבונות האחרים שראינו ועם המספרים שבדברי הימים, וכדרכנו איננו נכנסים לכל החשבונות הללו; מי שירצה יעיין במלבי"ם וברש"י ובשאר המפרשים המחשבנים כיצד החשבונות תואמים.
אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ, אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא.
נתחיל מן הסוף: מהו המילוא? כתוב שהייתה זו רחבה גדולה מאוד בתוך ירושלים, שאליה היו מגיעים עולי הרגלים ובונים שם את אוהליהם. שלמה המלך בתחילה הושיב את בת פרעה בעיר דוד, כמו שכתוב "ויביאה אל עיר דוד", ואחר כך אמר, כמובא בדברי הימים: "לא תשב אישה לי בעיר דוד כי קודש המה אשר בא אליהם ארון ה'". עיר דוד מקום קדוש הוא, יש בו ארון ה', ואיך אושיב שם אישה - ובפרט אישה כזו שנאמר עליה שלא תבוא בקהל עד דור שלישי, שהרי מצרית היא. ולכן בנה את המילוא לצורך בת פרעה. ועל כך הוכיחו ירבעם בהמשך: אביך הניח את המילוא פרוץ לצורך עולי הרגלים, ואתה הלכת ובנית אותו בשביל בת פרעה?
רש"י מבאר את המילה "אך": רק בזו הרשיע שלמה, שהוציא את בת פרעה מעיר דוד והכניסה לתוך ירושלים - כך שמע. ומביא פירוש נוסף שהוא מבאר: הערים שנזכרו למעלה הוצרך לבנותן למסכנות, לאוצרות, לרכב ולפרשים ולגדולה; אך את המילוא לא בנה לשם גדולה, אלא בנאו בשביל בת פרעה. זהו "אך" שבכתוב - שזה שונה מכל שאר בנייניו.
והמלבי"ם מבאר: היות ולא רצה שתישאר בעיר דוד, שהוא מקום קדוש, בנה לה בית וכביכול שכנע אותה שהוא בית יפה, מפואר ומכובד, וכך עלתה היא מעצמה לדור שם. ולמה בדרך זו? לפי שלא יכול היה לומר לה במפורש שאינה יכולה לשבת בעיר דוד מפני שזה מקום הארון ומקום קדוש ואת השם ירחם - שאז גם הייתה נפגעת, וגם אפשר שאדרבה הייתה נשארת שם בדווקא. לכן בנה לה את המילוא לצורכה, כדי שיפתה אותה בהיותו מקום יפה ומכובד יותר, ואז עלתה מעצמה, וכך הרוויח שלא יצטרך לשכנעה.
וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה', וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת.
מדובר בעולות הרגלים, שלוש פעמים בשנה, שהיו על חשבון המלך ומהוצאות בית המלך. "והקטיר איתו" - שהרי יש שני מזבחות: המזבח החיצון שהוא מזבח הקורבנות, והמזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת, וגם את הקטורת מימן שלמה מקופת המלך. "ושילם את הבית" - כשם שבנה את הבית עצמו, כך גם השלימו, שדאג שיגיע לידי תפעול מלא על ידי שנשא בהוצאות עבודתו, ובזה הושלם הבית.
וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.
"אוני" מבארים המפרשים שהוא קיצור של אוניות, כלומר צי אוניות. וכמו "ויהי לי שור וחמור", שאין הכוונה שור אחד וחמור אחד, אלא על שם השוורים נקרא שור, כך גם כאן "אוני" הוא צי אוניות. והיכן? בעציון גבר אשר את אילות - באזור אילת, על שפת ים סוף בארץ אדום.
וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה.
התרגום מתרגם "ספנין דאומנין לדוורא בימא" - ספנים אומנים להפליג בים. "יודעי הים" - שהיו יודעים את דרכי הים. וביאור נוסף: שהיו טועמים את מי הים ולפי מידת המליחות היו יודעים היכן הם נמצאים ובאיזה ים. וכיוצא בזה מצאנו אצל החיתים, שהיו מומחים בבדיקת האדמה: היו טועמים מעט מן העפר ויודעים איזו אדמה זו, למה היא טובה ואילו גידולים אפשר לגדל בה.
ויש אומרים שמכאן נקראו הספנים "מלחים" - על שם שהיו מומחים בטיב מליחות הים, ולפי המליחות ידעו היכן הם. ויש הסבר אחר לשם מלחים: שהיו מערבבים את המים במשוטיהם, שהרי "ממולח" בלשון הקודש עניינו מעורב, כמו "ממולח טהור קודש" שפירושו מעורבב, וכך מבאר רש"י שם. ולפי זה מלחים היינו מערבבי הים. ויש מבארים ש"ממולח" שם הוא מלשון מלח ממש, שהוא מטובל ויש בו חריפות וטעם, כמאכל המטובל במלח.
וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
עבדי חירם ועבדי שלמה היו יוצאים יחד בשותפות כדי להביא זהב. אופיר היה מקום מחצב הזהב, ועל שמו נקרא הזהב "כתם אופיר". ומשם הביאו ארבע מאות ועשרים ככר זהב, כמות גדולה מאוד, אל המלך שלמה.
מובא במדרש רבה במדבר פרשה י' פסקה ד': "דברי למואל מלך" - למה נקרא שלמה למואל? באותה הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית המקדש, נשא את בתיה בת פרעה, והייתה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש. ראו איזה דבר נורא. והוא שאמר המשל: הכל מחניפים למלך. ולכן נקרא "למואל", שהשליך עול מלכות שמיים מעליו, כלומר "למה לו אל".
ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים. בבנייתה כבר עלתה מחשבה להחריבה. וזה פסוק מפורש: "כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה". מה היה מן היום אשר בנו אותה? באותו לילה של חנוכת הבית נשא שלמה את בת פרעה, וכבר מן היום הראשון היה דבר שהעלה את חמת השם.
רבנן אמרי: אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה, והייתה מצווה לזמר לפניו באותו לילה, ואומרת לו: כך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית, וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית. תזמורת של אלף כלים - לא כמו היום, שמביאים חמישה כלים וכבר מרגישים תזמורת גדולה - כל אחד לפי הניגון המיוחד שלה. ומה עשתה בת פרעה? פרסה מעל מיטתו כמין יריעה, כמו שטיח או סדין מיוחד, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות. וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד בבוקר, היה רואה את אותם כוכבים ומזלות ואומר: עוד לילה - והחשיכה לו את הכל, והיה ישן עד ארבע שעות ביום, כמי שישן עד תשע או עשר בבוקר.
אמר רבי לוי: אותו היום נתקרב התמיד בארבע שעות. ועל אותה שעה שנינו במשנה: מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות. והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולים לעשות מאומה: מחכים, ואין מפתחות; היכן שלמה? ישן. עם ישראל באים ביום הראשון להקריב קורבנות, ואומרים להם אין מפתחות, הכל סגור, שלמה עדיין ישן. והיו מתייראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו, וזהו שנאמר "מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ".
אמר רבי יוחנן: מלמד שכפתתו אמו על העמוד ואמרה לו: "מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי". מה ברי - הכל יודעים שאביך ירא שמיים היה, עכשיו יאמרו: בת שבע אמו, היא גרמה לו. שהרי שלושה שותפים באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו; ואם האב צדיק והבן יצא תכשיט, יאמרו שזה מן האם, שהיא חינכה אותו כך והיא גרמה לו. ומה בר בטני - כל נשות בית אביך, כיוון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה הבן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי - כל נשות בית אביך, כיוון שמתעברות היו נודרות ואומרות: יהיה לנו בן הגון למלכות, היו תורמות כסף ונודרות בקברי צדיקים שבנן יזכה לכתר, שהרי מתחרים רבים היו על הכתר. אבל אני נדרתי ואמרתי: יהי לי בן זריז ומלומד בתורה והגון לנביאות. לא שאפתי למלכות, אלא שיהיה בני מלומד בתורה והגון לנבואה. "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" - שתהא רודף אחר זימה, שהן מטלטלות דעתו של אדם, "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן".
כך הוכיחתו אמו. ומשמע שהדבר אירע פעם אחת בלבד: מאז כבר למד שלמה את הטריק עם היריעה והאבנים הטובות, וכנראה גם דאג לשכפל מפתח נוסף שיהיה בידי שאר הכהנים, כדי שלא יישנה עוד מעשה כזה.
פרק ט' פותח בהתגלות השנייה לשלמה, שבה נענו שתי תפילותיו: על הבית - "לשום שמי שם עד עולם" לנצח, ו"עיני וליבי שם כל הימים" כל זמן שהבית קיים ועם ישראל ראוי; ועל המלוכה - בתנאי מפורש של הליכה בתום לבב ויושר. לצד ההבטחה באה האזהרה החמורה על החורבן ועל "והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים", נבואה שאנו רואים בעינינו בכל דור. אחר כך מתאר הפרק את ההסדר עם חירם, שלפי האברבנאל והמלבי"ם לא היה נתינת ערים ממש אלא זכות הפקת התבואה והשמן שהתחייב בהם שלמה, ואת המס שהעלה שלמה לבניין הערים והחומה, את ערי המסכנות ומס העובד מן העמים הנותרים, את בת פרעה והמילוא, את קורבנות הרגלים שמימן המלך, ואת צי האוניות שהביא זהב מאופיר. ובסופו של דבר מלמדנו המדרש שכבר בליל חנוכת הבית, כשעלתה צהלת בת פרעה על צהלת בית המקדש, עלתה מחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים - עדות נוקבת עד כמה משפיעה נטייה אחת של הלב על גורלם של בית ועם.