פרק ח' בספר מלכים א' הוא פרק חנוכת בית המקדש: שלמה מכניס את הארון אל קודש הקודשים, מברך את העם, וכורע לתפילה ארוכה לפני מזבח ה'. בתפילה זו הוא מונה מצב אחר מצב שבו יזדקקו ישראל לרחמי שמים, ומבקש שהבית הזה יהיה שער התפילה לכל אותם מצבים. בשיעור זה נלך על סדר הבקשות שבתפילה, מן הבקשה על עצירת גשמים ועד ברכת העם בסיום החג, על פי ביאורו של המלבי"ם.
בהעצר שמים - עונש שבא בהסתרת פנים
בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם׃ (לה)
בבקשה הקודמת, על הנגף לפני אויב, דיבר שלמה במצב שבו ישראל עושים תשובה, מתחרטים, ואז ה' שומע לקול תחינתם. כאן הוא מבקש בקשה אחרת: שה' יענה להם עוד לפני ששבו מחטאתם. מדוע נשתנה כאן הסדר? מבאר המלבי"ם שיש שני סוגי עונשים הבאים מן השמים. יש עונש שהקדוש ברוך הוא עושה בפועל בהשגחה פרטית, כגון שנמסרים ביד אויב. אפילו כשבדרך הטבע כוחך גדול משל האויב, הצבא שלך והנשק שלך מפותחים משלו, ובכל זאת נמסרת בידו - זו הוכחה להשגחה פרטית ברורה. "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". כשצבא חזק נמסר ביד חלש, ידוע שיד ה' עשתה זאת.
לעומת זאת יש עונש שאינו בא בהשגחה פרטית אלא דווקא בהיפוכה, בהסרת ההשגחה. וזו דוגמת המטר. הגשם בארץ ישראל חייב לבוא בהשגחה פרטית, שהרי "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא" - מצרים שותה מן הנילוס, וארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים", והפסוק ממשיך ומבאר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". להוריד גשם צריך השגחה. נמצא שכדי למנוע גשם אין הקדוש ברוך הוא צריך להשגיח ולהביא עונש, די בכך שיסיר את השגחתו וממילא נפסק הגשם. אבל כדי שניפול ביד אויב חלש ממנו נדרשת השגחה פרטית למסור אותנו בידו.
ומה הקושי שבעונש הבא בהסתרת פנים? שפעמים רבות איננו יודעים על מה ולמה. כך היה בימי דוד, שלוש שנים רעב, ושלוש שנים דוד בדק וחיפש וחקר ודרש מאיזו סיבה באה הבצורת. לעיתים העוונות נסתרים וקשה לעלות עליהם, וה' מסתיר פניו ואין גשם. לכן אומר שלמה: "והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך" - הם יתפללו ויודו שהעונש בא עליהם בדין. אף שאין הם יודעים על איזו נקודה להצביע, הם מודים: אם ה' הענישנו, כנראה מגיע לנו. "ומחטאתם ישובון" - הם מקבלים על עצמם מראש לשוב מכל חטא שיתגלה להם, גם בלי שיודעים עדיין מהו.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת־הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל־אַרְצְךָ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה׃ (לו)
הבקשה היא: ריבונו של עולם, קודם כל סלח להם וענה להם, "כי תענם". ומדוע ראויים הם למענה עוד לפני שידעו את חטאם? משום שיש בהם נכונות גמורה לתקן כל חטא שיימצא בהם. אין הם יודעים על מה, אבל הם אומרים: אם יש בנו חטא וחיסרון, כל שנדע - נשוב עליו. וזה המשך הכתוב: "כי תורם את הדרך הטובה" - לאחר מכן תורה להם במה קלקלו והם יתקנו. ולמה הם ראויים לכך? "עבדיך ועמך ישראל" - עבדי המקום הם, מוכנים לעשות רצונך, אלא שאינם יודעים. זה ההבדל בין הנגף לפני אויב לבין עצירת המטר: שם תחילה תשובה וּוידוי ואחר כך מענה, וכאן תחילה מענה, כי אינם יודעים מהו החטא, ורק לאחר מכן תורה להם ויתקנו.
ארבעה מיני פורענות
רָעָב כִּי־יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי־יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר־לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כׇּל־נֶגַע כׇּל־מַחֲלָה׃ (לז)
תחילה פשוטו של מקרא: רעב כפשוטו. דבר - מגפה ההורגת בני אדם. שדפון וירקון - מכה בתבואה. ארבה וחסיל - בעלי חיים המחסלים את התבואה. "כי יצר לו אויבו בארץ שעריו" - מלחמה. "כל נגע כל מחלה" - מחלות.
אומר המלבי"ם: כאן מבקש שלמה על כל מיני הצרכים, בין הנוגעים לפרט ובין הנוגעים לכלל, ומונה ארבעה "אבות נזיקין" - ארבעת הנזקים המרכזיים: חרב, רעב, חיה רעה ודבר. בזמנם, כשרצו לומר שאדם מת מחמת נזק, זה היה או חרב, או רעב, או חיה רעה שהייתה מצויה, או דבר שהוא מגפה. וארבע הרעות הללו מקורן בארבעה שורשים: או מכלל הטבע והבריאה, וזה הרעב - מציאות קיימת בכל העולם, שאין לאדם מה לאכול והוא מת ברעב. או מהשתנות טבע האדם לרעה, וזה הדבר - משהו השתנה בגופו של האדם, והוא נחשף למגפה ונפגע. או על ידי בעלי רצון, אלו בעלי החיים, וזו החיה הרעה. או על ידי בעלי בחירה, זה האדם המזיק, וזו החרב.
וכך הם מסודרים בפסוק: "רעב כי יהיה בארץ" - כנגד כללות הטבע והבריאה. "דבר כי יהיה" - כנגד השתנות טבע האדם לרעה. "ארבה חסיל" - כנגד חיות רעות, שיש המכות בתבואה ויש המכות באדם. "כי יצר לו אויבו" - כנגד החרב.
כל תפילה כל תחינה - יחיד וציבור
כׇּל־תְּפִלָּה כׇל־תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכׇל־הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃ (לח)
לאחר שמנה את מיני הרעות, מוסיף שלמה ומבקש על כל סוגי התפילות: בין תפילה ובין תחינה שהיא בקשת מתנת חינם. ומוסיף גם את כל סוגי המתפללים: "לכל האדם" - אפילו אדם אחד, שלא יזדקק לזכות הרבים אלא גם הבא באופן פרטי ומתפלל תתקבל תפילתו; "לכל עמך ישראל" - הבאים בציבור.
ולא כמו שהוא אצלנו היום, שאדם הרוצה שתתקבל תפילתו ביחיד זקוק לזכויות רבות. באופן טבעי תפילת הרבים מתקבלת מיד, ואילו מי שהולך ומתפלל ביחיד, ובפרט מי שיכול ללכת לבית הכנסת ואינו הולך, כתוב שבודקין את פנקסו ומפשפשים במעשיו, ואומרים: מה ראה אדם זה שהוא כה צדיק עד שאינו זקוק לציבור, שתפילתו לבדה עולה למעלה - בואו ונבדוק אם אכן כזה הוא. ולכן צריך אדם להיזהר מאוד מאוד שלא להפסיד אף תפילה במניין. אבל בבית המקדש מבקש שלמה שגם תפילת היחיד תתקבל.
"אשר ידעון איש נגע לבבו" - גם כשמדובר בצרת הכלל, ברעב כללי או בדבר כללי, ובא היחיד שיודע את נגע לבבו; וכן כשאדם פרטי בא לבקש על עניין פרטי שהוא יודע מה חסר לו ומה מצטרך לו באופן אישי.
ונתת לאיש ככל דרכיו - בקשה מותנית
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכׇל־דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת־לְבָבוֹ כִּי־אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת־לְבַב כׇּל־בְּנֵי הָאָדָם׃ (לט)
לכאורה יש כאן אריכות יתירה: תשמע, תסלח, תעשה, ותיתן - ולמה כל ההוספה "ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך"? אומר המלבי"ם: כבר הסברנו שיש שני מצבים, מצב שבו ה' נמצא עמנו כאן למטה והשכינה שורה בין הכרובים, ומצב של "מכון שבתך" שרק שמו שוכן בבית הזה. שלמה מבקש שגם בעת "תשמע השמים מכון שבתך", גם כשרק שמך נקרא כאן, תפנה אל תפילת העני והערער והמסכן ותיעתר לו. "וסלחת ועשית" - לאחר שתמחל לו על עוונו, תעשה את בקשתו.
אלא שכאן מתנה שלמה תנאי: אל תמלא את בקשתו באופן אוטומטי, אלא הסתכל על האדם הזה והתבונן בו. ראשית, ראה אם תשובתו מעומק הלב, אם באמת שב על מה שעשה או שזה דבר חיצוני מפני שיש לו בקשה מאת ה' יתברך. ולכן "ככל דרכיו" - הסתכל על דרכיו הקודמות, אם בעבר שב בתשובה אמיתית או ששב וחוזר ומקלקל.
שנית, "אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם" - הסתכל על טבעו של האדם ובחן מה שהוא מבקש: אם תיעתר לו, האם הדבר ישפיע עליו לטובה או לרעה. אדם מבקש עושר: ריבונו של עולם, התבונן, האם עושר זה יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו, האם ירחיק אותו מעבודת ה', האם יקלקל אותו. אתה לבדך יודע את לב האדם ומה ייצא מן הטובה שתשפיע עליו. ואם תראה שהדבר יזיק לו - אל תיתן לו, אל תשפיע עליו את הטובה הזאת, שכן סופה להביא לו רעה.
מעשה בחפץ חיים שבא אליו אדם והפציר בו והתחנן: מצבי הכלכלי נורא ואיום, יתפלל עליי הרב שאהיה עשיר. הבטיח וחזר והבטיח שייתן צדקה וחסד, לא מעשר אלא חומש ויותר, ויחזיק ישיבות ותורה. התפלל עליו החפץ חיים, וזכה אותו יהודי לעשירות. לאחר כמה שנים בא אל החפץ חיים ואמר: כבוד הרב, זוכר אני מה שאמרתי ומה שהבטחתי, אבל קשה לי מאוד, ידיי קפוצות, אינני מסוגל לתת. אמר לו הרב: ומה חשבת? שהקדוש ברוך הוא ייתן לך כסף של עשיר ויצר הרע של עני? מרגע שקיבלת כסף של עשיר, נעשה לך יצר הרע של עשיר.
ובאמת, אילו העשירים היו פותחים את כיסם, עולם התורה היה מסודר. הלוואי והיו נותנים לנו מעשר ממה שהפסידו בבורסה, ודי היה בכך לעשרות השנים הבאות. אלא שאי אפשר לשפוט אותם, כי יש להם יצר הרע של עשיר. לנו קל לומר "מה הבעיה, שייתן" - קל לי לומר, משום שאין לי את זה. משל למה הדבר דומה: אדם מבקש מחברו טובה, שיסיע אותו ויקפיץ אותו. ואם תבקש מבעל מונית שיעשה חסד ויקפיץ אותך - הרי זו עבודתו, מזה הוא מתפרנס. כל אדם ויצר הרע המותאם לו. לבוא ולדון את חברו - וכי אתה בדרגתו, במצבו?
וזו הבקשה כאן: ריבונו של עולם, כשאדם בא לבקש דבר, בחן אם יועיל לו או יזיק לו. בא ומבקש להתחתן עם פלונית - האם תקרב אותו לעבודתך או שתרחיק אותו ותקלקל אותו, יהיו לו עמה מריבות וייצא ממנה בפחי נפש ויצטרך להתגרש. אם תראה שהוא לרעתו, אל תיתן לו. ומכאן לימוד גדול לכל אדם בתפילתו: ראשית, לא לבקש על דבר מסוים - "תן לי דווקא את מקום העבודה הזה", "תן לי את האישה הזאת", "תסדר לי את הבית הזה שאקנה" - אלא יבקש שיהיה לו בית לגור בו, שיזמין לו זיווג הגון. ושנית, שיאמר תמיד בבקשתו: מלא כל משאלות ליבי לטובה, רק לטובה. ואם אתה יודע שאין זה טוב לי - אל תיתן לי.
לְמַעַן יִרָאוּךָ כׇּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־הֵם חַיִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ׃ (מ)
כאשר יראו שבשעה שהם מתפללים הצרה עוזבת אותם, ושה' עונה להם כפי בקשתם - "יראוך כל הימים". ולפי הביאור הקודם: דווקא אם לא תשפיע לו טובה כשהיא לנזק לו וכשהיא מרחיקה אותו מעבודתך, על ידי זה "יראוך כל הימים". אבל אם תשפיע לו טובה גם כשאינו ראוי, ותיתן לו עושר שירחיק אותו מעבודתך, לא ירא אותך כל הימים. לכן רק כשהוא ראוי - תיתן לו.
תפילת הנוכרי
וְגַם אֶל־הַנׇּכְרִי אֲשֶׁר לֹא־מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ׃ כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת־שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃ (מא-מב)
הנוכרי בא מארץ רחוקה מפני שהתפרסם שם ה' בין הגויים, התברר להם שה' משגיח ומשדד את מערכות הטבע, ולכן בא להתפלל בבית הזה - "למען שמך" הוא בא, ששמע את שם ה'.
אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנׇּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כׇּל־עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת־שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃ (מג)
שימו לב ללשון: "ככל אשר יקרא אליך הנוכרי". אצל ישראל ביקש בהתניה - אם זה לטובתו ואם לא לטובתו. ואילו לנוכרי - מלא את שאלתו בכל אופן, אפילו אם תיתן לו עושר שעל ידו יחטא. אף שאין הנוכרי הזה ראוי ואין הוא בדרגה הראויה, בכל זאת תעשה ככל אשר יקרא אליך. ומה יצא מזה? שני רווחים. האחד, "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" - יראו שה' שומע תפילה, ויכירו שהוא משגיח על כל אדם ואדם וקרוב לכל קוראיו, עד שיגיעו לדרגה כשל עם ישראל בהכרת ההשגחה הפרטית. הנוכרי יאמר: הלכתי אל כל עבודה זרה ולא נעניתי, הגעתי לבית המקדש והתפללתי ונעניתי, וכפי שהגמרא מביאה כמה דוגמאות לכך. השני, "ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה" - שידעו שיש בית זבול ומשכן לה' יתברך ששמו נקרא עליו, ושיש מקום שבו הוא משרה שכינתו, ובמי הוא משרה - בישראל.
ורש"י מביא את דברי חז"ל על ההבדל בין הלשונות: אצל הנוכרי נאמר "ככל אשר יקרא אליך", ואצל ישראל "ונתת לאיש ככל דרכיו". וכי מבקש שלמה לנוכרי פריבילגיות שאין לנו כישראל? אלא לפי שישראל מכיר בקדוש ברוך הוא ויודע שהיכולת בידו, וכשאין תפילתו נשמעת הוא תולה את הדבר בעצמו ובחטאו. היהודי אומר: נראה שאין לי די זכויות, נראה שלטובתי לא נעניתי. הוא יודע למצוא סיבות ואינו מוצא חיסרון חלילה בה' יתברך. אבל עובד גילולים קורא תגר, ואומר: בית ששמו הולך לסוף העולם, נתייגעתי כמה דרכים ובאתי והתפללתי בו ולא מצאתי בו ממש, כשם שאין ממש בעבודת גילולים. לפיכך ביקש "ככל אשר יקרא אליך הנוכרי", כדי שלא יבוא הגוי לידי פריקת עול. יהודי שלא נענה יודע שאינו ראוי; גוי שלא נענה אומר: אין זה שווה כלום. וכמו הגוי במשל הסוכה, שמבעט ויוצא - לא רק שאין המצווה מתאימה לו, אלא הוא מבעט ומואס בכול.
היוצאים למלחמה
כִּי־יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־יְהֹוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ׃ וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם׃ (מד-מה)
עד עתה התפלל שלמה שישמע ה' את התפילות הנאמרות בתוך בית המקדש, ומכאן ואילך הוא מוסיף ומתפלל שישמע גם את התפילות שיתפללו ישראל מחוץ למקום, דרך בית המקדש. וכך אנו מכוונים בעומדנו להתפלל: הריני מכוון כנגד ירושלים עיר הקודש ובית המקדש ובית קודש הקודשים, ששם שער השמים והשכינה. ומי שבחוץ לארץ אומר: הריני מכוון כנגד ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש ובית קודש הקודשים, ששם שער השמים והשכינה. וכאן מבקש שלמה: כשהם ראויים וזכאים ויוצאים למלחמה כנגד אויביהם מחוץ לירושלים ומחוץ לארץ ישראל, ומתפללים דרך העיר ודרך הבית - קבל את תפילתם. "ועשית משפטם" - כפי מה שמגיע להם במשפט, שהרי כאן מדובר בשעה שהם זכאים.
שלושת שלבי התשובה בגלות
כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל־אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה׃ (מו)
עוד בקשה: אם באמת אינם ראויים, וחוטאים לפניך, וה' כועס עליהם, והאויב שובה אותם ומוליכם בגלות לחוץ לארץ.
וְהֵשִׁיבוּ אֶל־לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ׃ (מז)
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכׇל־לְבָבָם וּבְכׇל־נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר־שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ׃ (מח)
שלושה שלבים יש כאן: ראשית "והשיבו אל לבם" בארץ אשר נשבו שם, שיבינו שהדבר בא בעוונותיהם. שנית "ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם", שיכירו שאין זו ארצם אלא ארץ שוביהם. ושלישית "ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אויביהם". שימו לב לשינוי הלשון: בתחילה "ארץ שוביהם" ואחר כך "ארץ אויביהם". אומר המלבי"ם שכאן כבר מדובר בתשובה השלמה, השלב השלישי, שכבר קלטו שאין אלו סתם שובים אלא שהשובים עושים להם צרות כאלה עד שנעשים להם ממש אויבים בארץ שהם יושבים בה. גלו לארצם ולפתע הם מרגישים שאין זו קייטנה, עושים להם צרות ומייסרים אותם, ולכן נקראת "ארץ אויביהם" - אף שאני דר בארצם, הם נוהגים בי כאויב. ואז מתוך שמצאו אותם רעות רבות וצרות, תשובתם שלמה ואמיתית, והם מתפללים דרך ארצם והעיר והבית, כמי שעומד בחוץ לארץ ומכוון כנגד ארץ הקודש וירושלים.
וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם׃ וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ־לָךְ וּלְכׇל־פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ־בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם׃ (מט-נ)
תחילה תסלח לחטאים, שהם החטאים הקטנים, ואחר כך גם לפשעים, שהם מה שאדם עושה במרד ובמעל. ומה זה "ונתתם לרחמים לפני שוביהם"? לכאורה היה לו לבקש שיוציאם מן הגלות, ואילו הוא מבקש רק שישפרו את תנאיהם שם. אלא אומר המלבי"ם, יודע שלמה את הכתוב בתורה, שיש מצב של גלות ויש מצב שישראל נשארים שם עד שיחליט ה' לקבץ נדחיהם. ולכן אין שלמה מבקש קיבוץ נדחים בשעה שעדיין לא הגיע זמנו, אלא מבקש שכשיתפללו ישראל, לפחות עד שיגיע זמן קיבוץ הגלויות ישמע ה' את קול תפילתם ויקל מעליהם את עול גלותם.
כי עמך ונחלתך הם
כִּי־עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל׃ (נא)
ומהו הטעם שבדבר? מדוע יציאת מצרים סיבה שיקבל ה' תפילתם? אומר שלמה: אפילו אם נגזר עליהם קושי השעבוד, יש הבדל בין הגלות הראשונה לגלויות האחרונות. לאחר שכבר עברו את הצירוף והזיכוך בכור הברזל, לאחר שהתייסרו כל כך, ולאחר שכבר הם עמו של ה' - אין ראוי להמשיך ולייסרם. כבר הוצאת אותם פעם אחת מכור הברזל, ואז עדיין לא היו עמך, ואילו היום כבר הם עמך ונחלתך, כבר נתת להם תורה, ואין ראוי שישתעבדו בהם עוד.
לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קׇרְאָם אֵלֶיךָ׃ (נב)
לא רק שישמע ה' את התפילות, אלא שיהיו עיניו פתוחות. ו"בכל קוראם אליך" פירושו גם אם לא יהיה זה בתוך בית המקדש, גם אם יהיו מחוץ לבית המקדש ומחוץ לארץ, ואפילו לא יכוונו כנגד הבית - בכל קוראם אליך תהיינה עיניך פתוחות עליהם.
כִּי־אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃ (נג)
לאחר שהבדלת אותם לך לנחלה, ראוי שתשגיח על תפילתם ותקבל את תחינתם. משל לאדם ששומע לקול תחינת בנו, ואחר מבקש ממנו ואינו נותן לו. שואלים אותו למה, והוא משיב: זה בני. אף כאן, אותם הבדלת לך לנחלה, בניך הם, ראוי יותר שתשמע ותקבל תפילתם.
סיום התפילה - כריעה על הברכיים
וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָה אֵת כׇּל־הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה מִכְּרֹעַ עַל־בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם׃ (נד)
כל התפילה הארוכה הזאת נאמרה כששלמה כורע על ברכיו. מכאן לומדים חז"ל שהמלך שכרע על ברכיו שוב אינו זוקף עד שיסיים את התפילה. וכלל גדול יש כאן: ככל שהאדם בדרגה גבוהה ומרוממת יותר, כך הדרישה ממנו להשפיל דעתו ולהכפיף קומתו גדולה יותר, שהרי ניסיון הגאווה והגדלות שלו קשה יותר, ולפיכך הדרישות ממנו גבוהות יותר.
ברוך ה' אשר נתן מנוחה
וַיַּעֲמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר׃ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא־נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃ (נה-נו)
כבר למדנו שאי אפשר לבנות את בית המקדש אלא כשיש לישראל מנוחה מן האויבים. כך הבטיח ה': "ועברתם את הירדן והניח ה' לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר ה'". אימתי "והיה המקום אשר יבחר"? רק לאחר "וישבתם בטח". וזה שאמר: ברוך ה' אשר נתן מנוחה ככל אשר דיבר, לא נפל דבר אחד מכל דברו. כשם שהבטיח מנוחה ונתנה, כך התקיימה גם הבטחת ההמשך, "המקום אשר יבחר", שנתן לנו כעת את בית הבחירה וישכין את שמו שם בקביעות, כמו שכתוב "ונתתי משכני בתוככם". ברוך ה' שקיים הבטחתו, גם נתן מנוחה וגם זכינו לבניין בית המקדש.
יהי ה' אלוקינו עמנו - שתי דרכי הקירוב
יְהִי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אֲבֹתֵינוּ אַל־יַעַזְבֵנוּ וְאַל־יִטְּשֵׁנוּ׃ לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־אֲבֹתֵינוּ׃ (נז-נח)
מבאר המלבי"ם: שתי דרכים יש שבהן מסית הקדוש ברוך הוא את ליבנו לעובדו וגורם לישראל להתקרב אליו. הדרך האחת היא הדרך הטובה, שה' מגלה פניו אלינו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומאיר פניו אלינו, ואנו מתקרבים על ידי זה לעבודתו. והדרך השנייה, הפחות נעימה, היא כשה' מסתיר פניו ונותן לנו עונשים וייסורים, ומתוך הסבל אנו מכירים שכל זה בא מחמת שהמרינו את פיו.
וזה שאמר: "יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו" - כפי שהייתה השגחה פרטית במדבר, באר ומן ושליו המלווים אותם, הארת פנים שהאיר ה' על ישראל. "להטות לבבנו אליו" - שעל ידי הארת הפנים עצמה יוטה לבנו אליו: נראה את הניסים הקבועים והמתמידים שה' עושה עמנו, ומתוך כך נתחזק בעבודתו, לא נרצה להפסיד את זה ולא נרצה שתאבד מאיתנו הארת הפנים, ולכן נשתדל מאוד לעובדו. "ולשמור מצוותיו וחוקיו ומשפטיו" - מצוות הן הציוויים, חוקים הם החוקות, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי", דברים שאינם נתפסים על פי השכל כשעטנז וכדומה, ומשפטים הם דיני בין אדם לחברו.
ואת "אל יעזבנו ואל יטשנו" מבאר המלבי"ם בשני פנים: אל יעזבנו כשם שלא עזב את אבותינו; וגם, שהדבר חוזר על ההמשך - אל יעזבנו ואל יטשנו מלהטות את לבבנו אליו, אלא באופן תמידי יאחז בנו וישפיע עלינו טובה כדי שעל ידה יטה את לבבנו אליו.
השגחה פרטית והשגחה כללית
וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָה קְרֹבִים אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃ (נט)
לעיתים ההשגחה היא כללית ולעיתים פרטית. השגחה כללית - כגון שכל העולם נידון בראש השנה וה' קוצב את השפע לעולם. והשגחה פרטית - כדברי רבי יוסי שאדם נידון בכל יום, שמשגיחים על כל פרט ופרט ועל כל אדם ואדם, והקדוש ברוך הוא מדקדק עמו בכל יום ויום לראות מה מצבו. וזה מבקש שלמה: שתהיה תפילתי קרובה אל ה' "יומם ולילה", דהיינו שישפיע עלינו מטובו בהשגחה פרטית יומם ולילה, ולא בהשגחה כללית בלבד.
ועל מי משגיחים בהשגחה כללית? כתוב בחז"ל: על הגויים ועל בעלי החיים. זו הנקראת השגחה מינית - שה' משגיח שמין הפילים לדוגמה לא ייכחד, ואם רצונו שייכחד - שייכחד. אבל אין השגחה על אותו פיל מסוים ועל פרטי מצבו. שיטת הבעל שם טוב אינה כך, אלא שהקדוש ברוך הוא משגיח בהשגחה פרטית גם על בעלי החיים. אבל השיטה המקובלת בראשונים היא שעל עם ישראל יש השגחה פרטית, ועל האומות השגחה מינית, על המין ולא על כל פרט ופרט שבו.
לְמַעַן דַּעַת כׇּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד׃ (ס)
ומן ההשגחה הפרטית הזאת ייצא רווח: כלל האומות יראו שעל ישראל יש השגחה פרטית ואילו עליהם יש השגחה כללית. יראו כמה ה' עוזר ומסייע לעם ישראל בכל צעד ושעל, ויכירו "כי ה' הוא האלוקים אין עוד". וכפי שראינו בנעמן שבא לכאן, וה' הפכו ממצורע לאדם שעורו כבשר נער צח כשלג, ומתוך כך אמר: אין אלוקים בכל הארץ כי אם בישראל. כשיש השגחה פרטית, גם הגוי מגיע למסקנה שאין כה' אלוקינו.
והדגש "אין עוד" הוא פרט חשוב מאוד בתפיסתם של הגויים, שהרי הם האמינו באלוהויות רבות. הם יכלו להודות שיש אלוקים, אבל להוסיף שיש גם אל אחר, וכל אחד אל בבחינה מסוימת ובזמן מסוים ולפי השפעת הכוכבים. על כן, כשיראו את ההשגחה הפרטית עלינו ואת ההשגחה הכללית עליהם, יבינו ש"אין עוד". שהרי אמונת הגויים פעמים רבות היא אמונה בשיתוף, כנצרות, ולדעת רבים מן הפוסקים לא נאסרה עליהם עבודה זרה בשיתוף - אבל אין זו הדרגה הגבוהה, והדרגה הגבוהה היא לדעת שאין עוד.
וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה׃ (סא)
גם על ישראל תהיה מכך השפעה חיובית: לא יהיה ליבם חלוק - מצד אחד הבעל האלוהים ומצד שני ה' האלוקים - אלא יהיה לבבם שלם, ילכו עם ה' בשלמות ובכל ליבם דבוקים בו יתברך. כשרואים את השגחת ה', הכול הולכים בחוקיו ושומרים מצוותיו ואין פקפוק בלב. אבל כשחס ושלום אין הדבר כך, זה עלול לעורר כל מיני ספקות ושאלות.
הזבחים וחנוכת הבית
וְהַמֶּלֶךְ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהֹוָה׃ וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהֹוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת־בֵּית יְהֹוָה הַמֶּלֶךְ וְכׇל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ (סב-סג)
מדובר בזבחי שלמים, שבשרם נאכל לעם, שהרי עשו שם שמחה גדולה, שמחת חנוכת בית המקדש. ומהי חנוכה? ההתחלה של השימוש בדבר. השימוש הראשוני בו נקרא חינוך, לחנוך את אותו דבר, וזהו "ויחנכו את בית ה'". ומכאן גם מקור המילה חינוך: כשאומרים חינוך ילדים, הכוונה להתחלת ההרגלה של הילד בהנהגתו, שאם תהיה לו התחלה והנהגה נכונה - "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". והם זובחים זבח שלמים ומעלים בקר וצאן רבים ביותר, הכול לכבוד בית ה'.
קידש את תוך החצר
בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת־תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית־יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה שָׁם אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי־מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים׃ (סד)
מחלוקת בגמרא מהו "קידש המלך את תוך החצר". למשה רבנו היה מזבח שעליו מקריבים, והוא נקרא מזבח הנחושת. שלמה עשה תחתיו מזבח אבן, עשרים אמה על עשרים אמה. לדעה אחת, "את תוך החצר" היינו את המזבח שבנה בתוך החצר, וקידשו לפי שמזבח הנחושת שעשה משה היה קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים. ויש מי שמסביר, דעת רבי יהודה, שקידש את הרצפה עצמה, שיהיה ניתן להקריב עליה קורבנות כאילו הייתה מזבח, והקריבו על גבי הקרקע. וזהו פשט הכתוב כמשמעו: קידש המלך את תוך החצר, את קרקע החצר ממש.
וצריך לדעת שכל דבר שבבית המקדש לא נעשה בהחלטה גרידא. לא היה אפשר להחליט וזהו. היו חייבים לעשות זאת בסנהדרין של שבעים ואחד, ובחצוצרות, ובקורבנות. תחילת מסכת סנהדרין, המשנה הראשונה, מבארת כיצד בדיוק מקדשים מקום במקדש. אם רצו להרחיב את העזרה, גם לכך נדרש טקס שלם. אין זה עניין של אדריכל וקבלן, שהרי יש דברים הנאכלים רק בתוך העזרה, ומה יועיל שהרחבת אם אין למקום קדושת עזרה. רק אם יקדשוהו בתהליך המיוחד. אף כאן היה צריך תהליך מיוחד לקדש את תוך החצר ולתת לו דיני מזבח, כדברי רבי יהודה.
ארבעה עשר יום - והאכילה ביום הכיפורים
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת־הַהִיא אֶת־הֶחָג וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם׃ (סה)
איזה חג עשה? אומרים חז"ל: עשה את חג הסוכות, ושבעת הימים שקדמו לו היו ימי חנוכת בית המקדש, ובסך הכול ארבעה עשר יום. ואם נלך שבעה ימים אחורה מסוכות שחל בט"ו, נגיע לח' בחודש. נמצא שחלק מאותם ימי משתה ושמחה חלו ביום הכיפורים עצמו, ואומרים חז"ל שאכלו באותו יום הכיפורים, שהיה בכלל ימי השמחה. ומניין למדו זאת? מחנוכת המשכן: אם בשמונת ימי המילואים הקריבו שלמים אף בשבת, אף שחילול שבת באיסור סקילה, יום הכיפורים שאיסורו קל יותר, כרת ולא סקילה, לא כל שכן שנדחה מפני חנוכת בית המקדש.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ׃ (סו)
"שמחים" - על שזכו לחנוך את בית המקדש; "וטובי לב" - על שנתכפר להם העוון שאכלו ביום הכיפורים. יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. הרי שאף שאכלו ביום הכיפורים, הייתה זו הוראת שעה, ולא די שלא נענשו עליה אלא אף קיבלו עליה שכר.
ומהו ההסבר לדבר? מבאר החבר למלך כוזר בספר הכוזרי, וכבר למדנו זאת כאן, שיכול אדם להשיג את אהבת ה' וקרבתו על ידי אכילה ושתייה ושמחה, כשם שמשיגים על ידי צום וסיגופים ותעניות. וידוע מה שאומר האריז"ל: יום הכיפורים - כפורים. ומה פירוש כפורים? הרי תולים את הקטן בגדול, ואומרים שהוא כמו הגדול ההוא. נמצא שיום הכיפורים נתלה ביום פורים, שיש במעלת פורים יותר מיום הכיפורים. ולמה? כי מעלת פורים היא על ידי השמחה, ועל ידי השמחה אפשר להשיג יותר מאשר על ידי הסיגופים והתעניות.
ואומרים בשם הגאון מווילנא: בכל יום טוב נאמר חציו לכם וחציו לה', ויש שני ימים טובים שאין הדבר מתקיים בהם - יום הכיפורים ופורים. יום הכיפורים כולו לה', ולכן קבעו כנגדו את יום הפורים שיהיה כולו לכם, זה לעומת זה. יום הכיפורים כולו לה', כמלאכי השרת, לא אוכלים ולא שותים, וכנגדו פורים שכולו בבחינת "כולו לכם", ששותים בו כל היום עד דלא ידע. ומכאן אנו למדים שאפשר להשיג השגות גבוהות ועצומות על ידי שמחה ועל ידי אכילה ושתייה בכוונה, לא פחות ממה שמשיגים בסיגופים.
ועל הגאון מווילנא אמרו שהיה מתקן באכילתו תיקונים גדולים ועצומים, מה שגדולים וקדושים אחרים לא היו מתקנים בסיגופיהם ובתעניותיהם. מעולם לא התענה, תמיד אכל כדרכו, ובוודאי צמצם במאכלו, והיו ימים שלמים שלא אכל מתוך שהיה שקוע בסוגיות. פעם אחת שלושה ימים לא אכל, ובאה אשתו ואמרה לרבי חיים מוולוז'ין: בוא מהר, אולי יש איזה נושא בסוגיה שמטריד אותו. נכנס אליו ואמר: ראיתי פניו הושחרו כשולי קדרה. וכיוון שראה אותי, מיד שש וקפץ כמוצא שלל רב ואמר לי: מן השמים שלחו אותך אליי, יש כאן ירושלמי שאני מתחבט בו, והחל לפרוט לפניי את הקושי. אמרתי לו: מה אני יודע שכבודו אינו יודע? השיב לו: מיני ומינך תתרווח שמעתתא, על ידי שנינו אולי נגיע. ואכן העלה רבי חיים אפשרות ורעיון, הגאון פיתח את הדבר והגיע להבנת העניין, והייתה לו שמחה ונהרה גדולה ביותר. היו אז דקות ספורות לפני שבת, ומיד רץ הגאון ליטול ידיו כדי לאכול דבר מה - לא מפני שהיה רעב, שהגאון היה למעלה מן המושגים הללו, אלא אמר: אסור להיכנס לשבת כשהוא מעונה. ולמה קראו לו הגאון החסיד? מפני שהיה מדקדק עצום בכל הלכה ובכל תג ותג, וחסידותו לא הייתה פחותה מגאונותו. אמר: יש הלכה שאסור להיכנס לשבת מעונה, הלך ואכל מהר ומיד קיבל עליו שבת. רואים שאנשים גדולים אין האוכל מדבר אליהם כלל, ואדרבה, באכילתם הם עושים תיקונים יותר מסיגופים ותעניות. וכך היה גם כאן: אותה אכילה שהייתה לשמחת בית המקדש, לשמחת חנוכת בית ה', לא הייתה פחותה מן העבודה של יום הכיפורים שנעשית בתענית.
לסיכום:
תפילת שלמה עוברת על כל מצבי החיים: עצירת גשמים שבאה בהסתר פנים ואינה מגלה את החטא, ולכן מבקש שלמה מענה עוד קודם התשובה; ארבעת אבות הפורענות - רעב, דבר, חיה רעה וחרב - ותפילת היחיד והציבור עליהם; בקשה מותנית שלא תינתן לאדם טובה שתזיק לו, שהרי ה' לבדו יודע את לב בני האדם; תפילת הנוכרי שנענית ללא תנאי כדי שלא יקרא תגר; תפילת היוצאים למלחמה, ותפילת הגולים בשלושת שלבי תשובתם. הכול חותם בבקשה שיהיו עיני ה' פתוחות בכל קוראם אליו, ובברכה שלבב כל ישראל יהיה שלם. ולסיום, חנוכת הבית בשמחה ובאכילה שהיא עצמה עבודה, עד שיצתה בת קול והכריזה: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.