מפסוק כ"ב ועד סוף הפרק פרוש לפנינו עניין אחד שלם, העומד בפני עצמו: תפילתו של שלמה המלך. שלמה סיים לבנות את בית המקדש, ועתה הוא נושא תפילה לפני הקדוש ברוך הוא ובה הוא פורש מה הוא מצפה מן הבית הקדוש והגדול הזה: איזו השפעה רוחנית תצא ממנו, כיצד יעלו התפילות דרכו, ואילו תפילות. כל הבקשות הללו מונחות עתה לפני השם יתברך.
וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה נֶגֶד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם׃
בדברי הימים ב' פרק ו' מתואר הדבר בהרחבה: שלמה עשה כיור נחושת, חמש אמות אורכו וחמש אמות רוחבו ושלוש אמות קומתו (בערך מטר וחצי על שתיים וחצי, בגובה מטר וחצי), והציבו בתוך העזרה, "ויעמוד עליו ויברך על ברכיו נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמימה". כל התפילה הארוכה שלפנינו נאמרה כששלמה כורע על ברכיו.
תוכן הפתיחה של שלמה הוא: ריבונו של עולם, הבטחת לאבי שני דברים. הבטחה ראשונה - שלמה בנך ימלוך אחריך והוא יבנה הבית לשמי; זו הבטחה מוחלטת, בלי שום תנאי. הבטחה שנייה - "גם בני בניו אשית לכיסא לך", כלומר לא אגדע ממך את שושלת המלוכה כדרך שגדעתי אותה משאול, אלא כל עוד תהיה מלוכה בישראל היא תהיה משושלת דוד. אלא שההבטחה השנייה נאמרה בהתניה: "אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם" - אז גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך.
דוד המלך התפלל על כך וביקש: ריבונו של עולם, אני מבקש שבכל מצב תבטיח לי שיישב בן על כיסאי, וגם נכדים על כיסאי; ואם לא יהיו בסדר, אל תיטול מהם את המלוכה, אלא הוכח אותם, ייסר אותם, העמד אותם על דרך האמת. וכך אכן נאמר: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וחסדי לא יסור ממנו". יעשה בעיות ויקבל סטירות, אבל החסד יישאר והוא יישאר מלך על כיסאי.
והראשון שהתקיים בו הדבר הוא שלמה עצמו. לקראת סוף ימיו הקים לו השם שטן, את רזון בן אלידע ואת בן הדד. מהו שטן? אומה שבאה ומציקה. כשמסתכלים היום ורואים כמה שטנים הוקמו לנו - הפלסטינים, הסורים, האיראנים, הלבנונים, החיזבאללה - אפשר להבין עד כמה המצב שלנו גרוע. אבל אצל שלמה הוקם לו שטן אחד, ועל פי בקשת דוד: שאם בניו ונכדיו יסטו מן הדרך, יוכיחם השם בשבט אנשים כדי שישובו לדרך הנכונה.
וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין־כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכׇל־לִבָּם׃
יש כאן שני עניינים: ברית וחסד. ברית - לאחר שכרתי ברית, אין הדבר תלוי עוד ברצוני; אני חייב לעמוד מאחריה. חסד - זו הבטחה טובה שהיא מעבר לברית. וכנגד שני אלה מקדים שלמה ואומר "אין כמוך אלוקים". שהרי בשר ודם לפעמים אינו יכול לקיים את החוזה: התחייב להביא סכום כזה עד תאריך כזה, ואין לו אפשרות לגייס את הסכום - הוא מוגבל; ולפעמים הוא רוצה לעשות ואחרים מונעים ממנו והוא אנוס. אצל הקדוש ברוך הוא אין מציאות של מוגבלות בקיום הברית. "אין כמוך אלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת" - ממילא אתה שומר הברית ויכול לשמור את הבטחתך בלי שום מעכב. מי יעכב עליך?
אפשרות שנייה לביטול הברית היא שינוי הרצון: שמא זה שהובטחו לו ההבטחות הטובות קלקל מעשיו ואינו ראוי עוד. כנגד זה ממשיך שלמה "והחסד". הבטחה טובה אין הקדוש ברוך הוא מפר לעולם. גזירה לרעה - אם שינו מעשיהם, משתנה לטובה; אבל הבטחה לטובה אין בה שום אפשרות של שינוי.
הגמרא אומרת שמעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מדבר טוב שהבטיח, חוץ מפעם אחת. שם נאמר "והתווית תיו על מצחות האנשים" - תיו לתחייה ותיו למיתה, שיהיו מקצתם למיתה ומקצתם לחיים. באה מידת הדין וקטרגה: מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הקדוש ברוך הוא: הללו צדיקים גמורים. אמרה לו: והרי היו צריכים למחות ולא מחו. אמר לה: אני יודע שלא היה מועיל אם היו מוחים. אמרה לו: אתה יודע, אבל הם יודעים? וכיוון שכך היו צריכים למחות. הסכים עמה הקדוש ברוך הוא ואמר: נכון, יהיו כולם למיתה. זו הפעם האחת והיחידה שחזר בו השם מגזירה לטובה, וחוץ מזה אינו חוזר בו כלל. וזה שאומר שלמה "שומר הברית והחסד" - שלא ישתנה רצונך ולא תשתנה הבטחתך לטובה, שאם הבטחת דבר לטובה יתקיים לעולם.
אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃
"אשר שמרת" - הרי רואים בעיניים ששמרת את ההבטחה. איפה רואים? הנה אני מולך והנה אני בניתי את הבית, כפי שהבטחת שבנך ימלוך אחריך ויבנה את הבית. "ותדבר בפיך ובידך מילאת" - אצל הקדוש ברוך הוא הדיבור והוצאתו אל הפועל היינו הך; "ובידך מילאת" פירושו הוצאת אל הפועל. ומכאן הוא מבקש: כשם שהוצאת אל הפועל את החלק הראשון, כך מלא את הבקשה עד סופה.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי׃
עכשיו עובר שלמה לחלק השני של ההבטחה: ירושת המלכות לעולם. כמו שהתחלת למלא את ההבטחה הראשונה, קיים גם את ההבטחה הנוספת. ואף על פי שבזו יש תנאי - אני מבקש שתקיים אותה עם התנאי, אבל תקיים אותה.
וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי׃
"יאמן נא" הוא מלשון לאמת, מלשון אמונה: לקיים את הדבר באמונה, כלומר באמת. בקשתו היא שאף אם יסטו הבנים מן הדרך ותייסר אותם, בסופו של דבר תקיים את המלכות בידם.
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
הרד"ק מסביר שזו לשון תמיהה: וכי ייתכן שהקדוש ברוך הוא יֵשב על הארץ, והרי כתוב שהשמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך - אין מקום כביכול לקדוש ברוך הוא בכל השמיים ושמי השמיים. ולכן הוא נקרא "המקום", שהקדוש ברוך הוא הוא מקומו של עולם: העולם נמצא בו יתברך, ולא הוא בעולם. אנחנו יכולים לומר שאנו נמצאים בפתח תקווה, שנמצאת בארץ ישראל, שנמצאת במזרח התיכון, שנמצא בכדור הארץ, שנמצא בגלקסיה פלונית וכן הלאה - אנו סיכה בתוך כל העולמות כולם. אצל הקדוש ברוך הוא זה הפוך: העולם הוא סיכה בבורא יתברך עצמו. וזו כוונת "השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך". ואם כן, "אף כי הבית הזה אשר בניתי" - איך תשרה שכינתך במקום צר כזה, במאה אמה?
שלמה מקדים כאן הקדמה חשובה: אל תחשוב שבניתי לקדוש ברוך הוא בית, וממילא הוא נכנס עכשיו לגור כאן. לא במושגים האלה מדובר. אם כן, מה הכוונה "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים"? מקום שבו ישרה השם את שכינתו ואת השגחתו, בהשגחה פרטית, לשמוע בתמידות את כל מי שמגיע לשם. זה המושג של השראת השכינה.
ולמשל, וזה משל גס אך הוא מקרב את הדברים אל הדעת: אדם בנה בביתו מדור למלך. וכי בגלל שייחדת למלך חדר, מחר הוא נוטש את הארמון, עובר לגור אצלך, אוכל ושותה בביתך? לא. אלא מה יש במדור הזה? קו טלפון ישיר אל המלך. במדור הזה תתקין את הקו האדום, ישירות אל בורא עולם. זו בחינתו של בית המקדש: מקום שדרכו אנו מתקשרים אל ההוויה הרוחנית. לא שהקדוש ברוך הוא מכניס את עצמו לתוך הבית, אלא שמן הבית הזה הוא מטיל עלינו את השגחתו הפרטית, ומקור התפילה עובר דרך שם, שהרי שם מקור ההשגחה.
וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם׃
יש כאן לשון כפולה: "ופנית אל תפילת עבדך" ואחר כך "לשמוע אל הרינה", ותפילה אינה רינה. מבאר המלבי"ם שהוא פונה אל השם שיפנה אל מה שהוא מתפלל: אני מבקש שהשעה הזאת תהיה עת רצון, שתשמע אל רינתי ותפילתי שאתפלל לפניך היום. וכאן מצאנו דבר מעניין ומחודש: אדם מתפלל להשם שיקבל את תפילתו. הקדמה לפני התפילה - לפני שאני מתחיל להתפלל, אני מתפלל אליך שתשמע אל תפילתי.
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
הוא מבקש שהשם ישגיח בהשגחה תמידית, ושיהיו עיניו משוטטות תמיד על התפילות שיבואו אנשים ויתפללו בבית הזה. וכאן נשים לב לשני מצבים. יש מצב שעם ישראל זכאים, ואז השכינה שורה ממש בין הכרובים, בין בדי הארון בתוך בית המקדש, והשם כביכול נמצא עמנו ושוכן עמנו. ויש מצב שישראל אינם זכאים ואינם במדרגה הראויה, ואז רק שמו של השם משכן בבית, אבל הוא עצמו כביכול אינו שוכן בתוכו; עיקר השכינה עוזבת את הבית ונמצאת למעלה בשמיים, ורק דרך הבית התפילה עולה ומגיעה השמיימה.
וכנגד שתי הדרגות הללו מכוונות שתי לשונות הפסוק. על הצד הראשון, שעם ישראל זכאים והשכינה שרויה למטה בין בדי הארון, נאמר "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום" - עיניך פתוחות בתוך הבית עצמו. ועל הצד השני, שאין ישראל זכאים ושכינתו יתברך בשמיים ורק שמו נקרא כאן, נאמר "אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם" - שֵם השם יהיה שוכן בתוך הבית. כמלך שיש לו ארמון בעיר רחוקה, וגם ארמון סמוך לבנו: כשהוא בביתו עינו משקיפה על הארמון שליד בנו, וכשהוא ליד בנו עינו משקיפה על הארמון שבעיר הרחוקה.
ולפי זה, "לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" מדבר על המצב שהשכינה שורה בתוך הבית: אתה כביכול נמצא כאן למטה ושומע כאן את התפילה.
וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל־מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃
אומר המלבי"ם שיש הבדל בין תפילה לתחינה. תפילה היא השתפכות הנפש והתדבקות הרוח בשורשה, שהרוח נדבקת בהשם יתברך. תפילה גם מלשון פתילה, שהיא לשון חיבור - "נפתולי אלוקים נפתלתי"; כשמחברים כמה חתיכות פשתן נעשית פתילה, ותפילה היא חיבור והתדבקות בהשם. תחינה, לעומת זאת, מבטאת בקשה שיתן לי השם את צרכיי בתורת מתנת חינם: איני ראוי, ובכל זאת אני מבקש שתיתן לי.
כשאדם מתפלל, הוא זוכה מחמת עצם ההתדבקות בהשם יתברך, וכביכול השם נותן לו בגלל אותה התדבקות. ולכן על הצד הראשון נאמר "ופנית אל תפילת עבדך" - כשאנחנו צדיקים וראויים ומתדבקים בהשם, תשמע אל התפילה. וכאשר איננו ראויים ואיננו זכאים, והשכינה כבר עולה למעלה ורק שם השם נקרא על הבית, על הצד הזה הוא מבקש "ואל תחינת עבדך ועמך ישראל": תשמע אלינו בתורת תחינה, מתנת חינם, שהרי איננו זכאים.
ומכאן מובן גם ההמשך: "אל השמיים ושמעת וסלחת". שהרי מדובר בצד שאיננו ראויים, ואז אנו זקוקים למחילה - ולכן נאמרה כאן סליחה. וכן "ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמיים": שתגיע התפילה עד מקום שבתך בשמיים, שהרי כשאיננו ראויים מקום שבתו למעלה ורק שמו נקרא כאן. שתעלה התפילה דרך הבית הזה עד לשמיים, ואתה תרחם עליהם ותסלח להם על עוונותיהם.
אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא־בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃
עתה הוא מבקש גם על דברים שבין אדם לחברו: כאשר יש לאדם דין ודברים ומשפט כנגד חברו, ובא לקבול על עוולה שנעשתה לו, עד ש"נשא בו אלה להאלתו" - אלה היא קללה, להאלתו לקללו - "ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה". וחז"ל דורשים, וכן מביא רש"י, שהכתוב מדבר בעניין של אשת איש: "ונשא בו אלה" - שמשקים את האישה את המים המאררים, וכשם שהמים פוגעים בה כך הם פוגעים גם בבועל. ולכן נאמר "להאלתו" ולא רק להאלתה. ובקשתו היא שהאלה תפעל באמת ותעשה את שלה, שיפגעו המים גם באותה סוטה וגם באותו בועל. שהרי אנו מוצאים מציאות שהאלה אינה פוגעת מיד, כדברי הגמרא שיש זכות התולה כמה שנים, ועל כן הוא מבקש שתחול האלה ותפגע ממש.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת־עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ׃
בקשתו: "ושפטת את עבדיך" - שתוציא מביניהם דין אמת; "להרשיע רשע לתת דרכו בראשו" - שיקבל כפי רוע מעלליו; "ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו" - שיקבל כפי צדקתו. אלא שלכאורה סדר הכתוב תמוה: היה צריך לומר "ושפטת ועשית", שהרי השופט שופט תחילה ורק אחר כך עושה, וכאן נאמר "ועשית ושפטת". מבאר המלבי"ם שהוא מבקש שאם קילל אדם, קודם כל יחרוץ השם דין ויאמר שתחול האלה על הראוי לה, ורק אחר כך ישפוט השם ויראה מי הוא הראוי שתחול עליו האלה. ומתוך כך יכול להיווצר מצב שהאלה תחול על ראש המקלל עצמו, כשיתברר שקילל שלא כדין. ועל זה אמר שלמה המלך עצמו "קללת חינם אליו תבוא" - אין צריך לחשוש מקללה כזאת, היא חוזרת אל המקלל. וגם כאן הוא מבקש "ועשית" מיד, שידע אדם: אם אתה מקלל, מיד יחליט השם שהקללה הזאת תתקיים, ואחר כך ישפוט על מי משניהם תתקיים - על הראוי לה.
בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃
כאשר יש מצב חלילה וחס שעם ישראל ניגפים לפני אויביהם בשעת מלחמה. ומדוע ניגפים? "אשר יחטאו לך" - אין דבר כזה שאנחנו צדיקים וזכאים וניגפים לפני אויב; בהכרח חטאו. "ושבו אליך" - אם ישובו בתשובה; "והודו את שמך" - שהודו שבעוונם בא להם הדבר; "והתפללו והתחננו אליך בבית הזה".
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם׃
כנגד התשובה הוא מבקש "ואתה תשמע השמיים וסלחת" - שתשמע להם ותקבל תשובתם ותסלח לעוונם; וכנגד התפילה שהם מתפללים הוא מבקש "והשבותם אל האדמה". ומדגיש המלבי"ם: הפסוק הזה אינו מדבר על מצב שיצאו למלחמה כנגד אויב בארץ אחרת, אלא שהם עדיין בתוך גבולות הארץ, שהרי בפסוק מ"ו להלן ידובר על מצב שהם נמצאים בארץ אחרת. וכאן, כשהם נלחמים בתוך גבולות הארץ, הבקשה היא שיחזירם בשלום לביתם - שלא יישארו בגבולות ולא ייפגעו שם חס ושלום, אלא ישובו בשלום לביתם.
תפילת שלמה שלפנינו היא הגדרת ייעודו של בית המקדש: לא בית לגור בו כביכול, שהרי השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו, אלא מקום שממנו יטיל הקדוש ברוך הוא את השגחתו הפרטית, ודרכו יעלו תפילות ישראל. שלמה פותח בשבח "אין כמוך אלוקים... שומר הברית והחסד" - שאין לפני השם מוגבלות ואין לפניו שינוי רצון, ועל כן הבטחה טובה מתקיימת לעולם; מבקש על קיום שתי ההבטחות לדוד, המוחלטת והמותנית, עם התנאי שבה ועם הייסורים שבמקום גדיעת המלכות; ומתפלל תפילה על התפילה - שתישמע רינתו. הוא מכוון את בקשותיו לשתי הדרגות שבעם ישראל: כשהם זכאים ושכינה שורה בבית - "עיניך פתוחות אל הבית הזה" ותפילה שהיא התדבקות; וכשאינם זכאים ורק שמו נקרא שם - תחינה של מתנת חינם העולה אל מקום שבתו בשמיים, "ושמעת וסלחת". ומשם ואילך הוא פורט: דין אמת בין אדם לחברו ואלה שתחול על הראוי לה, ותשועה ותשובה בשעת מגפה לפני אויב, שיחזירם השם בשלום אל אדמתם.