פרק ח' בספר מלכים א' הוא פרק חנוכת הבית. מלאכת הבנייה הסתיימה, ועכשיו צריך להתחיל להפעיל את הבית: להכניס את הכלים, להעלות את הארון, לקדש את העזרה ולחנוך את המקדש. בפרק שלפנינו נלמד כיצד נעשה הדבר, מה סוד הארון והבדים, מה ההבדל בין השראת השכינה במשכן להשראת השכינה במקדש, ומדוע דווקא שלמה ולא דוד הוא שבנה את הבית.
אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־כׇּל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָ͏ִם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן׃
לשם מה נזקק שלמה לכל האנשים הנכבדים הללו? מפני שאי אפשר לעשות עזרה או להוסיף עליה באופן עצמאי. ההלכה, כמו שלמדנו במשנה הראשונה במסכת סנהדרין, היא שקידוש העזרה נעשה דווקא בבית דין של שבעים ואחד. ולכן הוא מקבץ את זקני ישראל ואת ראשי המטות, שהם הם הסנהדרין. בלי קידוש, המקום הזה הוא סתם בית שבנית. מה נותן לו את החלות ואת הקדושה? הקורבנות שהקריבו, השופרות שתקעו בהם והחצוצרות שהריעו בהן. היה להם מהלך שלם כיצד מקדשים את העזרה, כדי שהמקום יהפוך למקום קודש שתשרה בו השכינה. לכן, לפני העלאת הארון מעיר דוד, שלמה מקהיל את הסנהדרין.
וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃
שימו לב: את איש ישראל אף אחד לא הזמין. שלמה הקהיל את הזקנים, את ראשי המטות ואת נשיאי האבות בלבד. את העם לא היה צריך להזמין, שכן ברגע שרואים את כל גדולי ישראל יוצאים, כלל ישראל מבין שעומדים כאן להיות עדים למעמד נשגב, ובבחינת מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא. כולם באים מאליהם.
מהו ירח האיתנים? זהו חודש תשרי. הוא נקרא כך על שם חג האסיף, שבו אוספים את הפירות ואת התבואות הביתה, ואיתנים לשון חוזק, שהתבואות והפירות מחזקות את חיי האדם. המצודות דוד מוסיף משמעות נוספת של חוזק: בחודש תשרי נמצאים המועדים החזקים ביותר המיישרים את האדם אל השלמות: ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת. החגים החזקים ביותר מרוכזים בחודש אחד, ולכן נקרא חודש האיתנים. וחז"ל דורשים עוד: חודש שנולדו בו האבות שהם איתני עולם. והתרגום מתרגם 'בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא', החודש שבעבר היה נקרא החודש הראשון, שהרי תשרי היה בעבר ראשון, ורק בעקבות יציאת מצרים נאמר 'החודש הזה לכם ראש חודשים'.
ולכבוד מי נקהלים? הכתוב אומר 'אל המלך שלמה'. עדיין לא הייתה כאן מצוות עלייה לרגל, ולכן אי אפשר לומר שבאו מחמת הרגל. אלא שרצו לחגוג את החג בעיר הקודש, וכולם רצו לחזות באפריון שעשה המלך שלמה. משום כך הם נקהלים מעצמם.
וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הָאָרוֹן׃
חז"ל מלמדים שישנם מקומות שבהם נשאו הכהנים את הארון ולא הלויים, והם המקומות שנדרשה בהם דרגה גבוהה יותר. כאן הארון מוכנס אל קודש הקודשים, אל הדביר, ולשם היה נכנס רק הכהן הגדול, ואף הוא פעם אחת בשנה. כהן גדול לבדו אינו יכול, שהרי ההלכה היא שנושאים את הארון בארבעה. ואף שהארון נושא את נושאיו, ההלכה מחייבת ארבעה. ולכן לוקחים את הארבעה המקודשים ביותר, שהם הכהנים.
מכאן למד הרלב"ג יסוד: כאשר צריך לעשות תיקון בבית קודש הקודשים, אין עושים אותו על ידי אנשים פשוטים, אלא מחפשים דווקא את בעלי הדרגה והרמה הרוחנית הגבוהה. וכיצד היו משפצים את קודש הקודשים? הייתה להם תיבה סגורה משלושה צדדים ופתוחה ממול, ואותה היו משלשלים בחבל מלמעלה, והאומן היה יורד בתוכה כמין מעלית, כשמולו נגלה רק החלק הקטן שעליו הוא עובד. כל זאת כדי שלא יזון עיניו מן הקודש, שלא יביט במקום הארון ובמקום הכרובים ובמקומות המקודשים ביותר. הוא היה עטוף מכל הצדדים, ורק את המקום שנצרך שיפוץ היה מתקן. אנחנו רואים בכמה מקומות בתנ"ך שהיה צורך לחזק את בדק הבית, והשם עשה את בית המקדש בצורה טבעית שיצטרך שיפוץ, מפני שזו זכותנו: לשפץ ולקדש את בית אלוקינו.
וַיַּעֲלוּ אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־כׇּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם׃
הארון היה עד עתה באוהל, ביריעה. דוד הביא אותו לשם, ועל כך אמר: הרי הארון יושב בתוך יריעה ואני יושב בבית ארזים. זה מה שעורר את דוד לרצות לבנות בית להשם, ואז אמר לו השם שלא הוא יבנה אלא שלמה בנו. עתה, לאחר שבנה שלמה, הוא מכניס את הארון לקודש הקודשים.
ומהו אוהל מועד שמעלים? זהו האוהל שבנה משה רבנו, ואותו גנזו. מעלים אותו ואת כל כלי הקודש שהיו בו כדי לגנוז אותם בעליות בית המקדש. במקדש חלק מכלי המשכן הוכנסו לשימוש וחלק נגנזו: המנורה, לדוגמה, הייתה אותה מנורה, ואילו מזבח הנחושת נגנז, שהרי לא השתמשו בו יותר אלא במזבח אבן גדול שעמד במרכז העזרה. חלק מן הכלים עשה שלמה חדשים וחלק נגנזו. וזה פירוש הכתוב: את אוהל מועד ואת הכלים העלו הלויים, ואילו את הארון, כאמור, נשאו רק הכהנים.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכׇל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב׃
קודם נאמר 'נקהלו' וכאן נאמר 'נועדים'. אין שתי מילים זהות בלשון הקודש, וכל מילה מבטאת עניין אחר. מבאר המלבי"ם: 'נועד' פירושו שייעדו לו זמן וקראו לו להגיע, כלומר התאספות על פי הזמנה מראש. 'נקהל' פירושו שבאו מעצמם בלי שהזמינו אותם. וראו כמה מדוקדק לשון הכתוב: 'עדת ישראל הנועדים עליו' אלה הזקנים וראשי המטות שאותם הזמין בפסוק הראשון בהזמנה מיוחדת, ולכן הם נועדו עליו. ואילו העם, שנאמר בו בפסוק ב' 'ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל', לא נועד אלא נקהל, כי באו והתקהלו מעצמם.
וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה אֶל־מְקוֹמוֹ אֶל־דְּבִיר הַבַּיִת אֶל־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל־תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים׃
הכרובים שעשה שלמה נוספו על הכרובים שעשה משה. אצל משה היה הארון ומעליו כרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת שהיא מכסה הארון. שלמה הוסיף כרובים בגובה עשר אמות, כל אחד חמישה מטרים, שעמדו כשגבם אל הקיר. הנכנס אל הדביר היה רואה אותם פורשים כנפיהם: כנף אחת נוגעת בקיר וכנף אחת נוגעת בכנף חברו, וכן השני, כך שארבע הכנפיים פרוסות מקצה לקצה. את הארון הכניסו באמצע, במקום שבו הכנפיים נושקות זו לזו, שהוא מרכז קודש הקודשים. וזהו 'אל תחת כנפי הכרובים', הכרובים הגדולים שעשה שלמה.
המלבי"ם מבאר שיחס הארון אל הגוף הכללי, שהוא בית המקדש, הוא כיחס הנשמה שבמוח אל הגוף הפרטי שהוא האדם. לנשמה שלושה עניינים: מדורה ומקומה בעולם העליון, כפי שלמדנו בנפש החיים שמקור הנשמה בעולם העליון והיא שולחת אורה אל השכל, אל המוח (בעוד הרוח שוכנת בלב); היותה כלואה כביכול בתוך המוח, שם המחשבות הפנימיות ושם עסק התורה שהוא התנוצצות אור הנשמה; והשפעתה על כל הגוף, שכל ההחלטות וכל המחשבות נעשות במעבד הראשי ומשם נשלחות אל הגוף כולו.
כך בדיוק בארון. ראשית, הארון הוא כנשמה במעונה האלוקי העליון, כביכול בעולמות העליונים, ולכן אפילו מקום לא תפס, שהרי מקום ארון אינו מן המידה. שנית, השפעת הקדושה היוצאת ממנו בתוך קודש הקודשים, כנשמה הכלואה בגוף. שלישית, הקדושה היוצאת משם ומשפיעה על כל בית המקדש ועל כלל ישראל, כנשמה שבמחשבות האדם הפועלת על הגוף כולו. כל השפע האלוקי היורד ומשתלשל בא דרך אותו ארון שבקודש הקודשים, ומשם שולח אורו על פני כל העולם כולו.
ולכן, אומר המלבי"ם, שימו לב ששלוש מדרגות אלו הן שלושת שלבי העלאת הארון בכתוב: 'אל דביר הבית', שהוא הפתח הנשקף להיכל, החלק החיצוני; 'אל קודש הקודשים', שהוא החלק הפנימי; 'אל תחת כנפי הכרובים', המרמז על התאצלות הכוחות העליונים הרוחניים שמשם יורדת הקדושה ומושפעת אל בין הכרובים.
כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל־מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל־הָאָרוֹן וְעַל־בַּדָּיו מִלְמָעְלָה׃
כפי שראינו, כנפי הכרובים היו עשויות כציר, שיכלו לפרוס אותן. אומר המלבי"ם שכאן היה נס: כאשר הגיע הארון, הרימו הכרובים את כנפיהם וסככו מעליו. יש מצב שכנפיהם סגורות ויש מצב שהם פורשים כנפיהם, וכאן פרשו וסככו על הארון ועל בדיו, הם המוטות שבהם נשאו את הארון.
וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן־הַקֹּדֶשׁ עַל־פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
הבדים הם המוטות שבהם נשאו את הארון, עשויים עץ מצופה זהב. אין להתבלבל בין 'בד' זה לבין בד של אריג, אלא כמו 'בדי ערבה' שפירושם ענפי ערבה, מוטות. הבדים היו משני צידי הארון. עקרונית, כשהארון נכנס פנימה יכלו גם הבדים להיות כולם בפנים, שהרי היה מקום מספיק באורך קודש הקודשים, אבל הם נתארכו כלפי חוץ ובלטו בפרוכת כמין דדין, כלשון הגמרא. מי שהביט מבחוץ ראה בליטה של שני הבדים.
ומה בא הדבר לבטא? שאותה קדושה רוחנית עליונה שבפנים משפיעה כלפי חוץ. יש מושג 'דדיה ירווך בכל עת', והדדים תמיד מסמלים את השפע ואת השפעתו, שהרי הם מקור היניקה של התינוק שממנו הוא מתפתח וגדל. כך הבליטה מסמלת את השפע הרוחני היוצא מבית המקדש.
והבדים עצמם הם כמו חוט השדרה: חוט השדרה ישר ונובע מן המוח ומשלח את ההרגשות אל כלל הגוף. אם חס ושלום נפגע חוט השדרה, האדם הופך משותק, מפני שפעילות המוח יורדת דרך חוט השדרה אל כל האיברים. כך הבדים, שהם ישרים כחוט השדרה, משפיעים מתוך פנים הקודש כלפי חוץ, אל בית המקדש ואל העם כולו. וכמו שידוע, אף כוח ההולדה נובע מן המוח ועובר דרך חוט השדרה עד היסוד, ומשם מקור הזרע, כשההשפעה היא השפעת המוח. כך גם כאן: מן המקום הנשגב ביותר, שהוא הארון, יוצא חוט שדרה, הם הבדים, המשפיעים כלפי חוץ על כלל העם.
אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
הרד"ק כותב: זו ראיה כי לא היו בארון לא שברי לוחות ולא ספר תורה, והארון שבו ספר תורה נראה שנתנוהו באוצרות בית השם עם אוהל מועד ועם הכלים. כלומר לדעתו בארון היו רק הלוחות שהוריד משה בפעם השנייה, שכן כתוב במפורש 'אין בארון רק שני לוחות האבנים'.
אלא שחז"ל מביאים מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר: רבי יהודה אומר ששברי לוחות היו מונחים בארון, ורבי מאיר אומר שספר תורה שכתב משה היה מונח בארון. וקשה: כלל נקוט בידינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכאן כתוב בצורה שאי אפשר להתווכח עמה: 'אין בארון רק שני לוחות האבנים'. דרשה נוספת על הפסוק מקובלת עלינו, אבל דרשה המתנגדת לפסוק, כיצד אפשר?
אומר המלבי"ם: מי שמקשה כך לא למד ולא הבין ולא טעם מלשון הקודש. חז"ל אומרים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וזה כשלעצמו נראה פלא. אם אמרתי 'לא', הרי זה לא, ואם אמרתי פעמיים 'לא', וכי זה כן? אב שאומר לבנו 'אתה לא יורד למטה', ושוב 'לא, אתה לא יורד', והבן יורד ואומר: אמרת פעמיים, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. לכאורה שני 'לא' הם רק חיזוק הלאו.
אלא שהמלבי"ם מסביר בפשטות. אילו רצה הכתוב לומר שלא היה בארון אלא שני לוחות, היה צריך לומר 'אין בארון כי אם שני לוחות'. שכן לעולם איננו מוצאים במקרא את המילה 'רק' באה אחרי שלילה; אחרי שלילה בא 'אם': 'אין זה כי אם בית אלוקים', ולא 'אין זה רק בית אלוקים'. וכן 'חי פרעה אם תצאו מזה', כלומר לא תצאו כי אם בבוא אחיכם הקטון. ההיפוך של השלילה נעשה בלשון 'כי אם', בלי המילה 'רק'. וכשכתוב 'אין בארון רק', ה'רק' הוא מיעוט נוסף, ומיעוט אחר מיעוט בא לרבות.
וכיצד הוא מרבה? אם אני אומר 'ראובן הוא בלתי חכם', אתם מבינים שהוא טיפש. ואם אני אומר 'ראובן אינו בלתי חכם', אתם מבינים שהוא חכם. הרי לך מיעוט אחר מיעוט המרבה. וכך יש לקרוא את הפסוק בתמיהה: אין בארון רק שני לוחות האבנים? יש יותר. אילו רצה לומר רק שני לוחות, היה כותב 'אין בארון כי אם שני לוחות האבנים', או 'בארון רק שני לוחות האבנים'. למה גם 'אין' וגם 'רק'? אלא ללמד שאין בו רק שני לוחות אלא יש בו דברים נוספים, ובזה נחלקו: האם הנוסף הוא שברי הלוחות או ספר התורה שהיה מונח שם. כך למדו חז"ל פסוקים, לא כדרך שאנו קוראים אותם.
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יְהֹוָה׃ וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶת־בֵּית יְהֹוָה׃
המלבי"ם עומד על שינוי בין המשכן למקדש. בגמר מלאכת המשכן נאמר 'ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד השם מלא את המשכן', כלומר הכבוד בפנים והענן מבחוץ. ואילו כאן שניהם בפנים: גם הענן מלא את בית השם וגם כבוד השם מלא את בית השם.
ומה ההבדל? שכינת המשכן לא הייתה קבועה. המשכן מצד עצמו זמני, מתפרק, עשוי מדברים מתכלים ומתבלים, ונועד לענות על צורך תקופתי עד שייבנה המקדש. לכן שם היה הכבוד מגולה בלי הלבוש: כבוד השם בתוך המשכן, והענן, שהוא כביכול הלבוש, מלמעלה בלבד. זה מורה שאין כאן מקום קבע. לעומת זאת במקדש הכבוד בא עם לבושו, שניהם יחד בתוך הבית, בדומה למעמד הר סיני שנאמר בו 'וירד השם בענן', שהשם ירד עם הענן, כבוד עם לבושו.
עוד הבדל מציין המלבי"ם. במשכן הניחו תחילה את הארון, אחריו את כלי ההיכל, השולחן והמנורה ומזבח הזהב, ואחריהם את כלי החצר, ואז 'ויכס הענן את אוהל מועד'. במקדש להפך: תחילה הכלים החיצוניים, כלי העזרה וההיכל, ורק לבסוף הארון הפנימי.
הטעם: בעולם העליון ההשתלשלות יורדת מלמעלה למטה, מן החשוב אל הפחות חשוב. כך מסודרים העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. וכך גם בגוף האדם: השכל, אחריו המוח, אחריו הלב, ואחריהם שאר האיברים, וזו דרך ההשפעה. אבל בעולם התחתון זה עובד הפוך, מלמטה למעלה: דומם, צומח, חי, מדבר. ולא רק בסדר אלא גם בצורת ההתפתחות: הדומם הוא כלי התפתחות לצומח, הצומח חי מן העפר, הבהמה חיה מן הצומח, והאדם חי מן הבהמה.
במשכן לא שרתה השכינה בדרך קבע למטה, אלא באה לשכון בתוכם מן העולם העליון, כמי שבא לביקור. ומכיוון שהיא באה מלמעלה, ההשתלשלות היא כדרך מעלה: תחילה הארון כנגד העולם העליון ובחינת השכל, אחריו כלי ההיכל כנגד העולם האמצעי, ואחריהם כלי העזרה כנגד העולם התחתון. אבל במקדש באה השכינה לשכון שכינת קבע בעולם הארצי, ולכן פעולתה נעשית על פי הסדר הארצי שהוא מלמטה למעלה: תחילה הכלים השפלים יותר, אחריהם המרוממים יותר, ולבסוף הארון שהוא הדרגה הרוחנית הגבוהה.
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל׃ בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים׃
זו כוונת שלמה: ממה שאני רואה שכבוד השם שוכן בענן ובערפל, שהענן חופה על הכבוד, אני יודע שזהו משכן קבע. לכן 'בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים', אני יודע שבמקום הזה תשרה השכינה באופן קבוע. שהרי במשכן היה הענן מלמעלה בלבד ולא בתוך הבית, וכאן הענן מלא את בית השם, וכבוד השם מגיע כשהענן חופה אותו.
וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכׇל־קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד׃
הרד"ק מעיר שנוסח הברכה עצמה לא נכתב, אבל התפילה שאחריה כן נכתבה, ואותה נראה בהמשך.
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר׃
שלמה מודה: ההבטחה שנתן השם לאבי, בסופו של דבר קיים על ידי. השם נתן לדוד פרטים מדויקים על בניין הבית, אך אמר לו 'בנך אשר יקום אחריך הוא יבנה הבית לשמי'.
אומר המלבי"ם: דיבורו של הבורא פועל את הדבר מיד, כאילו הדבר כבר נעשה. כשאדם אומר לעשות משהו, ייתכן שיעשו וייתכן שלא. אבל כשהקדוש ברוך הוא אומר, דיבורו הוא גזירתו, וכבר הוא בבחינת עשייה. אלא שכל זה בדברים שאינם תלויים בבעלי בחירה. בדברים התלויים בבעל בחירה, יש בכוחו למנוע כביכול את מה שאמר השם, וגם זה ברצונו יתברך. ואל תטעו: אין הכוונה שיש כאן כוח המתנגד לרצונו יתברך. הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בכללי משחק ברורים, ונתן לאדם כוח בחירה לעשות אף דברים המנוגדים לרצונו. רצונו יתברך שהאדם ישמור מצוות, ובידי האדם כוח לעבור עבירות ולחרף ולגדף. ואם לא היה השם רוצה שיהיה לנו כוח זה, לא היה לנו. וכן אין הסטרא אחרא כוח אמיתי בבריאה, אלא כוח שבורא עולם קבע לצורך השוויון והבחירה החופשית וקבלת השכר, שיהיה בעולם דבר המושך את האדם אל הרע, כדי שיוכל האדם לקבל שכר על המעשים הטובים שהוא עושה.
ואם תאמר: הרי עדיין ביד בעל בחירה למנוע, שאילו החליט שלמה להיות רשע לא היה רוצה לבנות את הבית. והרי היו מלכים שהיו להם ייעודים גדולים, וירבעם היה לו ייעוד עצום, ובכל זאת בחר לעבוד עבודה זרה ולהחטיא את ישראל. על כך אומר הכתוב 'ובידו מילא', כלומר הקדוש ברוך הוא הניע את חפצי ואת רצוני לעשות רצונו יתברך, כביכול התערב אף בבחירה החופשית והטה את רצוני ואת שאיפתי.
מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא־בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
בפסוק זה יש לכאורה סתירה פנימית. אם פתחת ב'לא בחרתי בעיר', היית צריך לסיים 'ואבחר בירושלים'. מה עניין דוד לכאן? אם היית אומר 'לא בחרתי במלך ועכשיו בחרתי בדוד' היינו מבינים (אף שגם זה אינו מדויק, שהרי בחר בשאול), אבל 'לא בחרתי בעיר ובחרתי בדוד' אינו מובן מצד תחביר ההיגיון.
מתרץ הרד"ק: לא הודעתי את בחירתי בירושלים עד שבחרתי בדוד על עמי ישראל. כלומר 'לא בחרתי בעיר' פירושו לא גיליתי באיזו עיר בחרתי, עד שבחרתי בדוד, ואז הראיתי לו את המקום שבו אני חפץ שייבנה בית לשמי.
והמלבי"ם מוסיף: התאחדות ישראל תלויה בשני דברים. האחד, ההתאחדות להיות כגוף אחד, וזה על ידי ירושלים, כמו שכתוב 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'. ואין הכוונה כמו שיש מי שסובר, לחיבור בין ירושלים המזרחית למערבית, שהרי הפסוק נאמר הרבה לפני שירושלים הייתה מפולגת. 'עיר שחוברה לה יחדיו' פירושו המקום המאגד את כלל עם ישראל, וכהמשך הכתוב 'ששם עלו שבטים שבטי יה'. העיר מחברת בין כל השבטים. ויש דעה בחז"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים: לכל שבט היו ערים, וירושלים לא הייתה רשומה בטאבו על שם שבט מסוים. אמנם במקורה שייכת ליהודה ובנימין, אבל היא עצמה לא הייתה רשומה על שמם אלא שייכת לכלל ישראל, וכולם היו עולים אליה לרגל ולכולם הייתה בה שייכות. ירושלים היא אפוא בבחינת הלב, השולח חיים ודם אל כל מוסדי הגוף, מחיה ומאגדת בתוכה את כלל ישראל.
הדבר השני הוא המלכות, מלכות בית דוד, שהיא הנהגה הכוללת את כלל ישראל, וכהמשך הפסוק 'כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד'. המלכות דומה למוח שבגוף, ששולח את ההשכלה ואת ההרגשה, שהרי מקום משכן השכל במוח, והוא מחיה את האיברים. ולמעלה מזה, בית המקדש: אם ירושלים היא בבחינת הלב, בית המקדש הוא המקום המרומם יותר, בבחינת הנשמה. שם שוכנת השכינה, שם שורה הקדושה, ומשם באה ההשפעה והשפע אל החיים כולם.
וזו כוונת שלמה: עד עתה היינו בבחינת מפוזרים ומפורדים, לא הייתה לנו ירושלים. עכשיו יש עיר אחת המאחדת את כלל ישראל. 'לא בחרתי בעיר' ולא בחרתי באיש להיות נגיד, והיום שני הדברים נעשו: בחרתי באיש, בדוד עבדי, ובחרתי בעיר, בירושלים. ומעתה אפשר לאגד את עם ישראל הן דרך העיר והן דרך המלכות, שני הדברים ההופכים את העם לחטיבה אחת.
וַיְהִי עִם־לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
כבר הרחבנו בעניין זה, ונזכיר בקצרה. הכתוב אומר שדוד נלחם מלחמות השם, והקדוש ברוך הוא אמר לו: לא אתה תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת. ואילו כששלמה שולח לחירם הוא אומר שאביו לא בנה מפני שלא היה לו פנאי, שהיה טרוד במלחמות מסביב. והקשה המלבי"ם: הרי זה אינו הטעם שאמר לו השם. ועוד הקשינו: מהו 'שפך דמים רבים'? והלוא הרג את שונאיהם של ישראל. אם יבוא מפגע עם חומר נפץ ויירה בו אדם, וכי נאמר לו 'שפכת דמים רבים'? הרי מצווה לבער אותם, ואדרבה שכרו עצום שהוא מגן ושומר על ישראל, וכל המציל נפש אחת מישראל. כיצד זו סיבה שלא יבנה את הבית?
ותירץ המלבי"ם: לכל אורך פרשת בניין הבית חוזר ביטוי אחד שוב ושוב: לבנות בית לשם השם. גם כאן 'לבנות בית לשם השם אלוקי ישראל', וכן בפסוק י"ח 'יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי', ובפסוק י"ט 'הוא יבנה הבית לשמי', ובפסוק כ' 'ואבנה הבית לשם השם אלוקי ישראל'. וההסבר: בלי שהבית ייבנה לשם השם, אין בו שום מעלה ושום יתרון, ולא תשרה בו כלל השכינה. כל מעלת בית המקדש היא שהבית נבנה לשם השם, ולכן חוזר 'לשמי' פעמים כה רבות.
וזו הסיבה שדוד לא יכול היה לבנות. בעצם בניין הבית יש הגנה על כלל ישראל, ושפע רוחני וגשמי עצום היורד ומשפיע על העם. וכיוון שדוד היה שרוי במלחמות עם האויבים מסביב, היה חשש שתתגנב אל ליבו מחשבה: עכשיו יהיה לנו בית מקדש ותהיה לנו מנוחה מן האויבים, שבזכות הבית לא יוכלו לנו. ואז חסר ב'לשמי'. הוא בונה ואומר שזה לשם השם, אבל יש איזו תחושה דקה מן הדקה עד אין נבדק, הרגשה פנימית שאולי אפילו אינו מרגיש בה, שעל ידי הבית יהיה לנו שפע כלכלי (שהרי תקופת דוד לא הייתה תקופת שפע כתקופת שלמה) ויהיה לנו שקט מן האויבים (שהרי בימיו היו מלחמות). לכן אמר לו השם 'דמים רבים שפכת', ואין הכוונה לגנות את מה שהיה בעבר, אלא: כיוון שאתה עוסק במלחמות, לא שייך שתלך ותבנה בית נטו לשם שמיים.
אבל שלמה, שנאמר עליו בתחילה שהניח לו השם מכל אויביו מסביב וישב לבטח, הוא יכול לבנות בית לשם השם. הוא אינו בונה כדי שלא יהיו לו מלחמות, שהרי אין לו מלחמות. ותקופתו הייתה תקופה אדירה של עושר, וכל מלכי הארץ היו מביאים לו מנחה. שלמה יכול לבנות בלי שתתערב כוונה של שגשוג כלכלי בעקבות הבניין. זה יהיה בית נטו לשם השם. ואצל דוד המטרה אכן הייתה לשם השם אלוקי ישראל, אלא שהיה חשש שתתגנב מחשבה כלשהי שאינה לגמרי לשם שמיים.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם־לְבָבֶךָ׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: הטיבות ברצון הזה. עצם הרצון לבנות בית לשם השם הוא זכות חשובה כל כך בעיניי, עד שאני מחשיב אותה כאילו בנית את בית המקדש. וזהו שאנו אומרים: מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. 'הטיבות כי היה עם לבבך', עצם הרצון. ומה יעשה דוד, והוא נאנס על פי הדיבור שנמסר לו שלא לבנות. עצם הרצון דבר כה אדיר שנחשב לו כאילו כבר בנה את הבית.
רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם־בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי׃
כל ההבדל הוא שאתה בפועל לא תבנה. הרצון ייחשב לך כאילו בנית, ואת העשייה בפועל יעשה בנך. 'רק אתה לא תבנה הבית', רק את מעשה הבנייה עצמו לא תעשה, וכל השאר כן נעשה על ידך, ונחשב לך כאילו בנית. ומי יבנה? בנך היוצא מחלציך, שלמה, שהוא איש מנוחה ולכן הוא יכול לבנות.
וַיָּקֶם יְהֹוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
מהו 'תחת דוד אבי'? באיזו זכות קמתי, בזכות היותי מחליפו וממלא מקומו של דוד אבי. ובאיזו זכות הייתה לי מנוחה מן האויבים? בזכות דוד אבי, שכל מה שהיה צריך לעבור כבר עבר אבי. וכשהגעתי אני, קיבלתי את המלוכה מוכנה על מכונה, בלי חשש אויבים ובלי צרות כלכליות, הכול מסודר. וישבתי כך שהייתה לי מנוחה, ובניתי את הבית לשם השם אלוקי ישראל.
וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְהֹוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
שמתי מקום לארון, והוא הדביר, קודש הקודשים.
הפרק פותח בהקהלת הסנהדרין לצורך קידוש העזרה, וממשיך בהעלאת הארון על ידי הכהנים אל בין כנפי הכרובים הגדולים שעשה שלמה. למדנו את ההבחנה שבין 'נועדים' ל'נקהלים', את משל הארון כנשמה שבמוח המשפיעה על הגוף כולו ואת הבדים כחוט השדרה המוליך את השפע החוצה, ואת דרשת חז"ל 'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות' שממנה למדו שהיו בארון גם שברי לוחות או ספר תורה. ראינו את ההבדל בין המשכן, שבו היה הכבוד בלי לבושו והסדר מלמעלה למטה כדרך העולם העליון, לבין המקדש, שבו הענן וכבוד השם יחדיו והסדר מלמטה למעלה כדרך העולם התחתון, לאות שזו שכינת קבע: מכון לשבתך עולמים. ולבסוף למדנו את שני יסודות אחדות ישראל, העיר והמלכות, ואת סוד 'לשמי' שחוזר שוב ושוב: כל מעלת הבית היא שנבנה לשם שמיים בלבד, ולכן נבנה דווקא בידי שלמה איש המנוחה, בעוד דוד זוכה שרצונו הטהור ייחשב לו כמעשה, שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.