פתיחה
פרק ז' בספר מלכים א' עוסק בהמשך מלאכת הבניין של שלמה המלך: לאחר תיאור העמודים יכין ובועז אנו עוברים אל הים הגדול שעשה שלמה, אל עשר המכונות והכיורות, ואל כלל כלי הזהב של הבית. בסופו של הפרק מגיעה החתימה הגדולה: "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה", ועליה דרשו חז"ל בפסיקתא רבתי דרשות נפלאות על תכליתו של העולם כולו. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאור המלבי"ם, ובצירוף פירוש רש"י והמצודות והמדרשים.
סיום מלאכת העמודים
(כב) וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים׃
על ראשי העמודים היה מעשה שושן, כפי שהתבאר לעיל, בצורת שושנה. "וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים" - בזה נסתיימה מלאכת העמודים, ומכאן ואילך הכתוב מתחיל לעסוק בבניית הים.
הים שעשה שלמה - מהו ולשם מה
הים שעשה שלמה היה כלי גדול ביותר, מעין אמבטיה עצומה, שהיה מונח על גבי שוורים של נחושת (לא שוורים חיים). בציורים המקובלים מציירים אותו עגול כולו, אך אין זה מדויק על פי חז"ל: לדברי חז"ל בגמרא חלקו התחתון של הים היה מרובע ורק חלקו העליון היה עגול, ועל דברי הגמרא אין לחלוק. וכפי שנראה מיד, בלא זה כלל לא יסתדר החשבון של כמות המים שהים אמור להכיל.
הים נועד לנטילת ידיהם של הכוהנים ולטבילתם. ולכאורה כיצד שייך לטבול בתוך כלי? מבארים חז"ל שהים היה מחובר דרך רגלי השוורים, שהיו חלולות ויורדות עד המעיין, וממילא היו מי המעיין עולים ונובעים לתוך הים, ונמצא שהטובל בו טובל בעצם במי מעיין נובעים.
(כג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב׃
"מוּצָק" - כל הים היה יציקה אחת. "עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ" - זהו הקוטר, עשר אמות. וחז"ל אמרו: כל שיש בקוטרו עשרה, יש בהיקפו שלושים. אין זה מדויק לגמרי מבחינה חשבונית, אך זהו החשבון בקירוב. ולכן אומר הכתוב "וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב" - היקף של שלושים אמה, כחמישה עשר מטרים, כאשר הקוטר הפנימי הוא כחמישה מטרים. וקומתו חמש אמות, כשני מטרים וחצי.
(כד) וּפְקָעִים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ׃
הים היה יצוק, ומסביבו היו פקעים - קישוטים בולטים כדמות ביצים. בדברי הימים לא נאמר "פקעים" אלא "בקרים", ומכאן מבארים שהיו אלו בליטות בצורת ביצים שדמותן דמות בקר, ולכן נקראו מצד אחד פקעים ומצד שני בקרים. הם היו עשויים בצורה שבכל אמה היו עשרה פקעים, וזהו "עֶשֶׂר בָּאַמָּה", ושני טורים זה על גבי זה, כעין קישוט מקיף את הים.
(כה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה׃
הים עמד על שנים עשר שוורים של נחושת, שעליהם הייתה מונחת אותה גיגית ענקית. השוורים היו פונים לארבע רוחות העולם, שלושה לכל רוח. "וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה" - פניהם נטו כלפי חוץ ואחוריהם היו פונים פנימה, לצד הבית.
הערה דקדוקית: "פֹנִים" ו"פֹּנִים"
שימו לב לשינוי בפסוק: "שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה" ו"וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה" - בלא דגש; ואילו "וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה" ו"וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה" - בדגש. אין לשינוי זה משמעות בהבנת העניין, אלא הוא שינוי דקדוקי גמור. הפ"א היא מאותיות בג"ד כפ"ת, ואות בג"ד כפ"ת בראש מילה תמיד דגושה - אלא אם כן המילה הקודמת מסתיימת באחת מאותיות אהו"י והיא סמוכה אליה. שני תנאים יש כאן: א' שתסתיים המילה הקודמת באות מאותיות אהו"י, ב' שתהיה סמוכה, כלומר שהטעמים מורים שקוראים את שתי המילים יחד (כמו שופר מהופך המקשר ביניהן). אך אם יש הפסק - אף שהמילה הקודמת מסתיימת באהו"י - הדגש חוזר.
לפי זה: "שְׁלֹשָׁה" מסתיים בה"א מאותיות אהו"י, וכיוון שהיא סמוכה - נופל הדגש, ולכן "פֹנִים". וכן "וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה". מה נשתנה ב"וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה"? שיש שם פסק, ולכן חזר הדגש. ומה בפעם הרביעית? שם הטעם שתחת "וּשְׁלֹשָׁה" הוא זקף קטן, שהוא טעם מפסיק ולא מוליך, וממילא אין המילים סמוכות, והאות הבאה מקבלת דגש: "וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה".
הדבר חשוב, כדי שלא יחשוב אדם שכאן התחשק לכותב לכתוב כך וכאן כך באיזה "אן דן דינו" - הכל נכתב בדקדוק על פי כללי לשון הקודש. הכלל הזה מצוי מאוד בספר תורה במילה "פרעה": פעם "פַרְעֹה" ופעם "פַּרְעֹה". בעל קורא שאינו יודע את הכלל מנסה לזכור בעל פה את כל השינויים וקשה לו; ואילו מי שיודע את הכלל אינו צריך לזכור כלל - הוא יודע את הטעמים, יודע אם המילה הקודמת סמוכה או מופסקת, ולפי זה יודע מיד אם לקרוא בדגש או בלעדיו.
(כו) וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל׃
"וְעָבְיוֹ טֶפַח" - דבר מדהים. הרי מדובר בכלי שקוטרו כחמישה מטרים והיקפו כחמישה עשר מטרים, וגובהו כשני מטרים וחצי, וכל הנחושת הזאת בעובי טפח. תארו לעצמכם איזה משקל אדיר.
"אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל" - אלפיים בת הם ששת אלפים סאה, קרוב לחמישים אלף ליטר. כמות אדירה. וכותב רש"י שנמצאו בו מאה וחמישים מקוואות טהרה: ארבעים המאות הם מאה מקוואות, ועשרים המאות הם חמישים מקוואות, סך הכל מאה וחמישים. שיעור מקווה הוא ארבעים סאה, והיינו אמה על אמה ברום שלוש אמות - כמות שאדם נכנס בה וכל גופו מתכסה. זהו המינימום של מקווה, ומה שעושים היום מקוואות גדולים יותר הוא כדי שיוכלו להיכנס אנשים רבים, אך מן הדין די בשיעור זה. ים זה שימש את הכוהנים בלבד, שהיו טובלים בו בבואם לעבוד בבית המקדש, והמים היו מי מעיין נובעים, נכנסים ויוצאים תמיד.
"וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס" - הכוס, אף אם היא עבה, שפתה דקה יותר; כך היה הים, ששפתו דקה יותר מגופו. "פֶּרַח שׁוֹשָׁן" - שעל שפתו היו עיטורים בצורת שושנים.
המכונות - כני הכיורות
(כז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ׃
אין להתבלבל: "מכונות" כאן אינן מכונות כמושג המוכר לנו היום, אלא מלשון כן ובסיס - "ויעש כנו", כמו שנאמר בכיור "את הכיור ואת כנו". הכיורות היו נתונים על גבי כנים, ואלו נקראים מכונות. הביאורים בפרטי המכונות רבו מאוד, ויש כמה וכמה ציורים והסברים, שכל אחד מבאר אחרת. אנו נסביר על פי פירוש אחד - פירוש רש"י והמצודות - ונדע שיש עוד פירושים; ומי שירצה יוכל לעיין ב"מעם לועז", שמביא כמה ציורים וכמה פירושים (אם כי הציורים שם בסיסיים מאוד).
בקצרה: הכיור היה למעלה, תחתיו הכן, וכל זה על גבי המכונה. למכונה היו גלגלים, וממילא הכיור היה נע ונד ממקום למקום. הים שעשה שלמה נועד בעיקר לטבילה, ואילו הכיורות נועדו לנטילת ידיהם של הכוהנים. המכונות עמדו בחלק החיצוני, לפני האולם, בעזרת הכוהנים, באותו אזור שבו עמד הים ובו עמד המזבח שעליו הקריבו את הקורבנות - חמש מכאן וחמש מכאן.
היו עשר מכונות מסוג זה. ארכה של כל אחת ארבע אמות (כשני מטרים), רחבה ארבע אמות, וקומתה שלוש אמות (מטר וחצי).
(כח) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים׃
(כט) וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד׃
הייתה מסגרת, ובתוכה שלבים, והמסגרות היו בין השלבים. על המסגרות שבין השלבים, וכן על השלבים ממעל ומתחת, היו ציורים של אריות ובקר וכרובים. "מַעֲשֵׂה מוֹרָד" - מרודד, מרודד בנחושת. "לֹיוֹת" - מלשון לוויה, וחז"ל מפרשים כמו איש עם לווייתו, כלומר חיבור: היו אלו צורות מחוברות זו לזו.
(ל) וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפוֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת׃
ארבעה אופני נחושת היו לכל מכונה: שניים מלפנים ושניים מאחור. "וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת" - הסרן הוא מה שנכנס בתוך הגלגלים. "וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו" - אלו הפינות, ארבע פינות המכונה, ובכל פינה כתף. הכתפות היו עולות מן הפינות ומגיעות עד הכיור, "מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפוֹת יְצֻקוֹת", מצד לצד, וארבעתן נועדו לתפוס את הכיור עצמו שלא ייפול פנימה.
(לא) וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם עַל פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא עֲגֻלּוֹת׃
למעלה הייתה הכותרת, בגובה אמה, ומעשה הכן היה אמה וחצי האמה. "וּפִיהָ עָגֹל" - הכותרת הייתה מונחת סביב בצורה עגולה. לעומת זאת הכן עצמו, שהיה נתון מעל הכותרת, היה מרובע - "וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא עֲגֻלּוֹת". כך היה הכן יושב בצורה מרובעת, והכותרת מסביבו עגולה.
(לב) וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה׃
במכונה היו מקומות שבהם היו הידות תחובות, ואותן ידות ירדו עד למטה עד האופן והתחברו אליו. נמצא שמארבעה צדדים, אותו דבר עצמו שתפס למעלה את הכיור, ירד למטה ותפס את האופן. וקומת כל אופן הייתה אמה וחצי.
(לג) וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק׃
מעשה האופנים היה כמעשה אופן המרכבה. הידות - מה שנכנס בתוך האופן, כעין יד. החישוקים - העיגולים הגדולים שמסביב לאופן. החישורים - הפסים המחברים את החישוק החיצוני עם הפנימי. "הַכֹּל מוּצָק" - הידות, החישורים המחברים והחישוקים החיצוניים, הכל נעשה ביציקה אחת.
(לד) וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת מִן הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ׃
(לה) וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה׃
הכתפות היו יצוקות מן המכונה עצמה - "מִן הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ" - הכל ביציקה אחת. "וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב" - זו הכותרת. "יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה" - הידות שהיו מחוברות היו חלק ממנה, מאותה יציקה ומאותו חיבור, חלק מגוף המכונה עצמה.
(לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב׃
על הלוחות שבשולי המכונה, וכן על ידותיה ועל מסגרותיה, פיתח וחרט צורות: כרובים - כדמות מלאכים; אריות - כפשוטו; ותימורות - כדמות עצי תמר. "כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב" - כמו איש ולווייתו, שהיו מאורים ומחוברים זה בזה, אחד מחובר לשני, כעין כתר קישוט ההולך וסובב את המכונה בלא הפסקים - בתחתיתה, באמצעיתה ובחלקה העליון.
(לז) כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה׃
בתבנית זו עשה את כל עשר המכונות. "מוּצָק אֶחָד" - אותה יציקה. "מִדָּה אַחַת" - אותו גודל. "קֶצֶב אֶחָד" - מלשון קציבה וחיתוך, כמו קצב, ואותה צורת חיתוך הייתה לכולן.
(לח) וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת׃
עכשיו מדבר הכתוב בכיור עצמו, שהוא העיקר בכל המערכת הזאת, והוא היה נתון למעלה על המכונה. ארבעים בת הם מאה ועשרים סאין, כשיעור שלושה מקוואות, וזו הכמות שהחזיק כל כיור. "אַרְבַּע בָּאַמָּה" - זהו הגובה, ואילו האורך והרוחב היו אמה וחצי ורביע, דהיינו אמה ושלושת רבעי האמה, כך מבאר המלבי"ם.
(לט) וַיִּתֵּן אֶת הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב׃
חמש מכונות מימין הבית וחמש משמאלו, ואילו הים ניתן "מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב", דהיינו בפינה המזרחית דרומית: קדמה זה מזרח, ונגב זה דרום.
חירם האב וחירם הבן
(מ) וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'׃
כזכור, ראינו על פי המלבי"ם ששניים עשו כאן את המלאכה: האב התחיל, והוא היה בקיא בכל מלאכה; וכשמת האב הביאו את הבן, שהיה בקיא בנחושת אך לא בכל מלאכה. לפיכך "וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת" - זה האב שהתחיל; "וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה" - זה הבן שסיים. בזה מתיישב גם ההבדל שבתחילה נקרא "חירום" ואחר כך "חירם" (אף שבאמת גם לאב קוראים במקומות אחרים חירם, אלא שרצה הכתוב ליצור הבחנה ביניהם). ובפרט שלמלבי"ם יש כלל: אם שמו של אדם מופיע פעמיים באותו מקום, סימן שמדובר באדם אחר, שאם לא כן לא היה הכתוב חוזר ומזכיר את שמו. וכאן, לאחר שכבר אמר "חירום", למה חוזר ואומר "חירם"? לומר לך שאדם אחר הוא, והכל מובן נפלא לפי מה שהתבאר, שהבן המשיך את מה שהתחיל האב.
הסירות, היעים והמזרקות
מה הם כלים אלו? הסירות והיעים היו כלים שבהם דישנו את המזבח, כעין יעים שיש לנו היום, שבהם היו מוציאים מעל גבי המזבח את כל הדשן. וזהו "לדשנו" - להוציא ממנו את דשנו לצורך הקרבת קורבנות היום.
המזרקות אינן מזרקה כמו שאנו מכירים היום, אלא מלשון זריקה: כלי שבו היו מקבלים את הדם בשעת שחיטת הבהמה וזורקים אותו על זווית המזבח, וזהו "מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף". המזרק היה עשוי בתחתיתו מעוגל, ומדוע? כדי שלא יוכלו להניחו. שאם יניח הכוהן את המזרק, יקרש הדם ולא יהיה ראוי עוד לזריקה, ולכן היה הכוהן צריך לאחזו תמיד בידו. ומה יועיל שיאחזנו בידו, והרי עדיין הדם עלול לקרוש? לכן כתוב שהיה ממרס את הדם, כלומר מערבב אותו בכלי בלי הרף, שלא יעמוד ויקרש. למשל, אם היה כוהן אחר עוסק על גבי המזבח בקורבן אחר, היו ממתינים וממרסים את הדם, ואחר כך הולך וזורק את דמו.
סיכום הכלים
(מא) עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים׃
כאן עושה הכתוב סיכום. עמודים - שניים, יכין ובועז. גולות הכותרות - כעין גולה שעל הכותרת מלמעלה, שתיים. השבכות - כעין מעשה רשת שעוטף את הכל, שתיים, לכסות את שתי גולות הכותרות.
(מב) וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים׃
שני טורים היו, וכל טור מכיל מאה רימונים. נמצא שעל כל עמוד מאתיים, ועל שני העמודים ארבע מאות רימונים המקשטים ומשתלשלים מן השבכות.
(מג) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת׃
(מד) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם׃
(מה) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט׃
"וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד" - זהו הים הגדול שעשה שלמה. באשר לסירות, יש מסבירים שהן הכיורות, ויש מסבירים שהיו סוג של כלי נגינה. "נְחֹשֶׁת מְמֹרָט" - נחושת צחה ובהירה, מצורפת ומזוקקת, שהיו מבריקים אותה עד שהייתה זוהרת.
(מו) בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן׃
כיצד יצקו אותם? היו מעצבים בתוך האדמה, מן הבוץ, את הצורה הרצויה - וזו אומנות בפני עצמה, לעצב את התבנית במדויק ושתתקשה כראוי. לאחר שהתקשתה, היו שופכים לתוכה את הנחושת ויוצקים, וכשהתקשתה הנחושת היו מפרקים את החול שמסביב ומקבלים את הצורה המדויקת. כך הייתה דרך היצירה. גם היום יוצקים כך, אלא שהתבניות הן מפלסטיק או ממתכת ולא במעבה האדמה; אך כאן היה צורך בתבניות אדירות - עמוד באורך של מטרים רבים דורש תבנית עצומה, ולכן עשו זאת שם, במעבה האדמה.
ונשים לב: כותב המלבי"ם שכל זה אינו מדבר בים ובמכונות, שהיו מנחושת פשוטה יותר. את אלו לא עשו בכיכר הירדן אלא בירושלים עצמה, שהרי אין מסתבר שהובילו ים אדיר כזה, בעובי טפח ובהיקף כזה, ממקום למקום מכיכר הירדן עד ירושלים; וגם לא נעשה מנחושת יקרה כל כך, נחושת ממורטת.
(מז) וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת׃
שלמה הניח את כל הכלים בלי לשוקלם, כמו שנעשו. בדרך הטבע, בעל המלאכה או המזמין שוקל את הכלים בסופה, שהרי מראש שקל כמה נחושת נתן, ועל ידי זה יודע אם אחד מבעלי המלאכה הכניס משהו לכיסו - במלאכה גדולה כזאת מצוי מאוד שיוכל אדם לקחת הביתה, ומי ידע. אך כאן לא היה כן: ראשית, לא נחשד אדם על גזילה מבית המקדש; ושנית, מרוב המשקל לא היה שייך כלל לשקול. ועוד אומר המלבי"ם, ש"וַיַּנַּח" בא ללמד שלא כל הכלים נעשו לשימוש מיידי, אלא רבים מהם נעשו למנוחה - הניחום באוצרות ובגנזי בית המקדש לצורך עתידי, שהרי הכלים היו מתבלים והיה צריך להחליפם מדי פעם. "מֵרֹב מְאֹד מְאֹד" - היו לו כלים רבים מוכנים באוצרות לשימוש.
כלי הזהב שבבית
(מח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב׃
את מזבח הזהב ואת השולחן שעליו לחם הפנים עשה זהב. וכמה שולחנות עשה? בדברי הימים מפורש שעשה עשרה שולחנות. ויש מחלוקת בחז"ל בגמרא במנחות אם על כל השולחנות הניחו לחם הפנים או רק על השולחן שעשה משה, והשאר נעשו לכבוד ולתפארת. על כל פנים ודאי שהיו עשרה שולחנות, מלבד שולחנו של משה.
(מט) וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב׃
את המנורות נתן בתוך ההיכל. הכל היה זהב: הפרח - הפרחים שעל המנורה; המלקחיים - שבהם היו מוציאים את הפתילות ומטיבים את הנרות; והנרות - הם הבזיכים והכנים שלתוכם היו שופכים את השמן.
ומהו "זהב סגור"? זהב יקר ביותר, שכאשר אדם היה פותח למכור ממנו, כל שאר החנויות יכלו לסגור את העסק לאותו יום, שהרי הכל היו קופצים לקנות אצלו. ועוד הסבר: כל מי שהיה לו זהב כזה, היה סוגרו בכספת, ואישה לא הייתה יוצאת בתכשיטים כאלה מפני הסכנה - הרי זה זהב סגור.
בקו כללי כך היה נראה ההיכל: שני טורים של מנורות, חמש מכאן וחמש מכאן, ובאמצע המנורה שעשה משה; וכן שני טורים של שולחנות ובאמצע השולחן שעשה משה. ואנו מצפים לראות בבניינו ותיקונו במהרה בימינו אמן.
(נ) וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב׃
הספות - סוג של כלי זמר. המזמרות - אף הן כשמן, כלי זמר. הכפות - כפות לבזיכי הלבונה, שעל השולחן היו בזיכים שנתנו בהם לבונה. "וְהַפֹּתוֹת" - כמו הפותחות, המפתחות. מפתחות דלתות הבית הפנימי לקודש הקודשים, דלתות הבית, וההיכל - כולם היו זהב, והמפתחות עצמם אף הם זהב.
"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה"
(נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'׃
דורשת הפסיקתא רבתי: "ותשלם כל המלאכה" - "המלאכה" אין כתיב כאן אלא "כל המלאכה". מה בא "כל" לרבות? מלאכת ששת ימי בראשית. שנאמר "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" - "עשה" אין כתיב כאן אלא "לעשות", עדיין יש מלאכה אחרת. כיוון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו נשלמה מלאכת השמים והארץ. זו המלאכה שלשמה נברא העולם, והיא זו שבבריאה נאמר עליה "אשר ברא אלוקים לעשות" - שיש עוד מה להשלים בעשייה, והיא בניין בית המקדש. ולכן, אומר המדרש, נקרא שמו שלמה - שהשלים הקדוש ברוך הוא מלאכת ששת ימי בראשית על ידי מעשה ידיו.
דבר אחר דורשת הפסיקתא: "ותשלם" - ותהי שלום. כל האומנים שהיו בונים, לא מת אחד מהם ולא חלה אחד מהם, ולא נשברה מגרופית ולא קרדום, ולא חש אחד מהם בעינו, ולא נפסק אזורו ומנעלו, ולא נפסק כלי מלאכה ולא כלו ולא נשבר אחד מהם. שמעו: לא היה בלאי, והעבודה התנהלה כמו שצריך. לא היה "הפועל לא הגיע היום, הוא חטף שפעת, לזה נפל פטיש על הרגל" - לא היו תאונות כלל. לכך "ותהי שלום כל המלאכה", המלאכה הייתה בשלום ולא אירעה בה שום תאונת עבודה.
ואם תמה אתה - אמר רבי אלעזר: לכבודו של בשר ודם כך נעשה! כל מצרים שעלו עם יעקב לקבורתו, שנאמר "ויעל יוסף", לא נפסק סנדלו של אחד מהם. ומה שם, לכבוד בשר ודם, כך נעשה - בניין של הקדוש ברוך הוא תמה אתה שנעשה כן?
דבר אחר: "ותשלם כל המלאכה" - כיוון שהשלימו האומנים את המלאכה, שלמה נפשם. ושואל המדרש: הרי זה עתה דרשת שלא חלה אחד מהם ולא חש בעיניו, ועכשיו אתה אומר שכיוון שנשלמה המלאכה מתו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: שלא ייטלו אותם אומות העולם ויבנו עמהם בניינים, ויהיו אומרים אלו הם שבנו בניין האלוקים. וזהו דבר נפלא: יבואו אומות העולם ויבנו להם בתי עבודה זרה וארמונות, ומי הקבלן? מי האדריכל? מי הבנאים? אלו שבנו את בית המקדש. אין זה כבוד שאותם אנשים שבנו בית לאלוקינו ילכו ויבנו פלטרים אחרים, שהרי בבניית פלטרים אחרים כביכול בונים באותה מתכונת, ונמצא שמה שנעשה לכבוד השם יתברך נעשה גם במקום אחר. אתם יודעים, כשאדריכל יוצר תוכנית מיוחדת עבור אדם חשוב, ממשלה או עשיר גדול, חותמים עמו שלא ישתמש בתוכנית זו שוב - "קניתי את הזכויות" - כדי שתהיה ייחודית. וזה בבשר ודם. אצל הקדוש ברוך הוא, לא רק שהתוכנית אינה עוברת לאחר, אלא אף האדריכל אינו עובר לאחר: אדריכל של בית המקדש בלבד.
ומהו "ותשלם כל המלאכה"? אמר הקדוש ברוך הוא: עליי לשלם להם מתן שכר. שלא יאמר אדם: אוי ואבוי, מסכן זה שבנה את בית המקדש ונפטר, קיבל רעה תחת טובה. אומר לך הכתוב: אין לך מה לדאוג, אתה בידיו של בורא עולם, והשם אומר עליי לשלם לך שכר. ואם כך, כל אדם היה מוכן ללכת באותו רגע ולקבל הבטחה כזאת מאת השם יתברך. נמצא שאותם אנשים לא זו בלבד שלא הפסידו, אלא הרוויחו רווח גדול.
קודשי דוד אביו - לשבח ולגנאי
"וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'". ולכאורה תמוה: מה עשה עם הכסף והזהב של אביו? הניחם באוצרות ולא עשה מהם כלים. "את הכסף ואת הזהב" - אלו קודשי דוד אביו, "ואת הכלים" - ממה שהוא עצמו עשה, ואת הכל נתן באוצרות בית ה'. ומדוע באמת לא השתמש בכסף ובזהב של אביו?
אומר המדרש: יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. יש דורשין לשבח - שדוד ביקש על הדבר. ראו איזה קו מחשבה היה לדוד המלך: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש ליחרב, וכל מה שהפרשתי מבתי עבודה זרה שהחרבתי - שלא יהיו האומות אומרות: מה סבור דוד, החריב את בית אלוקינו ועשה בית לאלוקיו? ננערו אלוהינו וגבו נקמתם והחריבו את בית אלוקיהם. יודע אני שהבית עתיד ליחרב, ואז יהיה פתחון פה לאומות לומר: הנה האלוה שלנו נקם את נקמתו, לקחתם מבית אלוהינו, בסוף הנה החריב לכם את בית המקדש. לכן התפלל דוד שלא יצטרך להם שלמה. נמצא שדוד עצמו כבר ביקש ששלמה לא יזדקק לכסף ולזהב שאסף, כדי שלא יהיה לגויים פתחון פה. זהו לשבח.
ויש מי שדורש אותו לגנותו של דוד: שכשבא רעב בימי דוד שלוש שנים, היו לדוד אוצרות וצבורים של כסף וזהב שהכין לצורך בית המקדש, והיה צריך להוציאם ולהחיות בהם נפשות, ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין? לא היית צריך אלא להחיות בו נפשות. לא עשית כן - חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום. יכולת להחיות בזה את הרעבים, ואמרת "לא, זה מיועד לבית המקדש" - חייך שבסופו של דבר לא ישתמשו בו לבית המקדש.
ויש אומרים שזהו שנאמר לדוד שלא יבנה את הבית "כי דמים רבים שפכת". ובזמנו, כשלמדנו, הסברנו בזה כמה הסברים, ואחד מהם הוא אותה תקופה של שלוש שנות רעב בימי דוד, שלא נתן מאותם אוצרות שהכין, ועל ידי זה כביכול נשפך דמם של אותם אנשים שמתו ברעב. אמר לו השם: כסף שבגינו מתו אנשים ברעב - לא ייבנה על ידו בית המקדש. ורואים מכאן עד כמה השם תובע את כבודם של ישראל יותר מכבודו: אל תבנה לי בית, ותן לילדים שלי לאכול - כך מבקש בורא עולם.
ומה סבר דוד? הרי זו הלכה מפורשת, שאם יש כסף המיועד לבית כנסת ומאידך גיסא יש אנשים רעבים, ודאי שמוציאים את הכסף ונותנים לרעבים. וכיצד טעה דוד בדבר הלכה? אומרים המפרשים שדוד סבר: אמת, כך הדין בבית כנסת, שהוא מקדש מעט; אבל כאן מדובר בבית האלוקים, "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" כמו שנראה בהמשך - בית ה' ממש! חלילה וחס להוציאו לחולין, ומי שמוציאו לחולין מועל בקודש. סבר דוד שכאן דרגה אחרת ומעלה אחרת, ואנו רואים שטעה בחשבון זה.
שני שבטים שותפים
דבר אחר אומר המדרש על "ותשלם כל המלאכה": כשנעשה המשכן היו שני שבטים שותפים במלאכתו, שבט יהודה ושבט דן - בצלאל משבט יהודה, ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. וכן במלאכת המקדש שני שבטים הללו היו שותפים: "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם", בן אישה אלמנה "מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי" והוא ממטה דן, ושלמה בן דוד היה משבט יהודה. הרי לפנינו מטה דן ושבט יהודה בונים הן את המשכן והן את המקדש. ובאשר לשבט בנימין: כשם שאיננו רואים שהיה דומיננטי במשכן, כך גם במקדש איננו רואים אותו פעיל כשבט; אך חלקו שמור לו, שהרי החלק המגיע לו בבית המקדש - "חופף עליו כל היום".
"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" - מאליו היה נבנה
ועוד רעיון: מהו "כל המלאכה"? אומר המדרש שמאליה הייתה נבנית, פורחת ועולה. "והבית כשהיה נבנה" אין כתיב כאן, אלא "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" - מעצמו. וכן "אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה", מהו "מסע נבנה"? אמר רבי ברכיה: האבן נושאת את עצמה ועולה ונבנית מעצמה. רואים אבנים אדירות ותוהים כיצד העלו אותן - מנופים לא היו אז. אלא האבן נשאה את עצמה, והאדם רק דחף מעט, כביכול לצורך הפרוטוקול, אך בפועל האבן נשאה את עצמה. וזהו שאמר שלמה בשירתו "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" - בניין בנוי הייתי בונה; מה שבניתי כבר היה בנוי, ואני רק בפעולה החיצונית כביכול בניתיו, והאבנים היו פורחות ועולות מאליהן.
ואם תמה אתה, גם כאן אומר המדרש: בוא ואראה לך, שלצדיק אחד עשה הקדוש ברוך הוא כן. שנאמר "וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא" - זה נאמר בדניאל, שכאשר השליכוהו לגוב האריות חשש דריווש שהשרים יפגעו בו עוד לפני שיטפלו בו האריות. מן האריות לא כל כך דאג, אלא חשש מן השרים. שהרי הם באו ואמרו לו שדניאל אינו מקיים את צו המלך - שהיה צו שאסור לאדם לבקש שום בקשה אלא מאת המלך - ודניאל נתפס "על חם" כשהוא כורע ומשתחווה ומתפלל להשם אלוקיו בעלייה שבביתו, שהיו לה חלונות מסביב וכולם יכלו לראותו. וכל אותה הצעה למלך, שכל המתפלל למישהו אחר מבלעדי המלך ייענש, נעשתה מלכתחילה כדי להכשיל את דניאל, שכן ראו שדניאל היה החשוב אצל דריווש, שמינה אותו ממונה על כל השרים, ולא מצא הדבר חן בעיניהם. הוציאו את דיבתו רעה, והמלך בלית ברירה, לאחר שניסה להצילו ולא הצליח, הוצרך להשליכו לגוב האריות, ואמר לו: השם שאתה עובד אותו בתמידות הוא יצילך. ואז הביא אבן ושם על פי הגוב - כדי להציל את דניאל מן השרים; שהאריות בידי השם, אבל השרים בעלי בחירה הם ויכולים להשליך עליו אבנים לתוך הבור. ומהיכן הייתה להם בבבל אבן כזאת? אמרו רבותינו: מארץ ישראל נתגלגלה ובאה לשעה קלה. ומה אם בשביל בשר ודם עשה המקום כך, שהביא לו אבן מיוחדת מארץ ישראל להגן עליו - בניין ביתו של הקדוש ברוך הוא תמה אתה שנעשה כן? שם האבן נשאה את עצמה, כאן לא כל שכן.
דבר אחר, "והבית בהיבנותו" - אמר רבי הונא בשם רבי יוסף: הכל מסייעים את המלך, אפילו הרוחות, אפילו המזיקים. לא רק האנשים שמהם ביקש, אלא הכל סייעו בעשיית בית המקדש ובבניינו.
לסיכום:
בפרק זה השלים שלמה את מלאכת הבית: מסיום העמודים, דרך הים הגדול היצוק שעמד על שנים עשר בקר והכיל אלפיים בת - כמאה וחמישים מקוואות של מי מעיין נובעים לטבילת הכוהנים, ועד עשר המכונות על אופניהן וכתפותיהן ועשרת הכיורות שעליהן לנטילת ידיים, וכל כלי הנחושת הממורטת שיצקו חירם האב ובנו במעבה האדמה בכיכר הירדן. ולבסוף כלי הזהב שבהיכל: מזבח הזהב, השולחנות והמנורות חמש מימין וחמש משמאל, זהב סגור, עד המפתחות עצמם. וכשנשלמה המלאכה למדונו חז"ל שנשלמה בה מלאכת ששת ימי בראשית, שהעולם לא נברא אלא לתכלית זו; שהמלאכה נעשתה בשלום גמור בלא חולי ובלא תאונה; שהאבנים עלו ונבנו מאליהן והכל סייעו בבניין; ושהקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של ישראל יותר מכבודו - ומכאן שיעור גדול בסדר העדיפויות של עובד ה'. יהי רצון שנזכה לראות בבניינו ותיקונו במהרה בימינו, אמן.