בפרק ז' של מלכים א' אנו רואים שלושה עניינים: את הגימור של בית המקדש מבפנים, את הכלים שנעשו לבית המקדש, ואת בניין ביתו הפרטי של שלמה. בזה הפרק פותח - במה שעשה שלמה לעצמו - ומשם הוא חוזר אל מלאכת המקדש וכליו.
וְאֶת־בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת־כׇּל־בֵּיתוֹ׃
את בית המקדש בנה שלמה בשבע שנים ושבעה חודשים, ואילו את ביתו שלו בנה שלוש עשרה שנה. לכאורה מתבקש לומר שבביתו הפרטי השקיע יותר. אומרים חז"ל שההפך הוא הנכון: מלמד שנתעצל שלמה בבניין ביתו. בבניין בית המקדש נהג בזריזות, ואילו בבניין ביתו התעצל. יש הרבה אנשים שלומדים משלמה המלך - בונים עשרים שנה ושלושים שנה ומתעצלים בבניין ביתם. לפעמים זה מחוסר תזרים מזומנים, אבל נלמד עליהם זכות כמו על שלמה המלך.
ומהו "ויכל את כל ביתו"? לומר לנו שלא קץ בטורח הבניין. אף על פי שהיתה בזה טרחה גדולה וזמן רב, עם כל זה סיים אותו עד סופו.
וַיִּבֶן אֶת־בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן מֵאָה אַמָּה אׇרְכּוֹ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי עַמּוּדֵי אֲרָזִים וּכְרֻתוֹת אֲרָזִים עַל־הָעַמּוּדִים׃
לפני ביתו עשה שלמה את "בית יער הלבנון". שני טעמים לשם: חז"ל אומרים שנקרא כך מפני שהיה מרובה בארזים כמו יער, וטעם שני - מפני שנבנה ביער הלבנון שהיה סמוך לירושלים. המלכים בזמנם, לפני אלפיים שנה, לא היו להם מזגנים, ולכן היה להם בית חורף ובית קיץ. בית החורף היה בעל מעט חלונות ותקרה נמוכה, ובית הקיץ בעל חלונות רבים ותקרה גבוהה, ובנוי במקום חשוף לרוחות. הבית הזה נבנה ביער הלבנון, במקום שיוכל להתאוורר.
מידותיו: מאה אמה אורך, חמישים אמה רוחב, ושלושים אמה קומה - חמישה עשר מטר גובה, שהם בין ארבע לחמש קומות. הבניין עמד על ארבעה טורים של עמודים, ועל העמודים הונחו כרותות ארזים - הן ארבע הקורות הראשיות. בין הטורים נמתחו לוחות שהיוו את התקרה.
וְסָפֻן בָּאֶרֶז מִמַּעַל עַל־הַצְּלָעוֹת אֲשֶׁר עַל־הָעַמּוּדִים אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה עָשָׂר הַטּוּר׃
האורך של כל לוח שנמתח בין הטורים היה כשלושים ושלוש אמה (שליש ממאה), ורוחבו של כל לוח כשלוש אמות ומשהו, שהרי בחמישים אמה נכנסו חמש עשרה יחידות. וכיוון שבכל טור היו חמש עשרה יחידות ובסך הכול שלושה טורים כאלה - חמש עשרה ועוד חמש עשרה ועוד חמש עשרה - הרי ארבעים וחמש. וזהו "ארבעים וחמישה, חמישה עשר הטור".
וּשְׁקֻפִים שְׁלֹשָׁה טוּרִים וּמֶחֱזָה אֶל־מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים׃
"שקופים" הם חלונות שדרכם ניתן להשקיף. מעל כל פתח היו שלושה חלונות זה מעל זה, שלושה טורים. "ומחזה אל מחזה שלוש פעמים" - מכל צד היו שלושה פתחים כאלה, ופתח היה עומד ממש מול פתח, כך שהעומד בפתח אחד יכול היה לחזות עד הצד השני. שלושה מכאן ושלושה מכאן - שישה פתחים, ומעליהם שמונה עשרה חלונות.
וְכׇל־הַפְּתָחִים וְהַמְּזוּזוֹת רְבֻעִים שָׁקֶף וּמוּל מֶחֱזָה אֶל־מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים׃
"רבועים" - שהיו ארבעה פתחים, וכן חזרה התורה על העניין שהיה מחזה אל מחזה שלוש פעמים, שאדם יכול היה לראות מצד אל צד שלוש פעמים.
וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים עָשָׂה חֲמִשִּׁים אַמָּה אׇרְכּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה רׇחְבּוֹ וְאוּלָם עַל־פְּנֵיהֶם וְעַמֻּדִים וְעָב עַל־פְּנֵיהֶם׃
היה אולם שלפני הבית, ולפניו אולם נוסף, ולפניהם עמודים. העמודים האלה הם כמו שרואים במקומות מפוארים - עמודים גדולים שעליהם פיתוחים מיוחדים, אלא שכאן לא היו מעוגלים מלמעלה אלא בצורה מרובעת. "ועב על פניהם" - קורה עבה ביותר שהונחה על גבי ראשי העמודים ויצרה כמין פתחים. את זה היו עושים לפני הכניסה למקום, כדי שהנכנס יקבל את המורא וההדר הדרוש, נוי והוד והדר לביתו של המלך.
וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפׇּט־שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד־הַקַּרְקָע׃
אולם הכיסא הוא אולם המשפט, ובו ישב המלך ושפט. "וספון בארז מהקרקע עד הקרקע" - רצפה של ארז מקצה הקרקע ועד קצה הקרקע, מה שנקרא היום מקיר לקיר.
וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר־יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת־פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה׃
היה שם בית המלך, המקום שבו ישב המלך לאכול ולשתות, והוא היה בחצר האחרת, פנימי יותר מן האולם, ובנוי באותה מתכונת. ומעבר לזה, לאחר שגמר את כל הבניינים האלה, התחיל שלמה לעשות בית לבת פרעה בתבנית של האולם הזה, באותה דמות ממש - בית מיוחד לה.
ולמה לה בית מיוחד? שהרי כתוב ששלמה אהב נשים נוכריות רבות ובת פרעה, ואומרים חז"ל שבת פרעה היתה עיקר התביעה כנגד שלמה, שבה היה דבוק ביותר. וכתוב שביום שחנך את הבית היו גם נישואיו לבת פרעה, והיה שם כל מיני זמר, ולמחרת כשהיה צריך לפתוח את בית המקדש לא נמצאו המפתחות מפני שנרדם. יש אריכות דברים במדרשים ובחז"ל בעניין בת פרעה, ולכן היא מודגשת כאן. אף שהיו לו אלף נשים, המרכזית היתה בת פרעה, ואפשר לומר שעיקר הכעס כלפיו היה בנושא זה.
בת פרעה היתה אסורה להינשא לו, אף על פי שהיתה גיורת. כתוב ששלמה גייר את הנשים שנשא, ואף על פי כן היא היתה אסורה עליו, שכן במצרי נאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", ואי אפשר לגייר מצרי ולשאתו מיד. וזה כולל גם את הנשים: לא יבוא מצרי ולא מצרית. אין זה כעמוני ומואבי, ששם דרשו עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
כׇּל־אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד־הַטְּפָחוֹת וּמִחוּץ עַד־הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה׃
כל הבניינים האלה נבנו מאבנים יקרות. "יקרות" - אבנים כבדות, גדולות ומשובחות. כמו שיש שיש חברון ויש שיש איטלקי, והמחירים ביניהם רחוקים כשמיים וארץ, כך גם כאן בנה מן האבנים המשובחות ולא מן הזולות והפשוטות.
"מגוררות במגרה" - היו מחליקים את האבנים וחותכים אותן. מגרה היא מלשון גורר, כמו מסור. "מבית ומחוץ" - האבנים היו משויפות ומוחלקות מבפנים ומבחוץ. הרבה פעמים בחלק החיצוני אין משקיעים, ועושים חלק רק מבפנים ומשאירים בחוץ את האבן עם כל בליטותיה. היום זו כבר דקורציה, אבל הייחודיות בזמנם היתה דווקא כשהאבן חלקה, כמו בירושלים. כשבנו בניין מפואר ומיוחד היו מגררים במגרה גם את הצד החיצוני, וזה הראה על שבח הבנייה וייחודיותה.
"וממסד עד הטפחות" - מסד הוא היסוד, וטפחות מלשון טפח: למעלה בחלק העליון היו עושים מין דקורציה ברוחב טפח. וכשרוצים לומר מלמטה עד למעלה, אומרים מן המסד, מן היסודות, עד הטפחות שבראש. כמו הלשון "טפחות נתת ימיי", שפירושו קצרים כטפח. "ומחוץ עד החצר הגדולה" - את הכול ייסד באבנים עד החצר הגדולה, שאותה עשה בבניין אחר, כמו שנראה מיד.
וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת׃
לא כל האבנים היו בגודל זהה: אבני היסוד היו עבות משאר אבני הכותל. אבני היסוד עשר אמות, ושאר הכותל אבני שמונה אמות - ארבעה מטר. מי שהיה בכותל ורואה אילו אבנים יש שם, מבין. אבן כזאת, אם היסודות שתחתיה אינם טובים, הכותל ישקע, שהרי מדובר בכותל שמשקלו טונות על גבי טונות. לכן היסודות חייבים להיות חזקים יותר.
וּמִלְמַעְלָה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז׃
מעל היסודות היו אבנים יקרות עד הטפחות, "כמידות גזית וארז" - כמו שראינו בבית המקדש, שבנו שורות של גזית ומעליהן ארז, ושוב גזית ומעליו ארז. עשו זאת לנוי הבניין, ובוודאי היתה בזה גם המטרה שהזכרנו, שכאשר יחרב הבית - וכן בית שלמה - יהיה חורבנו בנקל.
וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים וְלַחֲצַר בֵּית־יְהֹוָה הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת׃
החומה שהקיפה את כל הבניינים היא החצר הגדולה: שלושה טורים של אבן גזית וטור אחד של ארזים כרותים מלמעלה, כמו שהיה בחצר בית ה' הפנימית וכמו שהיה באולם הבית - שלושה טורי אבן וטור ארזים, ושוב שלושה טורי אבן וטור ארזים.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת־חִירָם מִצֹּר׃
בֶּן־אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ־צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת־הַחׇכְמָה וְאֶת־הַתְּבוּנָה וְאֶת־הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כׇּל־מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת־כׇּל־מְלַאכְתּוֹ׃
שלמה שולח להביא אדם שהיה מומחה גדול ליצירת החלק הפנימי של בית המקדש. אביו היה ממטה נפתלי, אמו מבנות דן, והוא היה גר בצור שבלבנון.
מעיר המלבי"ם: בדברי הימים כתוב שחירם המלך שלח מכתב אל שלמה ואמר לו "שלחתי לך איש חכם", בן אישה מבנות דן ואביו איש צורי, היודע לעשות בזהב ובכסף ובכל מלאכה. וכאן כתוב ששלמה שלח לקחת אותו. אם כן מי שלח? אלא, אומר המלבי"ם, היו שני אנשים - אב ובן - ושניהם נקראו חירם, וגם המלך נקרא חירם, שלושה בשם אחד. כמקובל עד היום בארצות הברית, שיש האב ויש ה"ג'וניור" באותו שם, כמו בית בוש.
ובזה מתיישבות כמה שאלות. בדברי הימים כתוב שהיה יודע לעשות בזהב ובכסף ובכל מלאכה, וכאן כתוב שהוא מומחה בנחושת. שאר המפרשים מיישבים שהכתוב כאן מדבר במה שהיה נצרך לשלמה באותה שעה, ולכן הדגיש את מומחיותו בנחושת, אף שהיו לו ידיעות רבות נוספות. אבל לפי המלבי"ם אין צריך לזה: האב היה מומחה בכל מלאכה - בזהב, בכסף ובנחושת - ואילו הבן היה מומחה בנחושת בלבד. חירם המלך שלח בתחילה את האב, ולאחר שהאב מת - ולכן נאמר כאן "בן אישה אלמנה" - שלח שלמה לחירם שישלח לו את הבן. הבן לא היה ברמת אביו, אך היה מומחה בנחושת, וזה בדיוק מה ששלמה נצרך לו עתה לצורך הכלים הרבים.
למה הוצרך הכתוב לומר "ואביו איש צורי חורש נחושת"? אפשר לקרוא זאת בשתי דרכים: שהאב הוא חורש הנחושת, או שהחלוקה היא "ואביו איש צורי", ו"חורש נחושת" חוזר על חירם הבן. חז"ל אומרים: שניהם. הכתוב נקט לשון זו מפני ששניהם היו חורשי נחושת. ומכאן למדו חז"ל שאדם צריך ללמוד את אומנות אביו.
וטעם הדבר: כשיש לו את אומנות אביו הוא ממשיך את מומחיותו של אביו, יש בידו את הידע שלו, ופעמים רבות גם את הקליינטורה שלו, וכשהאב פורש יש המשכיות. אין זה חיוב ואין זה הכרח, אלא דבר טוב. לפעמים אדם רואה כמה אביו סובל באותה אומנות ונודר שבזה לא יעבוד, ומחפש לעצמו עבודה קלה ונקייה. אבל אם זו עבודה שיש בה ברכה והצלחה - יש עניין בדבר, ובפרט בעבודת אומנות ומומחיות כבמקרה שלפנינו, שבה מורישים את הידע והאומנות לדורות הבאים.
לפני שנעבור לעמודים אקדים: לא נתעכב על פרטי העמודים ולא על פרטי המכונות, אלא נבאר את הדברים באופן כללי. כדי להתעכב על הפרטים צריך ציורים, והציורים המצויים בידינו - כגון באנציקלופדיה כרטא של הרב ישראל אריאל - דלים מאוד בכל הנוגע לבית ראשון, ואינם משקפים את מה שהיה, ובוודאי לא לפי דברי חז"ל. הם באים לתת כיוון כללי כיצד נראו הדברים, ולא תיאור מדויק. הבעיה העיקרית היא שכמעט כל העוסקים בבניין בית המקדש עוסקים בבית שני או בכלים, ואילו בבית ראשון ובכל הפאר וההדר שהיה בו ממעטים מאוד לעסוק. אין לנו טיול לבית ראשון וגם לא לבית שני - ואילו היה, היינו משלמים הרבה כדי לזכות לו. לכן נשתדל להבין את הדברים בגדול, ומי שמכיר ציורים או מודלים מדויקים - יראה לי.
וַיָּצַר אֶת־שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת־הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי׃
שני העמודים עמדו בפתח ההיכל, והם יכין ובועז. קומת כל עמוד שמונה עשרה אמה - תשעה מטרים. "וחוט שתים עשרה אמה יסוב" - זהו ההיקף, שישה מטרים להקיף אותו.
וכיצד עשה אותם? יצק אותם. בהמשך נראה שהלך לבקעת הירדן, ושם עשו בקרקע תבנית מאדמה - כנראה אדמה קשה מיוחדת - ולתוכה יצקו את הנחושת, וכשהתקשתה קיבלו עמוד מושלם. וכך יצקו שם כלים רבים באותה דרך, ואת הכלים העבירו על גבי גמלים או חמורים שהניחו עליהם קרשים, בשיירה של שמונה או עשרה, או על גבי עגלות.
וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל־רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
הכותרת היא החלק העליון של העמוד, כעין כתר מלמעלה, כמו שמקובל עד היום שעושים לעמודים כותרת לדקורציה.
שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
"שבכים מעשה שבכה" - עיטור בצורת רשת מסביב לכותרת. "גדילים מעשה שרשרות" - בצורת שרשרות, שבע לכל כותרת. ובפסוק שאחריו נאמר שעשה שני טורים סביב על השבכה לכסות את הכותרות: במקום החיבור היה פס, ועשה כעין שבכה שמכסה אותו, וגם זה לנוי.
וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת׃
בכותרות היה חרוט מעשה שושן, היינו צורת שושנה ופרחים מרוקעים בהם.
וְכֹתָרֹת עַל־שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם־מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
כלומר שהיתה כותרת גם בחלק העליון ממש, יורדת לצדדים, ולא רק במקום אחד. והרימונים היו מאתיים בטורים מסביב לכותרת.
וַיָּקֶם אֶת־הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת־הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת־הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ בֹּעַז׃
מדוע קרא שמות לעמודים? היכן מצאנו שקוראים שם לדבר גשמי? אמנם בבית המקדש מצאנו שמות גם לשערים, וכאן קורא שמות גם לעמודים. אומר המלבי"ם: רצה לרמז בזה על שתי ההנהגות שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו.
ההנהגה הטבעית היא ההנהגה הקבועה מששת ימי בראשית, והיא מיוחסת אל השמאל, ונקראת בועז - מלשון עוז, שעוז ה' קבוע בה ולא ישתנה לעולם. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בין הערביים, יש כוכבים, יש אוויר לנשימה ויש רוחות - כל אלה הנהגה קבועה.
לעומתה יש ההנהגה הניסית, שהיא משתנה: הקדוש ברוך הוא עושה פתאום דבר שאינו מדרך הטבע. והכול מאתו יתברך, וכמו שאומר החזון איש שההנהגה הקבועה היא הרצון היותר מתמיד של בורא עולם, אבל הכול ברצונו. שלא נחשוב חלילה שהפעיל את המכונה ועזב אותה: גם הטבע - בכל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא עושה ומפעיל אותו, והכול נס, כדברי הרמב"ן המפורסמים בסוף פרשת בא.
והעמוד הימני הוא כנגד ההנהגה הניסית. ולפי מה עושה לנו ה' ניסים? לפי מעשינו, לפי מידת ההכנה של הברואים. ולכן נקרא שמו יכין: כפי מידת ההכנה שהאדם מכין, כך שורה עליו הנס והשם עושה לו דברים החורגים מגדר הטבע.
ידוע שהירכיים הן נצח והוד, "תרין ירכין", כמו שאנו אומרים "תרין שוקין" בפתח אליהו, ומהן שורש הנבואה. הימני משפיע והשמאלי מקבל, כמו יסוד ומלכות: המלכות היא בחינת מקבל, היא התחתונה, ואינה אלא מוציאה לאור את תשע המידות שמעליה, והיסוד הוא בחינת משפיע. ולפי זה ההנהגה הניסית מושפעת מן היסוד, שהוא בחינת חי העולמים.
וכל זה אינו מקרה, שהרי כל בית המקדש כולו היה מכוון כנגד עולמות עליונים וכנגד הספירות - במספרים, בגודל ובכמות, הכול מכוון על פי עניינים נשגבים שבעומק סודות התורה. וכן כל הכלים, הכול היה במידות מדויקות, "מיד ה' עליי השכיל". שום דבר לא עשה שלמה מפני שנראה לו שכך ייצא יפה, אלא רק מפני שכך היה ביד ה'.
כל מה שאנו קוראים מכאן ואילך כבר עוסק בבית המקדש, ולא בבית שלמה. מה שמטעה אותנו היא חלוקת הפרקים, שהיא חלוקה נוצרית. בסוף פסוק י"ב יש אות פ' - סימן לפרשה חדשה, ומשם מתחילה פרשייה אחרת: "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור", ואחריה "ויצר את שני העמודים". כל זה כבר בית המקדש, אלא שהפרקים בלבלו אותנו, כמו במקומות רבים אחרים שבהם החלוקה הנוצרית של הפרקים מבלבלת.
בפרק ראינו את בניין ביתו של שלמה - שלוש עשרה שנה, מתוך עצלות ששיבחוהו עליה חז"ל, שהרי במקדש נהג בזריזות; את בית יער הלבנון על ארבעה טורי עמודי ארזים, פתחיו וחלונותיו; את אולם העמודים, אולם המשפט, בית המלך ובית בת פרעה; את האבנים היקרות המגוררות במגרה מן המסד ועד הטפחות ואת החצר הגדולה. מכאן עברנו לחירם מצור - שלפי המלבי"ם היו אב ובן בשם אחד, האב מומחה בכל מלאכה והבן בנחושת - ומכאן למדו חז"ל שטוב שילמד אדם את אומנות אביו. ולבסוף שני העמודים יכין ובועז, כותרותיהם, שבכיהם ורימוניהם, ובהם רמז לשתי ההנהגות: בועז - עוז הטבע הקבוע, ויכין - הנס הבא כפי מידת ההכנה של האדם.