פרק ו' בספר מלכים א' עוסק כולו בבניין בית המקדש. בחלק שלפנינו אנחנו מגיעים אל לב הבית: הכרובים שבדביר, ציפויי הזהב, הפיתוחים שבקירות, דלתות הדביר וההיכל, החצר הפנימית, ולבסוף לוח הזמנים של הבנייה. בסופו של הפרק נעצור גם על עניין שהובטח: תולעת השמיר, שבה חתך שלמה את האבנים.
וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי־שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ׃
בדביר עשה שלמה שני כרובים מעצי שמן, עשר אמות גובהם. חשוב להבין שבפועל היו בקודש הקודשים ארבעה כרובים: שני הכרובים הקבועים שעל גבי הארון, ועוד שני כרובים גדולים שעשה שלמה. מהם כרובים? חז"ל אומרים "כרביא", כלומר כנער, כתינוק. ו'תינוק' בלשון חז"ל אין הכוונה בן יומו, אלא ילד כבן שש, כאותו "תינוק ההולך לבית הספר" או הבורח מבית הספר. הכרובים היו אפוא בדמות ילד וילדה.
וכפי שכבר דיברנו, הכרובים ביטאו את החיבה והקרבה שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. כשעם ישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים פניהם איש אל אחיו. וכשכל אחד דואג רק לביתו שלו, מה יהיה לו ומה יהיה לשני לא אכפת לו, אז הכרובים פניהם אל הבית: סמל לכך שכל אחד פונה לביתו, וממילא גם הקדוש ברוך הוא כביכול מרחיק פניו מאיתנו, בבחינת "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם".
הכרובים שעשה שלמה היו כדמות מלאכים עומדים, מעבר לכרובים שעל הארון, ופורשים כנפיים. תארו לעצמכם שני כרובים עומדים זה ליד זה: כנף אחת של הכרוב האחד נוגעת בקיר הבית, כנפו השנייה נוגעת בכנף הכרוב השני, וכנפו האחרת של השני נוגעת בקיר שממול. יוצא שהם משתרעים מקצה לקצה. וכשעושים חשבון: חמש אמות כל כנף, עשר אמות לכל כרוב, ועשר לכרוב השני - סך הכול עשרים אמה, בדיוק רוחב הבית.
וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד־קְצוֹת כְּנָפָיו׃
הכתוב אומר על אותו כרוב עצמו: חמש אמות כנף אחת, חמש אמות כנף שנייה, ובסך הכול עשר אמות מקצה לקצה. וכאן קשה: אם תמדוד שתי ידיים של חמש אמות כל אחת, תהיה חייב להוסיף לפחות אמה של רוחב הגוף. אומרים חז"ל שגופם של הכרובים היה עומד בנס. אמנם הרד"ק אומר שאין הכרח לכך, ואפשר לבאר גם בדרך הפשט: כנפי הכרובים יצאו מגבם, סמוכות זו לזו, כמו היונה שכנפיה יוצאות מלמעלה ולא מצדי הגוף כידי האדם, וממילא הכנפיים נגעו זו בזו והגוף היה מתחתן. זהו הפשט, אך כך מקובלנו מחז"ל שהיה בנס, ולכן אנחנו יודעים שכך היא האמת.
וכיצד היה הדבר בנוי? גבם של הכרובים אל הקיר, והארון באמצע. וכאן מלמדים אותנו חז"ל: מקום ארון אינו מן המידה. אם היית מודד מצד אחד של הארון עד הקיר - עשר אמות. מהצד השני עד הקיר השני - עוד עשר אמות. תמדוד את הארון עצמו - תמצא את מידתו. ותמדוד את כל הבית - עשרים אמה. איך ייתכן? משום שהארון לא היה תופס מקום כלל, ומכל צד שתמדוד נראה כאילו מדדת מן הנקודה האמצעית.
צריך לדעת שבבית המקדש היו ניסים רבים, והמקום היה למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום. דוגמה לדבר: קרבן שזמנו יום ולילה עד חצות, וקרב הזמן שיֵצא לבית השריפה. מה היו עושים? אומרת הגמרא: מעלהו ומלינו על גבי המזבח, ובכך זמנו מתארך, שכן על גבי המזבח כביכול אין הזמן שולט. זהו "למעלה מן הזמן". והכרובים והארון שבקודש הקודשים - זהו "למעלה מן המקום". וכאלה היו ניסים רבים במקדש, כגון גפני הזהב שהיו עושות פירות והכוהנים מתפרנסים מהם, ועוד דברים נפלאים. נמצא אפוא שכנפי שני הכרובים נוגעות זו בזו באמצע, והארון מלמטה, וכל אחד מהם סוכך עליו בכנף אחת.
וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים׃
מהו "קצב"? מלשון קציבה, מלשון חיתוך. "קצב אחד" - חיתוך אחד, דיוק אחד, גודל אחד לשני הכרובים. ושימו לב שכאן נאמר "שני כרובים", ואילו בתורה נאמר "ועשית שנים כרובים". מבאר המלבי"ם שיש הבדל: "שנים" מורה שהם שונים זה מזה, ואילו "שני" מורה שהם שווים. וכאן שני הצדדים אמת: בגודלם היו שווים לגמרי, מידה אחת וקצב אחד, ולכן "שני כרובים"; אך בצורתם היו שונים, שהרי אחד בדמות נער ואחד בדמות נערה, ולכן "שנים כרובים". בבחינות מסוימות זהים ובבחינות מסוימות שונים. וכבר הרחבנו בהבדל שבין "שני" ל"שנים" במשפט שלמה: "שתים נשים זונות", וכן בשני השעירים.
קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי׃
עשר אמות קומה, כחמישה מטרים. תארו לעצמכם אדם שנכנס ורואה דבר כזה, בגובה של כמעט שתי קומות. דבר עצום.
וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת־כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף־הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל־תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל־כָּנָף׃
מכאן לומד המלבי"ם שהכנפיים היו בנויות כמין ציר. שהרי נאמר "ויפרשו את כנפי הכרובים", משמע שהיו יכולים להניח את הכנפיים ולפרוש אותן. אין הכוונה שאי פעם הורידו אותן בפועל - הן עמדו תמיד פרושות - אלא שמלשון "ויפרשו" משתמע שהיה שייך לפרוש, ומשמע שהיה מצב שבו היו מקובצות. וכך עמדו תמיד: כנף אחת סוככת מעל הארון, והכנף השנייה נוגעת בקיר הבית.
וַיְצַף אֶת־הַכְּרוּבִים זָהָב׃
את הציפוי עשה לאחר שעשה את הכרובים, ומשמע שהמידות שנאמרו קודם הן בלא הציפוי. ולפי זה, אם הכנפיים נגעו זו בזו, לאחר שציפה אותן זהב - שגם לו יש עובי מסוים - כבר ממש דבקו זו בזו.
וְאֵת כָּל־קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן׃
עתה מתאר הכתוב את הפיתוחים שעשה על הקירות. הדבר דומה לארונות קודש מיוחדים שעושים אותם חרטים אומנים, היודעים לפצל בעץ צורות של עצי תמר, אשכולות ענבים וכדומה. כך עשה שלמה עיטור מסביב. "מסב" - מסביב. "קלע" - בצורת קליעה, כמין צמה. "מקלעות כרובים" - מקלעות שבבסיס צורתן דמות כרובים, כעין מלאכים. "ותימורות" - עצי תמר. "ופטורי ציצים" - הנץ של פרחים. "מלפנים ולחיצון" - מלפנים הוא הדביר שהוא החלק הפנימי, ולחיצון הוא ההיכל. בכולם עשה את הציפוי הזה מסביב.
וְאֶת־קַרְקַע הַבַּיִת צִפָּה זָהָב לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן׃
את הקרקע ציפה זהב רק לאחר שהעמיד את הכרובים. ומדוע לא קודם? כדי שבשעת הקמת הכרובים לא ייפגם הזהב, שהרי צריך לטלטלם ולהרימם ולהעמידם. לכן הניח תחילה את הכרובים, ורק אחר כך ציפה את קרקע הבית זהב לפנים ולחוץ.
וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי־שָׁמֶן הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית׃
בין הדביר, שהוא קודש הקודשים, לבין ההיכל היו דלתות, והן היו עשויות עצי שמן. "עצי שמן" בפשוטו הם עצי זית, העצים שמפיקים מהם שמן. אלא שיש כאן קושי: הרי אסור לכרות עצי מאכל. מתרץ הרד"ק שלקחו עצים זקנים שכבר אינם מניבים פירות. ויש הסבר אחר, שעצי שמן הם מין של ארז, עץ שמפיקים ממנו זפת או שמן, אך הוא עצמו אינו נותן פירות.
ומהו "האיל מזוזות חמישית"? "האיל" - אפשר לפרש מפתן, ואפשר לפרש מזוזות. ומהי "חמישית"? הסבר אחד: הפתח כולו היה מחומש. כל פתח רגיל הוא מלבני, ארבע דפנות: שתי מזוזות, מפתן ומשקוף. ואילו שם היה הפתח עשוי כך שלמעלה היו שתי דפנות משופעות, ונמצא הפתח עשוי מחמש דפנות. הסבר שני, של רש"י: המזוזה עצמה הייתה מחומשת. כלומר קורת המשקוף עצמה, שבדרך כלל היא מלבנית, נעשתה עם זוויות וחוד בקצוות, ונמצא שיש לה חמישה צדדים. והמלבי"ם מבאר אחרת: "מזוזות חמישית" היינו הפתח החמישי. שכן בסך הכול היו במקדש חמישה פתחים: הראשון לעזרה הגדולה, השני לחצר הכוהנים שאחרי העזרה, השלישי לאולם, הרביעי להיכל, והחמישי לדביר.
וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי־שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל־הַכְּרוּבִים וְעַל־הַתִּמֹרוֹת אֶת־הַזָּהָב׃
כמה דלתות היו לפתח הדביר? אומר המלבי"ם: ארבע. כמו שרואים לפעמים בארמונות, שאתה בא להיכנס ויש שתי דלתות גדולות, נפתחות הדלתות ומיד אחריהן עוד שתי דלתות. הדלתות הראשונות נפתחות ומכסות את עובי הקיר, וכשאתה נכנס יש דלתות נוספות. וזהו שאומר הכתוב שהיו עוד שתי דלתות עצי שמן. ועליהן מקלעות כרובים ותמרים ופטורי ציצים, ואת כולן ציפה זהב.
ומהו "וירד"? מלשון לרדד. ישנן שתי טכניקות לצפות עץ בזהב. האחת, לשפוך עליו את הזהב או לטבול אותו בזהב, ואז נתפסת עליו שכבה. השנייה, פשוטה וחסכונית יותר, לרדד את הזהב: לוקחים פס זהב דק - כעין אותם עלי זהב דקיקים שמוכרים היום לעבודות יד, רק עבים יותר - מניחים אותו על כל הבליטות והחריטות שחרטו האומנים בעץ, ובפטיש ובכלי עדין משקיעים אותו במקומות השקועים. מלאכה עדינה ביותר, עד שלבסוף כל אותה דקורציה נראית מצופה כולה זהב. אומר המלבי"ם: בחלק החיצון עשו בדרך זו, לא בציפוי אלא בעטיפה ורידוד. אבל בדביר, בקודש הקודשים, נעשה הציפוי בדרך של שפיכת זהב או טבילה בו, שהיא לוקחת יותר זהב. וזהו "וירד על הכרובים ועל התימורות את הזהב" - שפיכת הזהב עד שנראו הבליטות לפי מקום כניסתו.
וְכֵן עָשָׂה לְפֶתַח הַהֵיכָל מְזוּזוֹת עֲצֵי־שָׁמֶן מֵאֵת רְבִעִית׃
עתה מדבר הכתוב על הפתח שבין האולם להיכל. "מזוזות" הן הצדדים, ו"משקוף" על פי חז"ל הוא העליון. "מאת רביעית" - הפתח הרביעי, שהרי בדביר נאמר "חמישית", הפתח החמישי, וכאן הרביעי. המזוזות היו עצי שמן, אבל שימו לב שהדלתות היו של ברושים. עצי ברושים נמוכים במעלתם מעצי שמן, וכיוון שירדנו בקדושה מן הדביר אל ההיכל, שם היו הדלתות מעצי ברושים.
וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים שְׁנֵי צְלָעִים הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים׃
גם כאן היו שתי דלתות נוספות, ובסך הכול ארבע. מבאר המלבי"ם שגם כאן הייתה דלת לפנים מדלת, וכל דלת עשויה משני לוחות. אלא שדלת אחת הייתה עשויה "גלילים" ודלת שנייה "קלעים", שני סגנונות עיטור: אחד בצורת גלילים ואחד בצורת קליעה. וכאמור, הדלתות נפתחות, אתה נכנס פנימה - ויש עוד דלת.
וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל־הַמְּחֻקֶּה׃
בדביר, כאמור, התיכו את הזהב לתוך המקומות שנחקקו בעץ. אבל בהיכל היה "מיושר על המחוקה": הניחו את טס הזהב ישר על הדלת, והכו סביב עד שהתלבש הזהב בדיוק באותם מקומות שהיה צריך להיכנס בהם, כפי החריטה שבעץ.
וַיִּבֶן אֶת־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים׃
החצר הפנימית היא עזרת כוהנים ועזרת ישראל שלפני האולם. את קירותיה בנה שלמה בצורה זו: שלושה טורים, נדבך על נדבך על נדבך של אבן גזית - אבן שקרויה כך על שם שגוזזים אותה במידות מדויקות (וכיצד גזזו אותה? מיד נראה) - ומעליהם טור אחד של ארזים כרותים, שכבת עץ. וכן חוזר חלילה: שלוש שכבות אבן ושכבת עץ.
ולמה נעשה כך? כדי שבית המקדש יוכל להיחרב בשעה שישרפו אותו. שהרי אילו היה הכול אבן, גם אם היו שורפים - היה צריך לכל היותר שיפוץ כללי, והבניין היה נשאר עומד. אבל כשיש שכבת עץ בין האבנים, ברגע שהעץ נשרף הבניין מתמוטט והאבנים שמעליו נופלות. נמצא שכבר בבניית בית המקדש ניתנה האפשרות שהבית ייחרב. וזה שהבית חרב היה למזלנו ולטובתנו, שהרי אלמלא כילה הקדוש ברוך הוא את חמתו על העצים ועל האבנים - וכאן היו גם עצים - חס ושלום לא היה משתייר משונאיהם של ישראל.
בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יְהוָה בְּיֶרַח זִו׃
וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל־דְּבָרָיו וּלְכָל־מִשְׁפָּטָו וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים׃
בשנה הרביעית התחילו לבנות, בחודש זיו שהוא חודש אייר, וגמרו בשנה האחת עשרה בירח בול שהוא חודש מרחשוון, החודש השמיני מניסן. אומר המלבי"ם שלפי החשבון היו אלה שבע שנים ושבעה חודשים: שבע שנים לבניין הבית עצמו, ועוד שבעה חודשים לציפויים ולשכלול הפנימי.
ומעיר המלבי"ם: הרי זה היפוכה של הזריעה. בעולם הגשמי זורעים במרחשוון, חודש הגשמים - ו"מר" עניינו טיפה, כלשון "הן גוים כמר מדלי", כטיפה מדלי - וקוצרים באייר. וכאן להפך: זרעו באייר וקצרו בחשוון. מדוע? מפני שהזריעה האלוקית והטבע האלוקי הם היפוכו של הטבע הגשמי, שכאשר חדלה הזריעה הגשמית שם מתחילה הזריעה האלוקית. "וזה לעומת זה עשה האלוקים".
ומוסיף המלבי"ם: מכיוון שיצא שבע שנים בנייה ושבעה חודשי שכלול, היה בזה עניין מיוחד לשלמה - עניין השביעיות. שבע הוא מספר קדוש אצל רבותינו, ואנחנו רואים אותו חוזר לכל אורך התורה בלי סוף. לכן הקפיד שלמה גם כאן על עניין השבע, ש"השביעי קודש".
כמה הסברים נאמרו. חז"ל אומרים: בול מלשון מבול, שבמרחשוון מתחילים הגשמים המרובים כמבול. ואגב, מסופר על חזן אחד שיצאו עליו שמועות רעות, כל מיני דברים שאינם צנועים והשם ירחם, ופנו לרב והרב פיטרו. בא אותו חזן ואמר: כבוד הרב, למה פיטרו אותי? הרי בשנה שעברה לא ירד גשם חודשים, עשו תפילות, ואני עברתי לפני התיבה - ואתם יודעים איזה גשם ירד מיד כשסיימנו? איך אתם מוציאים שם רע על אנשים סתם? אמר לו הרב: אני בכלל לא מתפלא. אנשים כמוך בעבר גם הביאו מבול.
הסבר שני: מלשון נבילה, שבחודש זה משירים העצים את עליהם והעלה נובל. הסבר שלישי: שהארץ נעשית "בולות בולות", כלומר בורות בורות. הסבר רביעי: שאז "בוללין לבהמה מן הבית", שהרי אין עוד עשבים בשדה וצריך לערבב לה מספוא מן הבית, כלשון "ויבל לחמורים" - בוללים את התבואה. ואפשר עוד לומר שבול הוא לשון עשירות, כלשון "אלו בולאות שביהודה", "פרוזבול" - תקנה לעשירים ולעניים, "בולי ובוטי". ולפי זה בול הוא החודש שנותן את העשירות על ידי הגשמים שהוא משפיע, חודש עשיר בגשמים.
עד כאן החלק הראשון של בניין הבית. בחלק השני נראה את ביתו של שלמה, ובחלק השלישי את הכלים שעשה שלמה לצורך הבית, את העמודים שבחצר וכל הכרוך בזה.
וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן־שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ׃
הבטחתי לדבר על תולעת השמיר שבה חתך שלמה את האבנים, והדברים מובאים במסכת סוטה. אקרא לכם אותם בתרגום. מעשה בשלמה המלך עליו השלום, בשעה שהיה בונה את בית המקדש: היה צריך אבנים הרבה למלאכה, אבל כלי ברזל לא יישמע בהם. ויש בזה מחלוקת: יש אומרים שכלל לא נשמע, ויש אומרים שלא נשמע בתוך הבית אבל בחוץ חצבו. אנחנו הולכים כעת לפי השיטה שכלל לא עלה כלי ברזל על אבני בית המקדש.
אמר שלמה לחכמים: כיצד אעשה מלאכה זו בלי כלי ברזל? אמרו לו: יש בריה אחת מששת ימי בראשית ושמה שמיר, שאין דבר קשה יכול לעמוד בפניה, והיא זו שהביא גם משה לאבני האפוד. מראים את השמיר על האבנים מבחוץ והן נבקעות מאליהן. עוד לפני שהיו מבקעים אבנים בקרן לייזר וכל הכרוך בזה - להם היה הרב לייזר, ולא הוצרכו לקרן. אמר להם שלמה: והיכן נמצא השמיר? אמרו לו: הבא אצלך שד זכר ושד נקבה וכפה אותם בייסורים, והם יאמרו לך. הביאם ולחצם בייסורים, אמרו לו: אין אנו יודעים היכן הוא, רק אשמדאי מלך השדים - הבוס - הוא בעניינים, הוא יודע, שאל אותו.
אמר להם: והיכן נמצא מלככם? אמרו לו: בהר פלוני. חפר לו שם בור, מילא אותו מים, כיסה אותו באבן אחת וחתם בחותמו. ובכל יום הוא עולה לרקיע ולומד במתיבתא דרקיעא, ויורד ולומד במתיבתא דארעא - ללמדנו שאדם יכול להיות לומד בישיבה ובכל זאת להיות שד. הרי כאן שד הלומד במתיבתא דרקיעא ובמתיבתא דארעא. וכשהוא בא, בודק את חותמו אם לא נגע בו אדם, פותח ושותה מן המים. יש לו בור שמור, שלא ייכנס בו דבר שיזהם או ירעיל, ואחר כך מכסה וחותם והולך לו.
שלח שלמה את בניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה השם, וטבעת שחקוק עליה השם, וגיזות צמר ונודות יין. הלך בניהו וחפר בור למטה מבורו של אשמדאי, וניקב נקב בשפה שבין הבורות, וכל המים שבבור העליון נתרוקנו מאליהם אל הבור התחתון, שהרי בורו של אשמדאי היה גבוה בהר. אחר כך סתם את הנקב בגיזות הצמר, כדי שהיין שיצוק בעליון לא יזוב לתחתון. וחפר בור נוסף למעלה מבורו של אשמדאי, ושפך שם את היין, ומילא את שני הבורות עפר כדי שלא יבחין אשמדאי, ועלה וישב לו על אילן.
ובואו נבין את התחבולה: היה שם בורו של אשמדאי ובו מים. המטרה הייתה לשכר אותו, אך אי אפשר להרים את המכסה - שהרי יש חותם. חותם עניינו שעווה או זפת שמורחים, ועליהם טובעים את החותמת, ואם ישבור מישהו את החותם לא יוכל להחזירו, שהרי אין לו את החותמת המשמשת סימן (ולא חותמת כשלנו היום, אלא כעין חותם מתכת שנועצים ומשאיר שקע, כמו שראיתם אולי אצל נוטריון על שעווה). לפיכך חפר בניהו בור מן הצד, ניקב וריקן את כל המים; אחר כך חפר בור גבוה יותר ומילא בו יין, ולאחר שסתם למטה בגיזות הצמר זרם היין ומילא את בורו של אשמדאי; ולבסוף סתם בעפר את שני הבורות שחפר, ולא נותר אלא בורו של אשמדאי, חתום כמות שהיה, ובתוכו יין במקום מים. ואשמדאי לא עלה על התחבולה. בניהו עלה על האילן והמתין בתצפית.
בא אשמדאי, בדק את חותמו ומצאו שלם, פתח ומצא יין. לא רצה לשתות, אבל היה צמא מאוד ולא יכול היה להתאפק. שתה, נשתכר ונרדם. ירד בניהו, השליך עליו את השרשרת וסגרה סביב צווארו שלא יוכל ראשו לצאת. כשהקיץ וראה את השרשרת היה משתגע ומנסה לנתקה. אמר לו בניהו: שם הקדוש ברוך הוא עליך.
בדרך, כשהיה בניהו מוליכו, היה אשמדאי מתחכך באילנות ומפילם. הגיע לבית קטן שדרה בו אלמנה; יצאה והתחננה לפניו שימשוך עצמו ולא יתחכך בביתה. כפף עצמו לצד אחר, ולא נותר אלא עובי כתפיו שנגע בבית, ונשברה בו עצם. אמר: זהו שנאמר "ולשון רכה תשבר גרם" - על ידי לשונה הרכה נשברה עצמי ולא יכולתי להחריב את ביתה. ראה אדם עיוור טועה בדרך, והעלה אותו מן השדה אל הדרך. ראה שיכור טועה בדרך, והעלה גם אותו אל הדרך. ראה אנשים מרובים בשמחת חתן וכלה - בכה. שמע אדם אומר לסנדלר שיעשה לו סנדלים חזקים לשבע שנים - שחק. ראה קוסם שקוסם קסמים - שחק גם כן.
כשהביאוהו לפני שלמה, לא הניחוהו להיכנס שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע אין המלך רוצה שאיכנס? אמרו לו: שתה הרבה. לקח לבינה והניח עליה לבינה אחרת. באו וסיפרו לשלמה, אמר להם: כך אמר לכם - לכו ותנו לו לשתות עוד הרבה. ביום השני שאל שוב, אמרו לו: שתה הרבה. לקח את הלבינה העליונה והניחה על הארץ. באו וסיפרו, אמר להם שלמה: כך אמר - לכו ומשכו ידכם מלהאכילו, כי אם מעט. לסוף שלושה ימים נכנס אשמדאי אצל שלמה. לקח קנה שאורכו ארבע אמות והשליכו לפניו. אמר לו: וכי אם ימות האיש הזה אין לו בעולמו אלא זאת? כבשת את כל העולם ולא שבעת, עד שכבשת גם אותי?
אמר לו שלמה: איני רוצה ממך דבר, אלא לבנות את בית המקדש, וזקוק אני לשמיר שיחתוך את האבנים. שאל: והיכן הוא? אמר לו אשמדאי: השמיר לא נמסר אלא לשר של ים, ושר של ים לא נתנו אלא לתרנגול השדה - ויש אומרים שהוא הדוכיפת - שהוא מאמינו בשבועתו שיחזירנו לו. שאל שלמה: ומה עושה בו תרנגול השדה, וכי חברת קידוחים הוא? אמר לו: מביאו להרים שאין בהם יישוב של זרעים ואילנות, מניחו על ראש ההר, וההר נבקע מעט כמין חריץ, ומשליך שם העוף זרעי אילנות וגדלים שם אילנות והוא מתפרנס מהם.
בדקו וחיפשו עד שידעו היכן קנו של אותו תרנגול, ומצאו בקן אפרוחים. כיסו את הקן מלמעלה בזכוכית לבנה, שיראה את בניו ולא יוכל להיכנס אצלם. הלך והביא את השמיר כדי לבקע את הזכוכית; ובאותה שעה שהניחו על הכיסוי, צעקו עליו שלוחי שלמה בקול והבהילוהו, ונפלה התולעת ולקחוה. הלך התרנגול וחנק את עצמו, לפי שעבר על שבועתו שלא יאבד את השמיר.
שאל בניהו את אשמדאי על כל מה שראה. למה כשראית את הסגי נהור הראית לו את הדרך? אמר לו: מפני שמכריזים עליו ברקיע שהוא צדיק, וכל העושה לו נחת רוח זוכה לעולם הבא - ורצה לזכות לעולם הבא. ולמה הראית את הדרך גם לשיכור? אמר לו: מפני שהכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ועשיתי לו נחת רוח שיקבל שכרו בעולם הזה. ולמה בכית בשמחת החתן והכלה? אמר לו: מפני שרצו להרוג את הנפש, שהחתן ימות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן שלוש עשרה שנים עד שיביא שתי שערות ויהיה ראוי לחליצה. כאב לי הלב גם על החתן העומד למות וגם על הכלה שתמתין שלוש עשרה שנה. אפילו לאשמדאי כאב הלב.
ולמה צחקת כששמעת את האיש מבקש מן הסנדלר מנעלים חזקים לשבע שנים? אמר לו: אותו אדם אין לו לחיות אפילו שבעה ימים, והוא מזמין מנעלים לשבע שנים. עוד שבעה ימים הוא הולך בדרך כל הארץ, והרי מנעליו נזרקים ואין אחר משתמש בהם, בעיקר אם נפטר כשהם ברגליו. ולמה צחקת כשראית את הקוסם? וקוסם אין הכוונה כמי שעושה היום אחיזת עיניים, אלא מי שעושה דברים בכשפים ממש. אמר לו: מפני שהוא יושב על מקום שתחתיו טמון אוצר המלך, כסף וזהב, והוא רוצה לקסום ולדעת מה יש תחתיו. אתה כזה גאון ויודע נסתרות - רד ממקומך, מתחתיך יש אוצר. כמו אותו אחד שהוציא ספר "השיטה הקלה לזכות בפרס הגדול בלוטו": אם יש לך שיטה, לך תזכה בעצמך בפרס הגדול, כל שבוע. אלא שהוא רוצה לזכות את הרבים, אינו רוצה לבוא לבדו.
בחלק זה של הפרק ראינו את פנימיותו של הבית: שני כרובי עצי השמן שבדביר, זהים בקצבם ושונים בצורתם, כנפיהם פרושות מקיר אל קיר וסוככות על הארון שמקומו אינו מן המידה; הקירות והקרקע המצופים זהב ומעוטרים במקלעות כרובים, תמורות ופטורי ציצים; דלתות הדביר וההיכל - הפתח החמישי והפתח הרביעי - עם הבדלי הציפוי שבין פנים לחוץ; והחצר הפנימית הבנויה שלושה טורי גזית וטור ארזים, בנייה שכבר בתוכה נטועה האפשרות של החורבן, שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים. ולבסוף לוח הזמנים: שבע שנים ושבעה חודשים, מירח זיו ועד ירח בול, זריעה אלוקית ההפוכה לזריעה הגשמית. ובכל זה כלול גם הנס הגדול של תולעת השמיר, שבה נחצבו האבנים בלי שיישמע במקדש קול כלי ברזל.