פתיחה: מן ההכנות אל הבנייה בפועל
הפרק שלפנינו מתחיל לעסוק בבנייה המעשית של בית ראשון. עד כה קראנו על ההכנות, על ההסכם עם חירם ועל הכנת החומרים, וכעת אנו רואים כיצד שלמה בונה את הבית: מה עמד בבסיס התכנון, ממה נעשה, כיצד נראתה צורתו, גודלו ושיעורו. נקדים ונאמר עיקרון גדול שילווה אותנו לאורך כל הפרקים הללו: כל מידה, כל עמוד וכל תא אינם עניין ארכיטקטוני של נוחות או של טעם אישי, אלא כולם מכוונים כנגד העולמות העליונים וכנגד המקדש של מעלה, כמו שאמר דוד "מיד ה' עלי השכיל". אילו לא היה הדבר מכוון כנגד מה שמסר השם, לא היו בונים כך את בית המקדש.
התאריך: ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים
וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהֹוָה׃
הבית נבנה בשנת 480 ליציאת מצרים, כלומר 440 שנה לאחר הכניסה לארץ. הבית הראשון עמד על תילו 410 שנים, ואם נצרף: 440 שנות ישיבה בארץ עד הבנייה ועוד 410 שנות קיום הבית, יוצא לנו שמן הכניסה לארץ ועד הגלות עברו 850 שנה. והנה בתורה נאמר "ונושנתם בארץ", ואחר כך דברים קשים על מה שעלול חלילה לקרות לעם ישראל. אומרים חז"ל: "ונושנתם" בגימטרייה 852. אילו היה הקדוש ברוך הוא ממתין עוד שנתיים, היה חלילה מתקיים בנו מה שנאמר שם בהמשך, שנשמד חלילה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הקדים את הפורענות בשנתיים, וגלינו לאחר 850 שנה ולא לאחר 852.
ומכאן חשבון נפלא של האברבנאל. לאחר החורבן היינו שבעים שנה בבבל, ואחר כך נבנה הבית השני. נצרף: 410 שנות קיום הבית הראשון ועוד 70 שנות גלות, הרי 480 שנה בין הבית הראשון לבית השני. ומן המשכן שבנו ישראל במדבר בשנה שיצאו ממצרים ועד בניין הבית הראשון, כמפורש כאן, חלפו גם כן 480 שנה. שלושה בתים היו, ובין בית לבית חלפו בדיוק 480 שנה. אומר האברבנאל שהדבר היה מכוון מאת השם, שכך ראוי היה שיתעלה הבית מזמן לזמן.
"בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית... לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה" - אומרים המפרשים שהמילים "למלוך שלמה" מוסבות על "בשנה הרביעית", ואין הכוונה שהיו אלה חודשיים בלבד לאחר שמלך, אלא השנה הרביעית למלכותו, ואז ויבן הבית להשם. חז"ל מפרשים שהחודש השני הוא החודש השני של השנה הרביעית, כלומר חלפו שלוש שנים ונכנסה השנה הרביעית לתוך חודשיים. ומהו חודש זיו? זהו חודש אייר, ונקרא כך משום שבו מתגלה זיוום ויופיים של האילנות. ומשום כך אנו מברכים ברכת האילנות בניסן, שכן בניסן האילנות מלבלבים ובאייר כבר נותנים את זיוום. והוא נקרא החודש השני משום שניסן ראשון הוא, "ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
מידות הבית ומשמעותן
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהֹוָה שִׁשִּׁים אַמָּה אׇרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רׇחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ׃
שישים אמה אורכו, כשלושים מטר; עשרים אמה רוחבו, כעשרה מטרים; ושלושים אמה קומתו, כחמישה עשר מטרים גובה. מעיר המלבי"ם: באורך וברוחב היה הבית כפול מן המשכן בדיוק. המשכן היה שלושים אמה אורכו וכאן שישים, המשכן עשר אמות רוחבו וכאן עשרים. אך הגובה היה פי שלושה: המשכן גובהו עשר אמות, ובית המקדש שלושים. ולמה? לפי שהמספר עשר רומז לעשר מדרגות הקדושה, וכמו שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, ארון תשעה וכפורת טפח. ובבית המקדש נעשה הדבר שלוש פעמים עשר, שכן ארבעה עולמות הם: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אנו עומדים בעולם העשייה, וכנגד שלושת העולמות שמעלינו בנה שלושים אמה.
ועוד חשבון מביא המלבי"ם: אם נכפול אורך ברוחב ובגובה, שישים כפול עשרים כפול שלושים, נקבל 36,000. וכל מיל הוא אלפיים אמה, נמצא שהמידה עולה שמונה עשר מיל. וזה בא לרמוז למה שאמרו חז"ל שבית המקדש של מעלה גבוה משל מטה שמונה עשר מיל, וכמו שנאמר "וזה שער השמים". חשבון בית המקדש של מטה עולה בדיוק כמרחק שבינינו לבין המקדש של מעלה. ומכאן נלמד לכל מה שנראה בפרקים הבאים, במידות, בעמודים, בכיורות ובלולים: הכול נעשה בכוונה עליונה, כנגד העולמות העליונים וכנגד המקדש שלמעלה.
וכאן יש לשאול: בפרקנו נאמר ששלושים אמה קומתו, ואילו בדברי הימים נאמר שגובהו מאה ועשרים. שני תירוצים נאמרו בדבר. האחד, שיש הבדל בין האולם לבין שאר הבית, והאולם עצמו היה גבוה יותר. והשני, שיש הבדל בין הבית לבין העליות שעליו, כעין קומה שנייה. שלושים אמה נמדדו מבפנים, ואילו מבחוץ, בכלל העליות והמדורים הגבוהים, מגיע הגובה למאה ועשרים.
האולם
וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אׇרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רׇחְבּוֹ עַל פְּנֵי הַבָּיִת׃
האולם היה עשוי כך שאורכו נתון לרוחבו של הבית, כלומר הוא היה פרוס לרוחב. ומהו ההבדל בין אורך לרוחב? אומר רש"י: כל מקום שנאמר אורך הכוונה לצד הארוך יותר, ורוחב לצד הצר יותר. כשם שאדם האומר שני מטרים על ארבעה אומר: אורך ארבעה מטרים, רוחב שני מטרים. בית המקדש היה מלבני, והאולם היה פרוס בתוכו כשאורכו לצד רוחבו של הבית.
חלוני שקופים אטומים
וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים׃
על פי פשוטו של מקרא, חלונות הבית היו עשויים בצורה אלכסונית: צרים מבפנים ורחבים מבחוץ. בדרך כלל עושים להיפך, רחבים מבפנים, כדי שייכנס אור רב. וכאן נעשו "שקופים" מבחוץ ו"אטומים" מבפנים להראות שאין הבית צריך לאורה. ומוסיף המלבי"ם: אף שמבחוץ נראו החלונות רחבים, כמי שזקוק לאור, מי שעמד בפנים ראה שאור השכינה זורח בתוכו ואין צורך באור נוסף. והגמרא אומרת שאור המנורה היה משפיע אור לכל העולם, כלומר לא זו בלבד שלא נצרכו לאור חיצוני, אלא שהאור הפנימי היה בו שפע די והותר.
האברבנאל מפרש אחרת: החלונות היו שקופים ואטומים על ידי זכוכית. "שקופים" מלשון השקפה, כמו "ותשקף בעד החלון ותייבב", וכשאנו אומרים היום שהחלון שקוף כוונתנו שניתן להשקיף דרכו מצד לצד. "אטומים" הכוונה שאי אפשר להוציא ולהכניס דרכם, מפני שהזכוכית אוטמת. לפי זה אין כאן סתירה כלל: שקופים מחמת שקיפות הזכוכית, ואטומים מחמת שהזכוכית סוגרת. ואגב לשון השקפה: "וישקף אבימלך", וכן מצינו במקומות רבים, וכלל אמרו שכל השקפה שבמקרא לרעה. וכן בעמוד הענן שהשקיף על מחנה מצרים, ומתרגם התרגום "למרמי עליהון אישא ונפטא", להשליך עליהם אש ונפט. כבר אז היה למצרים עניין עם הנפט.
היציע, התאים והלולים
וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת יָצִיעַ סָבִיב אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב׃
חז"ל אומרים שלושה שמות יש לה: יציע, תא, צלע. מה נעשה כאן בפועל? החלק הפנימי של הבית הוא הדביר וההיכל, ומסביבו מבחוץ בנה שלמה תאים, הנקראים גם לולים. אלו תאים שניתן להיכנס לתוכם ולהניח בהם חפצים, והם היו בנויים בשלוש קומות, צמודים ודבוקים לחלקם החיצוני של ההיכל והדביר. הצורה הייתה זו: קיר החומה הלך ונעשה צר יותר בכל קומה, על הבליטה שנוצרה הניחו קורות ובנו קומה, שוב הניחו קורות ובנו קומה נוספת. מבפנים היו סגורים בקיר האבן. בתאים הללו הניחו את הכלים ואת הדברים שהכוהנים נזקקו להם, והיו פתחים מתא לתא לעבור פנימה, וכן דרכי עלייה מקומה לקומה.
הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רׇחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רׇחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רׇחְבָּהּ כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת׃
כאן מתבארת אותה שיטת בנייה. הקיר לא היה ישר מבחוץ, אלא הלך ונכנס פנימה בכל שלב, וכך נוצרה בליטה שעליה אפשר להניח את הקורות בלי לקדוח בקיר. נמצא שהתא הרחב ביותר היה דווקא העליון, שכן ככל שהקיר נכנס פנימה, נותר מקום רחב יותר לתא, ואילו מבחוץ נשאר קיר התאים ישר. לכן התחתונה חמש אמות רוחבה, התיכונה שש (שהקיר נכנס פנימה חצי מטר), והשלישית שבע. "כי מגרעות נתן לבית סביב", מלשון גירעון, כעין מדפים, "חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית", כדי שלא יצטרך לעשות חורים בקירות.
אבן שלמה מסע: מדוע לא ניתן היה לקדוח בקיר
וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כׇּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ׃
כאן מתבארת הסיבה. בבנייה רגילה קודחים בקיר. מי שהולך אל הכותל המערבי רואה מקומות שיש בהם חורים, שכן היו שם בתים, וכשרצו להניח קורה שעליה תיבנה קומה, קדחו חור בכותל והכניסו בו את הברזלים. אצלנו אי אפשר היה כך: מצד אחד "אבן שלמה נבנה", האבנים הובאו שלמות ואי אפשר לגרוע בהן; ומצד שני אף לגרוע אותן בתוך הבית אי אפשר, שהרי "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו". על כרחך שהדרך היחידה הייתה להכניס את החלק העליון של החומה מעט פנימה, ועל הבליטה הזאת להניח את הקומה השנייה והשלישית, כעין מדפים, בלי לסתת את האבנים כלל.
ויש בזה מחלוקת בין הפשט לדרש. על פי הפשט אכן סיתתו את האבנים במקום החציבה והביאו אותן שלמות. על פי הדרש "כל כלי ברזל לא נשמע" אין הכוונה דווקא בבית אלא אף במקום חציבתן. ואם כן שואלים חז"ל: כיצד חצבו את האבנים? על ידי תולעת שמיר. את תיאור המדרש השלם כיצד הגיעו והשיגו את תולעת השמיר נביא בהמשך.
פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה וּמִן הַתִּיכֹנָה אֶל הַשְּׁלִשִׁים׃
שימו לב שהמילה "תיכונה" מופיעה כאן פעמיים. אומר רש"י שהראשונה כוונתה התחתונה, והשנייה כוונתה האמצעית. שלוש קומות היו, ומן הקומה התחתונה היו נכנסים, ובלולים עולים אל האמצעית, ומן האמצעית אל השלישית. ומהם הלולים? תרגום יונתן מתרגם "מסיבתא", כלומר מדרגות סובבות, כדרך שיש במגדלים מדרגות המקיפות עמוד. וכן פירש רש"י שהם כמעלות מעלות הדומות למקיף סביב עמוד, והעלייה והירידה בהן נוחות יותר מן העלייה בסולם.
סיום השלד והתקרה
וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים׃
"ויכלהו" בשלב זה, אומרים המפרשים, היינו מה שקרוי בלשוננו השלד. בניין הבית היה מורכב משני חלקים: תחילה הבנייה עצמה, האבנים והעצים, מה שהשיפוצניקים קוראים לו היום "הבנייה האפורה", לפני הטיח והחיפויים; ואחריה חלק הנוי, שאותו יפרט הכתוב בהמשך, כיצד עשו את נויו של בית המקדש, עד שכל נכנס היה אחוז התפעלות מן היופי, מן הפאר ומן ההדר.
"ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים" - תקרה כפולה עשו שם: תקרה עליונה, ומתחתיה תקרה תחתונה עשויה לוחות ארזים לנוי. הרד"ק ומפרשים נוספים מביאים שכך היה מקובל אצלם, לעשות תקרה תחתונה שתקבל את הדלף, ויש אומרים שלא לשם הדלף אלא לנוי בלבד. ורש"י מפרש "גבים" כלבנים חלולות כחצי קנה עגול שעושים לכיסוי בתים, מה שאנו קוראים רעפים, ו"שדרות בארזים" כעין קומה או גלריה שעולים עליה כשרוצים לבדוק את בדק הבית. ובכל האופנים מדובר באותו רעיון של תקרה כפולה שמעליה תקרת האבנים.
וַיִּבֶן אֶת הַיָּצִיעַ עַל כׇּל הַבַּיִת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ וַיֶּאֱחֹז אֶת הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים׃
לאחר שגמר את התקרה בנה את היציע, וקומתה חמש אמות, כשני מטרים וחצי, ואחז את הבית בעצי ארזים.
דבר ה' אל שלמה באמצע הבנייה
וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָה אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר׃
הנבואה באה אליו על ידי אחיה השילוני, תוך כדי הבנייה. הוא רק סיים את תקרת היציע, ומיד השם מתחיל לדבר עמו, דווקא משום שעדיין הוא בעיצומו של המהלך.
הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כׇּל מִצְוֺתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא על ידי נביאו: דע לך שבית זה אינו דומה לשאר בניינים שבתבל, שבהם העיקר הוא נוי הבית והתכנון הארכיטקטוני, שהנכנס יתפעל. הבית הזה אינו בית טבעי, וקיומו תלוי אך ורק בשמירת המצוות וקיומן. "בחוקותיי" הן המצוות שהן בגדר חוק, כמצוות פרה אדומה ושעטנז ומצוות רבות שאין להן טעם נגלה, כתפילין וכיוצא בהן. "משפטיי" הם המשפטים שבין אדם לחברו, כפרשת משפטים העוסקת בדיני ממונות. "ושמרת את כל מצוותיי" אלו המצוות המעשיות.
"והקימותי את דברי איתך" - מעבר לקיומו של הבית עצמו, הרי הובטח לשלמה שימלוך אחרי דוד, והובטח שלא תוסר המלכות מהם לעולם, ובלבד שילך בדרכי דוד אביו וישמור את מצוות ה'. שוב מזכיר לו הקדוש ברוך הוא: הבית ומלכותך קשורים זה בזה. אם תקדש את הבית ותשמור עליו, מובטח שהבית יישאר לנצח וגם מלכותך תישאר לנצח, ואם לאו, חלילה, להיפך.
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
הבטחה שישרה שכינתו בבית המקדש ולא יסלק שכינתו מבין ישראל.
חיפוי הקירות והרצפה
וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ׃
כבר נאמר למעלה שכילהו, אלא ששם כילה את הקירות, וכאן הוא מכלה את התקרה.
וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים׃
"מביתה" היינו החלק הפנימי, וחיפה אותו בצלעות ארזים מקרקע הבית ועד קירות הסיפון, כלומר עד התקרה. כל הקיר כולו היה ספון בארזים. וכן ציפה את כל קרקע הבית בצלעות ברושים, לוחות של עצי ברוש, כעין פרקט. וזה היה בבית ראשון דווקא, שכן בבית שני אומרים חז"ל שהכוהנים היו מצטננים, לפי שרצפת הבית הייתה של שיש והם הלכו יחפים, שהרי אסור לכהן לנעול מנעלים או לשים אנפילאות בשעת עבודה.
הדביר ומעלתו
וַיִּבֶן אֶת עֶשְׂרִים אַמָּה מִיַּרְכְּתֵי הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן הַקַּרְקַע עַד הַקִּירוֹת וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃
עד כה דובר בהיכל, שבו היה הציפוי לכל הגובה. בקודש הקודשים היו שני שינויים. האחד, הציפוי לא היה לכל הגובה אלא רק עד שני שלישים, והשליש העליון לא צופה בעץ אלא באבנים יקרות ומיוחדות, שהיו מפוארות הרבה יותר, שכן קודש הקודשים מעלתו גבוהה יותר ופארו רב יותר. השני, את הקרקע לא חיפה שם בעצי ברושים כלל, אלא ציפה את האבן עצמה בזהב.
"ויבן לו מבית לדביר" - אומרים חז"ל שזו אמה טרקסין. בין הדביר לבין ההיכל הייתה אמה שחצצה והפרידה ביניהם, ובבית ראשון היו שם דלתות, שאת תיאורן נראה בהמשך, ואילו בבית שני לא היו שם דלתות אלא פרוכת.
וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי׃
הדביר, הוא קודש הקודשים, היה עשרים על עשרים, וההיכל ארוך ממנו פי שניים, ארבעים אמה על עשרים. "ההיכל לפניי" היינו לפני הדביר, לצד החיצון.
וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה׃
כאן מתאר הכתוב כיצד נראו ארבעים האמה של ההיכל. שם היה ציפוי ארז מלא עד למעלה, להבדיל מן הדביר שהיה מצופה עד שני שלישים בלבד. ובעץ הארז הזה נחקקה עבודת נוי: "מקלעת פקעים" היא קישוט בצורת קליעות, כעין חבלים וכעין צמות חקוקות בעץ, כדרך שרואים לפעמים בדקורציה של בתים ובהיכלות של ארונות קודש. "פקעים" הם כעין כפתורים, ו"פטורי ציצים" מלשון שושנים ופרחים, כלשון "להציץ ציץ ולפרוח פרח". הכול היה עשוי בצורה שיצרה יופי מיוחד מאוד לבית המקדש, ואבן לא נראתה כלל.
הכנה להטמנת הארון
וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה׃
הכתוב מדבר כאן על אותה מחיצה שהיא אמה טרקסין. ולמה נקראה כך? "טרק" מלשון סגירה, כלשון "טרוקו גלי", ו"סין" מלשון סיני. היא סוגרת ומבדילה על לוחות הברית שניתנו מסיני והנתונים בארון. ומכאן השם לאמה המפרידה בין ההיכל לדביר.
ועוד מביא הרד"ק בשם דרשת חז"ל: ידע שלמה שעתיד בית המקדש להיחרב, ולכן חפר כאן בתוך הדביר מקום עמוק כדי להטמין שם את הארון, ושם אבן לכסות. וכאשר נחרב הבית הטמינו את הארון באותן מחילות עמוקות שמתחת לבית המקדש. וזה שנאמר "הכין לתיתן שם את ארון ברית ה'", הכנה שניתן יהיה להטמינו בשעת הצורך, כשיבואו האויבים, כדי שלא תיגע בו יד זרים.
ציפוי הזהב
וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז׃
הדביר עצמו היה עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב. ומה שנאמר "ועשרים אמה קומתו", והרי הגובה שלושים אמה, פירושו שעד עשרים אמה עשה ארזים וציפה אותם זהב, ומשם ולמעלה כבר היה מצופה באבנים טובות ומרגליות.
"זהב סגור" היינו זהב משובח ביותר, ותרגם יונתן "דהב טב", זהב טוב. ולמה נקרא סגור? מפני שמי שיש לו זהב כזה סוגר אותו בכספת ואינו מוציאו. ועוד אמרו חז"ל: כשחנות פותחת ומוכרת זהב כזה, כל שאר החנויות יכולות לסגור את עסקיהן, שהרי הכול באים לקנות דווקא ממנה. ומכיוון שמדובר בדביר פנימה, שם הניחו את הזהב המשובח ביותר.
"ויצף מזבח ארז" - כידוע שני מזבחות היו: מזבח הזהב, הנקרא גם מזבח הקטורת וגם המזבח הפנימי, והמזבח החיצון שהיה של אבנים ועליו הקריבו את כל הקורבנות. על המזבח הפנימי לא הקריבו קורבנות כלל, אלא הזו עליו והקטירו עליו קטורת בקביעות. וכאן הכתוב מלמד שגוף המזבח היה עשוי ארז, ועל גבי הארז ציפהו זהב.
וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב׃
וְאֶת כׇּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כׇּל הַבָּיִת וְכׇל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב׃
עד כה עסק הכתוב בציפוי הקירות, וכעת הוא עובר לציפוי התקרה והדלתות, ובהמשך גם לציפוי הרצפה. "כל הבית" היינו החלקים הפנימיים, הדביר וההיכל, את כולם ציפה זהב. ומה שנאמר שוב על המזבח, והרי כבר נאמר "ויצף מזבח ארז", מבאר המלבי"ם: קודם דיבר על גוף המזבח הפנימי שהוא ארז, וכאן "וכל המזבח אשר לדביר ציפה זהב" מדבר על הציפוי החיצוני שלו. עץ היה, ועליו הדביקו ציפוי זהב.
לסיכום:
פרקנו פותח את תיאור בנייתו של בית ראשון: התאריך המדויק, שנת 480 ליציאת מצרים, שבו ראינו את חשבון "ונושנתם" ואת הקדמת הפורענות בשנתיים, ואת חשבונו הנפלא של האברבנאל על 480 שנה בין בית לבית. אחר כך מידות הבית, שהן כפולות מן המשכן באורך וברוחב ומשולשות בגובה כנגד שלושת העולמות שמעלינו, ונפחו שמונה עשר מיל כנגד המקדש של מעלה. ראינו את חלוני השקופים האטומים המעידים שאין הבית צריך לאורה, את מערכת היציעים והתאים והלולים ואת המגרעות שנעשו כדי שלא לפגוע באבן השלמה, שהרי כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו. באמצע המלאכה בא דבר ה' אל שלמה להזכיר שקיום הבית והמלכות תלוי בשמירת החוקים, המשפטים והמצוות בלבד, ולבסוף תיאור החיפוי והנוי: ארזים וברושים, מקלעת פקעים ופטורי ציצים, ואבנים טובות וזהב סגור בדביר. והכלל הגדול העולה מכל זה: אין כאן תכנון אנושי, אלא הכול מכוון מיד ה' כנגד העולמות העליונים וכנגד המקדש שלמעלה.