בפרק שלפנינו נפרשת לפנינו גדולתו של שלמה: ממשלתו על כל המלכות שסביבותיו, השלווה והשפע שהיו בימיו, וחכמתו העצומה שיצא שמה בכל העמים. מכאן ואילך עובר הפרק אל ראשית ההכנות לבניין בית המקדש: המשא ומתן עם חירם מלך צור, גיוס העובדים והכנת העצים והאבנים. נלך על סדר הפסוקים עם ביאורו של המלבי"ם, ונשלב בדרך את מדרשי חז"ל על שלמה ועל חכמתו.
וַיָּבֹאוּ מִכׇּל־הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חׇכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כׇּל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־חׇכְמָתוֹ׃
מי ששם לב רואה כאן כפילות תמוהה. היה די לומר "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה", או "ויבואו מאת כל מלכי הארץ". מהו "מכל העמים... מאת כל מלכי הארץ"? המלבי"ם מביא שני פירושים. הראשון בשם האברבנאל: מלכי הארץ הם ששמעו את שמע חכמתו, והם ששלחו שלוחים מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה. כלומר לא המלכים עצמם באו, אלא שלוחיהם. וכך יוצא הפסוק: ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה - ומי שלח אותם? מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו.
פירוש שני: מלכי הארץ עצמם באו לשמוע את חכמת שלמה, וכשחזרו לממלכותיהם היו מקהילים קהילות ומלמדים את מה ששלמה לימד אותם. לפי זה: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה" - למשל, מלך רחוק שחזר לארצו, ובארצו התקבצו אליו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה; ומהיכן שמעו? "מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" - מפי המלכים עצמם, שהם שמעו את חכמתו ישירות משלמה.
עוד מוסיף המלבי"ם רמז: אותם מלכים היו באים לשמוע את חכמת שלמה באותם עניינים שבהם לימד על ענייני העולם הזה. הרי שלמה הוא שאמר "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", והרבה לההביל את ענייני העולם הזה. בזמנם תפסו ההון והעושר ותאוות העולם הזה מקום מרכזי מאוד אצל המלכים, ושלמה היה בא ונותן להם מוסר על העניינים האלה - ובפרט לאחר ששלמה גורש ממלכותו.
על גדולת חכמתו של שלמה מצד אחד, ועל נפילתו מצד שני, מספר המדרש (באוצר המדרשים): "אל יתהלל חכם בחכמתו" - זה שלמה בן דוד. בשעה שישב על כיסא מלכותו נשתבח ונתגאה ואמר: אין כמוני בעולם. ועבר על מה שכתוב בתורה "לא ירבה לו נשים", ועבר על "לא ירבה לו סוסים", ועבר על "לא ירבה לו כסף וזהב". מה עשתה אות יו"ד? עמדה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: ריבונו של עולם, כלום כתבת בתורה דבר אחד לבטלה? אמר לה: לא, אין שום דבר לבטלה. אמרה לפניו: והלא שלמה ביטלני, ונשא לו אלף נשים, שנאמר "ויהי לו שבע מאות שרות ושלוש מאות פילגשים". אפילו אות אחת שביטל - האות הקטנה שבאותיות כבר יש לה זכות לתבוע.
אמר הקדוש ברוך הוא ליו"ד: עליי לריב את ריבך ולדון את דינך. מיד אמר לאשמדאי מלכא דשידאי, מלך השדים: לך אצל שלמה וטול חותמו מידו, ותידמה בדמותו ותשב על כיסאו. הלך אשמדאי ונטל את החותם ונדמה בדמותו וישב על כיסאו, וישראל היו סבורים שהוא שלמה. ושלמה היה משוטט בכל העיירות והכפרים ואומר: אני שלמה, אני קהלת בן דוד, הייתי מלך בירושלים, הייתי מלך על ישראל. וכך שלוש שנים. והיו בני אדם אומרים זה לזה: ראו כמה שוטה זה, המלך יושב על כיסאו וזה אומר "אני קהלת הייתי מלך". גם חכמתו ניטלה ממנו, ולא הייתה לו אותה חכמה אדירה שהייתה לו לפני כן. (על ההמשך, עם תולעת השמיר ואשמדאי, נעמוד בפרקים של בניין בית המקדש.)
מה עשה אשמדאי באותן שלוש שנים? עבר על כל נשיו של שלמה, עד שבא אצל אחת מהן והיא פורסת נידה. כיוון שראתה אותו אמרה לו: שלמה, למה שינית את טעמך ומנהגך שהיית נוהג בנו? מעולם לא תבע אותה בזמן נידתה, ופתאום היא רואה שמשהו כאן שונה. מיד שתק. אמרה לו: אין אתה שלמה - לא ייתכן ששלמה יעשה כדבר הזה.
ועוד: הלך אשמדאי אל אמו של שלמה ותבע ממנה. אמרה לו: בני, ממקום שיצאת ממנו שם תמצא הנאה? אם אתה עושה כן, אין אתה בני. מיד הלכה אצל בניהו בן יהוידע ואמרה לו: כך וכך תבע ממני שלמה. מיד נזדעזע וקרע את בגדיו ותלש בשערו ואמר: בוודאי אין זה שלמה אלא אשמדאי הוא, ואותו נער המשוטט ואומר "אני קהלת" - הוא שלמה בעצמו. כלומר אותו אדם שעד עתה צחקו עליו, הוא שלמה האמיתי.
מיד שלח וקרא לאותו נער ואמר לו: בני, אמור לי מי אתה? אמר לו: אני שלמה בן דוד. אמר לו: כיצד היה מעשיך? אמר לו: יום אחד הייתי יושב במקומי ובאה עליי כרוח סערה והשליכתני ממקומי, ומאותו יום ניטלה דעתי ולפיכך הייתי משוטט. אמר לו: כלום יש לך סימן? אמר לו: הן. בשעה שמלכתי נטל דוד אבי ידי אחת והניחה בידך - הרי בניהו בן יהוידע הוא שלקחו למשחו בנחל - וידי האחרת ביד נתן הנביא, ועמדה אמי ונשקה ראש אבי.
כיוון ששמע בניהו את דבריו, קרא לסנהדרין ואמר להם: לכו כתבו לכם שם המפורש וקבעו על לבבכם. באו ואמרו: וכי יראים אנו מאותו שם שחקוק על ליבו של אשמדאי? אמר להם: וכי שם אחד יכול על שבעים שמות? אנחנו באים שבעים - ותסמכו גם על חסדו יתברך. מה עשה בניהו? נטל את ידו והכה את אשמדאי מכה אחת, נטל את החותם וביקש להורגו. יצאה בת קול ואמרה: אל תיגע בו, כי ממני יצא הדבר, שעבר על מה שכתוב בתורה. מיד החזיר את החותם על ידו של שלמה, ונדמה שלמה בדמותו וחזר למלכותו. מיד אמר שלמה: איה מלכותי, איה גבורתי, שלא הועיל לי כלום - אלא שכל המשפיל עצמו בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מגביהו, שאין לך בעולם כמו ענווה ושפלות הרוח, שנאמר "זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה".
מסופר על שלמה באותה תקופה, שהגיע לביתו של אדם עשיר. אמר לו: בוא אליי, שב אצלי היום, אערוך לך שולחן ואתן לך ברבורים אבוסים. ערך לו והכין לו, וכשבאו לאכול התחיל אותו עשיר לומר: אה, אני זוכר אותך, אתה שלמה, איזה גדול היית, איזה שולחן היה לך, איזה אושר היה לך. ושלמה, מספר המדרש, במקום לאכול הלך לו התיאבון, התחיל לבכות ולא אכל מאומה. למחרת בא השכן וקרא לו לאכול אצלו. אמר לו שלמה: אתה מבקש לעשות לי כמו שעשה לי אתמול שכנך? אמר לו: לא, אני עני, יש לי רק מעט ירק ודברים קלים. בא אליו ואכל אצלו, ואותו עני התחיל לעודדו: השם עוד יחזיר אותך למלכותך, השם עוד ייתן לך, השם בחר בך. על זה אמר שלמה: "טוב ארוחת ירק ושלווה בה" - טובה הארוחה שאכלתי אצל אותו אדם שלא נתן לי מי יודע מה, אבל שלווה בה, משור אבוס שיש עמו זבחי ריב.
ועוד אומר המדרש: מעשה היה בימי שלמה מלך ישראל. יום אחד נכנס אשמדאי מלכא דשידי ואמר לו: אתה הוא שכתוב עליך "ויחכם מכל האדם"? אמר לו שלמה: כך הבטיחני הקדוש ברוך הוא. ושלמה הרי היה שח עם השדים ויודע שיחתם. אמר לו אשמדאי: אם תרצה, אראה לך דבר שלא ראית מימיך. אמר לו: כן. מיד הושיט ידו בארץ תבל והוציא ממנה איש בעל שני ראשים וארבע עיניים. אדם אחד עם ראש אחד בקושי מסתדר, וכאן שני ראשים וארבע עיניים.
מיד נזדעזע ונבהל שלמה ואמר: הכניסוהו לחדרי. שלח וקרא לבניהו בן יהוידע ואמר לו: מה תאמר, היש תחתינו בני אדם? אמר לו: חי נפשך אדוני המלך, אם ידעתי. אלא שמעתי מאחיתופל אלוף אביך שיש תחתינו בני אדם - ואחיתופל היה חכם בחכמה אדירה, שכל השואל אותו כשואל בדבר האלוקים. אמר לו: אם אני מראה לך אחד מהם, מה תאמר? אמר לו: וכיצד תוכל להראותו מעומקה של ארץ שהוא מהלך חמש מאות שנה? מיד שלח והביאוהו אצלו. כיוון שראהו נפל על פניו ואמר: ברוך משנה הבריות, ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.
אמר לו: בן מי אתה? אמר לו: מבני אדם אני, מתולדות קין. אמר לו: באיזה מקום מושבכם? אמר לו: בארץ תבל. אמר לו: יש לכם שמש וירח? אמר לו: הן, וגם אנו חורשים וקוצרים ובעלי צאן ובהמות. אמר לו: באיזה מקום מזרח השמש? אמר לו: השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח - שם הדברים עובדים הפוך. איך יש שמש למי שנמצא בעומק האדמה מהלך חמש מאות שנה, איני יודע; המדרש הזה פלאי בשבילי, אבל כך הוא אומר. אמר לו: תתפללו? אמר לו: הן. ומה תפילתכם? אמר לו: "מה רבו מעשיך השם כולם בחכמה עשית". אמר לו: התחפוץ שנחזירך למקומך? אמר לו: עשו לי טובה והחזירוני, השארתי שם משפחה. מיד קרא המלך לאשמדאי וציווהו להחזירו. אמר לו: איני יכול להחזירו לעולם, כיוון שיצא שוב לא יחזור. כיוון שראה כך, נשא אישה והוליד ממנה שבעה בנים, שישה בדמות האם ואחד בדמות האב - בעל שני ראשים. והיה חורש וקוצר ונעשה עשיר גדול מעשירי עולם; אתה חושב בראש אחד והוא חושב בשניים.
לאחר זמן מת האיש והניח ירושה לבניו, והגיע לשלמה משפט מופלא. השישה אמרו: אנו שבעה, נחלק את ממון אבינו לשבעה חלקים. ובעל שני הראשים אמר: אנחנו שמונה, ועליי ליטול שני חלקים - ספרו כמה ראשים יש כאן. באו כולם לפני שלמה ואמרו: אדוננו המלך, אנו שבעה, ואחינו בעל שני הראשים אומר שאנו שמונה ורוצה ליטול שני חלקים. כיוון ששמע שלמה כך, נעלם ממנו הדבר. קרא לסנהדרין ואמר: מה אתם אומרים? אמרו: אם אנו אומרים אחד הוא - הרי שניים הם; ואין לנו הכרעה. שתקו. אמר להם שלמה: לבוקר משפט.
בחצי הלילה נכנס להיכל ועמד בתפילה ואמר: ריבונו של עולם, כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי "שאל מה אתן לך", לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה, כדי לשפוט בצדק בני אדם. זה היה עיקר רצונו בחכמה - לא להמציא המצאות ולא לעשות רושם, אלא "מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". ולכן אני מבקש ממך שתיתן לי פתרון לשאלה הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נותן לך חכמה בבוקר.
ויהי בבוקר, קיבץ את כל הסנהדרין ואמר: הביאו לפניי את האיש בעל שני הראשים. אמר להם: ראו, אם יודע ראש זה מה אני עושה לזה - אחד הוא; ואם לאו - שניים הם. אמר שלמה: הביאו מים חמים ויין ישן ובגדי שש. הביאו והניחו על פניו וזרק בו מים חמים ויין ישן (איני יודע מה מוסיף היין הישן, לכאורה המים החמים לבדם היו מועילים). מיד צעק: אדוני המלך, אנחנו מתים, אנחנו מתים, אנחנו אחד ולא שניים, ולא נאמר לך עוד שאנחנו שניים. מה זה "אנחנו מתים"? על ראש אחד שפכו את המים - ומדוע צועק גם השני? סימן ששניהם אחד. כיוון שראו ישראל את משפט המלך, תמהו ורעדו ופחדו כולם ממנו, ולכן נאמר "ויחכם מכל האדם". המעשה הזה נרמז בקצרה בתוספות במסכת מנחות דף ל"ז עמוד א', בדיבור המתחיל "או קום גלי".
מן המעשה הזה למדו משל לכלל ישראל: מתי אנו יודעים שעם ישראל הוא חטיבה אחת? הרי ראשים רבים ואנשים רבים יש בו. אלא אם מכים ביהודי כאן ויהודי בקצה השני של העולם צועק - סימן שהם אחד. אבל אם מכים ביהודי כאן ולזה שבצד השני לא אכפת ("לא משפחה שלי, לא מכיר אותו") - זה סימן, חלילה, שנהפכנו לכמה גופים. וכשרואים יהודים מכל העולם נרתמים כשיש כאן מלחמה או מצב קשה - סימן שעדיין "בני איש אחד נחנו".
בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו, מאמר אם כל חי חלק ג' סימן ט', מובא מדרש שלא ראיתי במקום אחר. כתוב בהגדה שאותה טבעת שהשם המפורש חקוק עליה - נפתה שלמה ונתנה לאשמדאי, ואשמדאי השליכה לים הגדול. בגמרא כתוב שבלע אותה, ואפשר שבלעה והוציאה ואחר כך השליכה לים; או ש"בלעה" פירושו העלימה והסתירה, כלשון "לא יבואו לראות כבלע את הקודש". זימן הקדוש ברוך הוא דג ובלע את הטבעת. ושלוש שנים נטרד שלמה בעניותו, על שעבר על שלושה לאווים: לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף וזהב - ונכשל בכולם. ונטרפה דעתו באובדן הטבעת, כלומר ניטלה ממנו אותה חכמת שלמה ונעשה כאחד האדם, מה שהחסידים מכנים "מוחין דקטנות".
עד שריחם עליו הקדוש ברוך הוא. נזדמן שלמה לפני מלך בני עמון ונעשה אצלו מלצר - איזו נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ראתה אותו נעמה בת המלך וחשקה בו ורצתה להינשא לו, ולא רצתה אף אחד אחר. כשראה אביה שהבת עושה לו בזיונות נוראים, לקח את שניהם וזרקם למדבר, שימותו מיתת עצמם ו"ידי אל תהי בהם". מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימנם לשפת הים, ואותו דג עלה לגורלם - צדו דג ומצאו בו את הטבעת. ומידה של נעמה קיבל שלמה תנחומין, שנתנה לו את הטבעת בקריעת הדג, ותחי רוחו "ומנדעיה עלוהי יתוב" (לשון שנאמר על נבוכדנצר כשחזרה אליו דעתו). ואין ספק שלא החמיץ שלמה מצווה רבתי הבאה לידו, ומיד כשנשתפה גיירה. ועדיין היו שניהם עניים מרודים. וזכתה נעמה יותר מרות, שנקראה אם המלך סתם - נעמה היא אם המשיח לדעת רבותינו, ושמה יעיד על נועם השם אלוהינו, כשם שנקראה רות על שם שיצא ממנה דוד שריווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. היא אותה נעמה שעליה נאמר שלא השמיד הקדוש ברוך הוא את לוט בסדום, שאמר: יש לי עוד שתי פרדות להוציא ממנו - אחת רות המואביה והשנייה נעמה העמונית, שנשאה שלמה וילדה לו את רחבעם.
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ־צוֹר אֶת־עֲבָדָיו אֶל־שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כׇּל־הַיָּמִים׃
חירם שולח את עבדיו אל שלמה, כי שמע שנמשח למלך תחת דוד אביו, שחירם היה אוהבו כל הימים. כלומר הקשר בין חירם לשלמה אינו קשר חדש, אלא המשך לקשר הישן שהיה לו עם דוד. המלבי"ם עומד כאן על שינוי לשון: אצל דוד כתוב שחירם שלח "מלאכים" אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ, מומחים בכריתת עצים; וכאן כתוב "את עבדיו". "מלאכים" היינו משלחת רמת דרג, "עבדיו" אנשים פשוטים. ולמה לדוד שלח מלאכים ולשלמה עבדים? על זה ממשיך הפסוק: "כי אותו משחו למלך תחת אביהו כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים". כשאדם בא לקשור קשרים דיפלומטיים אינו שולח זוטר, אלא משום כבוד המדינה שולח את שר החוץ ואנשים חשובים. אצל דוד, שאז נטווה הקשר מחדש, שלח חירם מלאכים; אבל אצל שלמה זה רק המשך של אותם קשרים, ואין צריך לטוות קשרים חדשים, ולכן די היה בשליחת עבדים שידרשו בשלומו ויברכוהו. ובעצם הוא שולח לומר לו: הברית הישנה שהייתה ביני ובין דוד אביך - מבחינתי היא ממשיכה גם עמך.
אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת־יְהֹוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי׃
שלמה שולח את בקשתו ביד אותם עבדים שבאו אליו. אומר המלבי"ם שיש כאן שלוש כוונות. האחת: דוד אבי לא יכול היה לבנות את בית המקדש, שכן בניין הבית מצריך שלווה ושקט; אי אפשר לבנות בית מקדש כשאתה נמצא כל הזמן במלחמות ובהתמודדויות מול אויבים. השנייה: התורה ציוותה שאת בית המקדש יבנו רק לאחר שימנו מלך ויכריתו את זרע עמלק, ואז יבנה בית הבחירה - "והיה בהניח השם אלוהיך מכל אויביך מסביב". בית הבחירה בא בסוף, ואצל דוד עדיין לא הגיע השלב שהניח לו השם מכל אויביו.
בכתיב נכתב "רגלו" ובקרי "רגלי". אומר הרד"ק: "רגלו" חוזר על דוד אבי, שאף שהיו לו מלחמות, השם נתן את אויביו תחת רגלו - נלחם אבל יכול להם. ו"רגלי" - שאני כבר אין לי מלחמות כלל ואין לי מאבקים; לאחר שרגלו של אבי כילתה אותם, אני כבר איני צריך להילחם.
וכאן העניין השלישי והנפלא. על דוד נאמר שלא יוכל לבנות את בית המקדש "כי דמים רבים שפכת". ומה טוען שלמה לחירם? עיקר מטרתו של בניין בית המקדש הוא לשם השם. אם בונים בית מקדש שלא לשם השם - אין זה בית מקדש, אולי אפילו לא בית כנסת. בית המקדש חייב להיות נטו לשם השם. ושימו לב כמה פעמים חוזר הדבר בפסוקים: "לבנות בית לשם השם אלוהיו", "והנני אומר לבנות בית לשם השם אלוהי", "הוא יבנה הבית לשמי", וכן שם, כשדוד רצה לבנות, נזכר כמה וכמה פעמים העניין של "לשמי". בית המקדש חייב להיבנות לשמה במלוא עוצם הכוונה, ואם הייתה מתערבת בו כוונה אישית ופרטית נלווית - לא היה אפשר לבנותו.
על ידי בית המקדש מובטח לנו שהאויבים לא יוכלו לנו, ומובטח לנו שפע כלכלי - מקור השפע בעולם הוא דרך עם ישראל ודרך בית המקדש, ומקור התפילות הוא בית המקדש; הכל בא ממקום המקדש. ולכן אומר שלמה: אם דוד אבי היה בונה את הבית, כיוון שהיו לו מלחמות מכל עבר, ייתכן מאוד שבמשהו דק מן הדק עד אין נבדק הייתה מתגנבת לליבו כוונה נוספת - שיהיה לו שקט מן האויבים, שיפסקו המלחמות; ואפשר שהייתה מתגנבת גם כוונה שיבוא על ידי זה שפע כלכלי, שלא יהיה מצב של שנות רעב כפי שהיה בימיו.
וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע׃
וזו כוונת שלמה: כעת הניח לי השם מסביב, אין שטן ואין פגע רע. גם בלי בית המקדש אין לי שטנים ואין לי אויבים ואין מלכים שאני נלחם בהם, וגם המצב הכלכלי בתקופתי היה הטוב ביותר שידע עם ישראל בכל התקופות. ממילא אני יכול לבנות בית לשם השם בלבד, בלי שום כוונה נלווית. אבל בתקופת דוד, שיבנה אותו נטו לשם השם בלא שום כוונה נוספת אפילו דקה מן הדקה - היה זה דבר קשה מאוד; בהכרח, כותב המלבי"ם, היה עולה בליבו גם תועלת עצמו, למצוא מנוחה מאויביו. ו"שטן" היינו האומות הקרובות אלינו העומדות לו לשטן ולרעה (ולא מלאך המוות), "ופגע רע" היינו אויבים הבאים מרחוק לפגוע בו.
וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל־כִּסְאֶךָ הוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי׃
אומר לו שלמה: ראה, השם אמר בדיוק לדוד אבי שבנך, כשיהיה לו שקט מן האויבים, הוא יבנה הבית לשמי - הוא יוכל לבנות את הבית נטו לשם השם, שזה עיקר מטרתו וייעודו של הבית. והיות שהגיע הזמן, באה הבקשה.
וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ־לִי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם־עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרׇת־עֵצִים כַּצִּדֹנִים׃
לאחר כל ההקדמה הזאת, שהוא רוצה לבנות בית מיוחד ביותר שיהיה כולו נטו לשם השם, מגיעה בקשה קטנה: שייתן רשות לאומנים וחרשי העץ שבמלכותו לעבוד עמו בלבנון - לא בלבנון שלו, אלא באותו חלק הנמצא בגבול ארץ ישראל - שיעזרו לעבדיו לכרות ארזים, שכן אצל חירם היו המומחים הגדולים בכריתת ארזים. יוצא שלא ביקש ממנו עצים כלל, אלא רק מומחים שיעזרו למומחים שלו, ולא מן החלק שלו אלא מן החלק של שלמה. בקשה קטנה: תשלח את המומחים שלך.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת־דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל־הָעָם הָרָב הַזֶּה׃
מה החכמה הגדולה שראה כאן, עד שכל כך שמח? אומר המלבי"ם: חירם הבין מדברי שלמה שבליבו הוא רוצה יותר ממה שביטא בשפתיו - שלא רק ישלח לו אומנים, אלא יספק לו גם מן העצים שבלבנון שבצור, שהיו משובחים יותר מיער הלבנון שבחלק שבארץ ישראל. וזה "כשמוע חירם את דברי שלמה" - שעמד על עומק הדברים והבין בין השיטין. ובמה שמח? "אשר נתן לדוד בן חכם" - שזו חכמה גדולה: כשאדם רוצה לבקש דבר מחברו, אינו מבקש בתחילה דבר גדול אלא דבר קטן, ואז הוא רואה את הנכונות מן הצד השני, והצד השני נותן בעין יפה. אבל הבא לבקש מיד דבר גדול - שמא לא ייתן לו אף את הקטן.
וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־כׇּל־חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים׃
בלי ביאור המלבי"ם, מה פירוש "שמעתי את אשר שלחת אליי"? הרי פשוט שאם שלח - שמע. אלא הכוונה: קלטתי בין השיטין את מה שרצית לומר לי. בפירוש ביקשת רק אומנים שיכרתו אצלך, אבל אני מבין שרצונך העיקרי הוא לקבל מן העצים שאצלי, שהם העצים המעולים. ולכן "אני אעשה את כל חפצך" - אמלא את כל חפצך גם מה שלא ביטאת בשפתיך, גם דבר שהוא רק בבחינת חפץ הלב, שאתן לך עצי ארזים מן הלבנון שבצור.
עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן־הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת־חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי׃
כאן הוא קובע עמו את סדרי העבודה. החלק הראשון - חציבת העצים והורדתם אל הים - עבדיו יעשו. "ואני אשימם דוברות בים": כך היו מובילים עצים, ובאירופה היה מסחר העצים מפותח מאוד בדרך זו - לוקחים כמות גדולה של עצים, קושרים אותם זה לזה, מציפים אותם בנהר וגוררים בחבלים. עצים במשקל עשרות טונות, שאי אפשר להעמיסם על אוניות, מציפים וגוררים; זו הדרך הקלה ביותר, ואלו הן הרפסודות, הן ה"דוברות". "עד המקום אשר תשלח אליי" - למקום שבו תרצה שנפרוק. "ונפצתים שם" - לנפץ פירושו להפריד דבר מחובר, לחלק שלם לחלקים, כדרך שמנפצים את הצמר במסרק ומפרידים אותו לשערות; ומאותו שורש בא גם לשון "לפצץ".
"ואתה תישא" - מן המקום שאוריד את העצים, משם זו כבר מלאכתך, לא עבדיי. וזה לא פשוט: אם ירדו בנמל יפו, צריך משם להעלותם עד ירושלים בעגלות, ולא היה להם חוף סמוך לירושלים (וגם היום אין). "ואתה תעשה את חפצי לתת לחם ביתי" - העובדים זקוקים לאספקת מזון, וגם המלך עצמו; זו התמורה שאתה תיתן לי.
וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה־יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה׃
חירם באמת נתן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו, ושלמה עמד בהסכם ונתן לו ללחם ביתו. "מכולת" אומרים המפרשים כמו "מאכולת", מלשון אכילה, בהשמטת האל"ף - וממנו הביטוי "מכולת" שבידינו, מקום ממכר אוכל. הוא נתן לו חיטים לאכילת ביתו, וכן שמן - "שמן כתית", היינו נקי. "כה יתן שלמה לחירם שנה בשנה" - זו הייתה התחייבותו לאורך שנים.
וַיהֹוָה נָתַן חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם׃
"והשם נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר לו" - כפי שנראה בהמשך, גם בבניית בית המקדש עצמה, שבה נעסוק בפרקים הבאים, נראית חכמתו הגדולה של שלמה, התכנון הרב ותשומת השכל שהשקיע, הן בבניית ביתו והן בבניית בית המקדש. וכן בהמשך מלכת שבא באה ומתפעלת מחכמתו האדירה.
ושואלים המפרשים: הרי גם עם שאר אויביו היה לשלמה שלום; מה היה מיוחד בשלום שבינו ובין חירם? אלא השלום עם כל האויבים היה מתוך פחד: שלמה היה מלך אדיר, היה לו צבא גדול והרבה סוסים - במושגים של היום, הכי הרבה טנקים - וממילא כולם פחדו ממנו. אבל השלום עם חירם היה מחמת רוב חכמתו, שהתפעל מחכמתו הגדולה ומייחודיותו. זה שלום אחר, שלום אמיתי ואמיץ יותר, שהרי שלום הנובע מפחד - כשיסור הפחד יסור השלום; אבל שלום הנובע מהערכה הדדית הוא שלום אמיתי. ועל ידי זה "ויכרתו ברית שניהם": הברית שמזמן אבא הייתה ברית בין חירם ובין דוד, ועכשיו כורתים ברית נוספת מצד ידידותם שלהם.
אומר הזוהר הקדוש על "ויהי שלום בין חירם ובין שלמה": וכי מה בין זה לזה? מה הקשר בין שלמה לחירם - זה קודש קודשים וזה השם ירחם? אלא כך שנינו: "והשם נתן חכמה לשלמה", ובמה נמדדה החכמה? אמר רבי יוסי, בזה שעשה שלמה שהורידו לחירם מאותה דרגה שהיה בה. שהרי על חירם נאמר ביחזקאל כ"ח "מושב אלוהים ישבתי", ואומרת הברייתא שחירם מלך צור עשה עצמו אלוה: עשה לו עמודים בים ועליהם כעין משטחים אדירים של זכוכית, ובנה קומה על גבי קומה, וישב למעלה ואמר "מושב אלוהים ישבתי". ולאחר ששלמה בחכמתו הורידו מאותה עצה, כלומר ריפא לו את שיגעונו, הודה לו לשלמה, ולכן כתוב "ויהי שלום בין חירם ובין שלמה". וכיצד עשה זאת? אמר רבי יצחק בשם רבי יהודה: שהיה שולח לו שד אחד, והיה מורידו לשבעה מדורי גיהנום ומעלהו, ושולח לו פתקים בכל יום ויום - כי מי היה יכול לדבר עמו, כשהוא יושב לו בקומה שביעית שם למעלה ואינו זמין? אז שלח לו שד, והשד היה מביא לו את פתקיו של שלמה, יום יום, עד שחזר והודה לו לשלמה. זה שלום אמיתי: הוא ראה בו ידיד אמת וידיד קרוב, שריפא אותו משיגעונו וראייתו את עצמו כאלוה, והחזירו אל השפיות.
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכׇּל־יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ׃
בפרקים הקודמים דיברנו על המס שהיו מעלים לשלמה, שכלל את פרנסת בני שולחנו ובני ביתו - הוצאה גדולה ונכבדה מאוד. מעבר לזה, כדי לבנות את בית המקדש ואת בית שלמה נדרשו פועלים, ולצורך זה העלו מס מכל ישראל. "מס" כאן פירושו גיוס: יש מס שהוא תשלום, ויש מס שהוא חיוב לבוא ולשרת בעצמו. והיה המס שלושים אלף איש. שכן אף שאת מלאכת כריתת העצים בלבנון עשו אנשי חירם, עדיין העצים הקטנים שבגבול ישראל, וכן העלאת העצים מן המקום שנכרתו אל מקום הבנייה וכל הפעולות הנדרשות בהם - כל אלה מצריכים אנשים רבים. ולכן שלושים אלף איש, שעיקר עסקם היה בעצים הקטנים יותר, שהרי לשאת את העצים היו סבלים נוספים מלבדם, כפי שנראה מיד.
וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל־הַמַּס׃
שלמה עשה ביניהם חלוקה: שלושים אלף איש, ובכל חודש עשרת אלפים. בתשרי הראשונים, ועשרים אלף בבית; בחשוון השניים, ועשרים אלף בבית; בכסלו השלישיים, והראשונים חוזרים לביתם, וכן הלאה. יוצא שלכל קבוצה של עשרת אלפים היה חודש בלבנון וחודשיים בביתה. וכל זה כדי שלא יהיו מנותקים מבתיהם זמן רב מדי, שאדם המנותק מביתו, מאשתו ומילדיו - הדבר קשה לו באופן טבעי. ולכן השירות שהרחיקם מביתם לא היה יותר משלושים יום. והממונה על המס היה אדונירם; כנראה היה מוצלח מאוד, שהרי אנו רואים אותו תקופה ארוכה מאוד ממונה על המס - אדם נאמן מאוד שלא היו עמו בעיות.
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר׃
מלבד אותם שלושים אלף, היו לו עוד שבעים אלף נושאי סבל ושמונים אלף חוצבים בהר - בסך הכל מאה וחמישים אלף. ומי היו? אומר רש"י בשם חז"ל: וכולם גרים גרורים היו, שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושולחנו. וכך כתוב בדברי הימים: "ויספור שלמה את כל הגרים... וימצאם מאה וחמישים אלף, ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר".
ורואים מכאן את מעלת שלמה: אף שהיו צריכים לעשות מלאכות קשות מאוד, השתדל שלא להטיל אותן על אחיו בני ישראל אלא על אותם גרים. אמנם בכבוד הגר צריך להיזהר מאוד, אבל צריך לזכור שבימי שלמה לא קיבלו גרים, שכן כל מי שבא להתגייר בימיו בא בשביל "סל הקליטה" - לא מפני שהאמין באמת בעבודת השם, אלא מפני שהיה כאן שפע כלכלי אדיר. ולכן הגמרא מכנה אותם "גרים גרורים": לא אנחנו גיירנו אותם, אלא הם נדבקו אלינו ונגררו אחרינו. וכדי לומר להם שמי שרוצה באמת להתקרב אלינו צריך הקרבה - מה הייתה ההקרבה? שיהיה מוכן לבוא ולעבוד בבניין בית המקדש. ולכן שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, שהן מלאכות פיזיות קשות מאוד.
לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל־הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה׃
מלבדם היו שרי הניצבים הממונים עליהם, שלושת אלפים ושלוש מאות - מה שקוראים היום מנהלי עבודה; כדי שהעבודה תתנהל כראוי צריך שרי ניצבים. "ניצב" כמו "האישה הניצבת עמכה", אדם העומד. ומבחין המלבי"ם: "עומד" הוא מי שקם ונעמד, ו"ניצב" הוא מי שהתחזק על עומדו, מה שקוראים להתייצב, לעמוד בצורה יציבה. וזה היה תפקידם: להכות בקודקודם של שאר האנשים כדי שלא יתרפו ממלאכתם.
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית׃
מה בין "גדולות" ל"יקרות"? "יקר" ביסודו פירושו כבד, כלשון "יקר ליבא דפרעה" - כבד לב פרעה. והמושג מאפיין כמה עניינים: כבד במשקל, וכבד מלשון כבוד (וכבוד וכבד אותו שורש הם, וכן יקר של משקל ויקר של כבוד). "אבנים יקרות" היינו אבנים מכובדות ביותר, כלומר נדירות. אז כאן היו שתי המעלות: גדולות, וגם יקרות באיכותן. כמו אדם ההולך לקנות שיש, ואומרים לו: זה מטר ב-500 שקל וזה מטר ב-2,000 שקל, מה ההבדל? השיש היקר נדיר, יש בו ייחודיות, ברק מסוים, מעלה מסוימת. אפשר לקבל שיש חברון בעשירית המחיר, ואפשר לקבל שיש יוקרתי ביותר ולשלם פי כמה וכמה. ושלמה לקח גם את הגדולות וגם את היקרות והמיוחדות ביותר.
"אבני גזית" - מלשון לגזוז; אבנים מסותתות נקראות אבני גזית, אבנים שסיתתו וגזזו אותן. ושואל רש"י: והרי נאמר "ומקבות והגרזן לא נשמע בבית בהיבנותו"? אלא באמת בבית לא נשמע, אבל מחוץ לבית סיתתו את האבנים והכניסו אותן. ועל דרך הדרש דורשים חז"ל שתולעת השמיר היא שהייתה חותכת את האבנים בצורה מדויקת, ולא היה צריך לסתתן כלל. אבל על פי הפשט סיתתו את האבנים בשטח, וכשהביאון כבר הביאון שלמות ומוכנות לבנייה.
וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת׃
שימו לב: פעם כתוב "חירם" ופעם "חירום". זה אותו אדם, אלא שכאשר אדם נקרא בשני שמות - פעם קראו לו כך ופעם כך - התנ"ך כותב את שני השמות, מפני שזה היה באמת שמו, ויש שקראוהו בשם זה ויש שקראוהו בשם זה. ומי הם "הגבלים"? רש"י מביא במפרשים פירוש אחד, שגבל היא אומה, כמו שאומרים "גבל ועמון". ויש פסוק אחר: "זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך" - "מחזיקי בדקך" היינו שיפוצניקים, המחזיקים את בדק הבית. אתה למד מכאן שאנשי גבל היו מומחים בעבודה זו ובבנייה, ולכן הביאו את הגבלים, אנשי אותה אומה, שיבנו.
הפרק פותח בשיא גדולתו של שלמה - חכמה שכל העמים והמלכים באים לשמעה, שלום ושפע מדן ועד באר שבע - ומיד מזכירים לנו חז"ל את הצד השני של המטבע: "אל יתהלל חכם בחכמתו", שהאות יו"ד שביטל הפילה אותו מכיסאו שלוש שנים, עד שהודה "אין לך בעולם כמו ענווה ושפלות הרוח". על רקע זה באה בקשתו מחירם, ובה יסוד גדול: בית המקדש חייב להיבנות נטו לשם השם, בלי שום כוונה נלווית אפילו דקה מן הדקה, ולכן דווקא שלמה, שאין לו שטן ואין פגע רע, הוא הראוי לבנותו. חכמתו נגלית גם בדרך הבקשה - לבקש מעט ולקבל הרבה - ובשלום שכרת עם חירם, שלום של הערכה ולא של פחד. ומכאן ואילך נערכות ההכנות: מס מישראל בסבב שמותיר את האנשים סמוכים לביתם, מאה וחמישים אלף גרים במלאכות הקשות, אבנים גדולות ויקרות ואבני גזית - הכל כדי שנוכל להיכנס בפרקים הבאים אל בניין הבית עצמו.
מיד לאחר הביטול והחזרה למלכות, כשקיבל שלמה את הטבעת מידה של נעמה, לא החמיץ את המצווה הרבתי שבאה לידו וגייר אותה - אותה נעמה שהיא אם המשיח לדעת רבותינו, ושמה מעיד על נועם השם אלוהינו. ומאותו שילוב של חכמה, ענווה וכוונה טהורה לשם השם, נבנה בית המקדש.