פתיחה: פרק של שלווה, שפע וחכמה
פרק ה' בספר מלכים א' הוא פרק של תיאור: תיאור גדולתו של שלמה, גודל מלכותו, גודל שולחנו, וגודל חכמתו. הפרק פותח בממשלה מקצה העולם ועד קצהו, ממשיך בשולחן המלך ובאורוות הסוסים, ומגיע לשיאו בחכמת שלמה שהיא חכמה אלוקית, על־טבעית. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, ונצרף אליהם את דברי חז"ל והמדרשים.
שולחן המלך כפי גודל המלכות
וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל־הַמַּמְלָכוֹת מִן־הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת־שְׁלֹמֹה כָּל־יְמֵי חַיָּיו
הפסוק הזה הוא הקדמה. הכתוב רוצה שנבין: שלמה היה חייב להגדיל את שולחנו לפי גודל מלכותו ויקר תפארת גדולתו. שולחן המלך גדל כפי גודל מלכותו. מי שמולך על איזה אי קטן, מספיק לו שולחן סלוני. אבל מי שמושל בכל הממלכות זקוק לשולחן שיכיל את כל האנשים הבאים לחסות בצילו. לכן, לפני שנשמע על הכמויות העצומות של המזון, הכתוב מקדים ומספר לנו על היקף המלכות, כדי שלא נתפלא כיצד ייתכן שהיו צריכים לכל כך הרבה אוכל.
ועוד: כל העמים הללו "מגישים מנחה", כלומר מעלים מיסים ומנחות לשלמה, כחלק מהסכם אי־הלוחמה שהיה לו עמהם. כך שמעבר למיסים שהעלו לו הנציבים מן הארץ, גם כל האומות הללו העלו לו מיסים.
וַיְהִי לֶחֶם־שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח
שלושים כור סולת הם שבעה טון וחצי, וששים כור קמח הם חמישה עשר טון. חמישה עשר טון קמח ועוד שבעה טון וחצי סולת, ליום אחד. וזה עוד לא הכל, זהו רק הלחם.
עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים
תפריט מכובד ביותר. "בְּרִאִים" הכוונה פטומים. "בָּקָר רְעִי" הם כאלה שרועים באחו ואינם עושים מלאכה, שכן בקר שעושה מלאכה מפתח שרירים ואינו טעים לאכילה, ולכן לוקחים דווקא את הרועים באחו. ומעבר לכך: איל, צבי ויחמור. ומה הם "ברבורים אבוסים"? יש מרבותינו שאומרים שהכוונה לתרנגולים פטומים, וכך מביא רש"י. וחז"ל אומרים שזה עוף הבא מברבריה. ברבריה היא שם של מקום, ומשם הביטוי שאדם שאינו מתנהג בדרך ארץ נקרא "ברברי", כי שם היו הברברים, אנשים שאינם מנומסים במיוחד, אבל העופות שלהם היו שמנים. וזהו מה שאנחנו שרים בשבת: "ברבורים אבוסים ושלוו ודגים", על שם מה שהיו אוכלים בשולחנו של שלמה.
מתפסח ועד עזה: ממשלה מסוף העולם ועד סופו
כִּי־הוּא רֹדֶה בְּכָל־עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד־עַזָּה בְּכָל־מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל־עֲבָרָיו מִסָּבִיב
למה היו צריכים כל כך הרבה? מפני שהוא היה רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, וממילא באו אנשים רבים להיסמך על שולחנו. יש דעה בחז"ל שששים אלף איש היו האוכלים בקביעות על שולחנו, כלומר הניזונים מארמון המלוכה. אין מדובר בשולחן אחד ממש, אלא בכל הנספחים לבית המלך. כשמבינים זאת, מבינים שהכמויות האדירות הללו היו נצרכות באמת.
ומה הם "תפסח ועד עזה"? אומרים חז"ל ששלמה היה מושל בכל העולם כולו. יש מהם שאומרים: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, והוא משל מסוף העולם ועד סופו. ויש דעה אחרת: תפסח ועזה סמוכות היו, וכשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך על כל העולם. לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות: האם הן בשני קצות העולם או סמוכות זו לזו?
אבל למי שיודע שהעולם עגול אין כאן שום קושיה. באמת הן סמוכות זו לזו, ומצד אחד אתה יכול לומר שהן אחת ליד השנייה, ומצד שני שזו בסוף העולם וזו בסוף העולם, שכן אם אתה עושה עיקוף שלם, אתה יוצא מעיר אחת ומקיף את כל כדור הארץ ומגיע לעיר שלידה. לא נחלקו במציאות שתפסח ועזה סמוכות, אלא בדרך הלימוד: האם כמו שמשל על שתי עיירות סמוכות כך משל על כל העולם, או שסמיכותן באה לרמז שמן העיר הזאת תקיף את כל כדור הארץ ותגיע לעיר שלידה, וכך משל על כל העולם. בין כך ובין כך: ממשלה מוחלטת על כל הערים שבכל העולם.
"רודה" - כוח שאין צריך להפעילו
נשים לב ללשון: כאן כתוב "רֹדֶה", ובתחילה כתוב "מוֹשֵׁל". "רודה" פירושו ביד חזקה, מלשון לרדות, ממשלה בכוח. ומבארים לנו שהרדייה הזאת לא נבעה מכך שיצא בפועל וכבש, אלא מכך שהיה לשלמה כוח רב ואדיר, כולם פחדו ממנו וכולם נכנעו מלפניו. ועל ידי זה עצמו "שלום היה לו מכל עבריו מסביב": יד שאינך יכול לשבור אותה, אתה לוחץ אותה ומלטף אותה. לכן הכתוב מקדים ומודיע שכולם היו בשלום עמו, כדי שנבין אחר כך את מניין הסוסים, שהוא זה שהסביר לגויים מדוע לא כדאי להתעסק איתו.
וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה
כולם ישבו לבטח, מפני שלא היו צריכים לצאת למלחמות, ורגל אויב מבחוץ לא נכנסה פנימה. בזמן מלחמה אדם מפחד לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא רק מחשש שייפול עליו משהו, אלא מפני שזהו מקום פרוץ, והוא הולך ונסגר בתוך דלתיים ובריח. כאן היה כזה שפע וכזה שלום, ללא חשש וללא מורא מאף אדם, שיכול היה אדם לגור תחת הגפן והתאנה בלי שום מורא וחשש.
ארבעים אלף אורוות סוסים
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים
כאן לפנינו סתירה, שכן בדברי הימים כתוב ארבעת אלפים. חז"ל עומדים על הסתירה ומיישבים: או שהיו ארבעים אלף אורוות ובכל אחת ארבעת אלפים אצטבלאות, או שהיו ארבעת אלפים אורוות ובכל אחת ארבעים אלף אצטבלאות. אצטבלאות הן מקומות לכניסת סוס, תא לסוס. לפי חשבון זה יוצא שהיו לשלמה בסך הכל מאה שישים מיליון סוסים, שכן בין ארבעת אלפים כפול ארבעים אלף ובין ארבעים אלף כפול ארבעת אלפים, התוצאה זהה.
המלבי"ם מבאר בדרך אחרת: היו לו ארבעים אלף ועוד ארבעת אלפים, שני חשבונות שונים. ארבעים אלף אורוות שבהן גידלו סוסים למלחמה, ולעומת זאת ארבעת אלפים לצורך תשמישו הפרטי. ולכן, מדגיש המלבי"ם, במקום שמוזכרים ארבעת אלפים כתוב "ויניחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים", שם הכתוב מזכיר את עושרו של המלך, כמה היה לו לשימושו הפרטי, וארבעת אלפים סוסים לשימוש פרטי הם המון. וכאן הכתוב מזכיר לנו כיצד הצליח להחזיק את הממלכה ולשלוט בכל האומות, שכן ידעו שיש לו כל כך הרבה סוסים, ומסוכן להסתבך איתו. אם נרצה להמשיל זאת בימינו, זה כמו שאומרים כמה טנקים יש לו: משמע שהוא יכול להכניס למערכה עוד ועוד, והמערכה לא תסתיים והוא ינצח בכל מצב. לכן "הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה": מכיוון שהיה לו כוח כה אדיר, מעולם לא נצרך להפעילו, שהידיעה בכוחו הטילה אימה על כולם. וזו הייתה חכמתו של שלמה בזה שהרבה.
אלא שהחכמה הזאת הייתה לו לרועץ. שהרי כמה פרשים היו לו לצורך הסוסים? רק שנים עשר אלף. ואם יש לך שנים עשר אלף פרשים, למה אתה מחזיק ארבעים אלף אורוות סוסים? חז"ל שואלים: "לא ירבה לו סוסים", מה גדרו של "ירבה"? עשרה זה הרבה? מאה? מיליון? ואומרים חז"ל: "לא ירבה לו סוסים" - שלא יהיו סוסים בטלים. סוס בטל הוא סוס שאין לו פרש, שאינך צריך אותו. אם אדם מחזיק עוד מאה או מאתיים סוסי מילואים למקרה שסוס ימות במלחמה, ניחא. אבל להחזיק מעל ומעבר סוסים בטלים שאין לך פרשים לתת עליהם, על זה נתבע שלמה במצוות "לא ירבה לו סוסים", כפי שנראה בהמשך.
הניצבים ומלאכת הכלכלה
וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל־הַקָּרֵב אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ־שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר
הניצבים כלכלו לא רק את שלמה עצמו, אלא גם את "כל הקרב אל שולחן המלך". שהרי היו הרבה מאוד אנשים שהיו עובדי שלמה, ומלכים רבים שנספחו תחתיו, כי שלמה משל בכיפה. ממילא שולחנו היה גדול ורב, והניצבים דאגו להשיג את כל הנדרש והנצרך, בין הנצרך לשלמה עצמו ובין הנצרך לסוסים. סוסים כה רבים צריך להאכיל: זה אינו טנק, שאם אינו עובד אינו צורך והתחזוקה שלו נמוכה. סוס, בין עבד ובין לא עבד, אוכל יום יום. לכן היו צריכים בכל חודש וחודש "לא יעדרו דבר", שלא להחסיר מאומה.
וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ
השעורים והתבן שנצרכו לסוסים ולרכש. ומהו הרכש? יש אומרים שהוא מין בהמה, ויש אומרים שהם פרדים בני הסוסיות, כלשון הכתוב "רוכבי הרכש האחשתרנים". וכל אחד עשה כפי משפטו.
חכמה, תבונה ורוחב לב
וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם
מה ההבדל בין חכמה לתבונה? אומר המלבי"ם: חכמה היא חכמת ההנהגה, ובכללה כל המידות הטובות. אם אני רוצה לומר שיש באדם מידת ענווה, מידת צניעות, מידת נדיבות לב וכדומה, כל אלו כלולים תחת "חכמה", חכמת המידות. לעומת זאת תבונה נופלת על החכמה שיש בה אמת ושקר. לדוגמה, אם אדם יודע ששתיים ועוד שתיים הן ארבע ולא חמש, איני אומר שיש לו מידות טובות, אלא שהוא יודע מהי האמת. ואם מישהו יאמר שזה חמש, לא אומר שזו מידה רעה אלא שזה שקר. הרי שבנוגע לידיעות שייך המושג תבונה, ובנוגע להנהגה, איך להנהיג את המדינה בצורה נכונה ובאיזו מידה נכונה, שייך המושג חכמה. ובשלמה היו שניהם.
ומהו רוחב הלב? גם אם יש בי תבונה, אם אין בי די רוחב לב לא אוכל להכיל את כל אותה תבונה. אם נרצה דוגמה מעולם המחשבים: יש לו "דיסק" בעל נפח גדול שיכול להכניס בו את כל הידיעות. הרי הידיעות והפרטים כה רבים, שאם לא יהיה לך לב רחב דיו לא תוכל להכיל את כולם, לדעת את כל הפרטים ולזכור אותם לפרטי פרטיהם. לכך צריך רוחב לב גדול. לשלמה היה רוחב לב עצום לדעת את כל פרטי החכמות והתכונות למיניהן, שהם דברים שאין להם סוף. ועל זה בא הכתוב ואומר: שלמה כלכל את העם והנהיג אותם ברוב חכמתו ותבונתו ורוחב לבו, שהיו כחול אשר על שפת הים לרוב גודלם ועוצמתם.
"כחול אשר על שפת הים" - החכמה כגדר
ועוד הסבר אומרים חז"ל: מדוע דווקא "חול אשר על שפת הים", ולא חול סתם? אלא מה החול גדר לים, כך הייתה החכמה גדר לשלמה. מה גדר בעד שלמה שלא יפרוץ את הגדרות? החכמה הגדולה שלו. שהרי לשלמה היה שלטון מוחלט, ואדם שיש לו שלטון מוחלט מגיע בקלות רבה מאוד לפריצת כל הגדרות: הוא מושל בכל וכולם תחת ידו. צא ולמד מה יצא מנבוכדנצר שמשל בכיפה, ומעוד מלכים רשעים ועריצים ששלטונם העביר אותם על דעתם ועל דעת קונם והביא אותם לדברים הנוראים והאיומים ביותר. ומה עצר את שלמה? החכמה הגדולה שהשם נתן לו, כשם שהחול עוצר את הים מלפרוץ.
ואמנם אצל שלמה ראינו שאותה חכמה עצמה הביאה עליו טעות, ואי אפשר לומר שלא עזרה לו. הכישלון של שלמה, שאותו נלמד בהמשך, היה באופן יחסי טעות בהבנת מצוות התורה, טעות שנבעה מתוך חכמתו, אך על כל פנים הוא לא הגיע לעבירות חמורות.
חכמת בני קדם וחכמת מצרים
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל־בְּנֵי־קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם
במדרש רבה על קהלת שואלים: מה הייתה חכמתם של בני קדם? שהיו יודעים במזלות, וקוסמים בעופות, ובקיאים ב"טַיִר", כלומר בקיאים בלשון העופות (טייר בערבית, כמו "טייארה"), יודעים את שפת העופות.
ומה הייתה חכמתם של מצרים? אומר המדרש: אתה מוצא שבשעה שביקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה ואמר לו: שלח לי אומנים בשכרן, שאני רוצה לבנות את בית המקדש, ואני אשלם שכרם. מה עשה פרעה? כינס את כל האסטרולוגים שלו, וצפו וראו בני אדם שעתידים למות באותה שנה, ואותם שלח לו. אסף את כל המומחים ואמר להם: תגידו לי מי עומד למות השנה. עשה מהם פלוגה שלמה ושלח לשלמה: הנה, קח אומנים. כיוון שבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקודש שהם עתידים למות באותה שנה, ונתן להם תכריכין ושלחם חזרה. אמר לו: אם לא היו לך תכריכין לצורך מתיך אלו, הרי הם ותכריכיהם, קום וקבור אותם. כלומר: מה אתה מנסה לצחוק עלי? שולח אלי אנשים, וכי בית קברות עשית מארץ ישראל? אין לך תכריכים? הנה קח, תקבור אותם אתה, שגם אני אתעסק בקבורתם?
"ויחכם מכל האדם"
וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי־שְׁמוֹ בְכָל־הַגּוֹיִם סָבִיב
"מכל האדם" - אומרים חז"ל: אדם הראשון. ומה הייתה חכמתו של אדם הראשון? כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם, נמלך במלאכי השרת ואמר להם "נעשה אדם". אמרו לפניו: ריבונו של עולם, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אמר להם: האדם שאני רוצה לבראו, חכמתו מרובה משלכם. והיכן רואים זאת? שאחרי שנברא אדם הראשון, כינס הקדוש ברוך הוא כל בהמה חיה ועוף והעמידן לפני המלאכים ואמר להם: קראו להם שמות. עמדו ולא ידעו. הלך אצל אדם ואמר לו: מה שמותן של אלו? אמר: ריבון העולמים, לזה נאה לקרוא שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה גמל, ולזה נשר, וכן כולם, כל אחד ואחד על פי שמו.
ראו כמה חכמה יש בשמות. ארי מטיל יראה, ואריה הוא אותיות יראה. הסוס הוא בעל החיים היחיד שכולו שש ושמח, ראו את ההליכה והריצה שלו, כולן מביעות שמחה, ואף הקול שהוא משמיע נקרא צהלה: כולו צוהל, שש ושמח. גמל, מפני שמסוגל להיגמל ימים ושבועות ארוכים משתייה, משקים אותו פעם אחת ודי לו לזמן רב. נמלה נקראת כך מפני שהיא מוֹלָה, חותכת את הנבט הקטן שמתחיל לצאת מן החיטה, וכך, אומרת הגמרא, החיטה אינה מתפתחת והיא יכולה לשמור את גרעיניה במחסנים האדירים שהיא עושה מתחת לאדמה. וכן חמור נקרא כך מפני שכולו חומר, והחתול מפני שהוא מתחתל ומכסה את צואתו, מלשון חיתול. ועוד דוגמאות רבות, שצריך חכמה גדולה לדעת מהם שמות בעלי החיים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הנה אדם הראשון יודע, ואתם המלאכים אינכם יודעים.
אמר לו: ואתה, מה שמך? אמר לפניו: אדם, מפני שנבראתי מן האדמה. אמר לו: ואני, מה שמי? מה תקרא לי? אמר לפניו: אדנות, מפני שאתה אדון על כל בריותיך. וזהו שנאמר "אני ה' הוא שמי": הוא שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי ובין מלאכי השרת. כלומר, ידע אדם הראשון לכוון לשם שהשם כביכול קרא לו בעצמו.
"מאיתן האזרחי" - זהו אברהם, שנאמר "משכיל לאיתן האזרחי", שהיה איתן כנגד כל האומות וכל האידיאות והתפיסות שהיו מקובלות בזמנו, ונלחם כנגד כולם. "הימן" - זהו משה, שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", וכשם שאומרים על אדם נאמן שהוא מהימן. "וכלכול" - זהו יוסף, דכתיב "ויכלכל יוסף". אמרו מצרים: כלום עבד זה מלך עלינו אלא בחכמתו? נטלו שבעים פתקים והיו משליכים לפניו, והיה קורא כל אחד ואחד בלשונו. ועוד, שהיה מדבר בלשון הקודש והם לא היו יודעים ומכירים בו ולא יכולים לשמוע בו, שנאמר "עדות ביהוסף שמו". "ודרדע" - זהו דור המדבר, דור דעה, ושלמה היה חכם יותר מכולם. "בני מחול" - אותו דור שמחל להם השם על חטא העגל. "ויהי שמו בכל הגויים סביב" - שעל ידי חכמתו נתפרסם שמו בכל הגויים סביב.
ונזכיר עוד מה שמוסיף רש"י: איתן והימן וכלכול ודרדע היו אחים, בני זרח בן יהודה, שכתוב "ובני זרח זמרי ואיתן". והיו אנשים חכמים מאוד, מן המוכרים בזמנם, ועליהם אומר הכתוב ששלמה היה חכם יותר מהם. ו"בני מחול" - שהיו יודעים לייסד מזמורים, כמו שאומרים "במחולות", שיר שהלויים היו אומרים על הדוכן.
חכמה בדרך נס: מן המוקדם אל המאוחר
המלבי"ם מסביר, על פי האברבנאל, שחכמתו של שלמה הייתה שונה מחכמת כל האדם: חכמתו הייתה בדרך נס, והוא השיג הכל מן הקודם אל המאוחר בידיעה פתאומית ולא בידיעה הדרגית, לא בהשגת החושים בעמל וביגיעה וברוב זמן ובריבוי הקדמות.
אסביר את העיקרון. כשאדם רוצה להחכים בדבר שהיה אתמול, או לפני חודש, או לפני אלף שנה, דרכו להחכים היא מן המאוחר אל המוקדם. זה בעצם מה שעושים המדענים היום: הוא רוצה לדעת מה היה פעם, אומר בוא נראה מה יש היום, ועל סמך זה אני מכריע מה היה. בוא נמדוד את אורך הנטיף במערת הנטיפים, ולפי אורכו נקבע שהיא בת כך וכך מיליוני שנים. והיכן השיבוש? שהיום הוא גדל מילימטר בשנה, אבל אז, כשהיה שם נחל מלמעלה, הוא גדל מטר בשנה. חכמה כזאת, שמסיקה מסקנות מן המאוחר אל המוקדם, נתונה לשיבוש. חכמתו של שלמה לא הייתה נתונה לשיבוש, מפני שהיה מסיק מן המוקדם אל המאוחר: היה יודע מראש איך הדבר נעשה, ומזה הבין את כל מה שהיה הלאה, ולא להפך. וזו חכמה שאדם באופן טבעי אינו יכול להגיע אליה, אלא חכמה אלוקית, על־טבעית, שלא הייתה לשום אדם לפניו.
"וידבר שלושת אלפים משל" - פשט ודרש
וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף
את הפסוק הזה אני מביא בדרך כלל כדוגמה לכך שאנשים רבים שוכחים את הפשט וזוכרים את הדרש. תשאל אדם מהו "עם לבן גרתי", מיד יאמר לך "תרי"ג מצוות שמרתי". אבל רש"י אומר שזה מדרשו, ומהו פשוטו? "גרתי ולא נעשיתי שר וחשוב". ובכל זאת כולם זוכרים את התרי"ג מצוות. וכך גם כאן.
המדרש כאן מפורסם: שהיה אומר בכל פסוק שלושת אלפים משלים, ועל כל משל היה אומר אלף וחמישה טעמים. אבל מהו הפשט? אומר רש"י: "שלושת אלפים משל" - שלושה לימודי משלות. שכן "אלף" הוא מלשון לימוד: "אאלפך חכמה", "אאלפך בינה", "מאלף" מלשון ללמד. וכן על יעקב שהיה "איש תם יושב אוהלים" מתרגם התרגום "תבע אולפן", ואולפן הוא מקום שעוסקים בו בתורה, מלשון ללמוד, מלשון לאלף. אם כן "וידבר שלושת אלפים משל" הכוונה שלושה לימודי משלות. ומהם? שלוש פעמים כתוב בספר משלי "משלי שלמה", והרי לך שלושה לימודי משלות. "ויהי שירו חמישה" - השלושה הללו שבמשלי ועוד שניים, שיר השירים וקהלת, ובסך הכל חמישה. "ואלף" - שבכל אחד ואחד מהם יש כדי לאלף וללמד חכמה ובינה. אין הכוונה אלף ועוד חמש, אלא חמישה שיש בהם לאלף וללמד חכמה. כך פשוטו של מקרא לפי רש"י.
המלבי"ם מביא ביאור באותו כיוון אך בצורה שונה: "ויהי שירו חמישה ואלף" - זהו שיר השירים, שנחלק לחמישה שירים, והשיר האחרון מתחיל "אחות לנו קטנה", ובו כתוב "איש יביא בפריו אלף כסף", "האלף לך שלמה". הרי לך חמישה שירים ועוד הבית האחרון שמוזכר בו עניין האלף, וזהו "חמישה ואלף".
והרד"ק מבאר על פי המדרש, שמדובר באלפים כפשוטם, אלף, אלפיים ושלושת אלפים משלים. ואם כן, היכן הם? אנחנו מכירים שיר השירים, קהלת ומשלי, אך היכן שלושת האלפים? אומר הרד"ק: אינם נמצאים אצלנו. וכן "ויהי שירו חמישה ואלף", היכן השירים הללו? אינם נמצאים אצלנו, כי ספרים רבים אבדו לישראל בגלותם. וכן מה שחיבר בחכמות הטבע, כפי שנראה בפסוקים הבאים: חיבר בהן חכמות גדולות וספרים גדולים, ואבדו לנו.
"וידבר על העצים" - טבע הבריאה
וַיְדַבֵּר עַל־הָעֵצִים מִן־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־הָעוֹף וְעַל־הָרֶמֶשׂ וְעַל־הַדָּגִים
הרי לנו פסוק נוסף שאנשים מכירים את דרשו ואינם יודעים את פשטו. תשאל אדם מהו פשוטו של מקרא, יאמר לך ששלמה ידע שפת הבהמות, שפת החיות, העופות, הדגים וגם שפת האילנות, שיחת דקלים, כמו שהגמרא מביאה. וזה אמת, אבל זהו המדרש.
ומהו פשט הפסוק? אומר רש"י: מה רפואתו של כל אחד ואחד. "על העצים" - שהיה אומר: העץ הזה יש לו רפואה כזאת וכזאת, מן העץ הזה אפשר להפיק כך וכך, העץ הזה מעולה לבנייה במקומות יבשים והעץ ההוא במקומות לחים, הקרקע הזאת מעולה לנטיעת עץ פלוני והקרקע ההיא מתאימה רק לגידולים אחרים. זהו "וידבר על העצים": העצים וטבעיהם ומה מיוחד בכל אחד ואחד. וכן על הבהמה: מה רפואתה, מה גידוליה, מה מאכליה, בשרה של בהמה זו למה מועיל, החלק הזה בבשרה איזו תועלת יש בו, למה הוא טוב ולמה אינו טוב. וכן על העוף ועל הרמש ועל הדגים: על כל אחד ואחד מהם דיבר, דרש, לימד, חקר והבין. והלימודים האלה, כמו שאומר הרד"ק, גם הם נעלמו מאיתנו.
המדרשים על "וידבר על העצים"
ויש מדרש אגדה: מה ראה מצורע להיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים? המדרש מבאר את "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" על פי המקום שבו מצאנו ארז ואזוב יחד, אצל המצורע: "ולקחו לטמא" עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אם כן, שלמה דיבר וביאר מדוע לוקחים דווקא את הארז הגבוה ואת האזוב הנמוך.
וכן "על הבהמה ועל העוף": מה ראה זה להיות כשר בשחיטה בסימן אחד, העוף, וזה בשני סימנים, הבהמה. שני סימנים הם קנה וושט, ובבהמה צריך רוב שני הסימנים, ובעוף די ברוב אחד מהם. "ועל הרמש ועל הדגים": הרמש כאן הם החגבים, ושניהם, החגבים והדגים, אינם צריכים שחיטה כלל, אוספים אותם והם כשרים לאכילה בלא שחיטה. זהו לפי מדרשו של מקרא.
ויש מדרש שאומר: "וידבר על העצים" - שניים שבאו לפניו לדין, זה אומר האילן שלי וזה אומר האילן שלי, מה היה שלמה עושה? היה שואל את האילן: של מי אתה? והיה אומר: של פלוני אני. הרי שהיה יודע לדבר עם העץ.
"מן הארז" - אמרו: כשבנה את הבית, הלך ועמד על הארזים ואמר להם: כל אחד מכם שיש קבר טמון תחתיו יאמר, כדי שלא יקחו אותו. והיו הארזים שחים ומודיעים באיזה מהם יש קבר.
"ועד האזוב אשר יוצא בקיר" - ומתי דיבר עם האזוב? אומרים חז"ל: כשהשלים שלמה את בניין בית המקדש, טח את כולו בזהב חוץ מאחת הדלתות. ביום חנוכת בית המקדש בא שלמה ומצא אזוב שיצא בכותל, ונבהל. שהאזוב מסמל כביכול שאין הבית הזה באותה מעלה ובאותה קדושה שחשב שיהיה בו, שהנה כבר עלו בו אזובי הקיר, ורמז שהבית עתיד להיחרב. אמר לו: מי הביאך לכאן? אמר לו: ברשות באתי. אמר לו: אף על פי כן, היכנס ולך, שלא לשבור את ליבן של ישראל. ונכנס מאליו. אמר: ישראל יראו זאת ויבינו שיש בזה סימן וניחוש לא טוב, ולכן אמר לו להיכנס כדי שלא לשבור את ליבם ביום שמחת בית המקדש.
"על הבהמה" - אומרים חז"ל: גזר שלמה שלא יבוא לסעודתו שור שהוא טעון עול. שור שעלה עליו עול לא יעלה על שולחן מלכים. ולמה? שור שעבד, במקום סטייק רך וטוב אתה אוכל משהו שרירי וצמיגי, ואין זה מתאים לשולחן שלמה המלך. לכן היו מעלים שוורי פטם ושוורי "רעי", כאלה שפיטמו אותם או שהיו כל היום במרעה, ולא כאלה שעבדו. פעם אחת תפסו שני שוורים טעוני עול לשחוט, והתחילו לגעות. אמר להם שלמה: לא ברא הקדוש ברוך הוא אתכם אלא לכך. כביכול הבין שהם גועים על שהם הולכים לשחיטה, כמעשה שהיה עם רבי הקדוש שאמר לעגל: "לך, כי לכך נוצרת". אמרו לו השוורים: ריבוננו, יודעים אנו, אלא שטעוני עול אנחנו, ואיננו ראויים לעלות על שולחנך. מיד פירשום מידם והלכו לשדה, ושחררו אותם.
"על העוף" - זה הדוכיפת שהביא שמיר למקדש, ושיגרהו למלכת שבא. הדוכיפת הוא שהביא את השמיר, וזהו "וידבר על העוף", שביקש מן העוף להביא את השמיר. והשמיר הוא התולעת שבה חתכו את האבנים. "על הרמש" - זו הייתה תולעת שמתקנת את המרגליות. הייתה להם תולעת מיוחדת שעשתה את המרגליות, לא היו צריכים חיתוך לייזר, הייתה להם תולעת שעשתה את העבודה. "ועל הדגים" - אמרו: פעם אחת צדו דגים לסעודתו של שלמה, והיו צורחות לפניו. לא בהכרח שהשמיעו קול, ויכול להיות מאוד שראו בתנועתם, שהייתה תנועת תזזית, ומזה הבינו שהם נמצאים בפחד ובבהלה. אמר להם: וכי זה עוזר למטרתכם? אמרו לו: מעוברות אנו. מיד ציווה והטילו אותם למים. וכן דרשו: "הארז אשר בלבנון" - זה בית המקדש, "והאזוב אשר יוצא בקיר" - בית המקדש, כפי שהסברנו.
מעשה היוֹן והיונה: על אדם שאוהב לעשות רושם
יש מעשה מפורסם שמביאים על יוֹן ויונה שיום אחד היו בחצרו של שלמה. אמר היוֹן ליונתו, והוא נשוי טרי: את רואה את הארמון הזה של שלמה? אני קם, מנקר בקירות, ומפרק את כולו. והיא עושה לו בכנפיים כאילו אחוזת התפעלות. שלמה המלך שומע זאת, פתאום מציץ ראש מן הארמון, ומי מצותת לשיחתם? שלמה המלך. עושה לו שלמה סימן ביד שיבוא אליו. הוא כולו רועד, מגיע ונכנס לארמון המלך. אמר לו שלמה: מה הדברים האלה ששמעתי שאתה מדבר? וכי אתה יכול לפרק את הארמון שלי? אמר לו: לא לא, זה רק בשביל לעשות רושם על זוגתי שתחיה, ואילו רציתי, במכה אחת הייתי יכול, אלא שאני מרחם עליו. אמר לו: טוב, שלא תדבר שטויות להבא, ושחרר אותו. חזר היוֹן ליונתו, ושאלה אותו: מה אמר לך שלמה המלך? אמר לה: הוא התחנן אלי שלא איישם את מה שאמרתי.
המדרש הזה בא בדרך משל על אופיו של האיש, שדרכו לעשות מעצמו ולומר דברים כדי לעשות רושם, ואוהב להתרברב הרבה. וכמו שהגמרא מביאה על רבי אבהו: המתורגמן שלו היה זה שאמור להגביה את קולו ולומר בקול את מה שהרב לוחש בשקט, ולתפקיד זה נצרך בעיקר גרון חזק ולא יותר מזה. פעם אחת שמעה אשתו של רבי אבהו את אשתו של המתורגמן, שבאה ואמרה לה: בעלי אמר שבאמת אינו זקוק לבעלך שילחש לו, הוא יכול לדרוש לבד, אלא שמשום כבודו הוא כביכול מתכופף אל רבי אבהו, שומע מה יש לו לומר ועומד ואומר זאת בקול. נפגעה אשתו מאוד: כך הוא משפיל את כבוד הרב? הלכה וספרה לרבי אבהו. אמר לה רבי אבהו: מה אכפת לך שהוא עושה רושם על אשתו? מה אכפת לך שהוא אומר לאשתו שהוא יכול ומסוגל? לבריאות שיהיה לו, ואיני מקפיד. ורואים מכאן משהו על אופיו של האדם.
לסיכום:
הפרק פורש לפנינו את גדולתו של שלמה בשני מעגלים: מלכות ושפע מצד אחד, וחכמה מצד שני. השפע העצום של שולחנו אינו ראוותנות אלא הכרח, שכן שולחן המלך גדל כפי גודל מלכותו, וששים אלף איש היו נסמכים עליו. השלום שהיה לו מכל עבריו נבע דווקא מן הכוח האדיר שמעולם לא נצרך להפעילו, אלא שבזה עצמו הייתה נקודת החולשה: סוסים בטלים שאין להם פרשים, שעליהם נתבע ב"לא ירבה לו סוסים". ובעיקר: חכמתו של שלמה, שהייתה חכמה אלוקית מן המוקדם אל המאוחר ולא חכמה אנושית הנתונה לשיבוש, ושהייתה לו גם גדר, כחול לים, שעצרה אותו מלפרוץ את הגדרות שאליהן נופלים בעלי שלטון מוחלט. ומכל אותם ספרים ולימודים שחיבר בחכמת הטבע לא נשאר בידינו כמעט דבר, שכן רבים ספרים אבדו לישראל בגלותם.