פרק ד' בספר מלכים א' הוא פרק של סדר. לאחר שראינו את הכתרת שלמה, את סילוק המערערים על המלוכה ואת החכמה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, בא הכתוב ומתאר את המערכת השלטונית שבנה שלמה: השרים שמינה, הניצבים שכלכלו את בית המלכות, וחלוקת העול בין השבטים. הפרק נחתם בתיאור התקופה הטובה ביותר שידע עם ישראל אי פעם: "אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים".
וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
לכאורה הפסוק מיותר. הרי כבר למדנו בפרקים הקודמים ש"הממלכה נכונה ביד שלמה", וראינו שהוא מלך ומשל. מדוע לחזור ולומר שהמלך שלמה היה מלך על כל ישראל? אלא שלשלמה היו שלוש בחינות של מלוכה, וכנגדן שלוש אמירות. הראשונה: אביו המליכו עוד בחייו, דבר שאינו רגיל כלל שמלך מכתיר את הבא אחריו בעודו חי, ועל כך נאמר "ויגדל את שמו ויכון את כסאו" ותיכון מלכותו מאוד. השנייה: לאחר שהצליח להסיר את כל אויביו ואת כל מי שרצה לערער על המלוכה - יואב, שמעי בן גרא וחבריהם - נאמר "והממלכה נכונה ביד שלמה", כלומר אין עוד מי שמערער.
והשלישית היא כאן: לאחר שהתגלתה חכמתו ובינתו המיוחדת שנתן לו ה', ממילא כל העם חפצים בו שיהיה מלכם, ועל כך נאמר "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל". לא כשאול, שבתחילת מלכותו היו בני בליעל אומרים "מה יושיענו זה", ולא כדוד, שמלך שבע שנים בחברון ורק אחר כך מלך על כלל ישראל. שלמה - מיד מלך על כל ישראל. וכעת בא הכתוב לספר על הסדר שהנהיג שלמה במלכותו.
וְאֵלֶּה הַשָּׂרִים אֲשֶׁר־לוֹ: עֲזַרְיָהוּ בֶן־צָדוֹק הַכֹּהֵן׃
עזריהו היה בנו של צדוק הכהן. מה היה תפקידו? המצודת דוד מפרש שייתכן שהעמידו להיות משוח מלחמה, הוא הכהן היוצא עם העם לקרב ואומר להם "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" וגו'. ואף שראינו שדוד העמיד את עירא במקום צדוק, ייתכן מאוד שעירא מת בינתיים, ולכן מינה שלמה תחתיו את עזריהו בן צדוק.
אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סֹפְרִים; יְהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר׃
רש"י מפרש שהסופרים הם הכותבים את דברי קורות הימים. לכל מלך היו סופרים - היסטוריונים - שתיעדו את הנעשה בימי המלך. בעלי כישרון גדול היו, שכן לעיתים תיעדו אפילו דברים שלא היו. ההיסטוריה של מלכים היא היסטוריה מפוקפקת: הכישלונות אינם מופיעים בספרי ההיסטוריה שלהם. כמו ספרי ההיסטוריה של אומות עמי ערב, שאין בהם מלחמות שהפסידו בהן, ומדינת ישראל אינה מופיעה בהם אלא כפלסטין. מה שאינם רוצים שתדע - הם משכתבים.
ומהו "המזכיר"? פירוש אחד: היה מזכיר למלך איזה דין בא לפניו ראשון, כעין סדרן. והאברבנאל פירש שהוא הכותב את ספר הזיכרונות אשר לפני המלך, ובו נרשם כל מה שחשוב למלך לדעת ולזכור.
על אליחורף ואחיה בני שישא מובא מעשה בגמרא. פעם אחת ראה שלמה המלך את השטן כשהוא עצוב. שאלו: מדוע אתה עצוב? השיב לו: מפני שאני צריך ליטול את אליחורף ואחיה, שני הכושיים, שני הסופרים שלך, ויש לי בעיה כיצד ליטול אותם. שמע זאת שלמה, ומיד מסרם ביד ראש השדים שיעבירם לעיר לוז - אותו מקום שבו אין בני אדם מתים - כדי להצילם. והשדים הביאו אותם דווקא אל תחנת האיסוף של השטן, ושם נטלם.
למחרת ראה שלמה את השטן שמח. אמר לו השטן: בעיה הייתה לי, הייתי צריך להביאם לשם ולא ידעתי כיצד, ואתה ברוב חסדך הגדול עמי - פשוט סייעת לי. התברר לשלמה שביקש להצילם, ולא זו בלבד שלא הצילם, אלא קירבם אל מותם. ומכאן מוסר גדול לכולנו, וכך קבע שלמה: "רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן אינון מוליכין יתיה" - רגלי האדם הן הערֵבות לו, ולמקום שהוא מתבקש שם הן מוליכות אותו.
וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע עַל־הַצָּבָא; וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים׃
בניהו בן יהוידע הוא שר הצבא, שהרי יואב כבר אינו בין החיים. אך מיהו אביתר הכהן? הרי אביתר בן אחימלך גורש בידי שלמה מן הכהונה - "ענתות לך על שדך" - משום שהיה מן המשתתפים עם אדוניה בן חגית, ובפרט שהיה מצאצאי עלי שעליהם נגזרה מיתה וגירוש מן הכהונה, שיבואו להשתחוות לכהן בעד אגורת כסף וכיכר לחם. כיצד אפוא הוא חוזר ומופיע כאן בין אנשי שלמה?
הרד"ק מיישב שזהו אביתר אחר. הרלב"ג מפרש שאף שאביתר נתגרש מן הכהונה, מכל מקום מינוהו כממלא מקום: כאשר צדוק לא היה ראוי מסיבה כלשהי, או בזמן טומאה וכדומה, היו מביאים את אביתר. אך לא נשא תפקיד ראשי אלא היה משנה וממלא מקום בלבד.
וַעֲזַרְיָהוּ בֶן־נָתָן עַל־הַנִּצָּבִים; וְזָבוּד בֶּן־נָתָן כֹּהֵן רֵעֶה הַמֶּלֶךְ׃
עזריהו בן נתן היה הממונה על הניצבים - אותם נציבים שנראה מיד להלן, שמינה שלמה כדי שיפרנסו ויכלכלו את שולחן המלכות. וזבוד בן נתן הכהן היה "רֵעה המלך", הוא שנקרא בלשון חז"ל שושבינא דמלכא: זה שהיה עם המלך בקביעות ובתמידות, מן היוצאים והבאים אצלו תמיד, מן הידידים הקרובים שהיה משתעשע עמו.
וַאֲחִישָׁר עַל־הַבָּיִת; וַאֲדֹנִירָם בֶּן־עַבְדָּא עַל־הַמַּס׃
אחישר היה הממונה על הבית, כעין סוכן הבית. ואדונירם היה על המס, אחראי וממונה על המס שהיו ישראל והעמים אמורים לפרוע לשלמה. שהרי נראה בהמשך ששלמה משל על עמים רבים, וכולם העלו לו מס, והיה צורך במי שיהיה אחראי לכך שכל העמים ישלמו את מיסיהם בזמן.
וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים־עָשָׂר נִצָּבִים עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ; חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל־הָאֶחָד לְכַלְכֵּל׃
הוצאות ביתו של שלמה היו גדולות ביותר, כפי שנראה בהמשך, ובשלב מסוים הפכו לטורח ולעול גדול על העם. לאחר פטירת שלמה, כשביקש בנו רחבעם להמשיך באותה דרך, הייתה זעקת העם על עניין המיסים, וכששלח את גובה המס - הרגוהו, מפני שהמיסים היו כבדים עליהם ביותר. אך בימי שלמה עצמו עדיין היה הדבר נוח להם, שכן לא היו מלחמות, היה שקט, המצב הכלכלי היה טוב ולא היו הוצאות ביטחון. המיסים היו כבדים, אבל היה מהיכן. רק לאחר שבסוף ימי שלמה התערער מעט המצב הביטחוני, והקים ה' שטן לשלמה כפי שנראה בהמשך, החל העם להרגיש את כובד משא ביתו, ומשם קמה הזעקה.
שלמה בחכמתו ידע שמשא ביתו יהיה כבד על העם, ולכן חילק את הנטל בצורה שווה, שלא יישאו בו רק חלק מן העם. הוא חילק את הנושאים בהוצאות הבית לשנים עשר ניצבים, כשכל ניצב אחראי על חודש אחד בשנה. השבטים חולקו כך שכל ניצב גובה משבטים מסוימים, חודש אחד בשנה. נמצא שאחד עשר חודשים עבד אדם לעצמו, וחודש אחד לפרנסת המלך. וזה עדיין טוב הרבה יותר מן המס הנהוג היום במדינה, שמגיע לעיתים לחמישים אחוז ואף יותר; שם היה זה אחד חלקי שנים עשר בלבד.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: בֶּן־חוּר בְּהַר אֶפְרָיִם׃ בֶּן־דֶּקֶר בְּמָקַץ וּבְשַׁעַלְבִים וּבֵית שָׁמֶשׁ וְאֵילוֹן בֵּית חָנָן׃
שימו לב שהכתוב אינו קורא להם בשמם שלהם אלא בשם אביהם: "בן חור", "בן דקר". מבאר הרד"ק שהאנשים הללו לא היו מפורסמים בשמותם אלא בשם אבותם, ולכן הזכירם על שם אבותיהם. וייתכן שכיוון שרובם היו כאלה, וחלקם הזכיר בדרך זו, כבר המשיך והזכיר את כולם באותה דרך.
בֶּן־חֶסֶד בָּאֲרֻבּוֹת, לוֹ שֹׂכֹה וְכָל־אֶרֶץ חֵפֶר׃
בן חסד היה ממונה על שוכה ועל כל ארץ חפר.
בֶּן־אֲבִינָדָב כָּל־נָפַת דֹּאר; טָפַת בַּת־שְׁלֹמֹה הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה׃
בן אבינדב היה אחראי על נפת דור, מחוז דור, וטפת בת שלמה הייתה לו לאישה. לא רבים יודעים שהייתה לשלמה בת ושמה טפת, ושלמה מינה את חתנו לתפקיד להיות מן הניצבים.
בַּעֲנָא בֶּן־אֲחִילוּד תַּעְנַךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל־בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל, מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה עַד מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם׃
כאן דווקא הזכירו הכתוב בשמו: "בענא בן אחילוד". והטעם, שכיוון שכבר ראינו את בית אחילוד - יהושפט בן אחילוד המזכיר - הרי ששמו מוכר לנו, ולכן פונה הכתוב ומזכירו בשמו ולא רק בשם אביו.
בֶּן־גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד, לוֹ חַוֺּת יָאִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד, לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן, שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת׃
כפי שמוזכר בספר דברים על חוות יאיר וחבל ארגוב - שישים ערים גדולות, מוקפות חומה ובריח נחושת, ערים בצורות.
אֲחִינָדָב בֶּן־עִדֹּא מַחֲנָיְמָה׃ אֲחִימַעַץ בְּנַפְתָּלִי; גַּם־הוּא לָקַח אֶת־בָּשְׂמַת בַּת־שְׁלֹמֹה לְאִשָּׁה׃
בת נוספת הייתה לשלמה ושמה בשמת. יש המסתפקים אם ראוי לקרוא לבת בשם בשמת, מפני שכך נקראה אשת עשיו. אך מכאן רואים שגם בת שלמה נקראה כך. נמצא שיש בשמת רשעה ויש בשמת צדיקה. ואם רצונך לדעת מיהי הבשמת שלך - המתן עד שתגדל, ואז תראה מי היא: אשת עשיו או בת שלמה.
ומעשה ביהודי שבא לרב ואמר: יש לנו ויכוח, אני ואשתי, איזה שם לקרוא לילד. אני אומר אברהם, על שם אבי, שהיה צדיק ירא אלוקים וסר מרע. שאלו הרב: ומה אשתך אומרת? אמר: גם היא אומרת אברהם, על שם אביה - אלא שאביה היה רשע, השם ירחם. אמר לו הרב: יש לי עצה. קראו לו אברהם, וכשיגדל תדעו אם היה זה על שם אביך או על שם אביה. בינתיים - תקראו לו אברהם.
בַּעֲנָא בֶּן־חוּשָׁי בְּאָשֵׁר וּבְעָלוֹת׃ יְהוֹשָׁפָט בֶּן־פָּרוּחַ בְּיִשָּׂשכָר׃ שִׁמְעִי בֶן־אֵלָא בְּבִנְיָמִן׃
בענא בן חושי היה ממונה בנחלת אשר ובעלות, שהיא מארץ יהודה.
גֶּבֶר בֶּן־אֻרִי בְּאֶרֶץ גִּלְעָד, אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן; וּנְצִיב אֶחָד אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
מהו "ונציב אחד אשר בארץ"? בזה נחלקו רב ושמואל. דעה אחת: נציב אחד הממונה על כל הנציבים - כלומר שנים עשר נציבים, ונציב שלושה עשר האחראי על כולם ועל תקינות פעולתם, והוא עזריהו בן נתן שהוזכר למעלה "על הניצבים". דעה שנייה: הכוונה לנציב שמונה כנגד חודש העיבור. שהרי בשנה מעוברת יש שלושה עשר חודשים, וכי חודש שלם יצום המלך? לכן היה נציב נוסף האחראי בחודש העיבור, וכנראה היה נוטל מכל אחד מעט, כדי שיהיה למלך גם לחודש השלושה עשר.
יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר־עַל־הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים׃
כאן מתאר לנו הכתוב את התקופה הטובה ביותר שהייתה אי פעם לעם ישראל. כל הברכות הכתובות בפרשיות הברכות והקללות התקיימו בה: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "וחרב לא תעבור בארצכם", "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו". כל הברכות שנאמרו - נכתבו על תקופתו של שלמה. רבים כחול אשר על שפת הים, אוכלים ושותים ושמחים, בלי שום פחד מאויב, בלי שום חשש, בלי בעיות כלכליות, והכסף והזהב היו כאבני הארץ. זו הייתה התקופה הנפלאה ביותר, ולא חסר להם כל טוב.
והכתוב מדגיש זאת דווקא כאן, לאחר פירוט הניצבים והמס, כדי שלא תחשוב שהיה להם קושי לכלכל את שולחן שלמה. בתקופתו של שלמה היה כסף וזהב כה רב, עד שהיה די והותר גם עבורם וגם לפרנס את המלך, ולא נחסר מהם מאומה.
פרק ד' פותח בהכרזה "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל", המשלימה את שלוש בחינות מלכותו: המלכה בחיי אביו, סילוק המערערים, וקבלת העם מחמת חכמתו. אחר כך מפרט הכתוב את מערך השרים - משוח מלחמה, סופרים, מזכיר, שר צבא, כהנים, ממונה על הבית ועל המס ורֵעה המלך - ואת שנים עשר הניצבים שכל אחד כלכל את בית המלך חודש בשנה, בחלוקה חכמה ושוויונית של העול. מכל אלה עולה דמותו של מלך שידע לא רק למשול אלא גם לארגן. ולצד הסדר המנהלי נחרתים בלבנו שני לקחים: מוסר ההשכל ממעשה אליחורף ואחיה - שרגלי האדם הן ערבותיו ומוליכות אותו למקום שהוא מתבקש שם; והתמונה החותמת של ימי שלמה - "אוכלים ושותים ושמחים", ימי הזוהר שבהם התקיימו בישראל כל הברכות.