פרק ג' בספר מלכים א' הוא הפרק שבו נחשפת דמותו של שלמה המלך במלוא עוצמתה: מן הביסוס המדיני של המלכות, דרך ההתגלות בגבעון והבקשה על החכמה, ועד למשפט המפורסם שבו נגלית חכמת אלוקים בקרבו. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי דרכו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי המפרשים והמדרשים.
וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת־בַּת־פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל־עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־בֵּית יְהֹוָה וְאֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב׃
לאחר שראינו בפרק הקודם ששלמה דואג לבער את כל המתנגדים מבית, כאן הוא מתחיל לקשור קשרים גם עם החוץ. הוא מתחתן עם המלך האדיר והחזק ביותר של אותו זמן, פרעה מלך מצרים. אלא שההתחתנות הזאת אינה על פי התורה: הגם שאומרים חז"ל ששלמה גייר אותה, הרי במצרי נאמר "דור שלישי" - עד דור שלישי אסור להתחתן עמו, וגם לאחר שנתגייר שלושה דורות עדיין אסור. ושלמה גייר אותה ונשא אותה מיד. ולכן, על פי הגדרת הרלב"ג, יש כאן יציאה קצת מדרכי התורה, התחלה של פעולה שלא על פי דרכי התורה.
ואל תאמר: הרי דרשו חז"ל "עמוני ולא עמונית", ואולי גם כאן נאמר "מצרי ולא מצרית". הדרשה הזאת נאמרה רק על עמוני ומואבי, ולא על מצרי ומצרית, וכן לא על ממזר וממזרת. הטעם, כמו שהגמרא מסבירה, הוא שדווקא שם נאמר "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", ומדרכו לקדם האיש ולא האישה. אבל בכל שאר המקומות שהתורה כותבת בלשון זכר, הכוונה כוללת הן זכר והן נקבה.
רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא־נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהֹוָה עַד הַיָּמִים הָהֵם׃
הכתוב בא לומר: דע לך, הממלכה של שלמה הייתה נכונה מבית ומחוץ. מבית - כפי שראינו במיגור האויבים; מחוץ - כפי שראינו בקשירת קשר עם ממלכה אדירה כמצרים. אבל היה חיסרון אחד, שעדיין היו מזבחים בבמות.
צריך לדעת שהבעיה הזאת של הזיבוח והקיטור בבמות ליוותה את ישראל שנים ארוכות, ואפילו בימיהם של מלכים צדיקים היה קשה מאוד לבטל אותה. לאחר הכניסה לארץ, בזמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה מותר לזבוח ולקטר בבמות. אבל התורה מזהירה שכאשר ייבנה בית המקדש יש איסור מוחלט לזבוח בבמות, וכן כאשר נבנה המשכן בשילה היה איסור לזבוח בבמות. ומהו זיבוח בבמות? אדם היה בונה לו מזבח בחצר ביתו, ומקריב עליו שלמים, נדרים ונדבות.
וכיוון שכל זה נעשה לשם השם, היה קשה מאוד להניא את העם מזה: האדם לא הרגיש שהוא עושה עבירה, הוא זובח לשם השם. ובפרט שבעבר הדבר היה מותר, והיה קשה לעם לקלוט שדבר שהיה אהוב להשם בימי האבות הפך להיות שנוא לו. ולכן נראה שגם כשהיו מלכים צדיקים וביערו את העבודה הזרה והעם חזר בתשובה, תמיד מלווה אותם הפסוק הזה: "רק העם מזבחים ומקטרים בבמות".
וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת־יְהֹוָה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר׃
שלמה אהב את השם ורצה ללכת בחוקות דוד אביו בכל העניינים, חוץ מעניין יחיד שבו לא הלך בחוקות אביו: דוד היה זובח בבמה הגדולה אשר בנוב, ולעומת זאת שלמה היה מזבח בבמות.
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי־הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא׃
בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהֹוָה אֶל־שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ׃
בנקודה הזאת זוכה שלמה לחכמה העילאית והאדירה שלא הייתה לאף אדם בעולם. השם נגלה אליו בחלום ואומר לו "שאל מה אתן לך".
ובאותה התגלות יש מחלוקת: האם הייתה זו נבואה ממש, או שהיה זה חלום צודק, מן החלומות האמיתיים. כידוע גם הנבואה באה בחלום, וכך מביא הרמב"ם שרוב ככל הנביאים שהיו מתנבאים - זה היה בחלום. היו מצבים שלפעמים גם בהקיץ, אבל אז היה הנביא מתפשט מכל כוחותיו הגשמיים והיה כמשתגע, כשוכב על הארץ, כאדם שקיבל וולטז' גבוה. ולכן היו קוראים לנביא "המשוגע" או "השוטה", כך היה נראה בשעת הנבואה.
העיקרון שבדבר הוא שאדם יכול לקבל התקשרות רוחנית רק כאשר מתבטלים הכוחות הגשמיים. ולכן אצל האוטיסטים, שכוחותיהם הגשמיים לקויים, יש התבטלות של הכוחות הגשמיים ולכן יש להם יותר כוח להידבק אל הכוחות הרוחניים. אין הכוונה שהם נביאים, אלא שזה אותו עיקרון: כאשר הנביא מידבק אל הכוחות הרוחניים, צריך שכוחות הגוף, שהם המסכים המבדילים בינינו לבין השם, ייחלשו.
יש אומרים שכאן הייתה נבואה ממש ששלמה מקבל מאת השם. ויש אומרים שלא, ששלמה לא הגיע למדרגת נביא, אלא היו בו החלומות הצודקים, דהיינו חלום אמיתי, כפי שנראה בהמשך ששלמה מתעורר ומגלה שהחלום מתקיים באמת, ומתוך כך מבין שהחלום צודק - אבל אינו נבואה. כך כותב הרמב"ם, שלא הייתה זו נבואה. ולעומת זאת האברבנאל נוקט שהייתה כאן נבואה.
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם־עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמׇר־לוֹ אֶת־הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן־לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה׃
השם אומר לו "שאל מה אתן לך", והשאלה הזאת כללה את האפשרות לבקש עושר, אורך ימים או חכמה. ושלמה העדיף ושאל את החכמה, כפי שנראה בהמשך שהשם משבח אותו על כך. אבל לפני כן שלמה פותח בהזכרת חסדי השם עם אביו.
אומר המלבי"ם: כיסא דוד מבוסס על שני דברים - חסד ואמונה. חסד הוא מתנת חינם, ואמונה היא מלשון אמת, לשון "יאמנו דבריו". ומה ההבדל ביניהם? החסד הוא ללא גבול: אם אני נותן לך דבר בחסד, אני יכול לתת לך כמות אדירה הרבה יותר ממה שמגיע לך, כי ממילא זה חסד. לעומת זאת מה שאני נותן לך על פי האמת, מפני שמגיע לך בצדק, לא אתן לך יותר ממה שמגיע לך.
מנגד, לאמונה יש יתרון על החסד: מה שמגיע לך באמונה לא יינטל ממך, כי הוא שלך, מגיע לך על פי האמת. לעומת זאת מה שקיבלת בחסד - ייתכן מאוד שיבוא אדם אחר שגם לו מגיע חסד, והשם ייקח ממך וייתן לו, שהרי ממילא חסד הוא מתנת חינם, ואם יבוא אדם ראוי יותר יינתן לו.
וכאן אומר שלמה: אתה נתת לאבי גם בחסד וגם באמונה. החסד הגדול - שהבטחת לו המשך של בנים היושבים על כיסאו לדורי דורות, ששושלת דוד תהיה לעולם שושלת המלוכה. ומצד שני יש כאן גם אמונה, שהרי דוד אבי היה צדיק וישר ועשה מעשים טובים, וזה מה שהוא מזכיר: "כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך". ומכאן "ותשמור לו את החסד הגדול הזה" - מה מבטיח שהחסד יישמר? הרי חסד אפשר לקחת. אלא שכאן היה כלול גם אמונה, גם אמת, גם על פי דין, וזה מבטיח שהחסד יישאר קיים.
נמצא שדוד הרוויח את שני היתרונות: מצד החסד הוא מקבל הרבה יותר ממה שמגיע לו, ומצד האמת לא ייקחו ממנו. אפילו שעל פי האמת אולי מגיע קצת פחות, החסד מבטיח שיקבל יותר; ואפילו שעל פי החסד אולי ראוי שייקחו ממנו בשלב מסוים, האמת מבטיחה שזה יישאר לנצח, שכן כך מגיע על פי האמת.
ונדייק בלשון: "באמת ובצדקה" - צדקה היינו מעשים טובים בין אדם למקום. "בישרת לבב עמך" - זה כולל את כל המידות הטובות, ללכת בדרכי השם, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום. וכן שכל הדינים שהשם עשה עמו היה מקבל באהבה, וזה "בישרת לבב עמך": כל מה שעשית לו קיבל באהבה, הרגיש שהוא בידיו של הקדוש ברוך הוא, ולא הייתה לו שום תלונה כלפי בורא עולם. ואם כך "ותיתן לו בן יושב על כיסאו" - הבטחה שהבן הזה יישאר לתמיד, שהשושלת תישאר לתמיד, כי זה פרי מעשיו הטובים.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת־עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא׃
כיוון שהמלכות שלי נמשכת מחסדי דוד הנאמנים שהשם הבטיח, אינני דומה לכל אדם. כל אדם יכול לדרוש כפי ההכנה שעשה - כפי הכלים שהכנת, כך תוכל לקבל. אבל שלמה אומר: אצלי אין זה כך, שהרי אני תלוי בחסד, ובחסד השם נותן מעל ומעבר למה שמגיע. ולכן, כיוון שאני המשך של חסדי דוד אבי, אני מבקש ממך ריבונו של עולם דבר שבאופן טבעי לא הייתי מבקש, הרבה יותר מכוח ההכנה שיש לי, הרבה יותר ממה שמגיע לי על פי ההכנה שהכנתי את עצמי. אתה המלכת אותי תחת דוד אבי, אז השפע עליי חסד כמו שהבטחת לדוד אבי, כי יש לי בעיה לנהל את המלכות: אני עדיין נער קטן. בן כמה היה שלמה כשהומלך? בן שתים עשרה. נער קטן אמור לנהל ממלכה גדולה.
וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם־רָב אֲשֶׁר לֹא־יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב׃
ולא רק אני זקוק לחסדך, אלא גם העם הזה זקוק למנהיג ראוי. ראשית הם עם גדול, וגדול פירושו מבחינת הגדולה והעוצמה הרוחנית שיש לו; ושנית הם רבים בכמות, וצריך מישהו שיהיה מסוגל להנהיג אותם. אז אינני מבקש רק בשבילי, אלא גם: ריבונו של עולם, עשה למען צאנך, שיהיה להם מישהו הראוי להנהיגם.
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין־טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה׃
מהו "מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה"? אומר רש"י: מתוך שהם רבים, יש להם עסקים רבים ובאים לדין, ואין לי מתון לעיין בדינם. ואני צריך לשפוט - ואם בכל דין אתחיל לעיין יומיים שלושה, תהיה כאן הלנת דין ואנשים יחכו בתור חודשים ארוכים.
ודבר אחר: משפטם של ישראל כבד. שאם באו לפניי שני גויים לדין ודנתי אותם, ובחופזי ובטעות פסקתי שלא כדין, אינני נתבע עליהם, שהרי כך יצא לי על פי הדין שדנתי. אבל אם אני שופט שני ישראל, ומעוות את משפטם מחוסר התבוננות וחוסר שימת לב, אני נתבע עליהם. ולא רק שנתבע עליהם ממון, אלא "וקבע את קובעיהם נפש" - קבע היינו גזל, והשם גוזל את נפשו של מי שגוזל את עם ישראל, חלילה וחס. ולכן שלמה אומר: ריבונו של עולם, מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה? משפטם כבד מאוד, ולהיות מסוגל לדון אותם ולא לטעות בדין - זה משפט כבד מאוד.
ומה הוא מבקש? "לב שומע". והשאלה עולה מאליה: הרי השמיעה באוזן, והאדם דן את המשפט במוח - ולמה אמר "לב"? אלא שהלב יודע להבחין. הרבה פעמים שואלים חכם מה דעתו במצב כזה וכזה, ורואים כתוב בספרים שהוא אומר: על פי מה שנראה זה כך, אבל ליבי אומר לי אחרת. הלב הרבה פעמים הוא המצפן, והרבה פעמים על פי רגשות הלב אדם יכול להרגיש - ובוודאי אם ליבו זך ונקי; ואם לא, גם הלב מטעה אותנו. אבל כשאדם גדול בתורה, זה כבר "ליבי אומר לי".
ויש רש"י מפורסם שבו נאמר "וליבי אומר לי", והוא באפוד. רש"י אומר: איני יודע מה זה האפוד, אבל וליבי אומר לי שהוא כעין אותו סינר שלובשות השרות הרוכבות על סוסים. וכיצד הגיע רש"י לזה? מספרים מעשה מפורסם, שפעם אחת יצא רש"י מבית המדרש ופגע באיזו שרה כזו הרוכבת על סוס. ורש"י הצטער מאוד מאוד שיצא לו לראות מראה שלא היה מעוניין לראותו, מראה פגום של אישה רוכבת על סוס, והיה לו צער גדול מזה - שהרי רש"י התענה תרי"ג תעניות לפני שכתב את פירושו, רש"י היה קדוש עליון - ולא הבין למה נתנו לו לראות מראה כזה, למה משמיים לא חסכו זאת ממנו. וכשהגיע לעניין האפוד, פתאום נזכר באותו מראה שראה, ולכן אמר "וליבי אומר לי": ליבי אומר לי שמשמיים לא הכשילו אותי, אלא הראו לי את המראה הזה כדי שאדע לפרש את מה שכתוב כאן.
וזה "ונתת לעבדך לב שומע": אם אני אמור לשפוט על פי השכל, הרי על פי השכל צריך ראיות והוכחות וטענות, וכל משפט יכול לארוך זמן רב. אבל אני לא מבקש שכל, אני מבקש לב - שעל פי הלב ידע שלמה מיד: אדם נכנס אליו והוא יודע זה זכאי וזה חייב. הלב שלו היה המצפן שאמר לו מה אמת ומה צדק.
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא־שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא־שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט׃
שואל המלבי"ם שאלה עצומה: לכאורה מה כל כך מיוחד בבקשה הזאת? משל למה הדבר דומה - יבואו לאדם וישאלו: מה אתה רוצה, שניתן לך מרגלית ששווה מאה מיליון דולר, או שניתן לך ספר תורה שעולה רק שלושת אלפים או עשרת אלפים דולר, אלא שבספר התורה הזה קבועה מרגלית ששווה מאה מיליון דולר? ודאי שיבקש את ספר התורה. וכי בגלל זה נאמר "פשש, אשריו ואשרי חלקו, תראה כמה אהבת תורה יש בו, הוא רוצה את התורה"? אף אחד לא יאמר דבר כזה.
וכך גם כאן: אדם שיש לו חכמה אדירה כמו זו של שלמה, "דדא ביה כולה ביה" - מי שיש בו את החכמה הזאת יש בו בעצם הכל. עם החכמה האדירה הזאת הוא יכול לנצח את אויביו, שהרי הוא חושב לא חמישה ולא עשרה מהלכים אלא מאה מהלכים קדימה כנגד אויביו; עם החכמה הזאת הוא יודע את כל התורה כולה; ועם החכמה הזאת יש לו עושר, שכן הוא יכול לעשות דברים הרבה מעבר למה שכל השאר יכולים ומסוגלים. חוץ מאריכות ימים, יש בחכמה בעצם הכל. אם כן, מה כל כך משבח אותו בורא עולם על הבקשה הזאת?
אומר המלבי"ם: נדייק בלשון - "וייטב הדבר בעיני השם כי שאל שלמה את הדבר הזה". רק השם, בוחן לב וכליות, יכול לדעת מתוך מה נובעת השאלה. באופן טבעי, אם אנחנו היינו מבקשים את הבקשה הזאת, היינו אומרים בליבנו: אני מבקש חכמה, כי דדא ביה כולה ביה, אם יש לי חכמה יש לי הכל. והשם יודע שאתה אומנם אומר שאתה רוצה חכמה, אבל מאחרי זה מסתתר שאתה רוצה עושר, ורוצה להרשים את כל האנשים שסביבך, ורוצה לנצח את כל אויביך. בעצם הבקשה איננה בקשת החכמה נטו, אלא בקשת החכמה וסל ההטבות הכרוך בתוכה.
אבל אצל שלמה נאמר "כי שאל שלמה את הדבר הזה" - שלמה ביקש רק את הדבר הזה. וזה מה שבא למעט: "הזה" ולא דברים אחרים. כששלמה ביקש חכמה, זה היה נטו בשביל החכמה, לא בשביל ההטבות הנלוות אליה. ולכן חוזר השם ומדגיש: "יען אשר שאלת את הדבר הזה, ולא שאלת לך ימים רבים, ולא שאלת לך עושר, ולא שאלת נפש אויביך, ושאלת לך הבין לשמוע משפט" - כלומר, יודע אני שבבקשה שביקשת לא שאלת את שאר הדברים, אין זו בקשה הכוללת את שאר הדברים, אלא התכוונת רק לזה בלבד.
הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא־הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא־יָקוּם כָּמוֹךָ׃
מהו "חכם ונבון"? חז"ל אומרים: חכם הוא המקיים את לימודו, כלומר מה שלמד מתקיים אצלו והוא זוכר אותו. ונבון הוא אדם שיודע מעבר למה שלמד. וכיצד ייתכן שידע מעבר למה שלמד? על ידי שהוא מבין דבר מתוך דבר: לימדו אותי א', ומתוך שאני מבין דבר מתוך דבר אני מסיק גם ב'. זה נקרא נבון, וכך תמיד המושג של חכם ונבון: הנבון הוא זה שרואה דבר אחד ומסיק ממנו מסקנות נוספות.
ומהו "אשר כמוך לא היה לפניך"? אומר הרד"ק: אפילו משה רבנו בחכמת הטבע לא היה כמוהו, אבל בחכמת האלוקות היה משה חכם יותר ממנו. או פירוש נוסף: "לא היה כמוך" אינו חוזר על משה אלא על המלכים - לא היה מלך שהיה חכם כשלמה, אבל על משה רבנו ייתכן שהיה חכם יותר משלמה. אלו שני הפירושים שמבאר הרד"ק.
ואומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא אמר לו "עשיתי כדבריך", כלומר שנתן בליבו חכמה לשמוע משפט, שזו הבקשה המקורית. ועכשיו הוא מוסיף לו שישיג את החכמה לא רק כפי שביקש אלא מעל ומעבר לבקשתו. שהרי שלמה לא ביקש חכמת הטבע כלל; מה ביקש? חכמה לדעת משפט ולהבין משפט. אומר לו השם: כשאני נותן לך, אני נותן לך את החכמה במנה גדושה - שיהיה לך גם חכמת הטבע, גם החכמה המדינית וגם החכמה האלוקית.
וְגַם אֲשֶׁר לֹא־שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם־עֹשֶׁר גַּם־כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כׇּל־יָמֶיךָ׃
מעבר לחכמה מוסיף לו השם עושר וכבוד, שלא היה כמותו איש במלכים - כלומר לא היה מישהו שהיה לו יחד עם החכמה האדירה גם עושר וגם כבוד.
וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֺתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת־יָמֶיךָ׃
יש דבר אחד שהחכמה אינה מבטיחה, וזו אריכות ימים. אתה יכול להיות החכם הגדול ביותר, והעשיר הגדול ביותר, ובעל הכבוד הרב ביותר - אבל מי הבטיח לך שתחיה יותר מחמישים ושתיים שנה? וכמה זמן חי שלמה? חמישים ושתיים שנה, כמו שמואל. לכן לעניין זה יש צורך בהבטחה נפרדת. ונשים לב שההבטחה הזאת כבר תלויה בתנאי: העושר, הכבוד והחכמה ניתנים בלא תנאים, אבל אורך הימים - ובכללו מלכות הדורות, כפירוש רש"י - כבר הותנה בתורה. שנאמר "לבלתי סור מן המצווה למען יאריך ימים על ממלכתו". אומר לו השם: בתורה כבר יש תנאי, וכביכול אין אני יכול לתת לך הבטחה מעבר למה שכתוב בתורה. מי הבטיח שתאריך ימים? אולי תסור מן המצווה. ולכן רק אם תלך בדרכיי לשמור חוקיי ומצוותיי, אבטיח לך גם את הדבר הנוסף, שהוא אריכות ימים.
ובאמת אנו רואים ששלמה בסוף ימיו נשיו הטו את לבבו, והכוונה שהן היו מזבחות ומקטרות בבמות לעבודה זרה והוא לא מיחה בהן; וכיוון שכך לא זכה לברכה של אריכות הימים. וכיוון שכך גם לא זכה לברכות הקודמות שנאמרו לו, שלא יהיה לו מציק ואדם שיפריע למלכותו, וראינו את רזון בן אלידע ועוד שטנים שהשם הקים לשלמה, שבאו לייסרו על שלא התמיד בהליכה בדרכי השם כפי הדרגה שנדרשה ממנו.
וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכׇל־עֲבָדָיו׃
"והנה חלום" - שלמה מבין שהחלום אמת. ומנין ידע? אומרים חז"ל: שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו. ומרוב שמחת ליבו שראה שהחלום מתקיים באמת, עשה על זה משתה ושמחה לכל עבדיו.
ואומר המלבי"ם: עד עכשיו היה נדמה לו שכל זה היה בהקיץ, ורק כאשר התעורר ראה פתאום שהיה זה חלום. וידוע שככל שהחלום נותן תחושות של אמת, הוא חלום הנוטה יותר אל האמת; אם אנו מרגישים אותו כאילו הוא מוחשי, סימן שהחלום אמיתי. לכן בא הכתוב לומר שרק כאשר הקיץ התברר לו שהיה זה חלום, אבל בזמן החלום הוא סבר שהוא מדבר ממש עם השם יתברך. ולכן הוא עומד לפני ארון ברית השם, מעלה עולות ועושה שלמים להודות להשם על החסד הרב שעשה עמו.
אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃
מפסוק ט"ז אנו נכנסים למה שנקרא משפט שלמה, ובו נראה כיצד זוכה שלמה ליישם את החכמה האדירה שנתן לו השם. "אז" פירושו: לאחר שזכה שלמה בחכמה, כאשר שב מגבעון ובא לירושלים, זכה לראות בפועל כיצד החכמה האלוקית שנתן לו השם היא חכמה שניתן ליישם אותה ולפסוק בה דין ומשפט.
ומהו "נשים זונות"? שני פירושים בחז"ל. כשכתוב זונה הדבר כולל שני ביאורים: אחד מלשון מזון, ואחד מלשון זנות. ולזנות פירושו לסטות מן הדרך, זו תמיד המשמעות של זנות. וכן לגבי עבודה זרה תראו פעמים רבות "תזנותיכם", והרבה פעמים "זנתה יהודה" - פירושו סטתה מן הדרך והלכה אחרי הבעלים ואחרי העבודה הזרה. וגם אצל רחב ראינו שני ביאורים בזה, גם משמעות של זנות וגם משמעות של מזון.
ושימו לב לביטוי המשונה: "תבואנה שתיים נשים". לכאורה היה צריך להיות כתוב "שתי נשים", ומהו "שתיים נשים"? לזה נחזור בסוף הפרק.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת׃
"בי אדוני" - לשון בקשה, כביכול עשה לי טובה והאזן לדבריי. אני והאישה הזאת השנייה יושבות בבית אחד, וילדתי עמה בבית.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם־הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין־זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם־אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת׃
היא מדייקת בטענתה: "ואנחנו יחדיו" - שלא תחשוב שכל אחת מאיתנו ישבה בחדר נפרד, אלא היינו באותו חדר. "אין זר איתנו בבית" - שלא תחשוב שאולי מישהו אחר נכנס והחליף את הילד; באותו חדר שהיינו בו לא היה אף אחד עמנו. "זולתי שתיים אנחנו בבית" - ומה היא מוסיפה בזה? שלא תחשוב שרק באותו חדר היינו לבד, אבל בשאר החדרים היו אנשים אחרים; לא, בכל הבית כולו רק שתינו בלבד היינו.
וַיָּמׇת בֶּן־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו׃
הבן של האישה שכנגדי מת בלילה, מתוך ששכבה עליו. ומה היא מדגישה ב"אשר שכבה עליו"? שאם היה הילד חולה מסיבה קדומה, שהיה לו חום כמה ימים או שנראתה בו מחלה, היה הדבר ידוע - כי מקובל היה בזמנם שכאשר ילד חולה היו באות לבקרו נשים חכמות, לתת עצות ותרופות סבתא, והיה נודע שיש כאן ילד חולה. אלא היא באה ואומרת: לא, הילד היה בריא לגמרי, ומה שמת הוא מפני שהיא שכבה עליו וחנקה אותו.
וַתָּקׇם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת־בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת־בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי׃
יש כאן שינוי לשון מדוקדק: "ותיקח את בני מאצלי" - ולא מחיקי; ואחר כך "ואת בנה המת השכיבה בחיקי" - ולא אצלי. ומה ההבדל? היא מספרת כך: בנה היה בחיקה, וחיק היינו צמוד ממש, ובעקבות זה שכבה עליו והוא מת. אבל אני לא נהגתי כמוה - אני שמתי את בני אצלי, ולא בחיקי, נזהרתי לא לשים אותו בחיקי. והיא מה עשתה? לקחה את בני שהיה אצלי ולכן היה חי, ואת בנה המת השכיבה בחיקי, כדי שתוכל לטעון: הנה אתם רואים, היא שכבה עליו ובעקבות זה הרגה את הילד. אבל אני דאגתי לשים את בני אצלי, וקמתי ואני רואה שהיא שמה את בנה בחיקי.
וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְּנִי וְהִנֵּה־מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי׃
"ואתבונן אליו בבוקר" - התבוננתי בהתבוננות יתרה כדי להבחין, וראיתי שאין זה בני. ושלא תאמר שאולי מחמת המיתה השתנו פניו ולא יכלה להבחין - לכן היא אומרת שמיד שראתה אותו, תכף כשראתה אותו, אמרה: אין זה בני אשר ילדתי. ראשית, אני מכירה את בני שילדתי ויודעת כיצד הוא נראה, וזה לא מה שילדתי. ושנית "אשר ילדתי" - שהרי בנה נולד שלושה ימים קודם, כפי שסיפרה שיש הפרש של שלושה ימים ביניהם, ואני מכירה שיש הבדל בין המת הזה לילד שנולד לפני שלושה ימים.
ושימו לב שעיקר טענתה הוא "אני מכירה שזה לא הבן שלי". היא אינה אומרת "אני מכירה שהבן החי הוא שלי", כי בזה יאמרו שאולי עוד ייתכן טעות; אבל שזה אינו הבן שלה - על כך אין לה ויכוח, זה ברור לגמרי. והרי לא ייתכן שמישהו אחר החליף, כי כבר הוכיחה שאין זר עמהן בבית.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
שימו לב לשינוי הלשון. האישה השנייה, שהיא הנתבעת, אומרת: "בני החי ובנך המת". והתובעת עונה: "לא כי בנך המת ובני החי" - היא מקדימה את "בנך המת" ל"בני החי". וממה נובע השינוי, ועל מה הוא מעיד?
מבאר המלבי"ם: תמיד האדם מקדים את העיקר ומאחר את הטפל. זו דרכו של אדם בכל דו שיח. לא נראה אדם שיאמר: הרווחתי בפיס חמש מאות שקל, והרווחתי גם בפיס מיליון דולר. אדם מספר קודם את המיליון דולר, ואחר כך מזכיר שגם היו לו פעמים שהרוויח כסף קטן. תמיד מספר אדם את העיקר ואחר כך את הדברים הטפלים.
ולכן, כשנדקדק בדבריהן נראה מה כל אחת רואה כעיקר. הנתבעת אומרת "בני החי ובנך המת" - היא מקדימה "בני החי", זה העיקר אצלה, ו"בנך המת" הוא פועל יוצא. והשנייה אומרת "לא כי בנך המת" - עיקר טענתה שהבן שלך הוא המת. ומכאן קלט שלמה מיד את הדין: זו שאומרת "זה בני החי" - עיקר מגמתה שבנה יחיה, ו"בנך המת" הוא פרט נוסף. ולעומתה, אצל השנייה, שאנו כבר קולטים שהיא השקרנית, אין העיקר שבנה יהיה החי, אלא שהבן המת יהיה שלך - וממילא אני אקבל את הבן החי. מה שהיא רוצה לומר: לך מת הילד, לא לי מת הילד. והשנייה אומרת: אין לי עניין של מי מת הילד, העניין שלי הוא שהילד שלי חי, וזאת אני יודעת.
ולפי כיוונו של המלבי"ם נמצא שהמדברת הראשונה היא בעצם השקרנית: היא זו שהתעוררה בבוקר, ראתה את הילד שלה מת בעקבות ששכבה עליו, ובנתה סיפור שהילד הזה אינו שלה אלא שלה, ושהיא החליפה ושמה אצלה את הילד המת. הראשונה היא שהמציאה את כל הסיפור, והנתבעת היא דוברת האמת, היא שטענה את הטענות הצודקות.
ומוסיף המלבי"ם: שלא תחשוב שהייתה זו אמירה חד פעמית, לכן נאמר "ותדברנה לפני המלך" - הן חזרו ושיננו שוב ושוב, וכל פעם שומע שזאת מדגישה שהבן החי הוא שלה, וההיא מדגישה שהבן המת הוא שלך. מה חשוב לכל אחת? זה מה שהיא טוענת. זו שטוענת "הבן החי שלי" - חשוב לה שבנה יחיה. וזו שטוענת "הבן המת שלך" - חשוב לה שלשנייה יהיה בן מת, ושהבן החי יהיה שלה זו נקודה פחות חשובה לה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה־בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי׃
שלמה חוזר על הטענות, וחזרה זו היא דין מהלכות משפט: על הדיין לחזור על טענות הצדדים, לומר לזה "אתה טוען כך וכך" ולזה "ואתה טוען כך וכך", כי על ידי החזרה הוא מבין את הדברים יותר. וכאן, ברגע שחזר על הטענות, כבר הבין שלמה את המשפט.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי־חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת־הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת־הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־בְּנָהּ הַחַי אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל־בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל־תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ׃
האחת אומרת "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו", כי כיוון שהוא בנה, מוטב לה שיחיה ביד אישה אחרת מאשר שימות. והשנייה, שכל כאבה היה שבנה מת ולשנייה נותר בן חי - יותר כאב לה שלשנייה נותר בן חי ובנה מת - ולכן היא מבקשת "גזורו", העיקר שגם לי וגם לך לא יהיה. וכי איך ייתכן שדווקא אני ניזוקתי ולך לא קרה מאומה? זהו טבעו של קנאי: הוציאו לי עין כדי שלא תוציאו שתי עיניים.
ושואל המלבי"ם: ואם לא היו אומרות זאת? ואם שתיהן היו אומרות "מה פתאום, תן לה את הילד, אל תהרוג אותו"? והלוא זה ההיגיון, ששתיהן אמורות לומר כך, ומי תאמר "כן, תהרוג"? היא הרי טיפשה טיפשה גמורה. השכל וההיגיון אומרים: תן לה את הילד, העיקר שלא ימות, ואדרבה בזה אני מוכיחה שהוא בני. אם כן, כיצד ניתן להוכיח מדבר כזה?
אלא, אומר המלבי"ם, אם הבנת את מה שאמרנו קודם, אתה מבין ששלמה בכלל לא הוכיח מכאן. מאין הוכיח שלמה? מן הטענות. אלא שאם שלמה היה אומר להם "זאת טוענת כך ומכאן אני לומד שבנה החי, וזאת טוענת כך ומכאן אני לומד שבנה המת" - היו כאלה שהיו מפקפקים במסקנותיו. אמר שלמה: אעשה מעשה שכולם יאמרו שאני צודק. לכן כל ההצגה של "גזורו" נועדה רק כדי שכולם יבינו, לא בשביל שלמה. שלמה כבר פסק וכבר קלט את הדין מרגע שאמר "זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי". מה שעשה עם ה"גזורו" היה כדי שכולם יסכימו שמשפטו אמת וצדק.
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ׃
הפסק עצמו בא מהסקת המסקנות שמצורת הניסוח, אלא שעכשיו כבר כולם הודו: הנה האמא שמוכנה למסור את בנה לאמא אחרת, העיקר שלא יומת - היא האמא. וזו שאומרת "תהרגו" - אין אמא שמוכנה להרוג את בנה, אלא אם כן היא פלסטינית.
וַיִּשְׁמְעוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי־חׇכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃
ראו כולם שהייתה בו חכמה אדירה ומיוחדת כל כך, ולכולם היה הדבר ברור, ועל ידי זה יראו מלעשות עוול, כי אמרו: הנה המלך יכול לעלות מיד על כל עוול שנעשה.
מסופר שפעם אחת שלח שדכן חתן לעיירה, ושתי נשים המתינו בתחנת העגלות. אמר להן השדכן: צריך להגיע חתן, תיפגשו עמו ותדברו איתו ותראו מה מתאים לבת שלכן. וכל אחת מהן דיברה עם שדכן אחר, ולא ידעו במי מדובר. הגיע החתן, והתחילו לריב: זאת אומרת "החתן הזה נשלח לבת שלי", וההיא אומרת "מה פתאום, לבת שלי". הלכו לרב. שמע הרב את המשפט ואמר: תביאו לי חרב חדה. הביאו לו חרב. אמר הרב: גזורו. אחת אומרת: מה פתאום, חס ושלום, שתיקח אותו היא לבת שלה, העיקר שלא תגזרו. והשנייה אומרת: לא אדוני, גזורו. אמר הרב: זאת שאומרת גזורו - זהו החתן של הבת שלה, היא השוויגער האמיתית, היא החמות האמיתית.
שאלנו למה נאמר "אז תבואנה שתיים נשים" ולא "שתי נשים". מבאר ה"שלמה חדשה": יש הבדל בין "שתי" ל"שתיים", ובין "שני" ל"שניים". כל מקום שכתוב "שניים" או "שתיים" - הכוונה שהם שונים זה מזה; וכשכתוב "שני" - הם שווים.
ויש לזה כמה דוגמאות. "על פי שניים עדים יקום דבר" - שניים, כלומר שונים. שאם היו באים ומעידים בדיוק באותו לשון ובאותה אמירה, מדקלמים אותו דבר, מה היה ברור לנו? שזו עדות שקר ומישהו הכין אותם. לכן צריך שיהיו שניים, שונים, ולא אותו דבר. "שניים כרובים" - ולמה לא "שני כרובים"? כי לאחד הייתה דמות של זכר ולאחד דמות של נקבה, לא היו זהים. "וישלח יהושע שניים אנשים מרגלים חרש לאמור" - למה שניים? מכיוון שראינו שהם באמת היו שונים: אחד מהם היה אדם, זה כלב, והשני היה מלאך, זה פנחס. ולכן למדנו שם "ותצפינו" רק על אחד - שהרי פנחס לא היה זקוק להצפנה, מלאך היה ויכול היה להצפין עצמו. ולכן כתוב "שניים אנשים", שהיו שונים ולא זהים זה לזה.
ולעומת זאת "שני" פירושו שווים. "את שני המאורות הגדולים", ואחר כך "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה". באים חז"ל ודורשים: דע לך שבתחילה נבראו שווים, ורק בעקבות זה שבאה הלבנה ואמרה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", אמר לה השם "לכי ומעטי את עצמך". ומנין חז"ל יודעים זאת? שכתוב "שני המאורות הגדולים" - שהיו שווים בתחילה. שאם לא כן היה כותב "שניים המאורות הגדולים". ובפרט שבהתחלה קורא להם "גדולים", ורק לאחר מכן "המאור הגדול והמאור הקטן" - ללמדך שבתחילה נבראו שני שווים ושניהם היו גדולים, ורק לאחר מכן מיעט השם את הלבנה. וכן ביום הכיפורים כתוב "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות", ואומרים חז"ל שהיו צריכים שני השעירים, זה שהולך לקודש וזה שהולך לעזאזל, להיות שווים בקומה, שווים בגיל ושווים במראה. ומניין לומדים זאת? מ"שני השעירים", שלא כתוב "שניים השעירים".
וכאן, בנשים שבאו לשלמה, כתוב "שתיים נשים" ולא "שתי נשים". אם היה כתוב "שתי" - היינו אומרים שהן זהות. "שתיים" אומר שהיו שונות. ובמה היו שונות? אומר ה"שלמה חדשה": דע לך שאחת הייתה כלה והשנייה הייתה חמותה. לכלה מת הילד, ולחמות הילד היה חי.
ועכשיו הכלה הייתה בבעיה רצינית מאוד. שכן בעלה נפטר, וברגע שמת ילדה היא נופלת לייבום - כי אם היה לה ילד חי לא הייתה זקוקה לייבום - וכעת עליה להמתין לייבום מן הילד שנולד לחמותה, וצריך להמתין לו עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, שרק אז יוכל לייבם. יוצא שהאישה הזאת אמורה להיות עגונה במשך שלוש עשרה שנה. אז מעבר לצער שילדה נפטר, וממילא היא נופלת לייבום, יש גם לחמותה ילד, שהוא זה שגורם לכך שיהיה לפניה מי לייבם. שברגע שיש כאן ילד היא צריכה להמתין לו עד שיגדל ולהתייבם.
ולכן היא אומרת: אני מוכנה שאומנם אין לי ילד, אבל שלה גם לא יהיה ילד. וזה מה שהיא אומרת "לא כי בנך המת ובני החי" - כל הדגש הוא "בנך המת", כי אם יש לך בן חי, זה מציב אותי בפני בעיה. ואין לה דגש שבנה יהיה חי. ולמה? כי אומר ה"שלמה חדשה": הבן, אישה באופן טבעי אינה רוצה לגדל ילד שאינו שלה - אתחתן שוב ואלד ילד אחר שיהיה ילד שלי. באופן טבעי אין לה עניין בילד שאינו שלה. ולכן היא אומרת זאת בשפתיה: אינני רוצה שבני החי, אין זה מה שאני מחפשת; אני מחפשת שבנך יהיה המת, כי ברגע שבנך יהיה המת פתרתי לעצמי את הבעיה שאני ניצבת בפניה, בעיית הייבום.
ולכן כתוב "ותבואנה שתיים נשים זונות" - "שתיים" לומר לך שהנשים האלה לא היו זהות אלא שונות, אחת כלה ואחת חמותה, ובעצם כל טענתה של האחת הייתה שונה בתכלית מטענת השנייה: זו באה לטעון במטרה לזכות בילד, וההיא באה לטעון במטרה שההיא תפסיד את הילד, ועל ידי זה לא תצטרך ליפול לייבום.
הפרק פותח בביסוס המלכות מבית ומחוץ, עם החיסרון של הזיבוח בבמות שליווה את ישראל דורות. בגבעון נגלה השם לשלמה, ושלמה, מתוך הכרה שמלכותו נשענת על החסד והאמונה שהובטחו לדוד, מבקש דבר אחד בלבד: "לב שומע לשפוט". וייטב הדבר בעיני השם דווקא מפני שביקש את הדבר הזה נטו, בלי סל ההטבות הנלווה לחכמה, ולכן קיבל חכמה במנה גדושה, ועמה עושר וכבוד בלא תנאי, ואריכות ימים בתנאי הליכה בדרכי השם - תנאי שבסופו לא עמד. ומיד בא היישום: משפט שתי הנשים, שבו הכריע שלמה לא מן החרב אלא מדיוק סדר הטענות, ואת החרב הביא רק כדי שכל ישראל יראו ויכירו שחכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט.