פתיחה: פרק של ביסוס המלוכה
פרק ב' במלכים א' הוא פרק המעבר: דוד המלך מצווה את שלמה בנו לפני מותו, נאסף אל אבותיו, ושלמה יושב על כיסאו. מכאן ואילך עוסק הפרק כולו בסילוק המכשולים שנותרו בדרכה של המלכות החדשה: אדוניהו, אביתר הכהן, יואב בן צרויה ושמעי בן גרא. הפרק נחתם במילים "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה". נלך על סדר הפסוקים בעקבות ביאורו של המלב"ים.
אדוניהו בא אל בת שבע
וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה, וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ, וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ, וַתֹּאמֶר דַּבֵּר.
אדוניהו בן חגית מוכר לנו מן הפרק הקודם כמי שניסה למרוד בדוד ולהקים מלוכה בשלהי ימיו של אביו. נתן הנביא ובת שבע הגיעו אל דוד, סיפרו לו את הדבר, והמרד נחתך בעודו באיבו. והנה אדוניהו אינו נח רגע. יש לו תוכניות. בת שבע שואלת אותו: "השלום בואך", כלומר האם באת לריב או שבאת לענייני שלום, והוא משיב: שלום, יש לי עניין פרטי, בקשה.
וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ, וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ. וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר.
וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ, וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה. וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב, אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ.
כאן דבר מפליא מאוד. אדם שהיה צריך להודות לה' על כך שראשו עדיין בין כתפיו, שהרי מזמן היה ראוי להריגה על שקם למרוד עוד בחיי אביו, אינו מסתפק בכך שהותירוהו בחיים אלא הולך ומבקש בקשות. ומה הוא מבקש? את אבישג השונמית, שהייתה אשת דוד. אמנם דוד לא נשא אותה ולא שימש עמה, אך על כל פנים הייתה סוכנת של דוד המלך, כלי שנשתמש בו המלך. איך אפשר להעלות דבר כזה על הדעת? כפי שנראה, הבקשה הזו היא שמעלה את חמת שלמה ומביאה עליו גזירת מיתה מוחלטת.
ההיגיון של אדוניהו על פי המלב"ים
המלב"ים עמד כבר קודם על ההבדל שבין אבשלום לאדוניהו. אבשלום רצה את המלוכה, והדרך להשגתה הייתה שבא על פילגשי אביו, ובכך נבאש בעיני דוד וכביכול נעשה מלך. כאן המצב הפוך: השאיפה המקורית של אדוניהו הייתה אבישג השונמית, שנאמר עליה שהייתה יפה שלא הייתה כמותה בכל ישראל. הוא שאף לשאת אותה, וכיוון שראה שאינו יכול לשאתה בדרך רגילה, אמר: אשא אותה על ידי שאהיה מלך. אם אני מלך, ממשיך דרכו של דוד, אין בעיה של כלי שנשתמש בו המלך, שהרי גם אני מלך. המלכות שאליה שאף הייתה אפוא בעיקר בשבילה.
משנכשל, אמר: אם לא קיבלתי את המלכות, על כל פנים תנו לי את אבישג. ובמה יצדיק זאת? על כך הוא בונה שני טיעונים. הראשון: "כי לי הייתה המלוכה", אני הבכור וראוי הייתי למלוך, ועוד ש"עלי שמו כל ישראל פניהם", והם יואב ואביתר וחלקים נרחבים בעם. "ותסוב המלוכה", כלומר היא הלכה שלא כפי שהיה צריך להיות, כביכול הסתובבה ועקפה אותי והמשיכה לאחי. ואם כן ראוי לפייס אותי במשהו, ובמה? בשיתנו לי את אבישג. ואם תאמר, הרי הדיוט אינו משתמש בכלי שנשתמש בו המלך, על זה הוא אומר: איני נחשב הדיוט מן השוק, שהרי לי עצמי יש נתונים של אדם הראוי למלכות, אני הבכור וכולם רצו בי.
הטיעון השני עמוק יותר. אומר המלב"ים: נתבונן למי אנו צריכים לשמור על כבודו ולהיזהר שהדיוט לא ישא את אשתו. למלך שהומלך על ידי בני אדם. שכן אם לא נשמור על כל גינוני כבודו, במה יבוא לידי ביטוי כבודו מעל שאר העם? אבל מלך שהומלך על ידי ה', מה זקוק הוא לגינוני כבוד? ה' בחר בו, ובזה עצמו הוא מתייחד. וזהו שאמר: "ותסוב המלוכה ותהי לאחי כי מה' הייתה לו". אם המלוכה של שלמה היא מה', אין כאן פגיעה בכבוד המלכות אם אני אשא את אבישג. ולכן, הוא אומר לה, אין שום התנגדות. ובת שבע משיבה: טוב, אנוכי אדבר עליך אל המלך.
בת שבע לפני שלמה: "לדבר לו"
וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ, וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ.
מדוע נאמר "לדבר לו" ולא "לדבר עמו"? מבאר המלב"ים: "לדבר לו" פירושו בשבילו, לטובתו. היא באה ואומרת לשלמה: יש כאן אדם שהולך עם תחושת מרמור ובטן מלאה, כדאי לך לזרוק לו עצם ולרצות אותו, ובכך תפתור את הבעיה ויהיה לך שקט ממנו. כך היא סברה, שהדבר הוא לטובת המלך.
"וישם כיסא לאם המלך" בפשטות מדובר בבת שבע. אך חז"ל דרשו "לאם המלך" לאימה של מלכות, ומי היא? רות המואביה. אומרים חז"ל ששנים האריכה ימים רות המואביה עד שראתה את שלמה המלך בכבודו מולך על כיסא דוד. מדובר באריכות ימים של ארבעה דורות, ושלמה באותה שעה שקם למלוך היה בן שתים עשרה.
וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ. וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה.
נדייק בלשון "פנייך": הכוונה למה שאת רוצה, למה שאת מעוניינת בו. שלמה אומר לה: רק אם זהו רצונך המוחלט לא אשיב את פנייך. וכפי שנראה מיד, הוא כן ישיב את פניה, שכן בסופו של דבר אין אלו פניה אלא פניו של אדוניהו, וכשתבין למה הדבר אינו טוב, גם היא תסכים שאין לבקש בקשה כזו.
תשובת שלמה: "ושאלי לו את המלוכה"
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ, וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה.
שלמה מבין מיד מה עומד מאחורי הבקשה: אדוניהו רוצה להיכנס למלוכה דרך הדלת האחורית. יינשא לאבישג, שהייתה כלי שנשתמש בו דוד, ועל ידי זה יקבל מעמד ושררה כמי שכביכול ממשיך דרכו של המלך, וזו כבר פרצה שממנה יוכל למרוד. לכן הוא משיב: אם אלו טיעוניו, שהוא הבכור ושכל ישראל שמו עליו פניהם, נו, שיבקש את המלוכה עצמה, שהרי לשיטתו היא מגיעה לו. את אינך מבינה שכל הטיעונים האלה אינם אלא אמירה אחת: המלכות שלי, ובמחטף לקחו אותה ממני.
וזהו גם עומק הסיפא "ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה". הרי הוא עצמו טוען שאנשים גדולים נשאו אליו פניהם, ומי הם? אביתר ויואב. אומר שלמה לאמו: בזה שיקבל את אבישג הוא לא יספק אותם. הוא יסַפק את חצי תאוותו שלו, אבל תומכיו לא יקבלו דבר. הוא יהיה חייב לעשות משהו כדי לתת להם שררה ותפקידים, וזה יביא אותו שוב אל המלוכה. שלמה מבין שהרצון באבישג הוא הרצון העיקרי, אך ודאי שאדוניהו אינו חף מרצון למלוכה. היו כאן שני גורמים: גורם מרכזי, אבישג, וגורם משני, המלוכה. וידע שלמה שברגע שיושג הגורם המרכזי, הגורם המשני לא יתבטל אלא להפך. וכלל ידוע בידינו: תאווה שהושגה כבר אינה מדברת אל האדם, ותמיד הוא צריך את התאווה הבאה. מה שכבר בכיסי אינו מדבר אליי. ברגע שתהיה בידו אבישג, לא יראה בזה מטרה שהושגה וסוף התאוות, אלא התאוות ילכו ויגדלו, והבאה בתור תהיה המלוכה. ואז יהיה לו קל יותר: מי שאשת המלך בביתו, ברור שהוא המלך הבא.
שבועת שלמה: "כי בנפשו דיבר"
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
"כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף" הוא ביטוי החוזר פעמים רבות בתנ"ך: שבועה שבה אין אומרים במפורש מה יהיה העונש. הטעם לכך, שכשאדם אומר על עצמו דבר שאינו טוב, הוא עלול חס ושלום לגרום שהדבר יבוא עליו, כמו שנאמר "את אשר יגורתי בא לי", וכמו שאומרים ברית כרותה לשפתיים. לכן כשאדם רואה מישהו עלול ליפול אומרים לו היזהר שלא תיפול, שכן באמירה "אתה תיפול" יש כוח שעלול לגרום לנפילה, וכן מי שחלם חלום רע פותרים לו לטובה, כי לאמירה היוצאת מן הפה יש כוח. וכך גם בפרשת שמות: "וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ", ולכאורה היה צריך לומר ועלינו מן הארץ, שהרי הוא יגרש אותנו. אלא שלא רצו לומר על עצמם דבר שלילי, ולכן תלו את העלייה מן הארץ בו ולא בהם.
ומהי התוספת "כי בנפשו דיבר אדוניהו את הדבר הזה"? מבאר המלב"ים: כשאדם מדבר דבר כזה הוא מבין את הסכנה שהוא נכנס אליה, ואם הוא מבין ובכל זאת מבקש, הרי זה כמוסר נפשו למיתה. ואם אדם מוכן למסור נפשו, על מה יעשה זאת? על דבר קטן אין אדם מוסר נפשו. אם הוא לוקח סיכון כזה, סימן שהמינימום שהוא מבקש כאן הוא המלוכה, ופחות מזה אין אדם נוטל ריזיקה כזו. ואם כן דינו להתחייב מיתה.
וְעַתָּה חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ.
מה עניין כל ההקדמות הללו? כל זה בא לבאר מדוע אין לו ברירה אלא להרוג אותו דווקא היום. ה' הבטיח שאהיה איש מנוחה, להבדיל מדוד אבי שעד שמלך עברו שנים, וגם כשמלך הוסר ממלכותו פעמיים, פעם על ידי אבשלום ופעם על ידי שבע בן בכרי. אם הובטח לי שלא יהיה פרץ ולא יוצאת ולא צווחה ברחובותינו, ושה' עשה לי בית, כלומר שגם זרעי ימלוך אחריי, סימן שעליי לבער כל שביב של מרד בעודו באיבו, לפני שיתפתח לכדי מרידה ויצטרפו אליו עוד אנשים כפי שראינו בעבר. לכן: היום יומת אדוניהו.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת.
בניהו בן יהוידע היה כהן, ולכאורה כיצד נשלח להרוג? אומר הרד"ק: כשפגע בו לא מת מיד, וסילק ממנו את ידו בטרם מותו, ולא נטמא. וכעין זה מצאנו אצל פנחס, שאחד הנסים שנעשו לו היה שזמרי בן סלוא והמדיינית לא מתו עד שחבטם בקרקע. ויש מבארים באופן אחר, שבמקום מצווה מותר לכהן להיטמא למתים, וכשם שכהן מותר לו להילחם ולהיטמא במלחמת מצווה, כך כאן, כיוון שיש ציווי המלך, הדבר הותר.
אביתר הכהן: עונש חלקי
וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ, עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה, וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי.
ענתות היא עיר כהנים, זו שבה גר לימים ירמיהו הנביא. "איש מוות אתה" על שמרדת במלכות דוד וקשרת קשר עם אדוניהו. ומדוע אינו נפרע ממנו? מפני שנשא את הארון לפני דוד. כזכור, כשברח דוד מפני אבשלום בנו, אביתר הוא שנשא את הארון ואת האורים ותומים. באותו יום נכתב שהורחק מן הכהונה, אך עדיין לא גורש לגמרי, שהרי ניסה לשאול באורים ותומים ולא עלתה בידו, ודוד אמר לו "אסוף ידיך", כלומר אין לנו זמן להתעכב. ומדוע באמת לא עלתה בידו? אומרים חז"ל: מפני שהיה מצאצאי עלי, מזרעם של חופני ופנחס, שנתקללו שלא תהיה להם שררה ולא דרגת כהונה, עד כדי שנאמר שיבוא ויאמר לכהן המשרת בבית ה' "ספחני נא אל אחת הכהונות" ובעד אגורת כסף יבקש ממנו לחם, עונש על שמאסו בעבודת המקדש ונהגו בה שלא בדרך כבוד. אך כיוון שהיה עם דוד בעת צרתו והתענה בכל אשר התענה, אין שלמה נפרע ממנו: שולח אותו לביתו, אך מגרשו מן הכהונה. עונש חלקי, ולא פירעון גמור.
וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה', לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה.
בזה מילא את דבר ה' שלא תהיה להם שררה, אלא יהיו נטפלים אל הכהנים האחרים שיהיו בשררה עליהם.
"ואחרי אבשלום לא נטה"
וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
יואב שומע שהחלה מלאכת חיסול החשבונות: אדוניהו נהרג, אביתר נשלח לביתו וכבר קיבל התראה שהוא בן מוות. יואב מבין שהבא בתור הוא, ומתחיל לחשוש לחייו. אלא שהנימוק שנותן הכתוב תמוה מאוד, וכל המפרשים עומדים עליו: "כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה". אם באת לחייבו, הרישא מספיקה. מה עניין הזכות שבסיפא באותה נשימה? לכאורה זו סיבה שלא לפחד, ואי אפשר למנות אותה בין סיבות פחדו.
הרד"ק מבאר: אילו היה נוטה אחרי אבשלום לא הייתה לו סיבה לפחד, שהרי כל ישראל נהו אחריו ולא היה בזה מרד שחייבים עליו מיתה. אבל הוא לא נטה אחרי אבשלום אלא אחרי אדוניהו, וזה חמור יותר. אחרי אבשלום, מה יעשה, כולם היו אחריו ולא הייתה לו ברירה. אבל אדוניהו לא היה לו כוח עצמי, ובזה שנטית אחריו אתה יצרת את כוחו, אתה המלכת אותו. על כן הבין שהוא חייב מיתה.
ויש מחז"ל שדרשו שגם הסיפא לגנותו: "ואחרי אבשלום לא נטה" בפועל, אבל במחשבה כן נטה, שרצה לנטות ולא נטה. ומדוע לא נטה בפועל? אמר: עדיין לחלוחיתו של דוד קיימת, כוחו במותניו, לא כדאי להתעסק עמו. המתין עד שדוד היה זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ואין יוצא ובא בביתו, ורק אז הלך ונטה אחרי אדוניהו. ומכאן למדנו: על כוונת הלב בלבד אין מענישים, אבל כשמצטרף אליה מעשה, זוקפים עליו גם את חוב כוונת הלב, ואומרים לו גם אז הייתה לך כוונה, ועל זה תיענש עכשיו.
האבן עזרא מבאר שלא נטה אחרי אבשלום מפני שידע שאינו ראוי למלוכה, ואילו את אדוניהו סבר שהוא ראוי. ומטעם זה עצמו לא נטה אחרי שלמה, שסבר שגם שלמה אינו ראוי, ולדעתו היחיד הראוי למלוכה היה אדוניהו.
הרלב"ג מפרש פירוש מחודש: "אחרי אבשלום לא נטה" אין הכוונה שלא הלך אחריו למרוד בדוד, אלא שיואב הוא שהרג את אבשלום. ועתה הוא מבין ששני עוונות נזקפו לו: האחד, שנטה אחרי אדוניהו. השני, שדוד הזהיר אותו "לאט לי לנער לאבשלום", שלא לפגוע בו, והוא הלך והרגו. וזהו "ואחרי אבשלום לא נטה", לא נטה אחרי הוראת דוד בעניין אבשלום.
והמלב"ים מבאר מדוע ירא יואב לנפשו יותר מאביתר: אילו היה נוטה גם אחרי אבשלום וגם אחרי אדוניהו, לא היה חייב משפט מוות, שכן היה לו טיעון עקרוני שהמלוכה מגיעה לבכור. אבל היות שנטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה, מוכח שאין כאן עיקרון כלל. אם זה עיקרון, היית צריך לנטות גם אחרי אבשלום. ומכיוון שלא נטית, סימן שאתה עושה רק מה שכדאי לך, ועל כך אתה ראוי להיענש. ואמנם יש להקשות על הפירוש: וכי אילו היה נוטה אחרי אבשלום היה לו צידוק? הרי דוד עוד היה חי, ואיזה צידוק יש למרוד באב חי בטענה שהמלוכה מגיעה לבכור? הלוא הבכור ימלוך רק אם יהרגו את אביו. אף על פי כן, כך מבאר המלב"ים.
שלוש טעויות בקרנות המזבח
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ.
הביטוי "אחז בקרנות המזבח" מוכר לנו עד היום כמי שמנסה להינצל בכל כוח. ומה עומד מאחוריו? יש הלכה שכהן שרצח את הנפש ומתחייב מיתה, אם הוא נמצא על גבי המזבח ועבודה בידו, אין מורידים אותו כדי להמיתו. אלא שיואב טעה בכל ההוראות האלה. אומרים חז"ל שטעה בשלושה דברים: אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו, ויואב אינו כהן. אין המזבח קולט אלא בבית עולמים, ולא במשכן שילה, וכאן נאמר "אל אוהל ה'". ואין קולט אלא גגו ולא קרנותיו, שהרי המזבח היה גבוה ועולים אליו בכבש, ורק כהן העומד על גבי המזבח מוצל, והוא לא עמד על גביו. ולכן לא היה יכול להינצל בכך.
"לא כי פה אמות"
וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת, וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר, כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי.
מדוע התעקש יואב להישאר שם? הרי יואב היה חכם גדול, ראש סנהדרין, יושב בשבת תחכמוני, וכי לא ידע את ההלכות שהזכרנו? אלא אומרים חז"ל שעשה חשבון אחר: הרוגי בית דין אינם נקברים בקברי אבותיהם, ואמר: מוטב שאמות כאן ואיקבר בקבר אבותיי. וזהו "לא כי פה אמות", אני רוצה למות כאן כדי שאוכל להיקבר בקברות אבותיי.
ונשים לב לכפילות: "כה דיבר יואב וכה ענני". אם כל דבריו היו "פה אמות", היה די באחד מהם. מן הכפילות אתה למד שהיה כאן דו שיח רחב יותר ממה שנתגלה בכתובים. ובאמת אומרים חז"ל שיואב בא אליו בטענה: אל תדון אותי בשני דינים. מצד אחד אתה רוצה שהקללות שקילל אותי אביך יחולו עליי, ואם כן השאר אותי חי. אינך יכול להעניש אותי בשני עונשים, וקים ליה בדרבה מיניה.
שהרי דוד המלך קילל את יואב בעקבות הריגת אבנר, שלא ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם, סדרה של קללות. אמר לו: אתה רוצה גם קללות וגם להרוג אותי? החלט. יש דעה בחז"ל ששלמה אמר: הרוג אותו ואני נוטל עליי את הקללות, ויש דעה שאמר אף על פי כן, וכיוון שלא היה בצדק עברו הקללות אליו. כך או כך, בסופו של דבר הקללות עברו לשלמה. וראיה לדבר ממה שנאמר על צאצאיו: רחבעם בנו, שנאמר בו "וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה", ומרכבה רומזת לזב, כלשון "כל המרכב אשר ירכב עליו הזב", וההתאמצות מלמדת שקשות היו עליו הפעולות הגופניות. עוזיהו, שנאמר בו "והצרעת זרחה במצחו", והיה מצאצאי שלמה. אסא, שנאמר "ואסא חלה את רגליו", וזהו מחזיק בפלך, אדם ההולך עם מקל. נופל בחרב, זה יאשיהו, שנאמר בו "ויורו המורים למלך יאשיהו", וחרב וחץ היינו הך. וחסר לחם, זה יכניה, שארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך, כלומר מצד עצמו לא היה לו לחם.
"ופגע בו וקברתו"
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ, וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי.
מה פירוש "וקברתו"? וכי יש מי שהורגים אותו ואין קוברים אותו, והרי אפילו גוי קוברים? אלא זו בדיוק הנקודה: בקשתו הייתה בעניין הקבורה, שייקבר בקברות אבותיו. אמר לו שלמה: עשה כאשר דיבר, הרוג אותו כדין הרוגי בית דין ודאג שייקבר בקבר אבותיו. ויש אומרים שהרגו כהרוגי מלכות ולא כהרוגי בית דין, ואף על פי כן את הבטחת קבר אבותיו קיים לו, ו"כאשר דיבר" היינו מלא את רצונו וקוברו בקברי אבותיו.
"והסירות דמי חינם": כזכור, כשלמדנו את מעשה רציחת אבנר ועמשא בן יתר, ראינו שחששו הגדול של דוד היה שהרציחה תיזקף עליו. יאמרו הבריות: אבנר בא להשלים עם דוד, ודוד שלח את יואב לרוצחו, ודבר זה יכול היה לקעקע את מלכותו. אומר עתה שלמה: כאשר יראו הכול שאני שולח להרוג את יואב על מעשים אלה, יבינו שדוד נקי מאותו חטא. גם אותם בודדים שנותרו בהם חשדות, כשיראו ששלמה הורג את יואב, יבינו שדוד היה נקי לגמרי, ושהחשד היה חשד חינם.
וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה.
הכתוב מונה את חומרת עוונו של יואב מכמה פנים. ראשית, שני אנשים הרג, רצח כפול. שנית, "צדיקים וטובים ממנו". ומה פירוש טובים ממנו? שעשו מה שהוא לא עשה. אומרים חז"ל: כששאול היה צריך להרוג את אנשי נוב עיר הכהנים, את אבנר ואת עמשא ציווה לפגוע בהם, והם לא רצו. לא הסכימו להרוג את כוהני ה' ולא שמעו לציווי המלך. ואם תאמר, הרי חובה לשמוע לצו המלך? אלא שהם דרשו אכין ורקין. אצל יהושע, שם בא הציווי לשמוע אל צו המלך, נאמר "רק חזק ואמץ", ו"רק" בא למעט: יש מצב שבו אינך חייב לשמוע למלך, והוא כשציוויו נוגד את דברי התורה. ציווה המלך לחלל שבת, אינך שומע. ציווה לרצוח, אינך שומע. הם קיימו את הכתוב כהוגן ולא הרגו את אנשי נוב, ואילו אתה, שלא היה לך ציווי מלך, הלכת ורצחת. שלישית, "ויהרגם בחרב", הריגת חרב היא הריגה של נהרגים בדין המלכות, וכך יצר תדמית שהוא שליח דוד והם הרוגי מלכות שמרדו במלך, ובזה הטיל כתם על דוד כאילו הוא נוקם מכל מי שלא היה עמו, ודבר זה יכול היה לערער את המלוכה. ורביעית, שהיו שרי צבאות ישראל ויהודה, אנשים גדולים וחשובים ולא סתם אנשים.
וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'.
לפי הפירוש שלא נטל שלמה על עצמו את הקללות, "בראשו ובראש זרעו לעולם" היינו שסבר שלמה שגם הקללות ימשיכו עם יואב וזרעו. אך כפי שאמרנו, לפי אותו פירוש בזה טעה, שהרי אם המלך כבר דן אותו בדין מיתה, לא היו הקללות אמורות להימשך.
ויש לשאול: מדוע נענש יואב דווקא עכשיו? הרי כבר דוד ציווה "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול", ומדוע נצרכה סיבה חדשה? מבאר המלב"ים שאכן הייתה כאן סיבה חדשה: בזה שהלך ואחז בקרנות המזבח יש כעין מרד במלך. הוא כביכול מסנדל את המלך ואומר לו: אינך יכול להרוג אותי. המלך קורא לך ואתה משיב: איני בא, אני תופס בקרנות המזבח. עשייה נגד רצון המלך היא עצמה סיבה חדשה שדי בה כדי לחייב מיתה.
וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא, וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר.
שמעי בן גרא: הציווי המחוכם
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ, בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה.
וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ.
עתה בא שלמה לסיים את החשבון עם האחרון שנותר, שמעי בן גרא. "דמך יהיה בראשך" פירושו: לא ידונו אותי כרוצח, שהרי אתה סיכנת את נפשך בעברך על צו המלך.
וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ, וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלַ͏ִם יָמִים רַבִּים.
וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת, וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת. וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו, וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת.
הדבר קשה מאוד. שמעי בן גרא היה אדם פיקח, ולפי חז"ל ראש סנהדרין. איזה אדם שראשו מתנדנד על צווארו, שרואה שכל מי שמרד בדוד כבר איננו בין החיים, יוצא מן העיר בשביל שני עבדים? יאבדו הם ומאה כמותם ותישאר בחיים. איך אדם מסכן את חייו בשביל דבר כה מועט? גם אילו היה הרבה, חייו יקרים יותר.
מבאר המלב"ים ששלמה עסק כאן בחכמתו: הוא מסר לו ציווי עמום. נשים לב. בתחילה אמר לו "בנה לך בית וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה", ומזה משמע: אל תעקור את דירתך מירושלים, ביתך יהיה כאן. אבל אחר כך אמר "והיה ביום צאתך", ומשמע שעצם היציאה, אף שלא לצורך קביעת דירה, מחייבת מיתה מיידית. ומצד שלישי הוסיף "ועברת את נחל קדרון", ומה מיוחד בנחל קדרון? הרי אין הוא מקיף את ירושלים, ויש עוד יציאות. אלא, אומר המלב"ים, לכיוון נחל קדרון היו בני משפחתו וקרוביו, ולכן משמע שכל הבעיה היא היציאה לכיוון קרוביו, שהיא מטילה חשד שהוא רוצה לקשור קשר, שהרי עם מי אדם קושר קשר אם לא עם בני משפחתו.
נמצא ששלמה בלבל את האויב. שמעי הסתבך: האם אני מוזהר בדבר כזה או לא. ואילו היה חכם דיו, היה מבין שכל זה חלק מן הפח, ושבדיני נפשות אין לוקחים סיכונים אלא נוקטים בחומרה, שכל יציאה אסורה. אבל הוא לא עשה כן. משנודע לו שברחו עבדיו, מיד "ויקם שמעי ויחבוש את חמורו", מכיוון שהבין שהאזהרה היא רק על כיוון נחל קדרון. הרי גת היא בכיוון השני, במערב ירושלים. ולא עוד, אלא שאינה מערי ישראל אלא של אכיש מלך גת, גויים, ואין חשש מרד. ועוד, שיש כאן אונס, עבדים שברחו, ולא יציאה מרצון. ועוד, שהלך ושב מיד, "ויבא את עבדיו מגת". בכל אלה חשב שהוא מסודר ושלא עבר על ציווי המלך.
וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלַ͏ִם גַּת וַיָּשֹׁב.
מרגלים היו לו לשלמה, אנשים שעוקבים, ומיד הודיעו לו שיצא.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה' וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה' וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ.
ארבע טענות בפיו. האחת: הלוא השבעתיך בה', וכשאדם נשבע בה' אסור לו לחפש היתרים דחוקים, אלא לחשוש לאפשרות החמורה. השנייה: העדתי בך שיש כאן אזהרת מיתה ואמרתי "ביום צאתך מות תמות", ואיך לא חששת למילים אלו והעדפת להתמקד בנחל קדרון? די היה בהן שלא תזוז מטר מן הבית. השלישית: "והלכת אנה ואנה", הזהרתי אותך לכל כיוון, ואנה ואנה פירושו שלשום כיוון איני מרשה לך ללכת. הרביעית: אמרת "טוב הדבר שמעתי", ופירושו קיבלתי, אני מקבל את הגזירה על פי דעתך וכוונתך, וכל מה שכיוונת בהשבעה מקובל עליי. ואם כן היה אסור לך לצאת. וכאן יש גם שבועת ה' וגם מצוות המלך, ולשניהם היה עליך לחשוש בחומרה הגדולה ביותר.
"ועשית כחכמתך": חכמה בהבנת נפש האדם
אומר החפץ חיים זצ"ל בשיחות מוסר: מהי החכמה המיוחדת שנרמזה ב"ועשית כחכמתך"? מעבר לחכמה שראינו במלב"ים, כיצד לנעול אותו בציווי המשתמע לשני פנים, הייתה כאן חכמה גדולה של הבנה בעומק נפש האדם. שלמה ידע שאדם יכול לגור בירושלים שבעים שנה ולא לצאת ממנה אפילו פעם אחת, והיו צדיקים שגרו בה שנים ולא הרגישו כל צורך. אדם יכול לגור בארץ ולא לצאת ממנה שנים בלי להרגיש מוגבל. אימתי הוא מתחיל להרגיש מוגבל? מרגע שתצווה עליו לא לצאת. מאותו רגע הוא מרגיש כבול, מרגיש מחנק, קלסטרופוביה, והוא מוכרח לצאת. מדוע? מפני שציוו עליו.
זהו סוד גדול: כשאדם מצווים עליו בכוח, הדבר מביא אותו מיד לידי מרד, כמו שהיה אצל אדם הראשון. אתה רוצה שילד יקרא את מה שכתוב? שים על זה מדבקה כדי להסתיר, ומיד הוא יגרד וישים מול האור: מה רצו להסתיר ממני? אמור לאדם "אסור", ומיד תעורר בו רצון לעשות. וכתוב באשת יפת תואר שאמר הקדוש ברוך הוא: יודע אני שאם לא אתיר לו, ייקח אותה באיסור, ולכן לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע והתירה. ושואלים המפרשים: כנגד יצר הרע? הרי זה בעד יצר הרע, היצר אומר קח והתורה אומרת קח. אלא לא כך. כל עוד יש איסור, אני מרגיש צורך לפרוק אותו. אבל כשאומרים לו: רצונך, קח, כבר אינו ממהר ואינו לחוץ, ובזה עצמו שברו את יצר הרע.
וזהו המושג שקראו לו חז"ל "פת בסלו". אדם שיש לו היתר אינו לחוץ לעשות את העבירה. למשל ביום צום: אדם קם בשש או בשבע בבוקר ומרגיש צמא, אף שבשעה כזו אינו צמא בדרך כלל. מדוע? מפני שהיום אסור לו לשתות. לעומתו, אדם ביום חול יוצא מבית הכנסת, לא אכל ולא שתה, הולך לבנק ועושה סידורים, ורק בשתים עשרה שותה כוס קפה ראשונה, ואינו מרגיש שהיה קשה. ואילו אם היה יום צום, היה קשה לו מאוד. ההבדל הוא הפת שבסל: הוא יודע שבעוד חמש דקות יוכל לשתות, ולכן אין לחץ. מרגע שאומרים לי "אסור לך", מאותו רגע זה מתחיל להציק.
וזה בדיוק מה שידע שלמה. הוא בא ואמר לשמעי: אסור לך, אוי ואבוי אם תצא מירושלים. מאותו רגע חש שמעי שירושלים היא בית כלא אחד גדול, והוא מוכרח לצאת ממנה. ואז די היה בטעם קטן, בשני עבדים שברחו, כדי שירגיש צורך לצאת, להשתחרר, להתאוורר, מפני שאסרו עליו.
ומכאן עצה גדולה גם בחינוך ובבית: כשאתה בא בדרך של כוח, "אסור", "חייב", אתה גורם התנגדות ואנטגוניזם, וחושף בצד השני את הרצון לא לעשות את מה שאתה אומר. אבל כשאתה בא בדרך של בקשה ונותן לצד השני את האפשרות לעשות או לא לעשות, ואומר: אני מבקש שתעשה זאת בשבילי, הוא מרגיש שהוא בעל חסד, אדם טוב שעושה לך טובה, והוא עושה. בכפייה, מיד הוא משיב: מה פתאום, למה אני חייב, איני רוצה.
פעם אמר הרב נויגרשל על סגירת רחובות בשבת, שהטעות היא שאנו דורשים זאת מטעם השבת. לדבריו צריך לומר: אנחנו רוצים שיסגרו את הרחובות מפני שאנחנו רוצים שקט, מגיע לנו יום אחד בשבוע של מנוחה. הרי הרבה ארגונים והרבה אנשים דורשים זאת בעצמם. בזמנו, לפני שלבייב קנה את הקניון ברמת אביב ג', התושבים עצמם ביקשו שהקניון לא יעבוד בשבת, כי רצו שקט, שהשבת לא תיהפך אצלם ליום שוק גדול. רק אחרי שלבייב קנה ואמר שיסגור בשבת, פתאום קמו קולות: מה פתאום, הוא בא לכפות עלינו. אנחנו לא רוצים לשמור שבת, אנחנו רוצים שקט ביום מנוחה. את הדבר הזה אדם קולט. אבל כשאתה בא ואומר לו "אסור לך, בשבת לא קונים", מיד: אעשה לך להכעיס. זה טבע האדם, וצריך לדעת לעקוף אותו.
ומטעם זה אומרים חז"ל שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אני, המקיים מצוות שאני חייב בהן, מקבל שכר גדול יותר מאישה המקיימת מצוות שאינה חייבת בהן, כנטילת לולב וישיבה בסוכה. מדוע? מפני שלמצווה ועושה יש יצר הרע גדול לפרוק. מי שבא בהתנדבות בא בכיף, ואם אינו רוצה הולך. ראה מתנדבים, אתה רואה שהם עושים את העבודה בשמחה, ואילו מקבל המשכורת נראה כמי שכפאו שד. מדוע? כי אם לא יבוא, מורידים לו מהמשכורת, מחייבים אותו לדפוק כרטיס ושואלים למה איחר עשר דקות. וזה שבא בהתנדבות אומר: לא מתאים לי, בשתים עשרה אני הולך, איני חייב להישאר עד ארבע. אדרבה, מה שאין האדם מרגיש כמחויב אינו חונק אותו. וכאן אמר שלמה: אחייב אותו, אל תצא מירושלים. ומאותו רגע שאמר לו לא לצאת, כבר זרע בו את זרע הפורענות: אני מוכרח לצאת, איני יכול להישאר כאן.
"אשר ידע לבבך"
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי, וְהֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ.
אומר לו שלמה: על מה שקיללת את דוד אבי עוד יכולת לטעון שהיית שוגג, שחשבת שדוד נרדף בגלל עוונותיו ובגלל שה' סר מעליו ובגלל שנכשל בבת שבע, ושרצון ה' עתה שדוד יושפל. אבל עכשיו, לאחר שה' אינה לידך שתעבור על השבועה ותתחייב מיתה, יש בזה עדות וראיה שמה שעשית אז נבע מרוע לבבך. שאילו לא היה מרוע לב, מדוע גלגל ה' עליך מיתה? מכיוון שגלגל, סימן שכבר על מה שעשית אז נתחייבת, ולכן הפילך ה' ביד בנו של דוד כדי שתשלם את המחיר על מה שהיה אז. ולכן דייק ואמר "אשר ידע לבבך": מי יכול לדעת איזו רעה בלבו? רק אתה. כלפי חוץ אולי תאמר שלשם שמיים נתכוונת ושמצווה הייתה להשפיל את דוד על מה שעשה, אבל אתה ידעת שזה נבע מרוע לב, והנה עכשיו הדבר מתגלה, והשיב ה' את רעתך בראשך.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ, וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי ה' עַד עוֹלָם.
מהו "והמלך שלמה ברוך"? שלא ייחשב לי הדבר לחטא במה שגרמתי לך מכשול, שיצאת מירושלים ונתחייבת מיתה. ומה ההוכחה? "וכיסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם", שלאחר שרב ה' את ריבו ונקם מאלה שביקשו לחרפו, בזה יהיה כיסאו נכון עד עולם.
"והממלכה נכונה ביד שלמה"
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת, וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה.
ולכאורה, הרי כבר נאמר לעיל בפסוק י"ב "וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד", ומה נתחדש כאן? ראשית, שקיים את צוואת אביו שאמר לו "וידעת את אשר תעשה לו", והנה ידע מה לעשות לו. שנית, הכתוב מעיד שעד עתה היו לו מסטינים במלכותו, כל מיני ממתינים לשעת כושר לתפוס את המלוכה, אם אדוניהו, אם יואב בן צרויה ואם שמעי בן גרא, ועכשיו נכונה הממלכה.
ומהו ההבדל בין מלוכה לממלכה? אומר המלב"ים: מלוכה נאמרת מצד המלך עצמו, ו"ותיכון מלכותו מאוד" פירושו שמלכותו הצליחה. אבל "הממלכה" היא המדינה. כלומר, בתחילה הייתה הצלחה אישית של המלך, ואילו עכשיו, לאחר שכוסחו כל הקוצים מן הכרם, כל המדינה כולה נכונה בידו, ואין עוד מי שיערער על מלכותו של שלמה. וזהו החידוש: שעתה גם הממלכה היא ממלכה מושלמת בידו.
לסיכום:
פרק זה מלמד כיצד מבססים מלכות. אדוניהו, שכל שאיפתו הייתה אבישג ורק דרכה המלוכה, אינו לומד מן החסד שנעשה עמו ומבקש בקשה שמסגירה את כוונתו, ושלמה מבין שתאווה שהושגה רק מולידה את הבאה אחריה. אביתר נענש עונש חלקי בזכות נשיאת הארון והשתתפותו בצער דוד, ובזה מתקיימת גזירת בית עלי. יואב, שנטה אחרי אדוניהו ולא אחרי אבשלום ובכך נחשף שאינו פועל מתוך עיקרון, טועה בשלוש הלכות בקרנות המזבח, וביקש למות שם כדי להיקבר בקברות אבותיו. ושמעי, שנלכד בחכמת שלמה בציווי המשתמע לשני פנים, מלמד אותנו את הסוד הגדול שבנפש האדם: מרגע שאוסרים עליו, הוא מרגיש חנוק ומוכרח לפרוק. סוף דבר, לאחר שהוסרו כל הקוצים מן הכרם, לא רק מלכותו של שלמה הצליחה אלא הממלכה כולה נכונה בידו.