פרק ב' בספר מלכים א' הוא פרק המעבר: דוד המלך נמצא בימיו האחרונים, ושלמה בנו עולה על כיסאו. בפרק הקודם ראינו כיצד אדוניה בן חגית ניסה לתפוס את המלוכה, ואיך משהגיעו הדברים לאוזני דוד הוא החליט לעשות מעשה ולהמליך את שלמה עוד בחייו. כעת, כששלמה מולך, דוד נותן לו את "הוראות ההפעלה": כיצד להתנהג, כיצד המלוכה צריכה להיראות, ואילו חובות נשארו פתוחים מימיו של דוד שצריך לפרוע אותם. הפרק הזה הוא צוואת מלך.
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃ אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כׇּל־הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ׃
חז"ל אומרים ששלמה באותו זמן היה בגיל שתים עשרה, וכפי שנאמר עליו "שלמה בני נער ורך". נער בן שתים עשרה שמתחיל למלוך זקוק להוראות, ולכן ההוראה הראשונה היא "וחזקת והיית לאיש". מאוד לא פשוט לאדם בגיל כזה להנהיג ממלכה גדולה, ולכן דוד פותח בזה: תהיה גדול, המלוכה בידך, תהיה חזק, אל תירא ואל תחת מפני אף אדם.
זו הנהגת עם, והיא צריכה להיות בתקיפות. "והיית לאיש" - לגבר, לאדם שמושל, מושל ברמה. שאם לא ימשול כך, המלכות לא תחזיק מעמד. כך מצאנו במשה רבנו שציווה את יהושע: טול מקל והך על קודקודם. מנהיג חייב להנהיג בדרך של כוח - לא חס ושלום רדייה בעם, שזו ודאי אינה הדרך, אבל תקיפות הוא חייב להראות. אם המנהיג מראה שהוא חלש, עולים עליו, מורדים בו ומורידים אותו ממנהיגותו.
וְשָׁמַרְתָּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כׇּל־אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָּׁם׃
מול התקיפות שנדרשת בענייני בין אדם לחברו ובהנהגת העם, בענייני בן אדם למקום נדרש בדיוק ההיפך. דוד המלך עצמו אמר: "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו" - כתינוק שאמו מנחה אותו. את זה הוא מוריש לשלמה: אל תסמוך על בינתך, אלא עשה כמו שכתוב בתורה. ואת הדברים הוא אינו משאיר פתוחים, אלא מפרט אותם אחד לאחד.
"ללכת בדרכיו" - אלו ענייני המידות: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא ארך אפיים אף אתה ארך אפיים. "לשמור חוקותיו" - חוקים הם מצוות בלי טעם, כפרה אדומה, שעטנז וכלאיים. "מצוותיו" - אלו המצוות שיש בהן טעם. "ומשפטיו" - כלשון "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ענייני בין אדם לחברו, שהמשפטים תמיד מסמלים אותם. "ועדותיו" - מלשון עדות, המצוות שמעידות על חידוש העולם: יציאת מצרים, שבתות וימים טובים. ואחר כל הפירוט הוא מזהיר: "ככתוב בתורת משה" - אל תסור מן המצווה ימין ושמאל, בדיוק כמו שכתוב.
מהו "למען תשכיל"? מה ההבדל בין "תשכיל" ל"תצליח"? אומר המלבי"ם: הצלחה תלויה במזל. אדם הצליח, למה? כי המזל שלו מורה הצלחה. ואין הכוונה למה שאומרים היום ברחוב "מזל", שמתכוונים לפוקס, חס ושלום; מזל הוא לשון יורד ונוזל ומשתלשל מן העולמות העליונים. אבל ההצלחה הזאת אינה בהכרח על פי חכמתך ועל פי מעשיך שנהגת בהשכל, אלא כך נגזר עליך מן השמיים. זה "תצליח".
לעומת זאת "תשכיל" פירושו לעשות ולהצליח על פי חכמה, על פי השכל. דוד אינו מברך את שלמה שיצליח - אלא שישכיל: שתמיד יוכל על פי שכלו לבחור את האמצעים הטובים ביותר שיובילו אותו אל המעשה הנכון.
ומהי אם כן התוספת "את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם"? כאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא. יש אדם שמשכיל "את כל אשר יעשה" - הוא יודע לבחור את האמצעים הנכונים להוציא את תוכניתו אל הפועל. אם יש שש דרכים לעשות דבר, הוא יידע לבחור מתוכן את הדרך הרביעית, זו שבה יצליח. זו השכלה, אבל היא מוגבלת: בדרך הזאת הוא יצליח, בשאר הדרכים לא.
אבל "משכיל בכל אשר יפנה" הוא דרגה אחרת לגמרי: אדם שבכל אחת מן הדרכים שיבחר יצליח. גם אם תשלח אותו באותה דרך שנראית רחוקה, בסופו של דבר הוא יגיע אל המטרה המקווה. בכל מה שיעשה ובכל מקרה - ישיג את מטרתו. וזו ברכה נוספת: לא רק "תשכיל את כל אשר תעשה", אלא גם "את כל אשר תפנה שם", שבסופו של דבר הכל יוביל אל המטרה שאתה מעוניין בה.
לְמַעַן יָקִים יְהֹוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכׇל־לְבָבָם וּבְכׇל־נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל׃
דוד אומר לשלמה: בשמירת המצוות תרוויח שני דברים. הראשון מצד עצם המצווה, כאמור. והשני - שבזה תלויה ההבטחה. ה' הבטיח לי מלכות קיימת לדור דורים, אבל בתנאי: "אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפניי באמת בכל לבבם ובכל נפשם". בזה אקיים את דבריי ואבנה לך כיסא שיהיה קיים לדורי דורות.
כאן מעורר המלבי"ם שאלה. יש לנו כלל ידוע: מידה טובה שיצאה מפי ה', אפילו על תנאי, אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו ממנה. אם כן, הרי יש כאן הבטחה שישב לדוד מלך על כיסאו לדורי דורות, ואפילו אם היא על תנאי - לא יחזור בו ממנה! עונה המלבי"ם: כאן אינו כך. מפני שהכלל נאמר כאשר ההבטחה קודמת לתנאי; אבל כאשר התנאי קודם להבטחה, כלומר ה' אומר מתחילה "רק אם יהיה כך וכך אני מבטיח" - אין זו הבטחה מוחלטת, ואם לא יהיה התנאי אין הבטחה.
וזה פשר ה"לאמור" שבפסוק: "אשר דיבר עליי לאמור אם ישמרו בניך" - לומר לך שהתנאי "אם ישמרו בניך" קדם להבטחה, וממילא ההבטחה מותנית. אין לומר "הרי ה' אינו חוזר בו מהבטחה טובה", אלא רק אם באמת תעשה את מה שה' מצווה, רק אם בניך ילכו בדרך הנכונה, אז תזכה לכל ההבטחות בקיום המלכות.
בעניין הזה של הבטחת המלכות ישנם פסוקים שלכאורה סותרים זה את זה, וגם הגרי"ז (הרב סולובייצ'יק) וגם המלבי"ם עוסקים בהם. מצד אחד משתמע שיש הבטחה מוחלטת לדוד, שלא משנה מה יהיה בניו ימשיכו למלוך אחריו; ומצד שני משתמע שההבטחה מותנית - רק אם ישמרו דרך ה'.
נעמיד את הפסוקים. אצלנו נאמר במפורש בתנאי: רק אם ישמרו את מצוותיי. וכך גם בתהילים: "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכיסא לך, אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם, גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך" - עוד פעם "אם", משמע שהשבועה תלויה בתנאי. אבל מאידך נאמר בתהילים: "כרתי ברית לבחירי, נשבעתי לדוד עבדי, עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כיסאך סלה" - כאן אין שום תנאי. "עד עולם אכין", ולא נזכר "ישמרו" או "לא ישמרו".
ויותר מזה: "אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון, אם חוקותיי יחללו ומצוותיי לא ישמרו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם, וחסדי לא אסיר מעימו, ולא אשקר באמונתי, ולא אחלל בריתי ומוצא שפתיי לא אשנה". כלומר: לא משנה מה יעשה, עונש יהיה - אבל מלך הוא יישאר. וכן "אחת נשבעתי בקודשי אם לדוד אכזב, זרעו לעולם יהיה" - משמע שגם אם לא ישמרו את דרך התורה, המלכות אינה נפסקת. וכן בספר שמואל: "והקימותי את זרעך אחריך וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם... אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול... נאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כיסאך יהיה נכון עד עולם". בקצרה: פעם מותנה ופעם אינו מותנה.
הגרי"ז מבאר שהשבועה הייתה שלא תיפסק המלכות מבית דוד - אבל כמה מלכות, על זה לא נשבע. כלומר: אם תלכו בדרך ה', כשם שמלכותו של דוד הייתה מלכות מוחלטת על כל בית ישראל, כך אני מבטיח שגם לזרעך ולדורות הבאים תהיה מלכות מוחלטת על כל בית ישראל. אבל אם לא ילכו בדרך ה' - המלכות תישאר, אך תהיה מלכות חלקית, מלכות קטועה, מלכות שאינה מושלמת.
ואכן כך היה. שלמה התחיל לסטות מן הדרך וקיבל מכות: רזון בן אלידע ועוד שטנים שהקים ה' לשלמה. הוא הביא את בת פרעה לכאן ובנה לה בית בירושלים, ולא מיחה בנשיו שהיו מקטרות לעבודה זרה. מה גרם הדבר? שבנו יקבל מלכות חלוקה - רחבעם בן שלמה מושל רק על ירושלים ועל בנימין. ואילו היה הולך בדרך ה', היה זוכה שבנו ימשול על כל ישראל, וירבעם לא היה מקבל את השלטון על עשרת השבטים.
וסיכום שיטת הגרי"ז: ההבטחה שבכל מקרה תהיה מלכות - נכונה. את גודל המלכות הוא תלה בהנהגתם, אבל את עצם קיומה לא תלה בשום תנאי. מלכות תהיה לבני דוד בכל מצב; אם יהיו צדיקים - מלכות מושלמת, ואם לא - מלכות חלקית.
ורמז לזה מצא בפסוק שלנו: מדוע נכפל "לאמור"? "אשר דיבר עליי לאמור אם ישמרו בניך את דרכם...", "לאמור לא יכרת לך איש מעל כיסא ישראל". אומר הגרי"ז: יש כאן שתי הבטחות. ה"לאמור" הראשון - אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפניי באמת, אז יקים ה' את דברו, מלכות מוחלטת על כל ישראל. וה"לאמור" השני - גם אם לא ישמרו בניך את מצוות ה' כראוי, "לא יכרת לך איש מעל כיסא ישראל": יהיה לך מישהו שמולך על כיסא ישראל, אבל לא מלכות מוחלטת ולא מלכות שלמה. לכן פעמיים "לאמור", לומר לך שיש כאן שתי הבטחות שונות, והם יבחרו אם ירצו במלכות הכוללת או יסתפקו במלכות המצומצמת על ירושלים בלבד, בגלל שלא שמרו את דרך ה'.
ביאור נוסף הוא ביאור המלבי"ם. למען האמת אינו כאן אלא במקומות אחרים, אבל כיוון שהגרי"ז מבאר כאן את ביאורו, נזכיר גם את דבריו. אומר המלבי"ם: אם נשים לב, מדויק בלשונות הכתובים שיש שני סוגי הבטחות - הבטחה שניתנה לדוד עצמו, והבטחה שניתנה לזרעו אחריו. ההבטחה שניתנה לדוד אינה מותנית כלל: דוד צדיק, דוד עושה רצון ה', ולכן ה' מבטיח לו בצורה מוחלטת שבנו ימלוך אחריו, ויהי מה. ואם יהיה רשע? יחטוף מכות - "אשר בהעוותו והוכחתיו". אבל זה נאמר על הבן בלבד. לעומת זאת הנכד - זה כבר מותנה: אם הנכדים יעשו רצון ה', ימשיכו וימלכו, ואם לא, לא.
וזה מדויק בלשון הכתובים. "נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כיסאך סלה. אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון... ופקדתי בשבט פשעם" - "בניו", מי הם? שלמה, הבן היוצא ממנו; ולכן שם רק מכות, לא הפסקת מלכות. ולעומת זאת: "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכיסא לך, אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם, גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך" - "בניך" זה שלמה, "גם בניהם" זה רחבעם. נמצא שמלכותו של רחבעם היא המותנית, ולא מלכותו של שלמה. שלמה ימלוך בכל מצב, זה הודיע ה' בצורה ברורה ומוחלטת בזכות דוד, ולא משנה איזה עוונות יעשה; אבל אם שלמה יעשה בעיות, הנכד כבר אינו מובטח. מלכות הנכד תלויה במעשי הבן: אם הבן ילך בדרך ה', יזכו גם הנכדים למלכות, ואם לא - לא.
וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי־שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן־נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן־יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי־מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמׇתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו׃
מכאן דוד נותן הוראות לשלמה כיצד להיפרע מכל מיני תיקים פתוחים שנשארו מתקופתו. ומהו "וגם אתה ידעת"? לשון כזו מורה על דבר חשאי, שלא היה ידוע לכולם. ויש כאן כפילות בפסוק: "אתה ידעת" דבר אחד, "אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל" דבר נוסף. אומרים חז"ל: "אתה ידעת" זה עניין הספר שמסר לו דוד. דוד המלך שלח ספר, כלומר מכתב, ביד אוריה החיתי, למסור ליואב בן צרויה, ובו כתוב: תן את אוריה החיתי אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ומת. וכך היה. והמטרה הייתה שאוריה החיתי היה חייב מיתה, כיוון שביזה את המלך, ודינו להיהרג, ודוד הרגו על ידי חרב בני עמון. אבל יואב, שהבין שזהו מכתב מפליל ומרשיע, לקח וגילה אותו לכל החיילים. תבינו איזה ביזיון נורא זה למלך ואיזו פגיעה במלך - לקחת מכתב אישי של המלך שנשלח אליך, ולהראות לכולם "הנה המלך שולח אותי להרוג את אוריה החיתי".
ולמה עשה כך? כי יואב לא חישבן הרבה את דוד. הוא היה בן אחותו של דוד, ומשום כך הרגיש כשותף במלוכה, וגם משום כך דוד לא יכול היה לעשות נגדו הרבה. וזהו שאמר דוד: בני צרויה קשים הם ממני - ולכן לא יכול היה להיפרע מהם אז.
והדבר השני: עמשא בן יתר. עמשא נשלח על ידי דוד לאסוף את העם למלחמה, והתאחר שלושה ימים. ומדוע התאחר? אומרים חז"ל שראה אותם שפתחו במסכתא, ואי אפשר היה להפסיק את לימודם באמצע, ולכן התעכב. בא יואב בן צרויה והרג אותו. כי כשם שאבנר בן נר היה אמור להחליף את יואב, כך ידע יואב שגם עמשא בן יתר אמור להחליף אותו, ולכן דאג לנקות את השטח - כל מי שהיה אמור להחליף אותו, פשוט חיסל אותו.
וכיצד הרגו? זהו "בחגורתו אשר במותניו". כתוב שם "ועליו חגור חרב מצומדת" - שם את החרב הפוכה, ובבואו לקראתו אחז בזקנו לנשק לו ואמר "השלום אתה אחי", ותוך שהוא מתכופף כביכול להשתחוות לו נפלה החרב. וכשנפלה, הרים אותה כאילו להחזירה לנדנה, ובאותו רגע שעמשא לא שם לב דקר אותו למוות. גם כאן זה היה בעורמה: כביכול בא אליו בדרך של שלום, ולכן עמשא לא הגן על עצמו.
מהו "וישם דמי מלחמה בשלום"? האנשים האלה אמנם נלחמו בתחילה כנגד דוד, אבל לאחר שהשלימו כבר לא היה מדרך היושר להרוג אותם ולפגוע בהם. ואדרבה, אומר המלבי"ם, זה מסוג הדברים שמקלקלים את היחסים בין המדינות. תארו לעצמכם שאנואר סאדאת מגיע לביקור כאן בארץ, ומציבים לו מארב והורגים אותו. דבר כזה אינו נתפס אפילו בשכל - אדם שבא במטרה לעשות שלום ופתאום הורגים אותו במארב; אפילו ארגון טרור לא היה עושה כדבר הזה.
ובפרט שניכר היה כביכול שהדבר בא מדוד. ובזה גרם יואב נזק רב: האנשים אמרו לעצמם - לא שווה להשלים עם דוד, הנה מי שמשלים איתו, הוא הולך ונוקם באלה שחלקו עליו. ומי שזוכר, דוד נאלץ ללכת ולהספיד את אבנר, "איך נפלת", "הכמות נבל ימות אבנר", כדי להמחיש לכולם שהדבר לא יצא ממנו. כי אם היו סבורים שיצא ממנו, אותם אנשים שהיו עם בנו של שאול לא היו מגיעים להצטרף לדוד; היו אומרים: מה, נצטרף אליו והוא יהרוג אותנו?
ולמה באמת לא העניש דוד את יואב בעצמו? ראשית, דוד ידע רק לאחר שנעשה הדבר. ועוד, נאמר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא", ואומרים חז"ל: מתי היה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו? משום שיואב היה על הצבא. עצם היותו של יואב על הצבא היא שאפשרה לדוד לשבת במנוחה ולעשות משפט וצדקה. אבל בתקופת שלמה, כפי שנראה בהמשך, לא היו מלחמות; ה' הניח לו מכל אויביו מסביב, וממילא אינך זקוק ליואב על הצבא, ועכשיו אתה יכול להיפרע ממנו. וזה עומק הלשון: "וישם דמי מלחמה בשלום" - הוא עשה בעבורי את המלחמות, ולי היה שלום, וממילא יכולתי לשבת על המשפט ועל הדין; אבל עכשיו שאינו נצרך לנו, אתה יכול להרוג אותו. ובאמת דוד עוד בחייו רצה להיפטר מיואב, ולכן רצה לקבל את אבנר ואת עמשא בן יתר, וזו הסיבה שיואב הרגם - כי ראה בהם איום על מעמדו.
וְעָשִׂיתָ כְּחׇכְמָתֶךָ וְלֹא־תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל׃
הגרי"ז מבאר את הכפילות "אשר עשה לי יואב... אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל", ואת "ועשית כחכמתך". היו כאן שתי אפשרויות: מצד אחד הוא חייב מיתה כרוצח, על שהרג את אבנר ואת עמשא. ומצד שני הוא מרד בדוד - בזה שגילה את המכתב שדוד שלח, בזה שהרג את אבשלום, ומוסיף הגרי"ז: בזה שנטה אחרי אדוניהו, שזה מרד עכשווי ממש - אתה נוטה אחרי אדוניהו כשדוד עדיין חי? מכל הסיבות האלו יש לו דין מורד במלכות.
ומה ההבדל בין מורד במלכות לחייב מיתה כרוצח? אומרת הגמרא: הרוגי מלכות - נכסיהם למלך; ואילו מי שנהרג כרוצח - נכסיו ליורשיו. לכן נאמר פעמיים "אשר עשה": יש לו שני סוגי חיובי מיתה, כדין רוצח וכדין הרוגי מלכות. ו"ועשית כחכמתך" - להרוג אותו במיתה הראויה יותר, כדין הרוגי מלכות, וכפי שאומרים חז"ל שכך אכן הרגו, וממילא נכסיו למלך.
והרד"ק מבאר "ועשית כחכמתך" - שלא תהרוג אותו עד שתמצא בו איזו עוולה. הוא אמנם חייב מיתה, שהרג את השרים האלה שלא על פי דין, אבל תביא אותו ותמצא לו סיבה כדי להרוג אותו. ומכל מקום "לא תורד שיבתו בשלום שאול" - שלא ימות מיתה עצמית, אלא כמו שהרג הוא את האחרים כך גם דינו שייהרג. ועוד יש בלשון הזאת: אם תוריד שיבתו בשלום, יגיע לשאול; אבל אם תיפרע ממנו כאן, לא יגיע לשאול, כיוון שנתן את דינו בעולם הזה.
וכך גם בדין שמיים: אדם עשה הרבה מצוות, אומרים לו - כן, אבל עשית עבירה אחת. "אבל יש לי כל כך הרבה מצוות!" - זה אינו קשור. על העבירה צריך לשלם, וכנגד המצוות משלמים בנפרד; כל דבר יש לו תשלום בפני עצמו. ואצל יואב לא הייתה זו מעידה חד פעמית, אלא לכל אורך הדרך, ומעשים חמורים מאוד. הוא הרג שר צבא, ולא אחד אלא שניים, כאלה שנשלחו ביד דוד - זו מרידה מוחלטת במלכות, ואי אפשר לעבור עליה בשתיקה. ובפרט שצריך לזכור: כל עוד אדם כזה חי, זה איום מתמיד על המלכות. הרי הלך להמליך את אדוניה, וברור שלא יהיה שר צבאו של שלמה, וממילא יחפש כל מיני דרכים איך להפריע לו, אולי אף להרוג את שר הצבא ששלמה יבחר. לכן חייבים להסיר את האדם הזה, וגם עליו לשלם על מעשיו.
וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה־חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי־כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבׇרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ׃
כשם שדוד מצווה לסגור חשבון עם מי שצריך להיפרע ממנו, כך הוא מצווה לסגור חשבון עם מי שצריך להיטיב לו. כזכור, כאשר ברח דוד מפני אבשלום בנו, ברזילי הגלעדי בא לקראתו, קירב אותו, דאג לו, הביא לו אוכל וסייע בידו. לכן אומר לו דוד: תקרב את בניו על שולחנך, שיהיו מאוכלי שולחנך. ולהיות מאוכלי שולחן המלך זו דרגה גבוהה ועצומה; רק המקורבים ביותר אוכלים בקביעות על שולחן המלך.
שואל החפץ חיים: אם דוד היה מצווה לתת לבני ברזילי מתנות, היינו מבינים - מידה כנגד מידה, אני ברחתי והוא הביא לי מתנות, אז תביא לו מתנות. אבל שיהיו כל ימיהם מאוכלי שולחן המלך, מהיכן כאן המידה כנגד מידה? עשו דבר טוב מאוד ונפלא מאוד, אבל עד כדי כך?
עונה החפץ חיים: אם תדייק בלשון הכתוב תבין את התשובה. נאמר "כי כן קרבו אליי בבורחי מפני אבשלום אחיך". לכאורה היה צריך לומר "קרבוני אליהם" - הרי הוא הנרדף והם המגינים! אלא שבני ברזילי לא הרגישו שהם מביאים אליהם את המלך, אלא שזכות היא להם להתקרב אל המלך. ולכן "קרבו אליי". אם היו באים ואומרים "המלך בורח, מסכן, בוא תתקרב אלינו ואנחנו נעזור לך" - אז אתם מכבדים אותי ונותנים לי מתנות, וגם אני אתן לכם מתנות. אבל הם באו אל המלך בתחושה: אדוני, אתה עדיין מלך, ולנו יש זכות לבוא אליך ולתת לך משהו. כמו הזכות שאדם מרגיש כשהוא נותן משהו לאדם גדול. הזכות היא שלנו; אין אנו פטרונים שאתה נסמך על שולחננו. על זכות כזאת - אין די במתנות. פה צריך שיהיו מאוכלי שולחן המלך: אתם הידרתם את המלך ופיארתם את המלך, אתם תשבו על שולחן המלך, כי קיבלתם את מלכותו גם בזמן הכי שפל. וזו מידה כנגד מידה.
ולפי זה, אומר הרב שלום שבדרון בעל "לב שלום", תבין גם את מה שנאמר במיילדות העבריות: "ויראו המיילדות את האלוהים... ויעש להם בתים", ואמרו חז"ל: בתי כהונה ובתי לוויה ובתי מלכות. ולכאורה, מדוע נכתב "ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים"? היה צריך לומר "ויהי כי הצילו את הילדים ויעש להם בתים" - הרי הן החיו נפשות והצילו את הילדים! אלא שאם היה כאן רק עניין הצלת הילדים, היה מגיע להן שכר ארצי, שכר גשמי; הצלת נפש - מגיע לך שכר כאן בעולם הזה. אבל כשאני רואה שה' נותן להן שכר רוחני עצום, בתי כהונה בתי לוויה ובתי מלכות, שכר לנצח נצחים שאין לשער ואין לתאר - בהכרח היה כאן משהו רוחני. ומהו? "כי יראו המיילדות את האלוהים": יש כאן מלך שמצווה ציווי, והן אומרות לא - אני ממליכה עליי את בורא עולם, ומה שבורא עולם אומר אני עושה, ולא מה שהמלך הזמני החולף מצווה אותי; מה שמלך מלכי המלכים מצווה, אני עושה. אתה מקבל עליך בצורה מוחלטת כל כך את מלכותו יתברך - אתה ראוי לשכר אין קץ. בדיוק כמו בני ברזילי: הם קיבלו את מלכות דוד בשעה שכביכול היה שפל, ולכן ראויים להתקרב אל שולחן המלך; והמיילדות קיבלו את מלכות בורא עולם בשעה שמלך בשר ודם מאיים על חייהן, ולכן ראויות להתקרב אל שולחנה של מלכות לנצח נצחים, של כהונה ושל לוויה.
וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶן־הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא־יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם־אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב׃
מהו "והנה עמך שמעי בן גרא" - וכי השאר לא היו עמו? אלא אומרים חז"ל, וכך מבאר האברבנאל: "עמך" - מאנשי עצתך, שהיה רבו של שלמה. אמר לו דוד: הנה אתה לוקח אותו כרבך, דע לך שהאדם הזה איש רע מעללים, ועשה דברים נוראים. ראשית, "קיללני קללה נמרצת", ו"נמרצת" נוטריקון: נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה. ועיפר אותו בעפר. ומתי? בשעה שדוד שפל, רץ ובורח על חייו מפני בנו הרודף אחריו. זה מה שהוא צריך אז? זה העידוד והחיזוק שהוא צריך - שיבוא הרשע הזה, שמעי בן גרא, ולא היה אדם פשוט אלא ראש הסנהדרין, ויעפר אותו בעפר ויקלל אותו קללה נמרצת? על דבר כזה יש כבר סיבה להיפרע ממנו בצורה קשה.
אבל יש עוד סיבה, שהוא עשה תחבולה מכוערת ומתוחכמת. כאשר חזר דוד כמלך ואבשלום נהרג, התחיל שמעי לחשוש לחייו ולשלמות גרונו. מה עשה? רץ לפני דוד ואמר: מחילה, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי. וחישב את חשבונו של דוד: אם תקבל אותי - כולם יבואו אחריי להשלים איתך; ואם תנקום בי - יאמרו שמי שבא להשלים עם המלך, המלך הורג אותו, מלך נטרן הוא. לדוד לא הייתה ברירה. וזה מה שאומר דוד לשלמה: הוא דחק אותי לפינה ואילץ אותי להישבע לו, ונאלצתי להישבע "אם אמיתך בחרב". והשבועה הייתה שלא אהרוג אותו בחרב, וכל ימיי אני מוגבל בזה - אבל אתה אינך מוגבל בזה.
וְעַתָּה אַל־תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת־שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל׃
ושימו לב מה הוא מצווה: אל תיפרע ממנו על אותו מעשה, כי על אותו מעשה יש שבועה. אמנם השבועה ניתנה באילוץ ולא ראויה הייתה להיאמר, ומכל מקום אני מוגבל בה. אבל על המעשה שעשה הוא חייב חשבון, ולכן - אל תנקום בו על המעשה ההוא, אלא, כלשוננו, פתח לו תיק חדש: חפש לו סיבה אחרת, סיבה שלא הייתה קודם, כדי להיפרע ממנו. וכאן צריך חכמה, ולכן ההגדרה "כי איש חכם אתה". ובהמשך נראה כמה חכמה נדרשה כדי להיפרע ממנו, ובאמת נצרכה חכמתו של שלמה כדי להוריד את שיבתו בדם שאול ולא לבוא לידי מחילה.
וצריך להבין את המצב: מצד אחד דוד לא היה אז מלך בצורה מוחלטת, כיוון שהיה נרדף ובנו מרד בו והורידו ממלכותו. ומצד שני הוא גם לא היה יכול לוותר על כבוד המלכות - שאם תאמר "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", מה פתאום נשבע דוד? כי הכבוד הזה אינו שלך כלל; המלכות היא של כלל ישראל, ואם מישהו מבזה אותך זה אינו אישי, הוא ביזה את כלל ישראל, ואתה חייב להיפרע ממנו. מכיוון שמלכות דוד באותה שעה לא הייתה מוחלטת, אבל למחול גם לא היה בכוחו, הפתרון שמצא הוא: לא אני אעשה זאת, כיוון שגם נשבעתי, אלא שלמה בני. ואיך? לא על העוון הקדום, אלא יחפש לו עוון חדש ועליו יהרגו.
ואגב, באותו מעשה עצמו, כאשר דוד שתק ואמר "הניחו לו ויקלל, כי ה' אמר לו לקלל" - בזה זכה להיות רגל רביעית במרכבה.
וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד׃
"וישכב דוד עם אבותיו" - מלמד שאבותיו היו צדיקים כמותו. "וייקבר בעיר דוד" - שנקבר יחד עמהם בציון, שהיא הנקראת עיר דוד.
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַיִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
בשמואל ב' כתוב שמלך בחברון שבע שנים ושישה חודשים, ומדוע לא מנה כאן את ששת החודשים? אומר המצודת דוד פירוש מעניין: כיוון שמאבשלום היה נרדף שישה חודשים, נמצא שיש לו באמצע פחות שישה חודשי מלכות. לכן כשהוא מונה את הזמן, אומר רק שבע שנים ואינו מוסיף שישה חודשים, שבסך הכולל לא מלך את אותם שישה חודשים, שהיה נרדף בהם.
וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד׃
מהו "ותיכון מלכותו מאוד"? אומר המלבי"ם: מלכותו של שלמה הייתה מלכות מוחלטת, לא כמלכות אביו שלפעמים היה נרדף. מלכות שה' כונן אותה על העליונים ועל התחתונים, מלכות שאינה דומה למלכות הקודמת, למלכות דוד שתמיד היו עליה עוררין ותמיד היה נרדף. לשלמה לא היה שום עורר על מלכותו, והיה המושל בצורה מוחלטת.
הפרק פותח בצוואת דוד לשלמה, ובה שני יסודות: "וחזקת והיית לאיש" - תקיפות בהנהגת העם, ש"מנהיג שמראה חולשה עולים עליו"; ומנגד "ושמרת את משמרת ה' אלוהיך" - ביטול הדעת לפני התורה, כתינוק אצל אמו, ומתוך כך "למען תשכיל" - לא הצלחה שמזלית, אלא השכלה בכל אשר תעשה ואף בכל אשר תפנה. מכאן עברנו להבטחת המלכות ולסתירת הפסוקים, ולשני היישובים: הגרי"ז - שעצם המלכות מובטחת ורק גודלה תלוי במעשים; והמלבי"ם - שמלכות הבן מובטחת בזכות דוד ומלכות הנכד מותנית במעשי הבן. אחר כך עברנו לחשבונות שדוד מוריש לשלמה: יואב בן צרויה, שהרג את אבנר ואת עמשא בעורמה, שם דמי מלחמה בשלום וגילה את מכתב המלך, ועליו "ועשית כחכמתך" כדין הרוגי מלכות; שמעי בן גרא, שקילל קללה נמרצת בשעת שפלותו של דוד ואילצו להישבע, ועליו "אל תנקהו כי איש חכם אתה"; ולעומתם בני ברזילי הגלעדי, שזכו למעלת אוכלי שולחן המלך, משום שקיבלו את מלכות דוד בשעה שהיה נרדף והרגישו שהזכות שלהם - כמיילדות שיראו את האלוהים וזכו לבתי כהונה, לוויה ומלכות. ולסיום: דוד נשכב עם אבותיו הצדיקים ונקבר בעיר דוד, ושלמה יושב על כיסאו - "ותיכון מלכותו מאוד", מלכות מוחלטת שאין עליה עוררין.