פתיחה
חלקו השני של פרק א' במלכים הוא סיפור דרמטי של הכרעה: אדוניהו בן חגית כבר זבח וקרא לקרואיו והמליך את עצמו, ומולו נערכת פעולת נגד מהירה ומחושבת. נתן הנביא נכנס אל דוד המלך, דוד נשבע ומקיים באותו יום עצמו, ושלמה נמשח בגיחון. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים על פי המלבי"ם, בצירוף דברי הרד"ק, דברי חז"ל ופרפרת נאה של החתם סופר.
כניסת נתן הנביא
(22) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא׃ (23) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה׃
מבאר הרד"ק שנתן הנביא עמד בחצר או בבתים החיצוניים, עד שהודיעו למלך שהוא נמצא כאן ויש לו כנראה מסר בשבילו, ורק אז ניתנה לו רשות להיכנס פנימה. וכך אכן היה: מן החדרים החיצוניים נכנס אל המלך והשתחווה על אפיו ארצה.
(24) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי׃
הרד"ק אומר שנתן בא לשאול: האם ייתכן שאתה אמרת דבר כזה? והמלבי"ם מוסיף ומראה את חוכמתו של נתן. את בת שבע שלח כדי שתבוא כמי שאינה חושבת כלל שהדבר בא מן המלך, אלא כמי שמגלה את אוזנו: אדוני המלך, אתה יודע מה קורה כאן? אתה אינך מעודכן, אדוניהו קם למלוך. נתן עצמו בא בדרך הפוכה לגמרי, בא כמאשים. שהרי לא ייתכן שאדוניהו יעשה דבר כזה בכוחות עצמו; אם עשה, בוודאי דוד המלך אישר לו. ולכן פתח ואמר: לפי מה שאני רואה, אתה נתת את ההוראה הזו, אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחריי.
(25) כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ׃
זו הראיה שנתן מציג: לא ייתכן שאדם יעשה מעשים כאלה בלי ידיעת המלך ובלי אישורו. ברור לי, אומר נתן, שאתה הוא שציווית על כך.
(26) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
כאן נתן בא כביכול נפגע: אם הדבר נובע ממך אדוני המלך, מדוע לא קרא לנו? וכי אנחנו לא מוכנים לעשות את צו המלך? אם זה מה שהמלך אמר, ודאי שאנחנו נהיה הראשונים לבוא. ולמה לשלמה לא קרא? הרי אם כך תצווה, אנחנו מקבלים את צו המלך בצורה מוחלטת ולא נהרהר אחרי קביעה שלך.
(27) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
עכשיו מתרעם נתן על דבר נוסף, הנוגע לו באופן אישי. הרי אני הוא שניבאתי לך ששלמה בנך ימלוך אחריך. אם אתה נוהג אחרת, סימן שיש בידך אינפורמציה אחרת, וזו יכולה להגיע רק בדרך אחת: קיבלת נבואה אחרת. שהרי אין מבטלים דברי נביא אלא אם כן באה נבואה אחרת, ודוד המלך ודאי לא היה חשוד בעיניו לעבור על דבר הנביא. ואם באה לך נבואה אחרת, חובה עליך להודיע לי: דע לך, קיבלתי עדכונים, בא אליי נביא אחר ואמר לי שהשם שינה את הדבר. למה זה נחוץ? כדי שלא ייפול אצלי ספק שמא נבואתי אינה אמיתית ושמא טעיתי בה, שהרי הנה אתה עושה להפך. אין לי בעיה, אומר נתן, רק בוא ואמור לי: נבואתך הייתה אמת, אלא שנשתנו הנסיבות ולכן נשלח נביא אחר. אני, כמוסר הנבואה הראשונה, צריך לקבל עדכון שנמסרה נבואה אחרת, כדי שלא אחשוד בך שפעלת הפך הנבואה, ולא אחשוד בעצמי שמא הנבואה שקיבלתי אינה אמת.
הפסיכולוגיה של השכנוע: קנאה מול בושה
המלבי"ם עומד כאן על פסיכולוגיה של הדברים. כדי להוציא התפעלות מן האדם צריך לעורר את הדבר מכל צדדיו. לפעמים אדם מתפעל מצד הקנאה והחימה, וזאת פעלה בת שבע כשהגדילה את חטא אדוניה: איך אדוני המלך נעשים דברים כאלה בלי שאתה יודע? ולפעמים אדם מתפעל מצד החשד והבושה, מצד שהוא נחשד או שיש לו בושה בדבר, וזאת עשה נתן: דוד המלך, איך אתה עושה דבר כזה מבלי להודיע לי? והרי אנו חושדים בך עתה שאתה פועל כנגד ציווי הנביא.
פרפרת החתם סופר: אדוניה או אדוניהו
בשולי הדברים נזכיר פרפרת מעניינת של החתם סופר. הוא עומד על כך שהכתוב פעם קורא לו "אדוניהו" מלא ו', ופעם "אדוניה": "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ", "וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה", ומנגד "לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ", "וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ". בת שבע אומרת "הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ", ואילו נתן אומר "אֲדֹנִיָּהוּ". למה כל השינויים?
מבאר החתם סופר: שמו העצמי היה אדוניהו, זה שמו השלם. אלא שמלבד המרידה באביו ובמלכות שלמה, ורצונו ליטול את המלוכה שלא כדין, גם מצד עצמו לא היה צדיק, ולכן חיסרו אות משמו וקראו לו אדוניה. וכשנאמר "ויעזרו אחרי אדוניה" חסר, רומז הכתוב שהם עצמם הרגישו בפחיתות שלו, ידעו שהוא רק "אדוניה" חסר, ואף על פי כן עזרו לו. ומנגד "לא היו עם אדוניהו" מלא: הגם שלפניהם לא הראה את חסרונו ביראת שמיים ובא בשמו השלם, בכל זאת ידיהם לא היו עמו. ואפשר להוסיף: אפילו היה שלם ביראת שמיים ואמנם "אדוניהו", לא היו איתו, מכיוון שיש כאן מרידה במלכות בית דוד.
בת שבע, כשבאה לפני המלך, מוסיפה ואומרת שהאדם הזה שרוצה למלוך תחתיך גם אינו ירא שמיים, ולכן היא נוקטת "אדוניה" חסר. אבל נתן הנביא, שבא להשלים את דבריה, נוהג אחרת. חז"ל בירושלמי במסכת פאה לומדים מעניינו של נתן הנביא שמותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת. יוצא אפוא שמותר לומר רק את הנוגע לעניין המחלוקת, ואסור להכניס דברי לשון הרע נוספים. לכן נתן אינו נכנס כלל לרמת יראת השמיים של אדוניהו, ואינו קורא לו "אדוניה" אלא "אדוניהו" בשמו השלם, נוגע בעצם העובדות בלי לדבר בגופו של אדם. ומדויק הדבר בלשונו של נתן לבת שבע: "וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ" - "ומילאתי" דייקא: השם שאת מחסרת וקוראת לו אדוניה, לי אין את הפריבילגיה הזאת, ואני אמלא ואקרא לו בשמו השלם, כדי להיצמד לעובדות ולא להתייחס אל גופו של אדם. נפלא מאוד.
שבועת דוד: היום הזה
(28) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
בת שבע כבר יצאה, שהרי אין זה ראוי שתהיה נוכחת בשעה שהנביא מדבר עם המלך. ועתה, כשדוד רוצה להשיב לה, הוא מצווה לקרוא לה, כי יש לו הוראה בשבילה.
(29) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה׃ (30) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה׃
כמו שנשבעתי לך, אני מתכוון לקיים, ומתי? היום הזה. כלומר, התוכנית המקורית לא הייתה לעשות זאת היום, שהרי עדיין לא הגיע זמנו. אבל היות שקמו עוררים, ואם לא יזדרז יבואו ויחטפו את המלוכה בכוח, לכן היום הזה הוא מוציא את הדבר אל הפועל.
(31) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם׃
הגמרא מספרת שבשעה שנפטר רבי יהושע בן קרחה אמר לו רבי יהודה הנשיא: ברכני. אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימיי. שאל רבי: ולכל ימיך לא? השיב לו: הבאים אחריך בהמה ירעו? כלומר, כשאדם הוא בעל שררה וממשיך למלא את תפקידו עד גיל מופלג, בניו כבר זקנים ואינם מוצאים מקום לרשת את השררה. וזו כוונתו: אני יכול להאריך ימים, שכן איני בעל תפקיד מיוחד ואיני חוסם אף אחד ואיני מחסר את האחרים בכך שאני ממשיך לחיות; אבל אתה נשיא, ובאריכות ימיך תקפח את בניך שיישארו הדיוטות. ולפי זה, כאן, לאחר שדוד המלך מסר את המלוכה לשלמה בחייו, אומרת בת שבע "יחי אדוני המלך דוד לעולם": כל עוד היה הדבר תלוי במיתתך כדי ששלמה ימלוך, אולי לא הייתי רוצה כל כך שתאריך ימים; אבל עכשיו, שבחייך מסרת את המלוכה לשלמה בני, אני יכולה לברך אותך שתחיה לעולם. כך אומרים בדרך צחות.
שלושת הקודקודים ומעמד ההמלכה
(32) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
כשדוד רואה שיש מחלוקת על המלוכה, הוא רוצה לחזק את ההמלכה. כיצד? כאן צריך כהן גדול, כאן צריך נביא, וכאן צריך את ראש הסנהדרין. ברגע שכל הקודקודים שותפים להמלכה, ההמלכה תתפוס והעם יקבלו אותה.
(33) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן׃
"קחו עמכם את עבדי אדוניכם" - כל אלה שיהיו מוכנים לסייע בדבר. "על הפרדה אשר לי" - כתוב שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך, ולכן הרכבת הבן על פרדת המלך היא אות כבוד ואות לכך שהוא ממשיך הדרך, הוא המלך הבא. "אל גיחון" - גיחון הוא מעיין השילוח, וחז"ל אומרים אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, לרמז שתימשך מלכותו כמעיין. ויש עוד הסבר לפרדה: הפרדה אינה מקבלת זכר, כדברי הגמרא, והיא הייתה מיוחדת רק למלך. כלומר, לא יהיה כאן מישהו שיתחבר אל המלכות הזאת, אלא מלכות שלך לבדך, שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד. בדור שאחריו כבר תתפלג המלכות בין רחבעם לירבעם, אבל בשלב הזה, כפרדה שאינה מקבלת זכר, תהיה לך מלכות מוחלטת.
(34) וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
מהי משיחה? היה נותן לו מן השמן בין ריסי עיניו ועושה צורה של אות מסוימת, וזו המשיחה בשמן. כשאנו אומרים "מלך המשיח", הכוונה הנמשח בשמן. וכן "כהן משיח", הכהן שנמשח לצורך המלחמה, לומר לעם מי האיש אשר אירש אישה ולא לקחה, מי אשר בנה בית או נטע כרם. "למשחה" עניינה גדולה, והיו מושחים לצורך הכשרה. חוץ מבני אדם היו מושחים גם את כלי בית המקדש: לפני שהתחילו הכלים בעבודתם היו מושחים אותם בשמן, וזה חלק מחינוך הכלי לעבודתו, כעין הכשרה. להבדיל, כמו אדם הקונה היום כלי חדש מנוכרי וטובל אותו, והטבילה מכשירה אותו לשימוש ישראל לאחר שיצא מיד הנוכרי; כך גם הכלי, מקדשים אותו ומכינים אותו לייעודו שהוא עבודת בית המקדש.
ולמה בכלל היה צריך למשוח את שלמה? הרי חז"ל אומרים מלך בן מלך אינו נמשח, ודוד כבר נמשח למלך ומלכות בניו נמשכת לעולמים גם בלא משיחה. אלא אומרים חז"ל: מפני מחלוקתו של אדוניהו. היות שיש מערערים וחולקים, אמרו נעשה מהלך שייראה לכולם כהמלכה, והיא המשיחה. לא שחייבים בה, אלא שרצו שכולם יראו שהוא זה שאמור להיות המלך.
"יחי המלך שלמה" - "יחי" הכוונה יצליח. אומר הרד"ק שהתפילה היא על החיים ועל ההצלחה כאחד, כי אין חיים בלא הצלחה. מי שכושל בכל ענייניו מרגיש פעמים רבות "למה לי חיים"; לא שיש לו ברירה, אבל הכישלון נוטל מן האדם את הרצון לחיות. וזה מה שאנו אומרים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון": הדבר הכי עצום שהשם נותן לאדם הוא הרצון לחיות, שאדם שואף לחיות. ובברכה "יחי המלך שלמה" הכוונה שתהיה לו ברכה והצלחה עד שיחפוץ בחיים.
(35) וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה׃
דוד רוצה שההמלכה תושלם היום במאה אחוז, שממש יישב על הכיסא היום ולא ימתין עד מותו, שאז יוכלו להתפתח עניינים אחרים. ומה שאמר "ואותו ציוויתי להיות נגיד" - שלא יחשבו שקם למלוך בחיי אביו כדי למרוד בו, אלא אני מצווה, ובזה מקיים את הבטחתי. "על ישראל ועל יהודה" - שלא תתחלק המלכות לשתיים. בימי רחבעם וירבעם ישראל היו קבוצה אחת ויהודה ובנימין קבוצה שנייה; כאן אומר דוד שלא תתפלג המלוכה, אלא יהיה נגיד על ישראל ועל יהודה.
אמן: כמה מעכבים מכאן ועד גיחון
(36) וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
"אמן" הכוונה יהי רצון שכך יתקיים, ו"כן יאמר השם" הכוונה שהשם יסכים עמנו והדבר יתקיים. שהרי אם לא תהיה סייעתא דשמיא, הדבר לא יצליח. ולמה נצרך כאן אמן? אומרים חז"ל: אמר בניהו בן יהוידע, כמה מעכבים יש מכאן ועד גיחון. פעם אמר דובר במיקרופון: עם בורא עולם אפשר להגיע לקצה השמיים ואפשר לחצות את האוקיינוס, ובלי בורא עולם אי אפשר אפילו לצאת מן הבית. וכי מה הבעיה לצאת מן הבית? לוקח את המפתח ויוצא. ופתאום אינך מוצא את המפתח ונשארת תקוע. דבר כל כך פשוט שאתה בטוח בו, ובאמת בכל רגע ורגע, על הנשימה העכשווית, אתה צריך את השם. כמה מקטרגים יש מכאן ועד גיחון, מי יודע כמה דברים יכולים להתעורר עד שהדבר הפשוט ביותר לא ילך. פעמים רבות רואים שדבר פשוט נתקל בכל כך הרבה מעכבים, ולעומת זאת דבר מסובך ומורכב הולך בצורה חלקה. כשיש סייעתא דשמיא גם הדברים המורכבים הופכים פשוטים, וכשאין סייעתא דשמיא פתאום כאן זה נופל, שם זה לא הסתדר, ההוא לא היה במקום, והכול נהיה בלגן. זהו הדבר החשוב ביותר שנזקק לו האדם.
(37) כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהֹוָה עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃
בניהו מברך שהשם יהיה עם שלמה כמו שהיה עם דוד, ולא עוד אלא "ויגדל את כסאו מכיסא אדוני המלך" - שכיסאו יהיה גדול משל אביו. וכיצד אומרים דבר כזה למלך, כאילו בנך יהיה גדול ממך? אלא שחז"ל אומרים: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, תלמידו המובהק. יאמרו לו לאדם שבנו עולה עליו, גדול ממנו וגאון ממנו, יאמר: הלוואי! זו שמחה גדולה לאב.
ויש כאן הסבר נוסף: "מכיסא" אין פירושו מעל הכיסא אלא מחמת הכיסא. למי יש יתרון גדול יותר במלוכה, לדוד או לשלמה? לשלמה. דוד הוא מלך בן הדיוט, ואילו שלמה כבר מלך בן מלך, וזו התבססות במלוכה. ולכן כאשר באו לבזות את דוד אמרו "מי דוד ומי בן ישי": דוד אינו ראוי למלוכה, מי הוא בכלל? ואביו, ישי, אמנם תלמיד חכם ואדם נכבד, נכנס באוכלוסייה ויוצא בה, אבל וכי הוריש לו מלכות? לשלמה כבר אי אפשר לומר זאת, שהרי הוא מקבל את המלוכה כבן המלך. וזהו "ויגדל את כסאו מחמת כיסא אדוני המלך": כיסא בנך כבר יהיה גדול ומבוסס יותר, שכן זהו דור שני במלכות.
המשיחה בגיחון
(38) וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן׃
כולם הולכים יחד כצו המלך ומוליכים אותו לגיחון. וכתוב שמשחו את שלמה פעמיים, וכמו שמובא בדברי הימים "וימליכו שנית לשלמה". מדוע? כי כאן היו רק אנשי ירושלים, ואילו בפעם השנייה, המתוארת בדברי הימים, הקהיל את כל ישראל מכל השבטים, שרי האלפים ושרי המאות, ולעיני כל הקהל משחו לנגיד, ואז משחו גם את צדוק להיות כהן גדול, ועשו שמחה גדולה וזבחו זבחים לרוב. אותה פעם שנייה נועדה לפרסם את הדבר; אבל כאן לא היה זמן לשלוח הזמנות, דוד רצה שהדבר ייעשה היום, ברגע זה, שמיד ייקחוהו ומיד ימליכוהו, ולכן היה צריך להסתפק בקהל מצומצם אך מיידי.
(39) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
איזו קרן שמן? זהו שמן המשחה שעשה משה רבנו, ולקחו אותו מן האוהל, שהארון היה נתון בעיר דוד ושם היה אוהל מועד ובו שמן המשחה. ובמה נמשח? בקרן. ובמה נמשח שאול? בפך, והפך נשבר. ומה ההבדל? אומרים חז"ל, אמרה חנה "רמה קרני בה' רחב פי על אויביי" - תתרומם מלכותו של מי שנמשח בקרן, היינו דוד המלך, רמה קרני ולא רמה פכי. הפך הוא של חרס ושביר, נפל על הרצפה ונשבר; ואילו הקרן חזקה מאוד, ולכן מלכות הקרן היא מלכות נמשכת. ובפרט שהקרן היא גם עצם משוחה, וגם לשון המשכה יש בה בתקיעת השופר: "במשוך היובל המה יעלו בהר", תקיעת השופר עניינה המשכה. מלכות דוד תהיה נמשכת. דוד מלך ישראל חי וקיים, מלכות דוד היא לעולם, ואפילו בדורות הגלות שאין בהם מלכות בית דוד, כאשר יחזור מלך למלוך, יהיה זה מלך משושלת בית דוד. זהו עניין הקרן.
(40) וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם׃
העם עולים בשמחה ומחללים בחלילים, ו"ותבקע הארץ בקולם" נאמר בדרך גוזמה: היה רעש גדול כאילו נבקעה האדמה.
הבשורה מגיעה אל אדוניהו
(41) וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה׃
אומר המלבי"ם: אדוניהו וקרואיו שמו לב רק להמיה של העיר, ואילו יואב, שהיה שר הצבא, הבין את קול השופר, קלט את המנגינה, ידע שקול כזה משמיעים רק לעניין גדול. ולכן שאלתו מדוקדקת יותר: "מדוע קול הקריה הומה", יש כאן קול מיוחד שבגללו הקריה הומה. הם שמעו רעש, אבל הוא כבר הרגיש שיש כאן משהו.
(42) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר׃
בזמנם אדם טוב היה משתדל לבשר בשורות טובות, ואדם רע היה אוהב לבשר בשורות רעות. אפשר לראות זאת עד היום: מי שיש לו רוע בלב נהנה לבוא ולומר לחברו "שמעת? המניות שלך נפלו", יש לו מין הנאה לבשר רעות. ואילו אדם טוב ישתדל לא לפגוש אותך כדי שלא תשמע ממנו בשורה רעה, אבל אם יש בשורה טובה יהיה הראשון לידך כדי לשמח אותך. זה ההבדל בין אדם טוב לרע. ולכן כשראה אדוניהו את יונתן חשב: אם הוא בא לבשר, מן הסתם יש כאן בשורה טובה, שהרי הוא אדם טוב, ולו הייתה בשורה רעה לא היה מגיע.
(43) וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה׃
"אבל" - לא כדבריך, לא כמו שאתה חושב שבאתי בבשורה טובה. דע לך, המלך המליך את שלמה. ומכאן הוא מפרט לו את כל אשר קרה, כדי שלא יחשוב שקבוצת מורדים עשתה זאת מדעתה.
(44) וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ׃ (45) וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם׃
הוא אומר לו: ראה, המלך עשה זאת על פי נביא, על פי כהן גדול ועל פי הסנהדרין. אל תחשוב שאין כאן הסכמה של העם, או שתצליחו להמליך את אדוניהו כנגד המלכת שלמה. אין סיכוי. וכל השמחה שנשמעה היא שמחת העם בהמלכת שלמה.
ומהו "הכרתי והפלתי"? הביטוי חוזר פעמים רבות בנביא. בפשוטו הכוונה לגיבוריו של דוד, הקלעים והקשתים המומחים במלחמה. חז"ל דרשו "כרתי ופלתי" על האורים ותומים, שכורתים דבריהם ומופלאים דבריהם, אבל למעשה זה דרש ולא פשט, וצריך להבחין בין פשט לדרש. שהרי מופיע בכמה מקומות "כל הכרתי וכל הפלתי", ואם הכוונה רק לאורים ותומים קשה להבין את המילה "כל". לכן פשוטם של דברים הוא כל גיבוריו של דוד; ויש אומרים שאלו שתי משפחות חשובות ומרוממות, כרתי משפחה אחת ופלתי משפחה אחרת, וכשהיו עושים דבר חשוב היו מזמנים אותם.
(46) וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה׃
שלא תאמר שמא נמשח כדי שימלוך רק לאחר מות דוד; לא ולא, הוא כבר התחיל למלוך בפועל. במילים פשוטות: העסק סגור, אין לך עוד מה לעשות.
(47) וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב׃
ושלא תחשוב שעשו זאת מעצמם, כמו שיואב ואביתר באו להמליך את אדוניה מעצמם. הם באו לברך את אדוני המלך, והמלך השתחווה על המשכב, כלומר נתן את ברכתו והסכמתו לכל המהלך. ונוסח הברכה: שייטיב השם את שם שלמה, מצד מעשיו הטובים ומצד חוכמתו, ויגדל את כיסאו מצד מלכותו, ושניהם יהיו גדולים ממה שהיה קודם, מדוד המלך, מכוח היותו יורש העצר ובנו של דוד. כלומר, אין כאן פתח לפירוש לשני צדדים; ישנה גם הסכמת דוד. מה תעשה במצב כזה?
(48) וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת׃
ושלא תחשוב שיש סיכוי שהמלך יחלק את המלכות לשניים: בסדר, המליך את שלמה, אבל גם לי ייתן כמה שבטים, כפי שנראה אחר כך במלכות רחבעם וירבעם. לכן נאמר "אשר נתן היום יושב על כיסאי": מלכות כוללת תפס. וכי מלכות דוד הייתה מפולגת? לא. אף כאן אמר שלמה יישב על כיסאי, מלכות מלאה כמלכותי.
מנוסת הקרואים ופחדו של אדוניהו
(49) וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ׃
מורד במלכות חייב מיתה, ומי רוצה להישאר בספינה הטובעת של אדוניה? ראה מה הם אנשים אינטרסנטים: כשהוא גדול, כולם סביבו וכולם צועקים לו אתה גדול אתה חזק; וברגע שמשהו מתחיל להתרועע, מיד כל העכברים בורחים מן הספינה הטובעת.
(50) וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃
אדוניהו מבין שאם מישהו ישלם את המחיר על מה שנעשה, זה יהיה הוא, וישלם במחיר היקר ביותר, בראשו. לכן הוא הולך ואוחז בקרנות המזבח, בחשבו שזה מקום קדוש, היכל ומשכן, ולא ייכנס שלמה לתוך המקום הזה להורגו.
(51) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב׃
הדרך הייתה שכאשר מלך קם למלוך היה נותן חנינה לכל בני מלכותו, כך היה מקובל אז, ועל זה בונה אדוניהו. לכן הוא אוחז בקרנות המזבח ואומר "יישבע לי כיום": היום הוא יום מיוחד, יום המלכות, וביום המלכות יש חנינה, ואם כן יחון המלך גם אותי. ומה שאמר "אם ימית את עבדו בחרב" - את מורדי המלכות היו הורגים בסייף, וכוונתו שלא ימיתנו כדין מי שמת מיתת מלכות.
(52) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת׃
"אם יהיה לבן חיל" - שיעבוד את עבודת המלך ככל שאר עבדי המלך; "לא ייפול משערתו ארצה" - אין לו מה לחשוש, לא ייענש על העבר ואפילו לא במשהו, שהרי נפילת שערה היא הפגיעה הקלה ביותר. "ואם רעה תימצא בו" - אפילו רעה שאינה מצדיקה מיתה מצד עצמה. ולמה? כי אם אצל אדם רגיל תימצא רעה, אומרים: אי אפשר לתלות אותה בכוונות זדוניות וברצון למרוד במלך, היה כאן עוון, והמלך יכול להעביר עליו. אבל אצל אדוניה, שכוונותיו ידועות לנו, מיד נפרש את הרעה בצורה שלילית ונאמר: מדוע עשה זאת? בוודאי משום שהוא רוצה למלוך. לכן, אם תימצא בך רעה כלשהי, תהיה בן מוות. אצלך לא אהיה מוכן לתת קרדיט, ואתבע מיד. אבל אם תהיה לבן חיל, אין לך מה לדאוג ואפילו במשהו לא אפגע בך.
(53) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ׃
אדוניהו בא ומשתחווה לפניו כדי להראות שגם הוא מקבל את מלכותו, ושלמה אומר לו "לך לביתך". מה פירוש? כששמע קודם "אם יהיה לבן חיל לא ייפול משערתו ארצה", חשב אדוניהו שהכוונה שיהיה לבן חיל בעבודת המלך, כלומר שהמלך עומד לתת לו מינוי ותפקיד, ואולי יעשה אותו שר בממשלתו. והנה פתאום הוא שומע "לך לביתך", חזור להיות אזרח פשוט; אין בכוונתי לתת לך מינוי או תפקיד. וזה מה שנראה בהמשך שיגרום לאדוניהו שלא לזנוח את תוכניותיו, אלא להמשיך ולחתור אליהן, דבר שיביא בסופו של דבר לידי מיתתו.
לסיכום:
חלקו השני של הפרק מלמדנו כיצד נעשית הכרעה נכונה בשעת משבר. נתן הנביא ובת שבע פועלים בחוכמה משלימה, זו מצד הקנאה והחימה וזה מצד החשד והבושה, כדי לעורר את דוד לפעולה. דוד אינו מסתפק בהצהרה אלא מזרז את ההמלכה "היום הזה", ומעמיד בראשה את שלושת הקודקודים: כהן גדול, נביא וראש סנהדרין, מרכיב את שלמה על פרדתו ומושחו בקרן שמן על המעיין, לסימן מלכות נמשכת ומוחלטת. בניהו מלמדנו ב"אמן" שלו שגם הדרך הקצרה מכאן ועד גיחון צריכה סייעתא דשמיא. ומנגד, אדוניהו וקרואיו מגלים כמה שברירית מלכות שאין עמה הסכמת שמיים ואדם: העכברים בורחים מן הספינה הטובעת, והוא נאחז בקרנות המזבח ומקבל אזהרה: אם יהיה לבן חיל לא ייפול משערתו ארצה, ואם רעה תימצא בו, ומת.