פתיחה: ספר שפותח תקופה
אנחנו מתחילים בעזרת השם את ספר מלכים. הספר הקודם, ספר שמואל, חותם תקופה - תקופתו של דוד. ספר מלכים הוא ספר שפותח תקופה - תקופתו של שלמה, ולאחר מכן בניין בית המקדש, עד שבסופו של הספר אנחנו עדים לגלות עם ישראל מארצם. בזה נחתם ספר מלכים. את ספר מלכים כתב ירמיה, כדברי חז"ל: ירמיה כתב ספרו וספר מלכים.
והספר שלנו פותח דווקא בשלהי מלכותו של דוד:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ׃
כאן צריך להתבונן בכמה שאלות. ראשית, מה חשיבותה של האינפורמציה הזאת? המלך היה זקן, היה לו קר, הביאו לו נערה שתחמם אותו - מה זה מעניין אותנו? מה שחשוב לנו לדעת הוא שאדוניה בן חגית רצה למלוך ושלשלמה הובטחה המלוכה. שנית, כל העניין הזה של שלהי מלכות דוד היה ראוי להסתיים בספר שמואל, ואילו ספר מלכים היה צריך לפתוח במלכות שלמה. מדוע סיומו של ספר שמואל גולש לתוך ספר מלכים? ושלישית, איך כל זה מתחבר לפסוק הבא, "וַאֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ"? הוו"ו המחברת מלמדת שיש קשר בין הדברים.
על כל שאלה נקודתית אפשר לענות תשובה, אבל אנחנו רוצים להבין את המכלול. המלבי"ם תמיד מסביר את מכלול העניין; אין לו תשובות נקודתיות, אלא הסבר העניין בכללותו. וכך גם כאן.
מדוע לא יחם לו
דוד המלך היה אז בן שבעים שנה. פשטות הדברים היא שאמנם היה רק בן שבעים, אבל הוא נלחם מלחמות רבות, תשש כוחו וקפצה עליו זקנה. וככל שאדם מזקין, החום הטבעי הולך ונחסר. זו המציאות שאנחנו רואים בעינינו: הוויכוח הנצחי בבית הכנסת על המזגנים - הצעירים רוצים מיזוג חזק והזקנים באים עם שמיכות. אדם הולך ומזדקן, וחום הגוף עוזב אותו.
אבל חז"ל דורשים שהיה כאן מעבר לזה, שהרי גם אדם זקן - בגדים מחממים אותו, ואצל דוד רואים שהבגדים לא הועילו. אומרים חז"ל שהיה זה בעוון שדוד כרת את כנף מעילו של שאול. כשהיה במערה, ולאחר שיצא כששאול רדף אותו, יצא דוד וכנף מעילו של שאול בידו ואמר לו: הנה העדות, יכולתי להרוג אותך, היית קרוב אליי וכפסע היה בינך לבין המוות, חסתי עליך, למה אתה רודף אותי? אף על פי כן היה פגם במעשהו, שהשחית את הבגד, ומי שמשחית בגד סופו שאינו נהנה מחומו.
הבן יהוידע מסביר מה היה כאן כה חמור: כנף המעיל הוא המקום שבו תלויות הציציות, ובכריתת הכנף גרם דוד לשאול ללכת שעה אחת בלא ציצית. היה עליו לכרות מקום אחר מן המעיל ולא את הכנף. והרד"ק מביא הסבר שנראה בעיניו יותר: כאשר ראה דוד את המלאך שידו מונפת ומושטת מעל ירושלים, כתוב שם שדוד נבעת ונצטנן גופו מיראת המלאך, ומחמת אותו צינון "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
למה זה כתוב כאן: פתיחה לאדוניה
המלבי"ם מסביר שכל העניין של צינתו של דוד וכל מה שעובר עליו, עד שמביאים לו את אבישג השונמית, הוא פתיחה שנועדה להסביר לך מדוע "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך". כל אלה הן הסיבות שהביאו את אדוניה להחליט שהוא זה שייקח את המלוכה.
שהרי מי שמתבונן רואה שאדוניה עושה כאן איוולת. כבר היה לנו בהיסטוריה מישהו שניסה למרוד בדוד - אבשלום - וראינו מה עלתה בידו ומה היה סופו. מה פתאום אתה, אדוניה, הולך ועושה מעשה כזה בחיי אביך? אין לך קצת סבלנות? המתן, חכה שאביך ימות, ואחר כך קח את המלוכה. ועוד, הוא עושה זאת שלא בידיעת דוד, כמו שנראה בהמשך: "ועתה אדוני המלך לא ידעת" - הסתירו ממנו את העניין. איך הוא מנסה לעקוף את דוד ולהמליך את עצמו, בשעה שהניסיון מורה שדרך כזאת לא תצלח?
לכן בא הכתוב ומלמד שהיו כאן כמה וכמה סיבות שעודדו את אדוניה. הוא אמר לעצמו: אבשלום לא נהג נכון, שכן אבשלום יצא למלוך כשאבי היה עדיין בשיא כוחו. מי מורד במלך בעודו בשיא כוחו ואוחז במלכות? המלך ייאבק כנגדו בכל כוחו גם אם יהיה זה בנו. לעומת זאת עתה, אביו כבר שוכב במיטה, חולה. ולא סתם חולה - שעל חולה אתה אומר מחר יבריא ויחזור לתקיפותו - אלא שנצטנן, ירד חומו הטבעי. וזה אומר שאין מכאן חזרה. זה עניין של הגיל, הוא כבר לא יצא מן המצב הזה, עד כדי כך שצריכים להביא לו מישהי שתחמם אותו. אם כן, אין בעיה לקום ולפעול כנגד המלך; אין כאן מישהו תקיף שיעצור אותי, הוא באפיסת כוחות.
ועוד סיבה: אם ישנם אנשים הנמצאים עם המלך, הם מעבירים לו כל אינפורמציה על כל מה שקורה. אבל דוד היה מנותק, שכן נשיו לא היו אצלו, ומי הייתה איתו? רק אבישג השונמית. וזו ההדגשה שבפסוק הבא.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי־לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
נערה בתולה וסוכנת
מדוע בתולה? אומרים חז"ל: בתולה חמה יותר מן הבעולה. ומה פירוש "סוכנת"? יש לזה כמה משמעויות. יש אומרים סוכנת - מועילה, וכך מסביר הרד"ק, מי שיש בה תועלת, כלשון "מה יסכן לך" - מה יועיל לך. יש מבארים סוכנת מלשון ממונה על האוצרות, כביטוי המוכר "הסוכן אשר על הבית". ויש מפרשים מלשון הכתוב "בוקע עצים יסכן בם" - יתחמם בהם. ומביא הרד"ק שבלשון ערב לדבר חם קוראים "סחון", וכעין "סחינה", חמין וחום. לפי הביאור הזה "ותהי לו סוכנת" - מחממת, "ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך".
נשים לב שהעבדים אינם מציעים שדוד יישא אישה, מפני שדוד היה מוגבל בנשיאת נשים. נאמר "והוסיף לך עוד כהנה וכהנה" - בתחילה היו לו שש נשים, וכהנה וכהנה מכפיל פעמיים, הרי שמונה עשרה. לא ייתכן שדוד יישא עוד אישה מעל שמונה עשרה.
ועוד טעם לבקשת בתולה, אומר המלבי"ם: רופאיו לא רצו שדוד המלך ייחלש, וכיוון שידעו שתשמיש מחליש אותו, לכן הוציאו את נשיו מביתו. ומי נשארה? רק היא. לכן נאמר "ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת" - היא הייתה הממונה על ענייני הבית, כדי שדוד לא יזדקק לכך שייכנסו משרתיו לאיזה עניין, שהיא תטפל בכל העניינים, וממילא גם לא ייחלש.
דיוק בלשון: "לפני המלך" ו"בחיקך"
ונשים לב לדיוק מעניין. הפסוק פתח בלשון אחת וסיים בלשון אחרת: "ועמדה לפני המלך" - גוף שלישי, ואחר כך "ושכבה בחיקך" - גוף שני. אם אמרת "לפני המלך", היה עליך לסיים "ושכבה בחיקו"; ואם אמרת "בחיקך", היה עליך לפתוח "ועמדה לפניך". אומר המלבי"ם: ראה עד כמה הלשון מדוקדקת. העבדים אומרים לדוד: נפרסם שאנו מעוניינים בנערה בתולה שתעמוד לפני המלך - זה מה שיישמע וזה מה שיעמוד בתנאי המכרז. אבל מה יהיה באמת? "ושכבה בחיקך". מצד גדרי הצניעות אין ראוי לפרסם שדורשים נערה בתולה שתשכב בחיקו של דוד, ולכן הפרסום הוא בגוף שלישי, ומה שיאמר לו לבדו נאמר בלשון נוכח: אתה בעצמך תדע מזה, וזה דבר שלא יתפרסם.
ולפי זה, אומר המלבי"ם, תבין מה הביא את אדוניה למלוך. באותו רגע דוד חלש, ולא די שהוא חלש אלא שנשיו כבר אינן באות לפניו, ואם כן הוא מנותק מכל אמצעי התקשורת ואינו יודע מה קורה. אמר אדוניה: אין מצב מוצלח יותר מזה שאיכנס ואמלוך, ודוד המלך לא יידע מן העניין, ועד שיידע - כבר יהיה מאוחר, כי אני אתפוס את המלוכה. לעומת זאת אם היו נשיו באות לפניו בתדירות, היה חושש לעשות פעולה שידיעתה תגיע מיד אל המלך, ואז המלך יעמיד אותו על מקומו. הרי עדיין המלך הוא בעל כוח מבחינה זו שיש לו מילה, יש לו שררה, וקביעתו קביעה.
וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ׃
אבישג השונמית והסיבה הנוספת לחפזונו של אדוניה
כאן מספר לנו הכתוב סיבה נוספת לכך שאדוניה נחפז להתחיל למלוך. שימו לב: גם אבשלום חשק מאוד במלוכה, ובסופו של דבר בא על פילגשי אביו. ואותו דבר חוזר אצל אדוניה - הוא חשק במלוכה, ואחרי שאיבד אותה הוא מבקש מבת שבע, אמו של שלמה, שתדבר עם שלמה שיסדרו לו את אבישג השונמית, בטענה שהרי אבא לא ידעה וממילא אינה אסורה עליו. אצל שניהם, אם כן, אנחנו רואים גם את הרצון למלוך וגם את הרצון לקחת את נשי אביו.
אלא שיש הבדל ביניהם, אומר המלבי"ם, והוא בסדר הקדימויות. אצל אבשלום המטרה המרכזית הייתה למלוך, ובא על פילגשי אביו כדי שידעו שנבאש בעיני אביו ואין סיכוי שאבא יחזור עוד - כלומר כדי לקבוע מצב בלתי הפיך שבו ברור שהוא המולך. אצל אדוניה זה התחיל הפוך: אדוניה ראה את אבישג השונמית, שהכתוב מעיד עליה שהייתה נערה יפה שלא היה כמותה בכל ישראל, וחשק בה. מן החשק הזה הכול התחיל: הוא אמר, אם כן אמלוך, וכיוון שאמלוך, ממילא אשת המלך ראויה לבן המלך, ובפרט שהמלך לא ידעה, וממילא הוא יהיה ראוי לקבל את אשת המלך הנפטר.
וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד־מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ׃
וַאֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו׃
חמישים איש רצים לפניו
"מתנשא" - מלשון גאווה והתנשאות: אני אמלוך. ולצורך זה עשה לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. מקובל היה בזמנם שכאשר אדם חשוב הולך, אנשים רצים לפניו - כמו שהיום לפני שיירה מלכותית נוסעים אופנועים.
חז"ל אומרים שמעלתם של אותם חמישים איש הייתה שהיו נטולי טחול וחקוקי כפות רגליים. כלומר הם היו מסוגלים לרוץ על הקוצים ועל הברקנים בלי להרגיש. ומה זה נטולי טחול? כשאדם רץ הרבה הוא מרגיש כאב בצד, והכאב הזה הוא כמו נורה אדומה במכונית שאומרת לך לעצור. לאנשים האלה ניתקו את הנורה האדומה, והם יכלו לרוץ ולרוץ בלי להרגיש כאב, ועל ידי כך לא היו מוגבלים במרוצתם. ודאי שמבחינה בריאותית זה דבר לא טוב, אבל זו הייתה מעלתם.
וְלֹא־עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם־הוּא טוֹב־תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם׃
מדוע לא פחד מאביו ומדוע היה בטוח שהעם יקבלו אותו
כאן הכתוב מסביר שני דברים. האחד: איך ייתכן שלא פחד מאביו? והשני: איך לא חשש שישראל לא יקבלו את מלכותו, הרי מלך בלי עם אינו מלך?
על החשש מאביו הוא אומר: "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית". אף פעם אבא לא אמר לו אדוניה, מדוע אתה עושה כך, אף פעם לא הוכיח אותו. אם כן, גם את זה אבא יקבל; אני אמלוך ואבא לא יתנגד לי, יראה שכבר יש כאן מי שתפס את המלוכה ויקבל זאת.
ועל קבלת העם היו לו שני נתונים. א', "וגם הוא טוב תואר מאוד". את מי עוד ראינו שהיה יפה תואר מכל ישראל? את אבשלום, וגם הוא סבר שמחמת יופיו ימצא חן בעיני כולם ויבחרו בו. ב', המלוכה מגיעה לו מבחינה היררכית - "ואותו ילדה אחרי אבשלום". אבשלום רצה למלוך מפני שחשב שהוא הבא בתור בסבב המינויים; ואחרי שאבשלום הלך, מי בא בתור? אדוניה. אמנון הבכור מת, אחריו דניאל, אחריו אבשלום, אחריו אדוניה; ומשמתו השלושה הראשונים, הוא הבכור שמולך תחת אביו.
ומהו "ואותו ילדה אחרי אבשלום", הרי אבשלום היה בן מעכה ואדוניה בן חגית? מסביר רש"י: הכוונה שאמו גידלה אותו אחר תרבות גידולו של אבשלום. "ילדה" כמו גידלה - אמו גידלה אותו באותה תרבות שגדל בה אבשלום, ואותה תרבות שהביאה את אבשלום למה שהביאה, היא שהביאה גם את אדוניה למה שהביאה.
מוסר נורא של הרלב"ג
ואגב, לרלב"ג יש כאן מוסר נורא. במקום שבו מובא שדוד מינה את בניו להיות כהנים, כלומר משרתים, אומר הרלב"ג: תדע לך שדוד לא הצליח בחינוך ילדיו. ראה מה היה לו עם אמנון, שבא על תמר אחותו; ראה מה היה לו עם אבשלום, שקם למרוד באביו ובא על פילגשיו; ראה מה היה לו עם אדוניה בן חגית. ומה הסיבה? "ולא עצבו אביו מימיו" - אביו לא הוכיח אותו. וכיוון שלא הוכיח את בניו, ואדרבה עוד נתן להם מינויים שהעניקו להם תחושה של שררה, לכן אתה רואה שלא הצליח כל כך בחינוך בניו.
ויש כאן עוד הסבר בפסוק. ראיתי כמדומני בשם הבן איש חי: פעמים רבות כשילד שואל את אביו שאלות, נמאס לאב מן השאלות והוא עונה לו "ככה". ככה, וזהו, די. אין לו יותר מדי תשובות. וזה שנאמר "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית" - כשהבן היה שואל "מדוע", אביו לא היה עונה לו "ככה", שהיא תשובה מעציבה, אלא תמיד היה עונה לו תשובה שמניחה את דעתו.
ועוד ראיתי הסבר: מדוע נאמר "מדוע ככה עשית" בלשון עבר, ולא בלשון הווה - "מדוע ככה אתה עושה"? אלא שאדוניה היה עושה את מעשיו בסתר ולא בגלוי, וכיוון שכך דוד לא ידע. מתי היה יודע? רק אחרי שנעשה המעשה, ואז היה בא ואומר לו מדוע ככה עשית. וזה שנאמר "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית" - כי לא ידע מה הוא עושה, שהיה עושה זאת בסתר.
וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה׃
מפלגת הממורמרים: יואב ואביתר
אתם יודעים שכאשר מישהו רוצה להקים מפלגה חדשה, מה הוא עושה? לוקח את כל הזנוחים והמדוכאים והכעוסים על כל המפלגות האחרות ואוסף אותם אליו, עושה לו מפלגה של ממורמרים - זה כועס על זה וזה כועס על זה, בואו נתאגד יחד.
וכך כאן. יואב בן צרויה, כפי שנראה בפרקים הבאים, נבאש בעיני דוד בצורה מוחלטת, עד כדי כך שיש לדוד הוראה ברורה לשלמה להרוג את יואב בן צרויה, שעשה לו צרות רבות, ונדבר על כך בהמשך. ואביתר הכהן - זכרו מה היה עמו: כאשר דוד ברח מפני אבשלום לקח אותו עמו וביקש ממנו שישאל באורים ותומים, ולא עלתה בידו, ואז שילח אותו. ומה הייתה הסיבה שלא עלתה בידו? מפני שהיה מבני עלי, ועל בני עלי נאמר שלא יהיו כהנים משרתים, ולכן בשלב מסוים נדחה כביכול מן הכהונה.
שני אלה היו האנשים המתאימים ביותר להצטרף לאדוניה, שכן שניהם יודעים שאם אדוניה מולך - יש להם המשך, יש להם תפקיד; ואילו אם ימלוך מי שממשיך את דרכו של דוד, מה שדוד מאס בו ימאס גם הממשיך. ובזה עשה אדוניה בחוכמה: יואב היה שר הצבא, וכולנו יודעים שכשרוצים לעשות מהפכה במדינה טוטליטרית צריך לקשור קשר עם קציני הצבא - אם יש לך את הצבא, אתה מסודר. ומה שאתה צריך אחר כך זו התקשורת, וזה אביתר הכהן, שהיה הכהן הגדול, איש הרוח, זה שמדבר אל העם. ויש אפילו שיקדימו את התקשורת לצבא, שהיא הממליכה מלכים. הנה, אדוניה הלך וארגן את האנשים המתאימים: את הדמות הגשמית, זו שיודעת לגבש את הצבא, ואת הדמות הרוחנית, זו שתיתן את הפן הרוחני למלכות הזאת - שני אלה יכולים לתת לו את הגושפנקה להיות מלך.
וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם־אֲדֹנִיָּהוּ׃
את מי אדוניה לא הזמין
נשים לב שאדוניה שם לב גם את מי לא להזמין. הוא יודע שישנם כאלה שדוד מקושר אליהם, ומיד כשינסה לצרפם אליו יתפרק הקשר, שכן הם שומרים אמונים לדוד, וילכו ויספרו לדוד שינסה לחסום את המהלך בעודו באיבו.
צדוק הכהן הוא זה שסייע לדוד כאשר נמלט מפני אבשלום בנו. בניהו בן יהוידע היה מגיבורי דוד. נתן הנביא הוא זה שהתנבא ששלמה ימלוך, ובוודאי שאותו לא ייקח. "ושמעי" - יש אומרים שזהו שמעי בן גרא. ו"רעי" - המצודות דוד רוצה לומר שייתכן מאוד שזהו חושי הארכי, שהיה נקרא רעה המלך. וכל הגיבורים אשר לדוד לא היו עם אדוניהו, שהם ראו בזה מרידה במלכות, וממילא גם אדוניה לא ביקש לקחת אותם.
וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר־אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ׃
הסעודה: "את כל אחיו" ו"לכל אנשי יהודה"
כלל ידוע בידינו: כאשר רוצים לקשר אנשים, האוכל הוא דבר מחבר. וכבר אמרו חז"ל אין לך דבר המקרב כמו לגימה, גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים. לכן תראו תמיד בכל מיני כינוסים של מפלגות שהאוכל הוא מרכיב מרכזי, צריך שיהיה אוכל לפעילים. וכך אדוניה דואג להם לאוכל - צאן ובקר ומריא - ובזה הוא מכניס אותם לתוך הברית הזאת, כורתים כולם יחד, יש שם משתה וכולם מקבלים עליהם את מלכותו.
בבסיס התוכנית עומדת הפתאומיות: ברגע אחד קירבתי את כל האנשים שלי, ברגע אחד נקום ונמלוך, והאנשים שלי כבר ידאגו להפיץ את הדבר. ולכן שימו לב: בתחילה "ויקרא את כל אחיו בני המלך" - אחיו וקרוביו, שיהיו קודם כול בסוד הקשר, שהקשר יהיה חזק, ואחר כך נפרסם. ואחר כך "ולכל אנשי יהודה עבדי המלך", שהיא קריאה בפני עצמה.
ומדייק המלבי"ם: בתחילה כתוב "את" ואחר כך "ולכל". יש הבדל בין "את" לבין מילה שיש לפניה למ"ד. "את" - הכוונה שאני מזמין אותך לעניין חשוב, לדבר נשגב; לכן "ויקרא את כל אחיו", שקורא להם לעניין חשוב, והוא לייסד את המרד ולייסד את המלכות שהוא רוצה להקים. לעומת זאת "ולכל" היא קריאה לדבר פחות חשוב; שם אין הוא מתייעץ אתם, אלא יש מסיבה וממליכים, ולכן קורא גם לכולם. אבל אלה שהיו בבסיס המרד, האנשים החשובים יותר, נקראו כדי לגבש תוכנית.
וְאֶת־נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִים וְאֶת־שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא׃
את כל אלה לא רצה לקרוא, כמו שהסברנו, שהרי ידע שלא רק שלא יתמכו בו אלא עוד יתנגדו לעצתו. וכאן הוא מוסיף גם את שלמה, שאותו לא קרא לפי שידע שהמלוכה מובטחת לו באיזה מקום, ולכן אסור שיידע מזה, וצריך שיעמוד בפני עובדות מוגמרות.
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־בַּת־שֶׁבַע אֵם־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן־חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע׃
נתן הנביא מעורר את בת שבע
נתן בא לעורר אותה משלושה עניינים. ראשית הוא אומר לה: אל תחשבי שיש זמן - "מלך אדוניהו בן חגית", כבר מלך, המעשה נעשה, צריך להזדרז. ושנית, שלא תאמר על הנעשה אין להשיב, לכן הוא מוסיף "ואדונינו דוד לא ידע" - תדעי לך שיש עוד מה לעשות; דוד אינו יודע, ואם דוד יידע, יש סיכוי לעצור את המעשה הזה.
וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת־נַפְשֵׁךְ וְאֶת־נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה׃
וזו הסיבה השלישית. אומר לה נתן: שלא תחשבי שיש כאן רק עניין של רדיפת כבוד, אני אמלוך או בני ימלוך. לא. תדעי לך שאת הולכת עכשיו להילחם על נפשך ועל נפש בנך. וכבר דיברנו על זה בספרים הקודמים, שכשמלך היה קם למלוך, הדבר הראשון שהיה עושה הוא טיהור אתני - כל מי שהיה קשור בקשר כלשהו למלך הקודם מסוכן בשבילו, ואת כולם היה מחסל. אמור מעתה: שלמה לעולם יהיה חרב מתהפכת מעל ראשו של אדוניה, ולכן ברגע שאדוניה יתפוס את המלוכה, הדבר הראשון שיעשה הוא להרוג את שלמה ואת אמו - למה שיהיו לו עוד שונאים? על כן עליך למלט את נפשך ואת נפש בנך, ולכן את צריכה להזדרז ולעשות מעשה.
ויש מסבירים "ומלטי את נפשך" באופן אחר: רש"י אומר שתמלט אותה מן המחלוקת, שאחרי מות דוד תיווצר מחלוקת, שהרי ההבטחה ניתנה לשלמה, וכדי שלא תיווצר מחלוקת. אבל לפי מה שהסברנו, הכוונה למלט את נפשה ממש מן המיתה, נפשה כפשוטו.
לְכִי וּבֹאִי אֶל־הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא־אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ׃
מהיכן השבועה
נתן היה יודע מן השבועה הזאת שנשבע דוד ששלמה ימלוך. ומאיזו סיבה נבעה השבועה? כתוב בחז"ל שאחרי שדוד בא על בת שבע נולד לו בן, ובנביא כתוב מפורש שהבן היה חולה אנוש, ודוד התפלל עליו מאוד ולא הועיל והבן נפטר. ואומרים חז"ל שלאחר מכן לא רצתה בת שבע להזדקק לדוד, כי אמרה: לעולם יאמרו על הילד שייוולד לנו שהוא ילד פגום. הנה הילד הראשון נולד באיסור ומת, והילד השני הוא כנראה בן פגום, שהרי מתחילה בא עליה בעבירה וכנראה יש כאן משהו לא כשר, ויבזו אותו. אמר לה דוד: אני מבטיח לך שהבן הזה לא רק שלא יהיה פגום, אלא יהיה כשר בישראל והוא יהיה המלך על כל ישראל, ונשבע לה על זה. וכיוון שנשבע לה הסכימה, ובעקבות זה הבן הבא שהרתה בו היה שלמה. אם כן דוד היה צריך לקיים את הבטחתו ולהמליך אותו על ישראל. זה "אתה נשבעת לאמתך לאמור כי שלמה בנך ימלוך אחריי והוא ישב על כסאי - ומדוע מלך אדוניהו".
הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם־הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ׃
תוך כדי שאת מדברת עם המלך, אני אבוא ואעשה השלמות למה שצריך, אחזק את דברייך.
וַתָּבֹא בַת־שֶׁבַע אֶל־הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא־וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
טענתה של בת שבע
כאן היא מוסיפה חטא על פשעו: ראה שהוא הלך והכין סעודה גדולה, ולא זו בלבד, אלא בחיי אביו, כשאביו שוכב על ערש דווי, הוא אוסף אנשים כדי להמליך אותו. וביותר מכך - הוא עצמו מבין שהמעשה שלו פסול, והראיה "ולשלמה עבדך לא קרא". כלומר הוא מודע לכך שהמלכות מובטחת לשלמה, ולמה שיזמין אליו את המתחרים שלו שיהוו אמצעי התנגדות למה שהוא עושה? אם אתה מודע לכך ששלמה הוא זה שאמור לירש, ולכן אינך קורא לו, סימן שהדבר לא היה בתמימות.
וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
אומר המלבי"ם: שימו לב שהיא לא סיפרה לדוד שאדוניה קרא לכל עבדי המלך. שאם הייתה אומרת לו כן, היה נראה כאילו העסק סגור ואין מה לעשות - כולם איתו, אז גמרנו, מה אני אעשה. אלא בדיוק להיפך: היא אומרת לו תדע לך שכל עבדי המלך, כל ישראל, מצפים למוצא פיך. כלומר המצב הפיך וניתן עדיין לשנותו - "עיני כל ישראל עליך להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך". היא אינה רוצה שדוד יחשוב שכבר כולם עמו, שאז אולי בלית ברירה ישלים עם המהלך.
וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים׃
"והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חמישה ביאורים
כאשר אדוני המלך ישכב עם אבותיו, דהיינו כשתיפטר מן העולם, "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ומה פירוש חטאים? הרד"ק אומר: חטאים כתרגומו "מתרכין", מלשון גירושין - כמו שאומרים על גרושה מתרכה, מגורשת - היינו אני ובני שלמה מגורשים מן המלוכה.
ויש מפרשים שיהיה בזה גילוי עוון. כלומר יאמרו: מדוע באמת לא בחרו בשלמה? כנראה שהסיפור שם לא היה כל כך טהור ולא כל כך נקי. ואז יטפלו עלינו חטא, יאמרו שבחטא היינו, שאני עשיתי מעשה עבירה ושלמה נולד בחטא - "הייתי אני ובני שלמה חטאים", יטפלו עלינו אשמה של חטא.
ויש הסבר נוסף, שכוונתה שאתה תהיה חוטא בזה. "אני ובני שלמה חטאים" אינה מתכוונת אלינו אלא אליך, אלא שפעמים רבות דרך כבוד למלכות היא שלא לדבר אל המלך ישירות. כמו שמשה לא אמר לפרעה "אתה תרד לרדוף אחריי" אלא "עבדיך ירדו לרדוף אחריי" - לא רצה לפגוע בו באופן ישיר, שהרי למלך מדברים בכבוד. וכך גם כאן: היא לא רצתה לומר "והיה כשכב אדוני המלך עם אבותיו והיית אדוני המלך חוטא, יהיה בך עוון, נשבעת ולא קיימת", ולכן אמרה שיהיה בנו חטא, מדברת כאילו עליה ועל בנה, בשעה שהדברים באים לרמז על דוד המלך עצמו.
עוד הסבר מביא הרלב"ג: חטאים הכוונה נענשים. כיוון שאדוניה יודע ששלמה מאיים על מלכותו כל ימיו, שהרי הוא זה שהיה אמור לקבל את המלכות, ישתדל להרוג אותנו כדי שלא נאיים על מלכותו, וזה יגרום שנהיה נענשים - חטאים בגדר של נענשים.
ויש עוד הסבר, שחטאים הכוונה חסרים. חטא פירושו חיסרון, ו"לא יהיה בך חטא" הכוונה לא יהיה בך חיסרון; אדם שהחטיא את המטרה החסיר את המטרה, וכשיש באדם חטא הכוונה שיש בו חיסרון. וזה מה שהיא אומרת לו: אם לא נסדר את העניין הזה, יוצא שיהיה בנו חיסרון, שהמעלה הזאת והגדולה הזאת מגיעות לנו ואנחנו מאבדות אותן, ואנחנו לא רוצים להיות חסרים.
לסיכום:
הפרק פותח בתיאור שנראה בתחילה כפרט שולי - זקנתו של דוד, צינתו ואבישג השונמית - ומתברר שהוא כל כולו הקדמה להבנת מרידתו של אדוניה: חולשתו של דוד שאין ממנה חזרה, ניתוקו מן המידע לאחר שנשיו הורחקו מביתו, ויופייה של אבישג שהצית בו את החשק שממנו צמח הרצון למלוך. אדוניה מארגן לעצמו רכב ופרשים ורצים, מגבש קשר עם יואב שר הצבא ועם אביתר הכהן - הכוח והרוח - ומקפיד להדיר את נאמני דוד ואת שלמה, ועורך סעודה שתקשור את אנשיו יחד. בתוך כל זה מהדהד המוסר של הרלב"ג: "ולא עצבו אביו מימיו" - חינוך בלא תוכחה, ומינויים בלא הדרכה, הם שהולידו את אמנון, את אבשלום ואת אדוניה. וכנגד המהלך המהיר קם נתן הנביא ומעורר את בת שבע בשלושה: המעשה כבר נעשה, אך דוד עדיין אינו יודע ולכן הוא הפיך, ומעל לכול - אין כאן מאבק כבוד אלא מאבק על נפשה ועל נפש בנה.