אהי מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. מה זה אהי מלכך אפוא? יש כאן כמה ביאורים. רש"י קודם כל מביא את תרגום יונתן, איה מלכך. אהי כמו איה, דהיינו איפה המלך ששמת עליך? למה הוא לא מושיע אותך? ורש"י אומר שלא צריך לעקור את זה ממשמעותו, כי אהי זה לא איה. לכן אומר רש"י שאהי מלכך אפוא הכוונה היא אהי עומד מנגד לראות איפה מלכך. פירושו של דבר, אני אעשה את עצמי כמתבונן לראות מה אחריתך. אני אעמוד מן הצד ונראה איפה המלך שלך. הנה אני לא עושה כלום, בוא נראה שהמלך שלך יעזור לך. אז לכן אהי כמו אהי עומד מנגד, מלכך אפוא, איפה המלך שלך. הרד"ק מסביר שאהי מלכך אפוא הכוונה אני אהיה קיים לעולם. זה אהי, נקודה. אהי, אהיה קיים לעולם. אבל מלכך אפוא? איפה המלך שהעמדת לך? דהיינו הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה הרי מאסת במלכותי. אתה שאלת לך מלך שיושיע אותך. איפה הוא? אני אהי לנצח, אבל אתה חיפשת לך מלך בשר ודם שהיום פה ומחר איננו. בבקשה, למה הוא לא עוזר לך?
אפוא מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, שמת עליך שופטים מדעתך, הרי אתה רואה שהם לא יכולים לעזור לך, לא המלך, לא השולטנים ולא השופטים ולא השרים. אומר הקדוש ברוך הוא רק העזרה אם באה היא רק ממני. המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא אומר לו, הרי ראינו שיחתך ישראל, אומר לו הקדוש ברוך הוא, ההשחתה באה מצד זה שאין לך מלך. הרי ראינו לעיל שהם הלכו והלשינו על הושע. כי לא מצא חן בעיניהם שהושע בן אלה מנע מהם מלעבוד את העגלים והתיר את הפרוזדאות, נתן לעלות לירושלים. והם היו כבר מחוברים לעגלים ברמ"ח ושס"ה, והלכו והלשינו למלך אשור. יוצא אם כן שהם מרדו בהושע כדי להפיל אותו ושיבוא מלך כטעמם, מלך כרצונם, מלך שבאמת כן יעבוד את העגלים. אז אומר לו הקדוש ברוך הוא, הרי מרדת בהושע, הלשנת אותו למלך אשור. אז אומר הקדוש ברוך הוא, וכי אני אהיה מלכך כדי להושיע אותך מיד מלך אשור? אהי מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך?
אומר הקדוש ברוך הוא כביכול המלבי"ם מסביר, כאילו גורסים אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך. הכוונה תבקש בכל עריך ובכל שופטיך איפה נמצא המלך שיכול להושיע אותך. אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. מה הכוונה? אומר המלבי"ם, היות ובימים הקדמונים הקדוש ברוך הוא היה מולך עליהם והקדוש ברוך הוא היה מושיע אותם, ובימי שמואל הם באו וביקשו להם מלך משל עצמם. לא ישועת השם, לא מלך השם, אלא מלך בשר ודם. ואז אמר לו שמואל, ריבונו של עולם הם מאסו בי. אני הרי מושיע אותם, אני הרי נביא להם, מנהיג אותם. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא בך הם מאסו, הם מאסו בי אומר לו השם. אומר אותי מאסו. כי עד עכשיו הם היו בהשגחה שלמעלה מן הטבע, כשהם מבקשים מלך מה הם בעצם מבקשים? להיות תחת הטבע. הנהגה טבעית ככל העמים. והארכנו בזה, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בספר שמואל. ולכן הוא אומר לו, איך אתה עכשיו מבקש שאני אהיה המלך שלך? אהי מלכך אפוא? האם אתה מבקש שאני אהי מלכך? אני אהיה המלך שלך? הרי אתה מאסת בי ובחרת לך כאלה שיושיעוך בדרך טבעית. אמרת תנה לי מלך ושרים. אז בבקשה, איך אומר הפסוק יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה. אלה אשר בחרת לך, תיגש אליהם ותבקש מהם שיסייעו ויעזרו לך.
אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי. הרד"ק מסביר, מה ששאלתם מלך זה לא היה ברצוני, כמו שראינו והזכרנו אותי מאסו ממלוך עליהם. אומר הקדוש ברוך הוא כבר מראש שנתתי לכם מלך זה היה באפי. זה היה בכעס, זה היה נגד רצוני. ואקח בעברתי, וגם לקחתי אותו בעברתי, גם עברה זה כעס. מה זה ואקח? את אותו מלך שנתתי לך. מי נתן להם השם? את שאול. ולאחר מכן הוא לקח אותו, הוא מת במלחמת פלשתים. מלך רק שנתיים. אומר להם השם, בזה תוכלו להכיר כי אין לכם מלך אחר אלא רק את מלכותי. והמלך שאני אמנה עליכם, אם הוא יעשה את רצוני אתם תינצלו והוא יינצל ויהיה לכם רק טוב, ואם לא אז הנה תראו, נתתי לכם מלך באפי ולקחתי אותו בחמתי. יש מפרשים שאתן לך מלך באפי זה שאול, ואקח בחמתי זה המלך האחרון. מדברים על צדקיהו, אומר הרד"ק לפי הפירוש הזה. זה המלך האחרון שמשל, דהיינו התחלתי את המלכות באפי וסיימתי אותה בחמתי, המלך האחרון שסיים את המלוכה בישראל. יש מפרשים, ביאור נוסף, שזה חוזר על מלכי השבטים, ירבעם והושע בן אלה. ומה שהוא אומר אתן לך מלך באפי, הכוונה היא על ירבעם. אבל למה הרי ירבעם היה צדיק בתחילתו? אמת. אבל אם תתבוננו, מה פתאום השם מוציא את המלוכה משושלת בית דוד, השאיר אותם על שני שבטים ונתן לירבעם מלוכה על עשרה שבטים? כיוון שהיה להשם אף וכעס נגד שלמה. אז אתן להם מלך, מה שמראש נתתי לירבעם בן נבט את המלוכה, היה זה באפי על בית דוד, על שלמה ועל מה שעשה. אז אתן להם מלך היה זה באפי, היה זה בכעסי אומר השם. אתן להם מלך באפי, ובסופו של דבר ואקח בעברתי, ולאחר מכן נלקחו אותם המלכים בכעס השם.
המלבי"ם מסביר, כשנתתי לך מלך בזמנו של שמואל, היה זה באפי. ולמה? כי ידעתי שבסופו של דבר המלכות תתחלק ויעבדו את העגלים, ולכן היה זה מלך באפי. אם הייתם ממשיכים עם הנביאים, לא היו מגיעים למצב שמושל בהם מלך שאומר להם לעבוד עבודה זרה. רק מלך יכול להגיד לעבוד עבודה זרה. נביא הרי ודאי שלא יגיד כדבר הזה, וגם אם יגיד לא יקבלו ממנו. אבל ממלך אי אפשר לא לקבל, אי אפשר להמרות את פיו. יוצא אם כן שכל מה שהשתלשלה עבודה זרה ממלכות ירבעם, זה התחיל בכך שביקשתם מלך. אם לא הייתם מבקשים מלך, שמואל והבאים אחריו היו מנהיגים אתכם בהנהגה על טבעית ולא הייתם זקוקים בכלל להגיע להידרדרות של עבודה זרה ועגלים. אז הנה תראה, נתתי לך מלך, את שאול, היה זה באפי. ויקח בעברתי, הושע בן אלה שהוא היה המלך האחרון, או הכוונה למלכות שומרון, הוא היה יותר טוב מהמלכים שהיו לפניו. הוא לא היה ראוי שדווקא אצלו יהיה העונש. למה אם כן דווקא הוא, זה שכבר עשה משהו טוב, הוא ביטל את הפרוזדאות, נתן לעלות לירושלים, למה דווקא הוא זה שהמלכות בסופו של דבר גלתה בימיו? אומר השם, ויקח בעברתי. כדי להבין את זה אומר המלבי"ם, אתה צריך להבין מה ההבדל בין אף לעברה. אף זה כעס כנגד החוטא. העברה זה קצף כללי שהשם כועס כנגד הכלל. ומה ההבדל? אף זה בגבול. עברה זה עובר את הגבול. זה גם כן מקור הביטוי עברה, הכוונה מלשון לעבור את הגבול. וזה קצף שהשם קוצף וכועס גם כביכול את מי שאינו חוטא. כי לקצוף בגבול זה לקצוף על החוטאים. ולקצוף גם על מי שלא חוטא זה לעבור את הגבול. אז אומר השם, ויקח בעברתי. לאחר מכן לקחתי את המלך הושע בן אלה על ידי שהייתה לי עברה כוללת על העם על המעשים שעשו. בהזדמנות אחרת אגב, אם כבר הזכרנו את זה, הזכרנו את הביאור מדוע באמת דווקא בזמנו של הושע בן אלה היה כעס גדול עליהם, הרי הוא נתן לעלות לרגל. והסברנו שאמת, אומנם הוא נתן לעלות לרגל, אבל המציאות הייתה שאף אחד לא עלה. מה שהדבר הזה יצר מצב זה שכעת התעורר קטרוג. כי כל עוד שהיו מלכים שלא נתנו לעלות לרגל, אז היה לכם טיעון, לא יכול לעלות לרגל, יש משמרות, מי שבא לעלות לרגל הורגים אותו. אבל עכשיו שהושע בן אלה הסיר את המשמרות, למה לא עליתם? אז אדרבה, תבינו שמה שעשה הושע בן אלה גילה עוונו, והביא בסופו של דבר אל הגלות.
צרור עוון אפרים צפונה חטאתו. אומר הקדוש ברוך הוא, העוון של אפרים לא ויתרתי עליו, הוא צפון וצרור איתי. המלבי"ם אומר, אפרים לא עוזב את העוונות שלו, אלא העוון שלו הוא צרור אצלו, וחטאתו צפונה. שימו לב, שונה לחלוטין מרש"י ורד"ק. רש"י והרד"ק מסבירים שהכוונה אצלי. עוון אפרים צרור אצלי, שמור, אני זוכר את כל מה שהוא עשה. חטאתו צפונה אצלי. לעומת זאת לפי ביאורו של המלבי"ם הכוונה היא אצלו. הקדוש ברוך הוא אומר אפרים לא עוזב את העוונות שלו, אלא העוונות שלו צרורים אצלו והחטאים שלו צפונים אצלו. הוא שומר אותם ולא רוצה לעזוב אותם ולא מעוניין לשוב בתשובה. אומר המלבי"ם מה ההבדל בין צרור לבין צפון? הצרור זה משהו שצרור בתוך דבר אחר. משארותם צרורות בשמלותם. דבר שצרור בתוך דבר אחר. לעומת זאת צפון זה דבר שהעמידו אותו במקום שבו הוא נסתר. הוא לא חייב להיות עטוף במשהו אחר. אני יכול לקחת משהו לשים אותו מעבר לקיר ולהגיד הוא צפון. הצפנתי אותו מפניך. אבל הוא לא צפון, הוא גלוי. נכון, למי שבא מהצד השני הוא גלוי, אבל מהצד שלך הוא צפון. יוצא אם כן שצרור זה מכוסה בתוך משהו אחר, וצפון הוא לא צריך להיות מכוסה, הוא רק נסתר מעיניך. אומר המלבי"ם, העוון מתאר את עיוות המחשבה. והסברנו את זה כמה פעמים, שהעוון זה מזיד, זה עיוות המחשבה, שבן אדם כבר בנה אידיאולוגיה סביב העבירה שלו. לעומת זאת חטא, זה מתוך תאווה. חטא זה סימן לשגגה. כיוון שבאמת הייתי רוצה להתגבר, אבל נכשלתי. זה הבחינה של חטא. אומר המלבי"ם, הנה בוא תראה, ביחס לעוון הוא אומר צרור עוון אפרים. העוונות של אפרים צרורים בתוך מעשיהם. ולמה? כיוון שהעוון כמו שאמרנו זה עיוות הלב, אז המציאות הזאת היא מציאות צפונה פנימה. זה מציאות שאי אפשר לראות אותה, אתה רואה רק את המעשים. אבל את רוע ליבו ואת זה שהוא כבר בנה אידיאולוגיה על העבירה הזאת ויש לו הסברים למה צריך לעבור את העבירה, העניין הזה צפון. אז העניין הזה צרור, הוא מכוסה בפנים. צרור עוון אפרים. צפונה חטאתו, גם החטאת שזה העוונות שלו בפועל, גם זה צפון, גם את זה הוא מצפין ועושה בהסתר.
חבלי יולדה יבואו לו, הוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים. המלבי"ם מסביר שהוא ממשיל את הצרות שבאו על עם ישראל כמו חבלים הבאים על היולדת. חבלים הכוונה חבלי לידה. חבלים אשר לא נפלו לי בנעימים. חבלים לא נעימים בכלל, חבלים קשים ומרים. מאידך גיסא, ככל שגדלים החבלים, ככל שהצרות תוכפות, ככל שהכאב מתגבר, יש נוחם. ומהו הנוחם? שהלידה בדרך. כל עוד שזה כאב קל, אז אומרים לגברת תטיילי קצת, תנוחי, בקיצור יש זמן. אבל ברגע שמתחילים עכשיו כבר כאבים גדולים, יודעים זה אוטוטו, זה כבר מגיע. אז הוא אומר ככל שהחבלים מתרבים, כך תגדל התקווה כי הנה סוף כל סוף ייוולד הוולד וייפסקו החבלים. כבר אמר זאת ישעיהו במליצתו, כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. פירושו של דבר, רוב החבלים שכביכול האומה הגיעה אליהם, זה כבר נדמה כאילו הבנים אשר בבטן באו עד משבר. משבר הכוונה האישה היולדת יושבת על המשבר, ונדמה כאילו הנה כבר הוולד עומד לצאת. אבל מה לעשות שלליולדת אין כוח ללידה. לליולדת אין כוח כי הרי בשביל ללדת היולדת צריכה להפעיל כוח. היולדת חייבת להפעיל את השרירים. ואם כוח אין ללידה, אז באו בנים עד משבר והנה האישה עדיין הרה והיא לא מצליחה להוציא ולדה מתוכה. ואז זה המציאות הכי קשה, כיוון שאז החבלים הולכים ותוכפים, הולכים ותוכפים, והשם ישמור במציאות כזאת, זה מסתיים או במיתת הוולד או במיתת היולדת. אם אין כוח ללידה, היום כבר עושים ניתוח וכולי. אבל בזמנם אסור היה לפגוע באישה כדי להוציא את הוולד. הרי לא דוחים נפש מפני נפש, או להרוג, אם הוולד עוד חי במעיה היה עוד אפשר להרוג אותו, אבל אם הוולד כבר התחיל לצאת, הוציא ראשו, אין דוחים נפש מפני נפש. אז מציאות הייתה שפעמים רבות האישה הייתה מתה. מתה בלידתה. אי אפשר לקרוע את בטנה ולהוציא אותו, אי אפשר לחתוך את הוולד ולהוציא אותו ולהציל אותה. אז זה המציאות כמו שמתאר ישעיה, באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה, אז אומנם הצירים התוכפים יש בהם סימן טוב, אוטוטו יהיה ולד, אבל מה קורה שכוח אין ללידה? אז אוי ואבוי, זה סימן רע שעוד מעט מישהו כאן ימות. וכך גם כן אומר המלבי"ם אצלנו.
גם כאן הוא מתאר שהגיע כבר הזמן שהאומה כבר עומדת לצאת מן המצר. הגיע הזמן של עם נושע בהשם. אבל היולדת חסר לה הכוח כדי שתפלוט את העובר החוצה, כדי שתוליד את הגאולה. ומה זה בעצם הכוח? הכוח שלנו זה התורה והמצוות. האומה שרוצה להביא את מציאות הגאולה צריכה שיהיה לה כוח להביא את הגאולה. כוח להביא את הגאולה זה זכויות, שאנחנו נהיה ראויים והגונים. וזה מה שהוא אומר, יש כאן מציאות של חבלי לידה. והנה תראה, הוולד שנמצא כאן בבטן, אומר אצלנו הושע, חבלי יולדה יבואו לו, הוא בן לא חכם. הוא לא חכם, מה פירוש הדבר? אם הוא היה חכם הוא היה יוצא החוצה. זה הכוונה, הוא בן לא חכם. הגיע זמן ורגע הלידה, היה צריך לצאת ולעמוד בחוץ. כי עת לא יעמוד במשבר בנים. היה כבר צריך לצאת ולעמוד על המשבר, דהיינו כאשר התינוק יוצא האישה יושבת על המשבר ואז מוציאים את התינוק אל המשבר. עת לא יעמוד במשבר בנים. הבן היה צריך לצאת ולעמוד במשבר, אבל הוא נשאר בפנים. הוא בן לא חכם, דהיינו לא עשה תשובה ולא הביא את הגאולה אל השלמתה. דא עקא, מה הבעיה? צרור עוון אפרים. דהיינו המציאות היא שהם כמו הדם הצרור בבטן המלאה שלא נותן לוולד לצאת. ולכן העוון והחטאת עדיין צפונים איתם, הם לא נותנים להם לעשות תשובה. ואם הם לא נותנים להם לעשות תשובה, אז יש פה אישה שהיא הרה וקרובה ללדת ותחיל ותזעק בחבליה, ועם כל זה לידה אין. וזה מה שהוא אומר, כי עת לא יעמוד במשבר בנים. היה כבר צריך לצאת ולעמוד על המשבר, דהיינו כאשר התינוק יוצא האישה יושבת על המשבר ואז מוציאים את התינוק אל המשבר. עת לא יעמוד במשבר בנים. הבן היה צריך לצאת ולעמוד במשבר, אבל הוא נשאר בפנים. הוא בן לא חכם, דהיינו לא עשה תשובה ולא הביא את הגאולה אל השלמתה.
מיד שאול אפדם ממוות אגאלם. אהי דבריך מוות, אהי קטבך שאול, נוחם יסתר מעיני. מיד שאול אפדם. אומר המלבי"ם, כאן הוא מתאר את מה שהיה להם אז בעת הלידה. אני חשבתי אומר השם, שמיד שאול אפדם. חשבתי שהם יעשו תשובה. היה להם צרות, חבלי לידה, ועל ידי זה אני אפדה אותם ממלך אשור. אני אגאל אותם ממוות. השאול כאן אומר המלבי"ם זה במשל לגלות. והמוות זה המשל להרג שהוא בא והרג בהם. אז היו כאלה שהלכו לשאול, גלו, והיו כאלה שנהרגו על ידו. אומר השם אני חשבתי להציל אותם ממלך אשור, לא ייהרגו ולא יגלו. ואז יהיה פה לידה מחדש. הצרות שתחיל בלידתה יביאו אותה למחשבה מחודשת, לעשות מצוות, לשוב בתשובה, שלא יהיה צרור עוון אפרים וצפונה חטאתו, שיתקן מעשיו, ואז לא תשב על המשבר אלא הוולד יצא החוצה, תבוא הגאולה. אבל הם לא עשו תשובה. אומר השם, ועתה אהי דבריך מוות. כביכול המלבי"ם מסביר שיש כאן איזה שהיא מטאפורה שהקדוש ברוך הוא כמו מדבר עם המוות ועם השאול בעצמם. כביכול הם איזה שהיא דמות והקדוש ברוך הוא מדבר איתם. והקדוש ברוך הוא אומר לו לשאול, ואומר לו לא די שאני לא פדיתי אותם מידך, אני עכשיו אהיה עושה דברך. אתה המוות, אני אהיה עושה דברך. מה פירוש הדבר? אני אהיה השליח שלך להמית אותם. זה מה שהוא אומר, אהי דבריך מוות. אני עושה דברך, אתה המוות, אני כמו אמסור אותם בידך. אהי קטבך שאול. אתה השאול, יש לך קטב מרירי, שהקטב המרירי כאן מפורסם, המלבי"ם מסביר זה גז ארסי, גז רעיל, שבו אתה השאול מכלה את האנשים, אומר הקדוש ברוך הוא אני אהיה השליח שלך להביא להם קטב מרירי, דהיינו שזה הבחינה של הגלות והמרירות הקשה והנוראה שם. אז אהי דבריך מוות, אהי קטבך שאול, אני אהיה זה שמוציא אל הפועל את הרצון שלכם והשאיפה שלכם, אתם המוות והשאול, ואני אייסר את העם.
דהיינו, לא די שאני לא אפדה אותם שהם לא עשו תשובה, וזה סיבה לא לפדות אותם, אלא עוד אני אכלה אותם במוות, אני אגלה אותם מהארץ בהשגחה, ואני גם כן אסייע בדבר. הקדוש ברוך הוא כביכול כמו עזר בידו של אשור להגלות את עם ישראל. אומר השם, נוחם יסתר מעיני. דהיינו, נוחם זה וינחם. או וינחם השם. הכוונה להתנחם. להתנחם זה להתחרט. אומר המלבי"ם, הנוחם והחרטה זה תמיד הסיבה להשיב את הגזירה הרעה. יש גזירה רעה, השם ניחם עליה, ניחם השם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, והנה הוא משיב ולא מביא את הגזירה. על ידי הנוחם החמה שבה. זה גם מעניין, זה אותיות קרובות, נוחם וחמה. דהיינו, על ידי שהם מתנחמים על המעשים הרעים שלהם, על ידי זה השם מתנחם על הרעה. זה מידה כנגד מידה. אנחנו ניחמנו על מעשינו, והשם ניחם על גזירתו. אבל עכשיו הוא אומר להם, יסתר נוחם מעיני. פירושו של דבר, היות והם לא מתנחמים על המעשים הרעים שלהם, אז ממילא גם הנוחם מעיני יסתר. אז גם אני לא מתנחם על הרצון לעשות להם רע.
כי הוא בין אחים יפרי. יבוא קדים רוח השם ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. אומר הרד"ק, כי הוא, הכוונה אפרים, יפרי בין אחים. מה פירוש הדבר? אפרים שזה הסמל לשבט אפרים של ירבעם שעשה את העגלים, הוא היה מפרי בין אחים. מפרי זה מלשון פריון, מלשון גדל, הולך ופורה. כמו שיעקב אמר עליו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים. זאת אומרת הוא מפרי, הוא גדל. זה הכוונה יפרי אפרים. אבל בוא תראה שבסופו של דבר המעשים שלו קלקלו אותו. אפרים היה צריך להיות יפרי, עד שלא עשה את העגלים היה הולך וגדל. אבל ברגע שעשה את העגלים, זה הקטין אותו, זה מיעט אותו, זה גימד אותו. לא היה הולך וגדל יותר. זה הסבר אחד. הסבר נוסף רש"י אומר, שמה שכתוב כי הוא בין אחים יפרי, הכוונה היא הרי אלו שמתקרים, אומר התרגום יונתן, שמתקרים בנים עבדין מקלקלין סגיאו. אלה שנקראים בנים הגדילו לעשות מעשים רעים. אז הוא אומר שאחים לפי ביאורו של התרגום יונתן, הכוונה היא דבר רע. כמו אח עשויה לברק, ואמר אח על כל תועבות. זה ביטוי לא מוכר לנו, אבל אחים זה דבר רע. אז הוא בין אחים יפרי, הכוונה היא הוא עושה מעשים רעים, כן, וזה הכוונה בין אחים יפרי. הוא הולך ועושה מעשים רעים כשרוש פורה ראש ולענה. זה היפרי לפי פירושו של רש"י. הסבר שלישי מביא הרד"ק, ירבעם זה בן שהפרי אחוותם של ישראל. פירושו של דבר, עד עכשיו עם ישראל היו באחווה. ממלכות אחת הייתה מלכות בית דוד. מלכות אחת הייתה מלכות בית שלמה. ולאחר מכן בא ירבעם, פילג את הממלכה. אז יוצא שהוא הפרי אחוותם של ישראל. הפרי מלשון פרא אדם. כן, פרא. עד עכשיו היינו מאוחדים, פתאום נהיה פרא. דהיינו הלכה הממלכה ונתפלגה. אז הוא אפרים בין אחים יפרי. הלך בין האחים שהיו מאוחדים ונהיה פרא ופיזר אחדותם.
ועכשיו שהוא חטא, אז יבוא קדים, יבוא קדים רוח השם ממדבר עולה. אומר הרד"ק, יבוא קדים רוח השם זה מלך אשור. והוא נמשל לקדים, למה? כיוון שקדים זה רוח מזרחית, קדמה. ואשור היא מזרחית לארץ ישראל. ולכן הוא אומר יבוא קדים. והקדים זה רוח קשה. והוא אומר לך זה לא סתם רוח, זה רוח השם. כל דבר שרוצים להגיד גדול, רש"י מזכיר את זה בכמה מקומות, מזכירים איתו שם השם. הררי אל, שלהבת יה. למה? כדי לומר לך זה היה משהו אדיר, זה היה משהו ענק. כשאתה מצרף לזה שם השם, זה אומר גדול. אז גם כאן כשאני אומר רוח השם, זה אומר רוח אדירה וחזקה. זה לזה נמשל מלך אשור, יבוא ברוח אדיר וחזק להגלותם. ולמה הוא אומר רוח השם? אומר הרד"ק עוד הסבר, על פי פנימיותם של דברים, כיוון שמה הביא אותו לבוא לכאן? שהשם העיר רוחו. אז זה באמת רוח השם. כמו שכתוב ויער אלוהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח פלנסר מלך אשור וכולי. אתה רואה שהשם עורר את רוחם. אז באמת מתאים מאוד לומר יבוא קדים רוח השם. אז זה לא רק שהוא יבוא במלוא אונו וכוחו רוח השם, כמו רוח אדירה, אלא זה גם מכוח רוח השם אשר הייתה בו ועוררה אותו לבוא להגלות את אפרים. כי הוא ממדבר עולה. ויבוש מקורו ויחרב מעיינו. הוא, אותו הרוח, בא ועולה מן המדבר, הכוונה אשור הגיעו דרך המדבר. ובעקבות זה יבוש מקורו ויחרב מעיינו. אפרים בתחילה היה כמו עץ על מים רבים. היה פורה, היה גדל וצומח. כן, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין. מה זה עין? מעיין. אז בהתחלה היה מפרי על מים רבים. בהתחלה היה גדל ופורה. אבל עכשיו יבש מקורו, יחרב מעיינו. יבוא אותו, וזה במשל, כן? כי גם הרוח החמה מייבשת את המעיין. ואותו דבר גם כן כאן, הרוח הזאת תבוא ותייבש את המקור ואת המעיין, היא תייבש את אפרים.
המלבי"ם מסביר, כי הוא בין אחים יפרי. אומר המלבי"ם, זה חוזר על הנוחם שבו סיימנו את הפסוק הקודם. נוחם יסתר מעיני. אומר השם לא יהיה אצלי נחמה, לא אנחם על הגזירה הרעה שגזרתי עליהם. אומר לך, הנוחם הזה לא נושא פרי אלא רק בין אחים. דהיינו, מתי אני מתנחם על הרעה? והוא בין אחים יפרי. מתי נושא פרי אותה התנחמות? כאשר הם אחים, כאשר הם מתחברים זה לזה, אז השם מתנחם על הרעה שהוא רוצה לעשות להם. וזה כמו שמבואר בימי הושע בן אלה, הרי כבר עזבו את העגלים, הוא ביטל אותם, הוא ביטל גם כן את הפרדסאות כמו שאמרנו, את הפרוזדאות, הכוונה את הגדרות שמנעו מהם לעלות לבית המקדש. ועם כל זה הם לא עלו לרגל. אבל על מה היה עיקר הקפידא עליהם? שהם היו מפולגים ביניהם. שהיה ביניהם מחלוקות. הרי הלכו להלשין על הושע למלך אשור כדי שמלך אשור יגלה את הושע ויתן להם מלך אחר שכן יאפשר להם לעבוד עבודה זרה. יוצא אם כן שמה שאכל אותנו זה המחלוקות מבפנים. אז אומר השם, מתי אני ניחם על הרעה? כאשר עם ישראל הם באחדות, חבור עצבים אפרים, הנח לו. יחלק ליבם, עתה יאשמו. כל עוד שהם חבור, אפילו עצבים, עובדי עבודה זרה, הנח לו. הקדוש ברוך הוא מניח להם. לא כתוב שהוא סולח להם, לא כתוב שהם לא ישלמו איתם מחיר, אבל עת עתה לא נפרע מהם. אבל יחלק ליבם? ברגע שיש מחלוקת פנימית, עתה יאשמו. דהיינו על המקום השם נפרע. זה מה שהוא אומר, למה הקדוש ברוך הוא לא מתנחם על הגזירה של הגלות? כי הוא בין אחים יפרי. הוא אומר לך, ההתנחמות על הגזירה הרעה זה רק בין אחים. זה מעלה ופורה ומתפתח ההתנחמות הזאת על הרעה כאשר אתם אחים, או בין אחים יפרי. אבל כאשר אינכם אחים, אז הנוחם לא פורה, וממילא הגזירה הרעה בוא תבוא. וכך מובא גם כן בדברי הימים, פרק ל', דברי הימים ב', שחזקיהו שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל השם. כשהשם יגאל אותם, לעשרה שבטים. וכתוב שהם שחקו עליו. מקצתם נכנעו ובאו לירושלים, אבל רובם צחקו עליו. מה אתה רואה? שכבר אז הם נחלקו לשתי כיתות. והיות וכן הוא אומר לך, היות והם לא ניחמו על מעשיהם הרעים, אז גם השם לא ניחם על הרעה. ולכן אומר השם יבוא קדים, כמו שאמרנו זה מלך אשור, שהוא בא מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, ויבש מקורו ויחריב את ארץ ישראל, שם היה מקורם של ישראל, ויחרב מעיינו, הכוונה המעיין שנמשך מהמקור, זה עם ישראל היושבים בארץ, יחרב, יתפזרו לארבע רוחות השמיים והקיום וההצלחה שלהם בטלו. והוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. הרוח הזה ישסה אוצר כל כלי חמדה. שוסה הכוונה היא תמיד זה ביטוי למישהו שלא רק לוקח אלא גם הורס את מה שנשאר. זה ההבדל בין שוסים לבין בוזזים, כמו שהמלבי"ם מסביר כמה פעמים. בוזז זה לוקח ביזה לעצמו. השוסה זה אדם שהורס ומקלקל את כל מה שנשאר. מה שהוא יכול לקחת הוא לוקח, מה שהוא לא יכול לקחת או לא רוצה לקחת, הוא הורס. זה מסרם השם ביד שוסים. אז הוא אומר אם כן כאן, הוא ישסה, הרוח הזה, דהיינו מלך אשור, ישסה את כל האוצרות ואת כל כלי החמדה, ואם כן אין להם עוד תקווה אלא יאבדו ויידחו בעוונם. וכל זה היה מפני שאפרים לא היה מוכן לתקן מעשיו ולא רצה לשוב בתשובה.