ספר הושע פרק י"א. כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. נער ישראל, כאשר עם ישראל היו עדיין נער, רכים בשנים, מדובר על מצרים, היינו מה שנקרא עוד בחיתולים. נער ישראל, אומר הקדוש ברוך הוא, כבר אז ואוהבהו. כבר אז אהבתי אותו. וממצרים קראתי אז לבני. פירושו של דבר, אפילו שהוא לא קרא אותי, דהיינו עם ישראל לא היו במצב שבו הם יפנו להשם, אומר הקדוש ברוך הוא אני קראתי אותו, מתוך שאהבתי אותו. כמו אב שאוהב את בנו וקורא לו שיבוא אליו, אפילו שהבן לא מחפש את האב, עם כל זה האב מרוב אהבתו מבקש את בנו. כך מסבירים רוב המפרשים. לעומת זאת תרגום יונתן יש לו פה פירוש קצת שונה. הוא אומר וממצרים קראתי לבני, וממצרים קריתי להון בנין. וממצרים קראתי להם בנים. לא הכוונה קראתי לו לבן שיבוא, אלא מבחינת קראתי לו שם. קראתי לו שם של בני. זה היה כבר ממצרים.
קראו להם, כן הלכו מפניהם. לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון. קראו להם, הרד"ק מסביר, הנביאים שאני שולח קראו להם השכם והערב לשוב להשם. והם לא מקשיבים להם. הם לא מסירים את המעשים הרעים מפניהם. לעגלים יזבחו, לפסילים יקטרון. הם ממשיכים לזבוח ולקטר לעגלים שלהם. המלבי"ם פה מסביר באופן שונה. המלבי"ם אומר קראו להם, הכוונה היא הבעלים שאותם הם עובדים קראו להם. הכוונה עובדי הבעל קוראים לבעל. שונה לחלוטין ממה שהסביר הרד"ק, שקראו להם זה הנביאים, גם רש"י מסביר כן. המלבי"ם מסביר שמדובר על עובדי הבעל שהם קוראים לבעלים. ואז זה בעצם נמשך אחרי הפסוק הקודם. זאת אומרת אחרי סוף הפסוק, אם נדייק. קראו להם, למי? לבעלים, לפסילים שמופיעים בסוף הפסוק. הוא אומר להם הנה תראה, הם קוראים להם והבעלים הולכים מפניהם. דהיינו הבעלים לא עונים להם. ולכן זה נקרא עצבים העבודה זרה, כי מעציבים את עובדיהם. מי שעובד את העבודה זרה מקבל עצבות כי העבודה זרה אינה עונה לו. עכשיו הוא מסביר ומפרש, קראו להם למי? לבעלים אשר יזבחו, ולפסילים שלהם יקטרון. ישראל קוראים להם, אבל הם רחוקים מהם. דהיינו בוא תראה את ההבדל. אני ממצרים קראתי לבני, והם קוראים לבעלים. לכן זה פה הקראו לעומת הקראתי. בוא תראה את הקיטוב שיש בין המעשים שאני עשיתי כלפיהם והרעות שהם עושים כלפיי. המלבי"ם עומד על כך שלבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, הזבח זה עיקר העבודה. עיקר העבודה זרה זה שחיטת הקורבן. והדבר הזה נעשה לבעלים עצמם. לעומת זאת הקיטור זה היה כבר עבודת טפלה, והוא נעשה לפסל לכבודו. לכן כתוב לפסלים יקטרון. זאת אומרת יש את גוף העבודה זרה ויש את הפסלים שהיו עושים לכבוד העבודה זרה. אז הקיטור שזה מלאכת טפלה יותר, העלאת קטורת, היא הייתה נעשית לפסילים.
ואנוכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו, ולא ידעו כי רפאתים. אומר השם ואנוכי תרגלתי לאפרים. למה מזכירים כאן דווקא את אפרים? כי אפרים הוא עשה את העגלים. אומר הקדוש ברוך הוא איך הם עושים לי כדבר הזה? הרי עשיתי להם כל כך הרבה טובות והרגלתי בתורתי ובעבודתי, אז איך הם הולכים לעשות כדבר הזה? רש"י מסביר יותר, מה זה תרגלתי לאפרים? שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת. ולמעשה הביטוי תרגלתי הוא חד פעמי בתנ"ך, הוא לא מופיע שוב. ותרגלתי הכוונה מלשון כמו הרגלתי, כן? כך מסבירים המפרשים. שלחתי לפניהם מנהיג שירגיל אותם בנחת. קחם על זרועותיו, זה משה רבנו אומר רש"י, כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק, כך גם כן אתה אומר לי שאהם בחיקך, אז הוא לקח אותם על זרועותיו. ולא ידעו כי רפאתים. מה זה לא ידעו כי רפאתים? האם לא ידעו שזה מאת השם? אומר רש"י ידעו, אלא שהיו דשים בעקב. עשו עצמן כלא יודעים. לכן אומר ולא ידעו כי רפאתים, כאילו לא ידעו שהרפואה היא ממני. מדרש אגדה, רבי תנחומא דורש, כלפי בני יוסף. משם מוכר העניין הזה. המדרש נדרש על יוסף. כאשר יוסף מביא את בניו, את אפרים ואת מנשה לפני יעקב על מנת שיברך אותם, רואה יעקב ברוח קודשו שרשעים עתידים לצאת מהם. מאפרים יצא ירבעם ואחאב. נסתלקה ממנו רוח הקודש. ויאמר מי אלה? מי אלה שאינם ראויים לברכה? ביקש יוסף רחמים ושרתה רוח הקודש על יעקב וברכם. וזה מה שכתוב ואנוכי תרגלתי רוחי על יעקב לצורך אפרים. אומר השם אני כביכול הרגלתי את רוח קודשי על יעקב כדי שיברך את אפרים. זה תרגלתי לאפרים. תרגלתי את רוח קודשי כמו הרגלתי את רוח קודשי לבוא עליו לטובת אפרים. וכדי שיקחם על זרועותיו, קחם נא אליי ואברכם. ואילו בוא תראה שאפרים במקום זה עושה מעשים מקולקלים.
המלבי"ם מסביר שתרגלתי זה מלשון רגל. כביכול הקדוש ברוך הוא אומר אני הרגל של אפרים. מה פירוש הדבר? מסביר המלבי"ם שכביכול מצייר כאן את אפרים שהוא עומד על משהו. אז הרגליים שלנו זה מקום העמידה. אתה יכול להגיד עומד על הדום, אבל על כל פנים הקדוש ברוך הוא אומר אפרים כאילו על מה עומד? מי הרגליים שלו? אומר הקדוש ברוך הוא זה אני. קחם על זרועותיו. דהיינו הרגל, אני הרגל של אפרים, כשאפרים לוקח את הבעלים על זרועותיו. זאת אומרת כביכול אפרים נושא את הבעלים, נושא אותם על זרועותיו, ועומד עם הבעלים על זרועותיו כשבעצם על מי הוא עומד? על הרגליים שלי. אתם מבינים? דהיינו אני הוא הנושא אותם, אני הוא המרים את אפרים, ואפרים מרים את הבעלים. ואז מה בעצם קורה במצב הזה? ולא ידעו כי רפאתים. כאשר יש לו מצב של רפואה, הוא בטוח שהבעלים שאותם הוא נושא על זרועותיו, הם אלה שריפאו אותו. בוא בזמן שעל פי האמת מי ריפא אותו? אומר הקדוש ברוך הוא ולא ידעו כי רפאתים. אני ריפאתי אותך. אתה בעצם אתה והבעל שלך עומדים על הרגליים שלי כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, ואתה נושא אותו כאילו ממנו הרפואה. ואני תרגלתי לאפרים, הרגליים של אפרים זה ממני, והוא קחם לעבודה זרה על זרועותיו, ועל ידי זה לא ידעו כי רפאתים. על ידי זה הם לא יודעים שהרפואה היא ממני, אלא הוא חושב שהפסל הוא זה שהושיע אותו.
בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם, ואט אליו אוכיל. בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. היות והוא המשיל את אפרים לעגלה, כמו שראינו לאל עגלה לא מלומדה, והסברנו שהיא לא מלומדה לעשות מלאכה קשה אלא מלומדה רק לדוש, לעבודות קלות. כעת הוא ממשיך עם המשל הזה, והוא אומר את העגלה מושכים אותה בחבלים. כדי להביא אותה אל המלאכה או אל מה שרוצים, את העגל קושרים אותו בחבל ומושכים. אומר השם אני משכתי את ישראל בחבלי אדם. זה בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. לא משכתי אותם עם חבל שבו מושכים עגל. אלא בחבלי אדם, דהיינו את העגל אתה מושך בעל כורחו. אתה מחבר לו חבל לראש ומושך. אבל אני משכתי בחבלי אדם. איך בן אדם מושך אדם אחר? רש"י תמיד מסביר בכל המקומות שבהם מוזכר כדוגמת קח את אהרון או את בניו וכולי, כל המקומות הללו רש"י מפרש קחם בדברים. ולמה? כי כשאתה אומר לי קח את הכוס אני מרים ולוקח. כשאתה אומר לי קח את השור, אני תופס בחבל ומושך. כשאתה אומר לי קח אדם, לא ככה לוקחים אדם. לקחת אדם פירושו של דבר ליצור אצלו מוטיבציה. זה לקחת אותו בדברים. זה לשכנע אותו ולהביא אותו לידי רצון שירצה לבוא. אז אם כן זה נקרא בחבלי אדם. כמו שמושכים אדם בחבלים, לא מושכים אותו עם חבל שקושרים לצוואר, אלא זה בעבותות אהבה, בדרך של שכנוע. וזה מה שאומר אמשכם בעבותות אהבה, ואט, משכתי אותם לאט. ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם. אומר הרד"ק, כמו אותם שמרחמים על העגלה שלא תהיה יותר מדי חורשת, אז מה היו עושים? מרימים לה את העול מעל הצוואר, שמים אותו על הלחיים. זה כדי שלעגלה יהיה מנוחה. שלא כל הזמן רק תחרוש ותתעייף. כך גם כן אומר השם, אני הייתי כך איתם כמרימי עול. הרמתי את העול מעל צווארם, פירושו של דבר הסרתי מעליהם את הטרחה. ואט אליו אוכיל. ועם כל זה, אפילו שהייתה נחה מיגיעה, היו מביאים לה את המאכל במקומה. אוכיל זה מלשון מאכל. דהיינו, היה מקום לומר עכשיו אין העול על צווארך, תרעי, תחפשי את מרעה. תחפשי את לאכול. לא, אומר הקדוש ברוך הוא, אט אט הייתי מביא לה אני את האוכל. אפילו שהיא לא חורשת כעת, אף על פי כן הייתי גם טורח ומביא לה את המאכל במקום שבו היא נמצאת. זה המשל. אומר הרד"ק, ככה נמשל ישראל. לא הכבדתי עליהם את העול, נתתי להם במדבר את הצרכים שלהם בלי טרחה. נתתי להם לחם, נתתי להם בשר. ושם הוא אומר תראה שאף על פי כן עדיין קלקלו ועשו דברים שלא על פי הטובות שנתתי להם.
המלבי"ם מסביר שבחבלי אדם אמשכם, הכוונה היא אני משכתי אותם בחבלי אדם. הבאתי עליהם אדם, שהאדם הזה זה אשור, שהוא אסר אותם בחבלים. זה הכוונה חבלי אדם. הפירוש שלו שונה מהרד"ק. ורש"י מסביר שכשאשור הגיע לכאן, הוא כלא אותנו, הוא בעצם שבה אותנו. אז הוא אסר אותנו. הוא הוריד אותנו הרי בשלשלאות, הגלה אותנו. אז אם כן הבאתי עליהם חבלים, מישהו אדם שאסר וקשר אותנו תחת העול של אותו מלך. אבל מצד שני אומר המלבי"ם, אומר השם אמשכם בעבותות אהבה. אני מושך אותם אליי שיהיו תחת רשותי, תחת השגחתי, מצד שאני אוהב אותם. ואז אני מושך אותם בעבותות. ועבותות יותר חזקים מהחבלים. כי אם נבוכדנאצר מושך אותם בחבלים, אני מושך אותם בעבותות. איך הוא משך אותם בעבותות? אומר השם, אני אהיה להם כמרימי עול על לחיהם. דהיינו הקלתי מעליהם את המשא, ואט אליו אוכיל. הכוונה הבאתי להם אט אט את האוכל, כמו שהסביר הרד"ק, כמי שמרחם על הבהמה שמושכת בעול והעול מכביד עליה ומעכב אותה, נתתי להם גם כן אכילה. ועל ידי זה הייתי כמו מרים את העול מעליה שלא יכביד עליה כדי שתוכל לאכול ומקרב לה את המאכל לפיה. אז אומר השם, הגם שבחבלי אדם אמשכם, אבל על כל פנים הרצון שלי היה למשוך אותם בעבותות אהבה. הרבה יותר מחבלי אדם. לעזור להם, לסייע להם, להאכיל אותם. מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין חבל לבין עבות? שהעבות זה שלושה חבלים קשורים יחד. כמו שאנחנו רואים שבהדסים ענף עץ עבות, שהעבות זה אומר שיהיו לו שלושה עלים. אם אין לו שלושה עלים זה לא נקרא עבות. אז כך גם כן חבל עבות שהוא קלוע משלושה חבלים.
לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו כי מאנו לשוב. אומר השם, אני רציתי להקל מעליהם את העול. אפילו שעל ידי עוונותיהם היו מוכרחים ליפול ביד אשור, הוי אשור שבט אפי, אומר הקדוש ברוך הוא אם הם לא היו מקלקלים עוד, המצב שלהם היה הרבה יותר קל. אם הם לא היו מורדים לשלוח מלאכים לסוא מלך מצרים כמו שראינו לעיל, שהדבר הזה עורר עליהם את חמתו של מלך אשור, אני כבשתי אתכם, אתם נתינים שלי, ואתם מחפשים למרוד בי, ללכת לסוא מלך מצרים שיושיע אתכם מפניי? הדבר הזה עורר את חמתם ואשור הכביד עולם. אז אומר הקדוש ברוך הוא, בוא תראה שאני מה שנקרא נתתי להם חיים קלים יותר. הייתי מעוניין להקל מעליהם שיתייסרו קצת אצל אשור ולאחר מכן אני אקל מעליהם את העול. אני הזהרתי אותם, יעצתי להם שלא ישובו מצרים. אשור הוא מלכו. לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו. כי מאנו לשוב. אחרי שהם מאנו לשוב אל השם, אומר הקדוש ברוך הוא, אם כן אין נכון שיפרו את הברית לשוב אל ארץ מצרים ולמרוד במלך אשור. המאנו לשוב שכתוב כאן הוא בעצם אמירה, היות ואתה לא שבת מדרכך, אז ייסורים אתה צריך לקבל. אז הבאתי לך את מלך אשור. אבל אם אתה תתעקש לדחות את הייסורים הללו ולחפש לך דרכים חלופיות אצל מלך מצרים, אז מלך אשור יכביד עולו ואתה תינזק ממנו נזק גדול. אז הגם אם כן לסיכום שבחבלי אדם אמשכם, אבל עדיין הייתי מחובר אליהם בעבותות אהבה. הגם שחבלי אדם זה מלך אשור, אבל אם לא הייתם מנסים לפעול פעולות להסיר מעליכם את החבלים הללו, אז הייתם רואים שאני מושך אתכם בעבותות אהבה ומשאיר אתכם אצלי. אבל אתם הלכתם להסיר אותם, ואז בעקבות זה חמתו של מלך אשור בערה והגיע לכאן והגלה את כולם. אומר הקדוש ברוך הוא בוא תראה איך אתם קלקלתם לעצמכם.
רש"י מסביר, לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו, דהיינו אני הבטחתי להם כשגאלתי אותם, הרי הוא פתח שאנחנו יצאנו ממצרים, השם הוציא אותנו ממצרים. אז הוא אומר אני הבטחתי להם לא תוסיפו לראות אותם עד עולם. ובעצם ההבטחה הזאת אומרת שלא תהיה גלות. מה אתה עשית עכשיו? אומר הרי אשור הוא מלכו. וכל זה למה? כי מאנו לשוב. דהיינו אני הוצאתי אותך ממצב של שעבוד, אבל אתה קלקלת את המעשים שלך והגעת למצב של שעבוד אחר. אז מה הרווחת? אז זה לא מצרים, אז זה אשור. והכל למה? כי מאנו לשוב. אם היית שב אל השם, לא היית משועבד בכלל.
וחלה חרב בעריו וכלתה בדיו ואכלה ממועצותיהם. הרד"ק מסביר, אולי נתחיל במלבי"ם. אומר המלבי"ם וחלה חרב בעריו, הם לא שמעו לעצה שלי, הם התעקשו לשלוח שליחים אל מלך מצרים, ועל ידי זה בא אשור והגלה אותם. אם כן מה שחלה חרב בעריו וכלתה בדיו וענפיו ואכלה את הכל, אומר השם כביכול זה לא עליי תלונותיכם. האשמה היא בכם. מה שכעת חלה פה חרב בערים ומכלה, זה באשמתכם. על זה הוא אומר ואכלה ממועצותיהם. כל מה שקרה כאן זה ממועצותיהם. העצה שלך היא זאת שהביאה את זה עליך. אם היית שומע לעצתי, אז היית מוריד ראשך לפני מלך אשור, מקבל את עולו וסובלו, וממילא לאחר מכן הקדוש ברוך הוא היה מושך אותך בעבותות אהבה. אבל אתה החלטת להסיר מעליך את הייסורים הללו, ואז ממילא הקדוש ברוך הוא הביא עליך ייסורים קשים יותר. הרד"ק מסביר שוחלה חרב בעריו, שהוחלה זה כמו תיפול ותנוח, כמו יחולו על ראשו, כן? וחלתה בדיו, הכוונה זה הענפים. והענפים פה זה בעצם הסמל לכפרים. הערים נגיד זה כמו הגזע, והענפים של האילן אלה הכפרים, המקומות היותר מרוחקים. כי כבר הזכרת ערים. אם אמרת חרב בעריו, אז וחלתה בדיו, בדיו זה הענפים, זאת אומרת שאלה הכפרים שהם מרוחקים יותר מן העיר עצמה.
ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראוהו יחד לא ירומם. ועמי תלואים למשובתי. רש"י מסביר, כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אליי, הם תלואים. מה זה תלואים? כמו תלוי ועומד. הם בספק, לשוב או לא לשוב. בקושי גדול עד שהם שבים אליי. עמי תלואים למשובתי. עמי תלואים האם לשוב אליי או לא לשוב. הרד"ק מתקשה בפירוש הזה, כי הרד"ק אומר לא מצאנו משובה רק לגנאי. ופה אתה רוצה להסביר מלשון תשובה, שזה דבר חיובי. ולמעשה גם התרגום יונתן מסביר את זה באופן חיובי על תשובה. אבל כמו שאמרתי הביאור הזה מוקשה כי תמיד הביטוי משובה זה יותר קשור לשובבה, כן? מעשה משובה, הכוונה דברים של קלקול ושובבות מן הדרך. ופה הוא רוצה להסביר את זה שעמי תלואים, כל הזמן הם תלויים בספק כמו השם תלוי, הם תלויים בספק האם לשוב אליי או לא לשוב. ואל על יקראוהו. רש"י מסביר, אל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד, לא ירוממוהו עמי ולא יאותו לעשותו. הנביאים אל על יקראוהו. קוראים להם להתרומם, קוראים להם להיות במצב רוחני גבוה. יחד, אבל הוא אומר כולם, כל הנביאים יחד קוראים לו להתרומם ולעבוד את השם אל על, קוראים לו לעלות כלפי מעלה, אבל לא ירומם. הוא לא מתרומם. הוא נשאר בגשמיות שלו. הוא נשאר בעבודה זרה שלו. עוד הסבר רש"י אומר, מה זה ואל על יקראוהו יחד לא ירומם? אומר רש"י, יש מסבירים שהכוונה פוגעים בו פגעים קשים ורעים, ואל על יקראוהו. פירושו של דבר, האל כאן זה מלשון יש לאל ידי. אבל למעשה קשה להסביר כאן את הפירוש הזה, כי פה זה לא כתוב בצירה, זה כתוב בסגול. כן? לעומת זאת כשאתה אומר יש לאל ידי, אתה מנקד את זה בצירה, שתי נקודות. פה כתוב בסגול, זה שלוש נקודות. אז לכן ההסתברות שהאל פה זה כמו ממני אליו. כן? אל, הלך אל המקום ההוא. ולא במובן של יש לאל ידי, שזה במשמעות של כוח. יחד לא ירומם, הוא מביא גם כן פירוש נוסף של התרגום יונתן שמסביר שכאחד הם לא ילכו בקומה זקופה. זה הכוונה יחד לא ירומם. הרד"ק מסביר, עמי תלואים למשובתי, אומר הרד"ק, תלואים בין צרה לרווחה. גם הוא מסביר שתלואים זה כמו תלויים. רק רש"י מסביר תלויים האם לשוב או לא לשוב, הרד"ק אומר תלואים זה הכוונה בין מצב של רווחה למצב של צרה. המציאות שלהם היא לא אחידה. והסיבה היא למשובתי. בגלל המשובה שהם עושים. כמו שהסביר הרד"ק שמשובה תמיד באה באופן שלילי. אם הם לא היו מורדים בי, הם היו ברווחה תמידית. אבל למה הם כל הזמן תלואים? למה פעם טוב, פעם לא טוב, פעם צרות, פעם מנוחה? כל זה בגלל למשובתי, שהם עושים דברים המנוגדים לרצון השם. הסבר נוסף מביא הרד"ק בשם אביו, שהוא מסביר שתלואים למשובתי הכוונה היא שהם תלויים ומסופקים במצוותיי. פירושו של דבר, הם כדי למרוד בי, כל הזמן מעוררים ספקות. האם זה באמת השם ציווה? האם זה מה שהשם רוצה? האם זה מה שחייבים לעשות? כל הזמן הם תלויים. תלויים הכוונה היא כמו השם תלוי, כמו בספק. זה מה שצריך לעשות? האם זה חייבים? האם... למה מאיפה כל הספקות הללו? למשובתי. מתוך רצון של משובה ומרד, הם מעוררים כל הזמן ספקות על מצוות השם. ואל על יקראוהו, הנביאים קוראים לו לשוב אל על, לאל עליון, אבל יחד לא ירומם, פירושו של דבר כולם כאחד, אין בהם מישהו שישוב אל השם וירומם ויגדל את השם בפיו. האבן עזרא מסביר לא ירימו ראש, כמו שהסביר התרגום יונתן. ואביב מסביר ירומם בצירה כמו בפתח. ירומם. פירושו של דבר, אף אחד באמת לא הצליח לעלות למדרגה שהוא חשב לעלות אליה. אז אתה חשבת להתרומם ולעלות, לא הצלחת להגיע לזה.
המלבי"ם כאן מבאר את כל העניין, כל הנבואה הזאת כמשל. אומר המלבי"ם שכאן כביכול הנביא אומר לנו בדברי המליצה, הרי מלך אשור כבש את שומרון, רוצה להשמיד, הוא רוצה לכלות את כולם. השם סר מעליהם כביכול, השם כביכול חוזר למקומו בשמיים. דהיינו, כשהוא משגיח בארץ אז השכינה כמו יורדת לכאן לארץ. וכאשר הקדוש ברוך הוא משאיר אותנו ביד הפגעים, אז כביכול השכינה עוקרת שהיא עוזבת את המקום. כמו שראינו שהגלויות שגלתה השכינה, עד שאמרה שאלך ואשובה אל מקומי. אז כך גם כן כאן. הקדוש ברוך הוא כביכול עולה אל מקומו בשמיים, אבל שימו לב, הוא עדיין לא התרחק לגמרי. הוא עדיין עומד בין הארץ לבין השמיים. מחד גיסא, בגלל העוונות שעושים כאן בארץ, רוצה להתרחק לחלוטין. לחזור כמו אל מרום שבתו. מאידך גיסא, יש לו גם חמלה כלפינו. יש לו גם רחמים עלינו. מן הסיבה הזאת הוא רוצה כן להחיל רחמיו עלינו ולרדת אלינו למטה ולמשול בנו מתוך רחמים. עם ישראל מצפים שהקדוש ברוך הוא ירחם עליהם. הם נושאים עיניהם להשם שהשם יציל אותם. וזה מה שהוא אומר ועמי תלואים למשובתי. השם מתאר איך עם ישראל תלואים ומרימים ונושאים עיניהם למרום ומבקשים שהשם ישיב אותם, שהשם ישוב עליהם ויהיה קרוב אליהם. כיוון שאמרנו הקדוש ברוך הוא כמו עומד באמצע, כמו כאילו לא החליט האם אני עוזב לגמרי או שאני חוזר למשול עליהם. ועם ישראל תלואים, תולים עיניהם למרום כדי לבקש שאני אשוב וארחם עליהם כשיש להם צרות. על כל פנים הם מבקשים שאני לא אתרחק עוד יותר, שאני אהיה קרוב אליהם. וזה מה שכתוב ואל על לא ירומם. כל ישראל מבקשים ריבונו של עולם, כבר מספיק אתה רחוק מאיתנו. אל על לא ירומם. אל תמשיך להתרומם עוד, להגיע למצב שתחזור למרום שבתך ולא תשגיח עלינו בכלל. גם ככה אתה רחוק מאיתנו, אז אל תתרחק עוד. אז קודם כל הם מצפים שאני אשוב אליהם, וגם אם לא אשוב, אז לפחות לא אמשיך להתרומם עוד. לא אתרחק עוד מהם. לסלק כביכול את השכינה לחלוטין שלא תשרה עליהם. וזה מה שכתוב למעלה, אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו וביקשו פניי. אומר הקדוש ברוך הוא אני אלך ואשוב אל מקומי, וזה השלב שיאשמו. הם רואים שהמעשים המקולקלים שלהם הביאו עליהם צרות, ואז הם יבקשו פניי. אז הם יבקשו את השם, עמי תלואים למשובתי, תולים פניהם למרום ומבקשים שאני אשוב עליהם. ואומר הקדוש ברוך הוא, אני במציאות הזאת רוצה ומעוניין לשוב עליהם ולמשול בהם, ואני מוכן להציל אותם. אבל, הפסוק הבא. איך אתנך אפרים אמגנך ישראל? איך אתנך כאדמה אשימך כצבועיים? נהפך עליי ליבי יחד נכמרו ניחומיי. אבל הקדוש ברוך הוא משיב להם, אתם מבקשים, אתם תלויים למשובתי, תולים עיניכם למרום לבקש את שיבתי, אומר השם כביכול, כביכול אני פה בדילמה מאוד גדולה איך להתנהג איתכם. מצד אחד הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה מרוב רחמים עליכם לשוב לשומרון. הקדוש ברוך הוא יודע שאם אני אתרחק לחלוטין, מלך אשור יכלה אותם לחלוטין. הוא לא ישאיר שריד ופליט. מאידך גיסא הוא יודע שרבה רעתם כרעת סדום ועמורה. וממילא אם כן זה אומר שאני לא יכול לשוב לשם. אין לי מה לעשות שם כביכול, להיות בעיר שעושה מעשים שמכעיסים את הקדוש ברוך הוא. כאשר הקדוש ברוך הוא הרי ירד לסדום ועמורה, מה הדבר הזה הביא? לכליה והפיכה. אומר השם, אז אם אני אשוב אליך, אתה יודע מה יהיה? כליה והפיכה. כיוון שאני לא יכול לראות איך מכעיסים אותי למול עיניי. אז מחד גיסא להישאר רחוק, זה לא פתרון, מלך אשור יכלה אותם. טוב, בוא אני אתקרב אליהם, אני אהיה איתם, אני אהיה איתם אני אכלה אותם. כמו סדום ועמורה, כי אני לא יכול לראות את המעשים המקולקלים שהם עושים. ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא, מה אני אעשה? אם אני לא אשוב לעיר, מלך אשור יכלה. אם אני אשוב לעיר, אני אכלה. זה מה שהוא אומר, מצד אחד אני רוצה לשוב אל שומרון, כי איך אתנך אפרים? אמגנך ישראל? איך אני אמסור אותך, מגן צרנו בידנו, איך אני אמסור אותך ביד מלך אשור? אז אני רוצה לשוב. אבל מאידך גיסא, אני לא יכול לשוב. כי אם אני אשוב, איך אתנך כאדמה אשימך כצבועיים? אדמה וצבועיים הרי אלה הם ערי סדום. ואם אני אשוב, אז אני אתנך כאדמה אשימך כצבועיים, אני אהפוך אותך כמו שהפכתי את ערי סדום כשבאתי לתוכם. אז אני לא יודע מה לעשות. איך הדילמה הזאת נקראת? נהפך עליי ליבי. נהפך עליי ליבי, זאת אומרת ליבי מתהפך בקרבי. האם להניח להם ומלך אשור יכלה אותם, או להשגיח עליהם ואני אכלה אותם. נהפך עליי ליבי אומר השם. ליבי, דהיינו מחד גיסא נהפך, נהפך למה? נהפך כדי להגן עליהם. אני רוצה לרדת כדי להגן עליהם. מאידך גיסא, יחד נכמרו ניחומיי. אבל יחד עם זה נכמרו ניחומיי. מאידך גיסא, אני רוצה לרחם ולהתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם על ידי מלך אשור, ולרדת עליהם כדי להציל אותם, נכמרו ניחומיי, פירושו של דבר אני אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי, כמו אדמה וצבועיים. אז אם אני ארצה להתנחם מן הרעה על ידי אשור, על כל פנים אעשה את הרעה על ידי. אז אומר הקדוש ברוך הוא, אז מה אעשה במצב כזה עם אפרים? איך מחד גיסא אוכל להציל אותו מאשור, ומאידך גיסא לא אצטרך כביכול אני להכות ולהרוג אותו?
והוא מוסיף כאן, המלבי"ם מסביר שאפרים, הוא מדבר כאן על אפרים באופן כללי ולמה? מכיוון שאפרים זה שבט המלכות. שבט המלכות הם הרי אלה שהסיתו את העם לחטוא. הכל התחיל מירבעם. זה מה שהוא אומר, גם אם אני אתן אותך אפרים, איך אמגנך ישראל? שהם פחות חטאו. איך אתנך אפרים ביד אשור, שאתה הרשע הגדול, ואיך אמגנך ישראל שהם לא חטאו כל כך? ומכל שכן שאותם קשה לי מאוד למסור ביד אשור כי הם לא הרשיעו כמו אפרים. והמגנך המלבי"ם מסביר שזה מסירה ליד האויב יותר מהנתינה. אז זאת אומרת אם את אפרים קשה לי, שאם באמת הרשיעו, כל שכן ישראל שהם פחות רשעים, כי הרי ישראל נמשכו אחרי אפרים. שאר השבטים נמשכו אחרי אפרים. אפרים היה שבט המלוכה. אז אומר הקדוש ברוך הוא, אז כל שכן שיש לי בעיה איך אני אמסור את ישראל ביד אשור. עכשיו תשימו לב, יש פה שני ביטויים. איך אתנך כאדמה, אשימך כצבועיים. אומר המלבי"ם מה ההבדל בין נתינה לשימה? הוא נתן בידו או שם בידו. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, פה על שם מפרט את איכות השימה. כשאני שם דבר במקום מסוים, זאת אומרת ששמתי את זה בצורה טובה. הנחתי את זה בצורה ראויה. זה הכוונה לשים. כמו שחז"ל דורשים ושמו. אומרים חז"ל ושמו בנחת. ושמו שלא יפזר. אז לכן אומר הקדוש ברוך הוא, איך אשימך? איך אתנך זה מחד גיסא זה נתינה בכל צורה שתהיה. ואיך אשימך, הרי אני רוצה לשים בדרך של נחת, בדרך שתהיה נכונה, אז איך אשימך כצבועיים? איך אעשה לך כדבר הזה? ולכן נהפך עליי ליבי. דהיינו התהפכות הלב זה השתנות הרצון. ונכמרו ניחומיי. הנחמה זה החרטה, והנכמרו זה חימום. תמיד כמר זה חימום. כמו שהגמרא אומרת על מקום שבו כלי שהיו שמים בתוכו את הפירות כדי להתחמם, אם זה זיתים וכדומה, אז זה נקרא כומר. המקום שבו הם מתחממים כדי שניתן יהיה להפיק מהם את השמן. אז כך גם כן כאן, נכמרו הכוונה נתחממו. אומר הקדוש ברוך הוא יש לי חימום כביכול ממראה עיניו. אני רואה את מה שאתם עושים ועל ידי זה נכמרו, נתחממו ניחומיי, התנחומים שהתנחמתי עליכם.
ולכן אומר השם, לא אעשה חרון אפי. לא אשוב לשחת אפרים. כי אל אנוכי ולא איש, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, לא אעשה חרון אפי. מסביר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא אומר בחרתי בדרך הממוצעת. כשלא יודעים להכריע אם לצד זה או לצד זה, אז הרבה פעמים דרך המיצוע היא ההכרעה. אומר השם בחרתי בדרך הממוצעת שאני לא אתרחק כביכול לשמיים ואז הם יהיו הפקר ביד מלך אשור שיכלה אותם לחלוטין, כמו שבהתחלה הקדוש ברוך הוא גזר. על זה הוא אומר לא אעשה חרון אפי. לא אתרחק לחלוטין ויעשה בהם חרון אף וכליה מוחלטת. מאידך גיסא, אני גם כן לא אשוב להיות איתם בשומרון. זה לא אשוב לשחת אפרים. כי אם אני אשוב, אז אני אשחת אפרים, כמו שאמרנו קודם, כאדמה וצבועיים. על זה הוא אומר אני לא אשוב לשומרון, כי אני אהיה מוכרח לשחת אפרים. כי אל אנוכי ולא איש. זה סיבה, אומר המלבי"ם, למה אני אעשה את הפשרה הזאת? למה אני אבחר בדרך הממוצעת? כי אני אל ולא איש. מה ההבדל בין אל לאיש? איש זה מידת הדין. איש מלחמה. איש זה דין. אל זה מידת חסד. חסד אל כל היום. אז אומר הקדוש ברוך הוא, היות ואני אל, אני לא איש. אני לא אבוא אליכם במידת הדין, אלא אני אבוא אליכם במידת החסד. ולכן אני אבחר בדרך הממוצעת. אני לא אעשה חרון אפי, אני לא אשמיד אתכם לחלוטין, אבל אני גם לא אשוב לשחת אפרים. אני לא אשוב אליכם כדי שאני לא אשחית אתכם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, היות ואל אנוכי ולא איש, דהיינו יש לי רחמים כלפיהם כמידת אל, אומר הקדוש ברוך הוא, היות וכן, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. אומר הקדוש ברוך הוא ולכן העצה היא כי בקרבך קדוש. אני אשאר קדוש בקרבך, לא אתרחק ממך, אבל עם כל זה לא אבוא בעיר. מה זה אומר? הריחוק שלי לא יהיה עד כיסא כבודי למעלה, שזנחתי אתכם לחלוטין ביד אשור ואז יכולה להיות השמדה גמורה. אבל מאידך גיסא גם כן לא אבוא בעיר. כי אם אבוא בעיר אמרנו, אני אאלץ לשחת אותם. אז לכן אומר השם אני אהיה בקרבך קדוש. מה שאומר בקרבך זה לא ממש יחד איתם, אבל כמו חופף עליהם, כפי שהסברנו קודם. ואז על ידי זה מכוח כן מלך אשור מחד גיסא יגלה אותם, אבל מאידך גיסא לא ישחית אותם לחלוטין. הכוונה היא לא ישמיד אותם. ואז יש כאן איזושהי תוצאה ממוצעת בין הרצון מחד גיסא להגן עליהם ואז אני אשחית אותם, ומאידך גיסא הרצון למסור אותם ביד מלך אשור ואז הוא ישחית אותם. אומר הקדוש ברוך הוא אני אשאר באמצע. לא אתרחק לחלוטין ולא אתקרב לחלוטין.
יש כאן עוד ביאורים בפסוק הזה, נזכיר אותם בקצרה. הרד"ק מביא בשם רב סעדיה גאון, ולא אבוא בעיר. בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, אומר הרד"ק, כך בשם רב סעדיה גאון, אני לא אבוא בעיר אחרת אלא רק בירושלים. בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. דהיינו בקרבך בירושלים אשר שכינתי, ולא אבוא בעיר אחרת. כמו שתרגם יונתן, ולא אחליף בקרתא אוחרי עוד ית ירושלם. לא אחליף בעיר אחרת עוד את ירושלים. הרב אבן עזרא מסביר, בקרבך קדוש, אף על פי שלא אבוא בעיר, כמו כביכול האומנם ישב אלוקים את האדם על הארץ? אומר הקדוש ברוך הוא, האם ייתכן שיהיה בקרבך קדושה אפילו שאני לא שם? בקרבך קדוש אפילו שלא אבוא בעיר? איך ייתכן שתהיה בך קדושה אם אני לא אבוא בעיר? אז לפי שיטתו זה כביכול בדרך של שאלה. חז"ל מסבירים, בעצם הם שואלים את השאלה הזאת בעצמם. משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? זה לכאורה סתירה פנימית. אתה אומר בקרבך קדוש, יש בקרבך קדושה ואני לא אבוא בעיר? אדרבה. כיוון שבקרבך קדושה, אני צריך לבוא בעיר. אומרים חז"ל, אלא לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבנה ירושלים של מטה. אומרת הגמרא בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, דהיינו מתי אני אבוא בעיר? עד שיהיה בקרבך קדוש. ולא אבוא בעיר עד שבקרבך קדוש. כשבקרבך יהיה את עיר הקודש ירושלים, אז אני אבוא בעיר של ירושלים של מעלה. שואלת הגמרא האם יש ירושלים למעלה? אומרת הגמרא אין, דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. אגב, בואו תראו עוד אחד מהפסוקים שרגילים להסביר אותם בשיבוש. תשאל אנשים מה זה עיר שחוברה לה יחדיו? אומר לך מה זאת אומרת? העיר החלק המזרחי, ירושלים המזרחית וירושלים המערבית. עיר שחוברה לה יחדיו. נו, שרק השגרירות תבוא לפה, האמריקאית, וזהו, חוברה לה יחדיו, נגמר. אז רבותיי, שחוברה לה יחדיו הכוונה היא שהעיר של למטה מתחברת עם ירושלים של מעלה. כאשר ירושלים פה למטה היא באמת ירושלים רוחנית, לא ירושלים של אצטדיון טדי וקניונים וכולי, אלא ירושלים רוחנית, אז חוברה לה יחדיו עם ירושלים של מעלה. אז השם יבוא בירושלים של מעלה כשכאן ירושלים של מטה באמת תהיה ירושלים של עבודת השם. רש"י מסביר עוד הסבר, ורש"י מביא שיש מפרשים שבעיר זה מלשון שנאה. הכוונה היא כמו שכתוב והשם עזב אותך, אמר לו שמואל לשאול, ויהי עריך. או ויהי בעריך, הכוונה עריך זה שונאך. כן? אז הכוונה אני לא אבוא במקום של שנאה או לא אבוא מבעת השנאה. כן? כך יש שמסבירים את העניין של העיר.
אחרי השם ילכו כאריה ישאג. כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים. אחרי השם ילכו כאריה ישאג. רש"י מסביר כפשוטו, שהאריה עוד ישאג להם שהם יצאו מהגלות וילכו אחריו. השם ישאג כאריה להוציאם מן הגלות. ויחרדו בנים מים, כמו תרגום יונתן, ויתכנשון גלוותהון ממערבא. יתכנסו הגלויות מהמערב, הכוונה מהים. ממארי הים. המלבי"ם מסביר, אחרי השם ילכו. כאשר הם יהיו מחוץ לעיר, שם כביכול הם ימצאו את השם. דהיינו, כמו שאמרנו קודם, השם לא יורד לתוך העיר, אבל גם לא עוזב אותם לגמרי. אז כשהם יצאו לגלות, הם ימצאו את השם. ואז אחרי השם ילכו. הם ילכו אחרי השם. כאריה ישאג. מה זה כאריה ישאג? אומר המלבי"ם, הרי אמרנו שהשם מתנהג איתם דרך השר של אשור. השר של אשור הוא אריה. אז כביכול השם ישאג דרך האריה. דהיינו, השם יתלבש כביכול בשר של אשור, והוא ישאג. ועל ידי השאגה הזאת, ויחרדו בנים מים. הבנים יחרדו ויפחדו מהשאגה של האריה, שזה בעצם השם ששואג דרך האריה, ואז הם יחרדו ויחזרו בתשובה. ויחרדו בנים מים, הכוונה היא הם יחרדו ויפחדו מהשאגה הזאת, ואז הם יחזרו בתשובה. יחרדו כציפור ממצרים וכיונה מארץ אשור. והושבתים על בתיהם נאום השם. אומר השם, כך גם כן יחרדו כמו הציפור לצאת ממצרים, ויחרדו כמו היונה לצאת מארץ אשור. למה הוא נותן את הדוגמה של יונה? מסביר המלבי"ם, שמהיונה יש ממיניה שמכירים את מקומם ממרחק רב מאוד. יש כידוע יונים שהם נודדות. אז כך גם כן העובדים בארץ אשור, הם קרויים אובדים. למה אובדים? מכיוון שהם התרחקו מאוד. הוא אומר לך גם הם כמו יונה, שהיונה גם אם התרחקה מאוד, יש יוני דואר. היא התרחקה מאוד ויודעת לשוב לקן שלה. אומר הקדוש ברוך הוא, גם אלה האובדים בארץ אשור, הם כמו הלכו לאיבוד, גם הם יחרדו לשוב אל קינם. ואז והושבתים על בתיהם נאום השם. על בתיהם הכוונה כמו אל בתיהם. על ידי זה הם ישובו אל בתיהם ותהיה הגאולה השלמה. הרד"ק אומר למה הזכיר רק מצרים ואשור? הרי הם גולים עוד בכל העולם. אומר הרד"ק, הוא עדיין נשאר מקומות. אבל הוא הזכיר להם את שני המקומות שבהם הם חשבו להיעזר וקיבלו סטירת לחי. הם חשבו לפנות למצרים, ומצרים נהיה קנה רצוץ. והם חשבו לפנות לאשור, ואשור לא נתן להם שום ישועה אלא עוד הגלה אותם. כך שלמעשה ראית ששני המקומות שבהם חשבת להיעזר, הם המקומות שבהם נכשלת ואליהם גלית. אז לכן הוא מזכיר דווקא את שני המקומות הללו, אבל בעצם הגאולה תהיה גאולה כוללת מכל המקומות במהרה.