ונשמדו במות אוון חטאת ישראל קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם ואמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו. ונשמדו, על ידי זה נשמדו גם במות אוון. במות אוון, רש"י בעצם על פי התרגום, מדברים על במות בית אל. והבמות הללו היו חטאת ישראל, הם היו הכישלון של ישראל. במות אוון חטאת ישראל. והמקומות הללו, קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם. הביטוי של קוץ ודרדר הוא ביטוי שמקבל כאן כמה וכמה פירושים. הפירוש הראשון זה של התרגום יונתן, נדמה שומרון מלכה, בהתת שומרון במלכה. דהיינו נתביישה. בהתת זה מלשון בושה. נתביישה שומרון במלך שלה, כמו קצף על פני מים. המלך חשבנו שיושיע אותנו, והנה בוא תראה, כמו קצף על פני מים. קצף על פני מים זה ביטוי למשהו לא קיים, למשהו שמתבטל לחלוטין. אנחנו חשבנו זה יושיע אותנו, הכוח שלו שווה לקצף על פני המים. קצף על פני המים ברגע אחד מתבטל, ברגע אחד נמחק. אז זה הביטוי של נדמה שומרון מלכה. רש"י מסביר נדמה זה מלשון דומי, אל דומי לך. זה מלשון שתיקה. נשתתק מלך שומרון, והרי הוא כקצף שעל פני המים. הרד"ק מסביר שזה מעניין כריתה. כן, כמו נדמה עמי, נכרת עמי. ואז נדמה שומרון מלכה, פירושו של דבר נכרת המלך של שומרון. כמה זמן הוא היה במצור, ובסופו של דבר לא יכל להינצל ממנו, ובסופו של דבר גלה. יוצא אם כן שמלך שומרון נדמה ונכרת כמו קצף על פני המים. מה זה קצף? הרד"ק יש ביאור מעניין, הוא לא מסביר שהכוונה כמו תרגום יונתן שזה כרותחא על אפי מיא. רותחא זה הכוונה רתיחות, הקצף. וזה מה שרש"י אומר אושקומא בלאעז, שזה הכוונה קצף. ככה גם כן רש"י מסביר בתלמוד, שזה כשהגמרא מזכירה קצף, יש עניין לא לשתות את הקצף שעל גבי המשקה, ככה הגמרא מביאה. אז רש"י שם מסביר שזה אושקומא, זה הקצף על פני המים. לעומת זאת הרד"ק אומר שקצף זה קליפת עץ. כמו ותאנתו לקצפה, שהכוונה היא קליפת העץ של התאנה. אז כקצף על פני המים, כמו קליפת העץ המתנדנדת על פני המים.
המלבי"ם מסביר שכעת הוא יסביר לנו איך יבוש מעצתו. איך אותה עצה שהוא חשב להפיל בה את הושע, על ידי שזימן לפה את מלך אשור וסיפר לו שהושע מרד בו, בוא תראה איך הדבר הזה הביא למפלה עליהם עצמם. והנדמה לפי זה, לפי דברי המלבי"ם, זה מלשון דמיון ומשל. למה דמינו. זה הביטוי כאן של נדמה. הוא אומר לך נדמה שומרון מלכה, הם נדמו כמו קצף על פני מים. על ידי הרתיחה של המים יש קצף, וכאשר המים זזים ונעים, הקצף הזה מתאפס, בטל, חוזרים המים להיות חלקים. התנועה של המים גורמת לקצף שבסופו של דבר נרגע והקצף נעלם. כך גם כן זה המציאות שכאן הייתה. על ידי המלך הייתה כביכול רתיחה של העם, היה קצף. העם קצפו, ואז בעקבות העניין הזה העם מרד במלך. ואז מה שקרה זה שהם קשרו עם הושע בן אלה על פקח בן רמליה, המיתו אותו, ואז המליכו את הושע תחתיו. ועל ידי זה הקצף הזה הלך בגולה. מכוח מה? מכוח המלשינות שהלכתם והלשנתם על הושע למלך אשור. ובעקבות התנועה, כמו תנועת המים היא מורידה את הקצף, אז גם כאן בעקבות התנועה הזאת הובלו לאשור, ואז על ידי זה המזימות שלהם לחזק את עבודת העגל לא הצליחו, כי הנה בסופו של דבר כולם גלו לאשור. יוצא אם כן שהנדמה פה זה או במובן של בושה, או במובן של השתתקות, או במובן של כריתה, או במובן של דמיון ומשל.
ונשמדו במות אוון חטאת ישראל קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם ואמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו. ונשמדו, על ידי זה נשמדו גם במות אוון. במות אוון, רש"י בעצם על פי התרגום, מדברים על במות בית אל. והבמות הללו היו חטאת ישראל, הם היו הכישלון של ישראל. במות אוון חטאת ישראל. והמקומות הללו, קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם. הביטוי של קוץ ודרדר הוא ביטוי שבא לומר שבמקום הזה כבר לא עובדים, הוא כבר לא מיושב. מקום לא מיושב מעלה קוץ ודרדר. אז הוא אומר המזבחות, כיוון שהם כבר לא יהיו פעילים, אז ממילא קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם. על המזבח יעלה קוץ ודרדר, הם יהיו שוממים, הם יהיו חרבים. עד שהמזבחות יאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו. המזבחות יאמרו להרים, המזבחות הרי היו בהרים ובגבעות, והם יאמרו להם כסונו ונפלו עלינו. דהיינו מרוב השיממון, ההרים והגבעות ייפלו ויכסו את המזבחות, והמזבחות ייקברו תחת ערימות עפר. מה הרעיון של הדברים? בעצם כאשר יש הר ויש מקום שהוא שמם, אז לאט לאט העפר הולך ונאסף ונערם עד שהוא מכסה. כמו שאפשר לראות בכותל, אפשר לראות שמה מטרים בעומק שיש שמה חומה. ומה שקרה זה שהעפר כיסה. אז כך גם כן הוא אומר, המציאות תהיה של אותם מזבחות, שהם יגידו כאילו המזבחות אומרים להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו. מרוב שהמקום הזה יהיה שומם ולא מתוחזק.
הרד"ק ורש"י לעומת זאת מסבירים שהאמירה להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, הוא לא מדבר על המזבחות האומרים כמטאפורה, אלא על עם ישראל. כביכול עם ישראל, כאשר הם רואים את הבושה הגדולה שיש להם, את הצרה העצומה שאליה הם נקלעו, הם יבקשו שההרים והגבעות יכסו עליהם כדי שאנחנו נהיה קבורים תחתם ולא נעבור את הסבל והצרות הללו, ולא נעבור את הבושה הזאת. כן, אז זאת אומרת יש כאן איזושהי פנייה שאנחנו מבקשים כביכול אני מוכן להיקבר חי ולא לעבור את הצרה שעוברת עלינו כעת.
מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלווה. מימי גבעת בנימין חטאת ישראל, כך רש"י מסביר. רש"י מסביר כאן, כמו שהסביר לעיל, שמימי הגבעה הכוונה המעשה של פילגש בגבעה, מזמן עתניאל בן קנז. ומה שהוא רוצה לומר, חטאך קדום. עוד מימי הגבעה חטאת ישראל. עוד מזמן עתניאל בן קנז, שהוא היה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתיים, בימיו היה גם כן פסל מיכה, ואז כבר עשית חטאים חמורים בזמן פילגש בגבעה. שם עמדו, מה זה שם עמדו? הכוונה באותו מקום אתה נמצא היום. אתה אוחז באותה הנהגה, אתה אוחז באותו קלקול. שם עמדו, באותה מידה מקולקלת מאז, הם עומדים גם כן היום. לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלווה. מסביר רש"י, שהיות והיה להם עוון של עבודה זרה, עוון בידיהם, והיות והם לא מיגרו את העבודה זרה, לכן לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלווה. ובעצם מדבר על מה שהיה בגבעה. נרענן את זיכרוננו. שם המובא שכלל ישראל יצאו למלחמה כנגד בנימין.
מה הם אמרו להם שימסרו בידם את הפושעים, את אלה שהתעללו באותה פילגש שהייתה בגבעה. ובני בנימין לא הסכימו, הם רצו הם לשפוט את בני שבטם ושזה לא יהיה תלוי במשפטם של שאר השבטים, ובעקבות סירובם יצאו בני ישראל למלחמה כנגדם. זה היה לאחר שהבעלה של הפילגש לקח אותה וביתר אותה אחרי מותה ל-12 חלקים ושילח בכל גבול ישראל כדי להראות להם שומו שמיים על זאת ותעשו דין בפושעים. הם יצאו לנגדם לקרב ובשני הקרבות הראשונים הם נחלו מפלה, ורק בקרב השלישי הצליחו ישראל כנגד בנימין. בשני הקרבות הראשונים בני בנימין הכניעו את ישראל. עכשיו הוא מסביר ואומר, לא תשיגו בגבעה מלחמה.
לא הצלחנו לנצח אותם במלחמה שהייתה כנגד הגבעה, כנגד גבעת בנימין. ומה הייתה הסיבה לכך? הסיבה לכך הייתה מפני שבאותו הדור, כמו שהסברנו הרי, היה את פסל מיכה. באותו הדור היו רשעים, וכיוון שבאותו הדור היו רשעים, אז הזכויות שלך לא מספיקות כדי לנצח את בני בנימין. כמו שבגמרא מובא שהקדוש ברוך הוא אמר להם, על כבודי לא מחיתם, על כבוד בשר ודם מחיתם? הרי פסל מיכה עומד ועשנו מתערב בעשן שילה ובעשן המערכה, ועל זה לא מחיתם, אבל על כבוד בשר ודם אתם כן מוחים? זאת הייתה הסיבה שלא תשיגו בגבעה מלחמה על בני עלווה. בני עלווה זה כמו בני עוולה, כמו שמסביר הרד"ק שזה כמו זועה זעוה, כבש כשב, שמלה שלמה, יעף עייף, ועוד דוגמאות שבהם יש פעלים שהם מתהפכים באותיות שלהם. אז כך גם כן כאן, עלווה, בני עלווה, הכוונה בני עוולה.
תרגום יונתן מסביר שכאן אנחנו מדברים מימי הגבעה חטאת ישראל כשביקשת לך מלך. כך מסביר תרגום יונתן, וזה היה בגבעת שאול, והם ביקשו להם מלך והמליכו להם את שאול, ועל זה הייתה התביעה. ולמעשה רש"י אומר אינו מתיישב לי אחר לשון העברית, וגם שארי חיבור הפרשה נופל על הלשון הראשון ולא על העניין של שאלת המלך. כך גם כן הרד"ק כותב ואינו מיושב הפסוק על פירושו, ולכן הביאור היותר נראה זה ביאורו של רש"י.
כך גם כן הרד"ק מסביר, מימי הגבעה חטאת ישראל כאשר שבט בנימין התעקשו להחזיק בדבר הנבלה ולא היו מוכנים למסור את הפושעים והחוטאים. וגם שאר השבטים שנענשו, גם זה כמו שהסברנו כיוון שהיו ביניהם עובדי עבודה זרה. שם עמדו, אלה הפושעים שבדור הזה הם מחזיקים באותה הנהגה, כמו שרש"י הסביר, והיות וכן כעת ישלמו גם כן את המחיר של מה שהם עשו אז.
המלבי"ם מסביר, מימי הגבעה חטאת ישראל, הכוונה היא הבמות והחטאות של ישראל שזה העבודת אלילים, זה עוד מימי הגבעה. זאת אומרת הגבעה פה אליבא דהמלבי"ם זה לא מדבר כעת על עצם הפילגש בגבעה, אפילו שתכף כן נזכיר את זה, אלא זה מדבר על העבודה זרה שהייתה אז. פסל מיכה היה בדן, ירבעם לאחר מכן אומר המלבי"ם גם הוא שם פסל אחד בדן. מה היה העניין של פסל בדן? כיוון שהמקום הזה הוכשר בעיניהם למקום של עבודה זרה, שהרי ראינו שפסל מיכה היה מאוד פופולרי, ואז ממילא זה היה מקום ומרכז של עבודה זרה, אז כאשר בא ירבעם ורצה להקים מקום של עבודה זרה, אז הוא כבר בנה את זה על היסודות של המשיכה לעבודה זרה שהייתה בדן, דהיינו אותה משיכה לפסל מיכה. אז יוצא אם כן שעוד מימי הגבעה כבר אז התחילו עוונותיהם שהקימו להם את הפסילים.
שם עמדו, לפי המלבי"ם פירושו של דבר, שם עמדו הבמות והפסילים מימי קדם. לא כמו שרש"י והרד"ק הסבירו שהם עדיין ממשיכים בדרך ההיא, זה השם עמדו. לא, אלא שם עמדו הבמות והפסילים מימי קדם, וזה הייתה גם כן הסיבה שלא הצליחו עם ישראל כמו שהסברנו במלחמה בגלל פסל מיכה. וזה מה שכתוב לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עוולה. תשיגם, המלבי"ם מסביר שזה מלשון נסוג אחור. לא הצלחנו להשיג אותם בגבעה מלחמה, להביא את בני בנימין שיהיו נסוגים אחור. זה הכוונה לא תשיגם בגבעה מלחמה. המלחמה לא הביאה את בני בנימין להיות נסוגים, אפילו שזה הייתה מלחמה על בני עלווה, שהם בני בנימין שהם בני עוולה. זה מראה שכבר מאז היה להם עבודה זרה, כבר מאז לא קינאו כנגד העבודה זרה.
באוותי ואסרם ואוספו עליהם עמים באוסרם לשתי עונותם. באוותי ואסרם, רש"י אומר ברצוני ובתאוותי, אוותי זה מלשון אבה, רצה, שאייסרם. כיוון שהם לא מקבלים מוסר ממני על ידי הנביאים שאני מוכיח אותם, אז באוותי ואסרם, יש רצוני לייסר אותם. איך? על ידי שאוספו עליהם עמים. על ידי שיבואו עמים ויאספו כנגדם למלחמה, על ידי זה יהיה להם ייסורים שזה יביא אותם לשוב בתשובה, לתקן את רוע מעלליהם. ואוספו עליהם עמים באוסרם לשתי עונותם. כמו שאוסרים את השוורים לחרוש, עונותם הכוונה מעניתם, כן? התלם המענית, שזה החרישות של השדה. אומר הרד"ק שחרישת השדה נקרא גדודים ותילי העפר מזה ומזה הם נקראים תלמים. וכאן בעצם מסביר הרד"ק שיש איזושהי המשללה של יהודה ואפרים לשתי פרות חורשות שציפיתי שהם יחרשו טוב ובסופו של דבר חרשו רע. הם אסרו עצמם זה עם זה באוסרם לשתי עונותם. מה פירוש הדבר? תקופה ארוכה בנימין היו צדיקים, אבל בתקופה מאוחרת יותר אנחנו רואים שיש מצב של קשר בין ראש בנימין לבין, ראש בנימין אני מתכוון ליהודה, כן? בנימין ויהודה, לבין ראש אפרים שהכוונה היא לשומרון ועשרת השבטים. מתי זה היה? כאשר יהושפט התחתן עם אחאב מלך ישראל, ואז נוצר מצב שיש שידוך כבר ביניהם, והקדוש ברוך הוא שלח נבואה אליו, בהתחברך אליו פרץ השם את מעשיך. זאת אומרת אפילו שיהושפט היה מלך צדיק, עצם החיבור שלו לרע היה גורם שלילי כלפיו. יוצא אם כן באוסרם לשתי עונותם, מסביר הרד"ק שהיה כאן את החיבור והנאסרו, נקשרו, מלשון לאסור ולקשור, לשתי עונותם, כמו שתי פרות שנאסרו יחד ונקשרו יחד ובמקום שיחרשו טוב הם עושים את הרע בעיני השם. כמו שראינו שיהורם עשה את הרע בעיני השם, הלך בדרכי מלך ישראל, בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה, כך עשה גם כן אחזיה, כך שהנה תראה החיבור הזה לא הביא טובה אלא רק הביא רעה.
המלבי"ם מסביר, באוותי ואסרם, אומר המלבי"ם לכן כאשר התאוויתי לייסר אותם ולהעניש אותם בגלל עוון העבודה זרה, אומר המלבי"ם לא אספתי עליהם קיבוץ מעם ישראל כדי שילחמו עם החוטאים, כי עם ישראל לא היו מקנאים את קנאת העבודה זרה, אז אין טעם להביא מתוכם אנשים שילחמו כנגדם, שיוכיחו אותם, כי כולם היו חוטאים, כי כולם המשיכו בדרך השלילית. ולכן הברירה הייתה ואוספו עליהם עמים. לא הייתה ברירה אלא להביא עמים מן החוץ, שזה מחנה אשור. באוסרם לשתי עונותם, מסביר המלבי"ם שהם אסרו לשתי מענית המחרשה שלהם. פירושו של דבר, כשרוצים להכביד על השור, אז שמים לו חרישה שהוא לא חורש תלם אחד, אלא חורש שני תלמים בו זמנית. וזה הרבה יותר קשה, זה כפול כביכול מכוח השור, מכמה שבכוחו לחרוש. אז אומר הקדוש ברוך הוא, מה היה העונש שהבאתי עליהם? ייסרתי אותם בזה באוסרם לשתי עונותם, שנתתי להם לחרוש שני תלמי מענית כדי שעל ידי זה קושי השיעבוד אולי יביא אותם לתיקון מעשיהם.
ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש ואני עברתי על טוב צווארה ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. מסביר המלבי"ם, ואפרים עגלה מלומדה. השם כמו שראינו נתן עליו את עול המחרשה שאמורה לחרוש שני תלמים בבת אחת שזה עול כבד לשור, הוא אומר ובוא תראה שפה אנחנו בכלל לא מדברים על שור, אפרים הוא אפילו לא שור, הוא עגלה, ואין לו כוח כשור לחרוש באדמה, אלא הוא דומה כעגל שרק מלומדה לעשות מלאכות קלות, לא מלומדה לעשות מלאכות קשות. אוהבתי לדוש, מה זה מלאכות קלות? אוהב לדוש בתבואה. מה זה לדוש? ללכת על התבואה ולדרוך. אין פה סחיבה, אין פה משא, אין פה משהו כבד. זה רק לדרוך על התבואה, זה דישה, זה מלאכת העגל שהעגל מרקד על התבואה ודש אותה וגם אוכל בשעת הדישה, אז סוף כל סוף זה מה שנקרא עבודה משתלמת, יש איסור לא תחסום שור בדישו, אז אם כן גם מותר לו לאכול בעת שהוא דש. אז אם כן יוצא שהחרישה היא לא מלאכתו של אפרים, שאפרים הוא עגלה מלומדה שאוהבת לדוש, אוהב לשאת שיעבוד קל ולא לקחת על עצמו מלאכות כבדות. ולכן הוא גם כן פנה לעזרת מלך מצרים. כי מלך מצרים הוא היה מלך שלא הטיל עליהם עבודה קשה, מחד גיסא, מאידך גיסא היו אוכלים מטוב הארץ, היו מרוויחים שם במסחר, מצרים הייתה נחשבת למעצמה מבחינה כלכלית. והנה תראה שבסופו של דבר הם חשו שבמצרים שמה יהיה להם קל יותר, לא רצו לשאת את עולו של מלך אשור שזה עול כבד על צווארם. אומר השם ואני עברתי על טוב צווארה. פירושו של דבר אני נכנסתי עליה, כי ראיתי את טוב צווארה, ראיתי שהצוואר שלה שמן וענוג ודשן, העול יושב על הצוואר ושוחק אותו, אבל זה יש לה צוואר כזה שריחמתי עליה, על אותה עגלה, ובדעתי היה לא למסור אותה ביד העמים שהם יאסרו אותה לשתי עונותם כמו שהסברנו, שישימו עליה את תלם המענית, את החרישה של שני תלמים שזה עול כבד. חשבתי שהם יכניסו את עצמם תחת העבודה שלי, שהיא עבודה קלה, שהיא עבודה שלא דורשת מאמץ גדול, ועל ידי זה הם לא ימסרו בידי אדונים קשים. חשבתי שהם ישתתפו עם מלכות יהודה, ואז הם יעבדו את השם והם יחרשו את אדמתי, אדמת הקודש. אפרים עגלה מלומדה, אומר השם אני חשבתי שארכיב אפרים, פירושו של דבר אני אחבר ואצרף את אפרים אל יהודה ושניהם ישדד לו יעקב. את שניהם יחד הם יעבדו את עבודת השם. יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. יהודה, שזה שבט יהודה שהם היו כבר רגילים בעבודת השם, הוא מלומד לחרוש כביכול, הוא יעשה את החרישה, ויעקב שהם אנשים שאינם מלומדים לחרוש, יעקב זה תמיד מבטא את הנמוכים יותר, בחינה של עקב, כמו יעקב מול ישראל, שישראל זה דרגה גבוהה יותר, גם יהודה שהם הוויה בדרגה גבוהה יותר, יעקב זה הדרגה הנמוכה יותר. אז אני חשבתי יחרוש יהודה, הוא את העבודה הקשה, ישדד לו יעקב, יעקב יעשה את העבודה הקלה יותר, וזה לסדד, שזה אומר אחרי שיש חרישה יש תלמים גדולים, יש גושים גדולים, ואותם צריך לדרוך כדי שיהיו קטנים יותר ויהיו ראויים להנחת הזרע. זה כתישת הרגבים, זה עבודה קלה יותר. והכוונה של הדברים בעומק אומר המלבי"ם, שיהודה יכין אדמת הנפש, יחרוש אותה עד שתהיה מוכנה לקבל את זריעת הצדקה והמעשים הטובים, ויבוא יעקב שהם עשרת השבטים לגמור מעשה החרישה בהכנה. זאת אומרת הכל כאן בעצם זה איזושהי מטאפורה על הכנה שהכנתי אותם מבחינה רוחנית להיות מוכנים לקבל את עבודת השם, והוא במקום זה, אותו אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, הלך לעבוד את מצרים. חשבתי שהוא מחפש עבודות קלות, נתתי לו שיהיה עבודתי, שהיא עבודה קלה, אבל אם הוא מתעקש לעבוד עבודות קשות, אומר השם אני הרי אוסרם לשתי עונותם, אני אקשור אותם ואחבר אותם לאשור כשור לשני תלמי מענית שיצטרכו עבודה קשה, עבודה שתשבור את גופם.
זירעו לכם לצדקה קיצרו לפי חסד נירו לכם ניר ועת לדרוש את השם עד יבוא ויורה צדק לכם. זירעו לכם לצדקה קיצרו לפי חסד. פירושו של דבר, אבל אתם חרשתם רע, והקדוש ברוך הוא אומר אני מבקש מכם זירעו לכם לצדקה קיצרו לפי חסד. פירושו של דבר, תעשו פעולות שהם פעולות שיקרבו אתכם אל הרוחניות. ומה זה הזירעו לצדקה קיצרו לפי חסד? מסביר הרד"ק שהכוונה היא תעשו את הטוב בעיניי, ומה שאני אתן לכם יהיה כפלי כפליים ממה שאתם תשקיעו ותיתנו. ולכן כתוב אומר הרד"ק זירעו לכם לצדקה. זאת אומרת הצדקה זה הפעולה שאתה עושה, זה זריעה. אף בן אדם לא זורע קילו חיטים כדי לקבל קילו חיטים. בן אדם זורע קילו חיטים כדי לקבל 100 קילו. ואז אם כן יוצא שזירעו לכם לצדקה, אתם תעשו את פעולת הזריעה, ואומר הקדוש ברוך הוא הזריעה הזאת למה תהיה התגובה שלי? אתם תקבלו קיצרו לפי חסד. חסד זה תמיד יותר מצדקה. צדקה זה צדק, אני נותן לך מה שמגיע לך, זה צדקה. אני דורש עמך לעשות את מה שאתה מחוייב, זירעו לצדקה. ואני מבטיח לך לתת לך הרבה הרבה יותר ממה שאתה נותן, והנה תראה שעדיין הדבר הזה לא שכנע אותם לעשות את רצון השם. וחז"ל אומרים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר זירעו לכם לצדקה וקיצרו לפי חסד. וזורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, לעומת זאת הקוצר ודאי אוכל. כשאתה זורע, זרעת, יצמח לא יצמח אי אפשר לדעת. לעומת זאת כשאתה קצרת, גמרנו, זה ביד שלך. אז הנה תראה שמי שעושה גמילות חסדים זה מעלה גדולה יותר מן הצדקה. צדקה פירושו נותן כסף, וכאשר המקבל מקבל כסף הוא עוד צריך להשקיע בו, מדבר בעניים של אז, הוא צריך לקחת את הכסף ולקנות עם זה חיטים, את החיטים הוא צריך לברור ולאחר מכן לטחון וכולי, עד שהוא רואה לחם יוצאת נשמתו. לעומת זאת בחסד שאני עשיתי איתו, החסד הוא כזה שכשאתה גומל לו חסד הוא קיבל את זה מיידית. כמו שהגמרא שמה מביאה על אשתו שאמרה לו תניח את רגליך על רגליי, כיוון שרגליו נכוו בתנור, אמרה לו תניח רגליך על רגליי. אמר לה איך זה שרגלייך לא נכוו? חלשה דעתו. מה היא אמרה לו? כיוון שפיתי מזומנת. אבל אתה, אתה עושה צדקה עם עניים, נתת מעות, עד שהעני ילך וימצא מזה לקנות אוכל, לוקח לו זמן. אז מה למדת? שהחסד הוא גדול יותר מאשר עניין הצדקה.
לאחר שהוא אמר זירעו לכם לצדקה וקיצרו לפי חסד, הוא אומר נירו לכם ניר. הכוונה אחרי שתקצרו, עוד פעם תשובו לחרוש, עוד לזרוע, דהיינו המעשים הטובים שלא יחדלו לעולם. הרבה פעמים בן אדם עשה פעולה טובה והוא נח על זרי הדפנה. שלא יהיה כן, הוא אומר נירו לכם ניר, תמשיך לחרוש שוב פעם, אל תשקוט במעשים הטובים. הניר זה בעצם החרישה החדשה. ומסביר הרד"ק שהניר זה אומר לעורר את הלבבות שיקבלו את דברי התוכחה. נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. פירושו של דבר, כאשר בן אדם זורע למקום שהוא קוצים, אז הזריעה לא גדלה, כיוון שהקוצים הורסים את כל מה שגדל שם. לכן הוא אומר קודם כל נירו לכם ניר, קודם כל תעשה חרישה, ואז על ידי זה תוכל לזרוע והזריעה תצמח כראוי. כמו שמובא מעשה, מביאים על משל של המגיד מדובנא, שיש כאלה ששואלים למה הנה התחזקתי בכך והתחזקתי בכך ואני רואה שעדיין מאוד קשה לי ואני רואה שבקיצור זה לא הולך. אז הוא אמר משל למה הדבר דומה, לבן אדם שהזמין חליפה אצל החייט. הרבה זמן היה הולך עם איזה חליפה ישנה של קבצנים, החליט להזמין חליפה. חייט מדד והכל הכין, הבן אדם מגיע, רואה את החליפה, לוקח, מנסה ללבוש אותה, אומר לו זה לא נכנס, זה לא מתלבש, זה לא נכנס. הוא מסתכל עליו אומר לו שוטה שבעולם, תוריד את החליפה הישנה ואז תלבש את זאת. אבל אתה רוצה לשים את החליפה הזאת על החליפה הישנה? בטח שזה לא נכנס. זאת אומרת הרבה פעמים בן אדם רוצה להתחזק ומקבל על עצמו כל מיני קבלות, אבל את כל הסחי והמאוס הוא לא מתקן. הוא רוצה לעשות דברים טובים ולהישאר עם המעשים הרעים שלו. הוא נשאר בקלקול שלו, אבל הוא חושב שרק יוסיף מצוות. זה לא הולך. מכיוון שהמציאות היא שכל מצווה שעשית, עשית כנגדה עבירה, ועבירה מכבה מצווה. ואם היא מכבה מצווה אז המצווה לא מאירה, ואז אין פה מצווה גוררת מצווה, ואז אתה כמו יויו, פעם נמשך לטוב, פעם נמשך לרע. אבל זה לא צריכה להיות הדרך. הדרך היא נירו לכם ניר. קודם כל תחרוש, אל תזרעו אל קוצים. כשאתה זורע על הקוצים, מה יצמח? תמגר את הקוצים, תזרוק את כל הקלקול, את כל הסחי, את כל המאוס. בן אדם שבא לחזור בתשובה, קודם כל אומרים לו תפסיק מהעבירות. ולאט לאט תתחיל לקבל קבלות טובות. אבל בן אדם לא יכול להמשיך לחלל שבת, להמשיך להיות בכל המועדונים ובכל המקומות שהוא היה קודם, לראות את כל מה שהוא ראה קודם וכולי וכולי, וגם לקבל עליו מצוות, אומר לך תשמע הלב שלי לא נפתח. איך הוא יפתח כאשר אתה רוצה להתלבש חליפה שלא מתלבשת על הטינוף שיש קודם? תסיר את הבגדים הצואים ואז תלבש את החליפה, תראה שזה מתלבש טוב. וזה מה שאומר נירו לכם ניר, קודם כל תחרוש, והחרישה הזאת לעורר הלבבות שיקבל את דברי התוכחה, ואז הזריעה תהיה זריעה המצמחת ולא תהיה זריעה על קוצים.
כל זה, ועת לדרוש את השם עד יבוא ויורה צדק לכם. פירושו של דבר, תדרשו את השם לדעת את תורתו, יבוא ויורה צדק לכם, הקדוש ברוך הוא בבחינת של בא ליטהר מסייעים אותו. השם יורה צדק לכם. אתה תראה סיעתא דשמיא, הקדוש ברוך הוא יתן לך חסד כפליים ממה שאתה נותן. אז זה היורה צדק לכם, השם יורה לך דרך של צדק. ולמעשה בדרגות הגבוהות, אז השם ישלח לו מלאך, שהמלאך ילמד אותו תורה. זה יורה צדק לכם. הבית יוסף הגיע לדרגות שהשם שלח לו מגיד. הנה יש מישהו שיורה הוא צדק. והמגיד כידוע בהרבה מן העניינים היה מוכיח את הבית יוסף. היה אומר לו דברי תוכחה על מעשים שהוא עשה. ורק מהתוכחות שלו אפשר להבין את הדרגה שלו. תוכחה על שפעם הוא שתה כוס מים יתרה, על שפעם הוא הרים את רגלו בשוק ולרגע לא חשב על השם, ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה. אז אתה רואה שכשאתה כבר משיג השגה, יורה צדק לכם, השם ישלח לך מלאך שיורה לך צדק. אבל גם אם לא, על כל פנים סיעתא דשמיא, אתה תקבל מאת השם כאשר רק באמת תראה התעוררות.
עוד הסבר מביא הרד"ק בשם אביו, ואומר קיצרו לפי חסד, כל מה שאתם קוצרים בעולם הזה זה חסד. ולעומת זאת עד יבוא ויורה צדק לכם. זאת אומרת מה זה צדק? אמרנו זה מה שמגיע לך בדין. מתי זה יהיה? זה לעולם הבא. בעולם הבא אתה תקבל מה שמגיע לך על פי דין. ומה זה כאן? כאן זה הפירות. אז יוצא אם כן שכל מה שאתה קוצר פה זה לפי חסד, זה כמו אני עושה איתך חסד ונותן לך כבר דיבידנדים פה, אבל באמת זה לא פוגע לך בשכר של העולם הבא. ולכן הוא אומר ועת לדרוש את השם עד יבוא ויורה צדק לכם. בסופו של דבר השם יורה צדק לכם, יתן לכם את מה שמגיע לכם בצדק, וזה לא יפגע במאומה במה שכאן הקדוש ברוך הוא ישפיע עליכם מהמציאות של השכר של המצוות של העולם הבא, אתם תקבלו את זה רק בחסד וללא מצב שזה יפגע בקרן.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב ועת לדרוש את השם, הכוונה אחרי שמכינים את החרישה והזריעה, עת לדרוש את השם, אתה תדרוש את השם כראוי, אז יבוא הגשם. פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא יתן שפע מלמעלה. גשם תמיד מבטא שפע. ולפי המלבי"ם תשימו לב, עד יבוא ויורה צדק לכם, אנחנו הסברנו שזה בחינה של מורה צדק. מישהו שמלמד אותך את דרך הישר, תקבל סיעתא דשמיא או מלאך מגיד כמו שהסברנו. אבל לפי המלבי"ם יורה זה כמו יורה ומלקוש. עד יבוא ויורה צדק לכם, הכוונה עד שהקדוש ברוך הוא יוריד את השפע השמימי שזה הגשם. ומה זה היורה צדק לכם? שהכוונה היא אותו שפע שהקדוש ברוך הוא ישפיע עליך כדי שאותם פעולות רוחניות שעשית יפעלו בך, שהם ישפיעו עליך, שיגרמו לך להתעוררות, אז השם יבוא ויורה צדק לכם, ישביע את נפשכם הצמאה במטרות עוזו ושפע קודשו. כמו שכתוב ירעיפו שמיים ממעל ושחקים יזלו צדק, זה אומר השפע הרוחני העליון ישפיע עליו, זה היורה שהשם ישפיע מלמעלה כדי לתת לנו סיוע לרצון שלנו להתקרב אליו.
חרשתם רשע עוולתה קצרתם אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך ברוב גיבוריך. אלה היו התוכניות, כמו שראינו בפסוק הקודם. ומה היו התוצאות? שאתם במקום לחרוש צדק וכמו שהוא נתן קודם דוגמאות של ענייני חרישה ושדה, זירעו לכם לצדקה, קיצרו לפי חסד, וכמו שהוא הזכיר עוד קודם לכן אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב, המשל הוא תמיד בעניין השדה, כאן מתבטא הנביא, אז הוא אומר ממשיך בעניין השדה. אז אתם חרשתם רשע. עכשיו החרישה פה זה במובן כפול. גם במובן של חורש מחשבות אוון, וגם במובן של לחרוש כפשוטו, כמו המשל, כי המשל הרי מדבר על חרישת השדה. אז הוא אומר חרשתם רשע, בזה שאתם חרשתם מעשים רעים, מה קצרתם? מה קיבלתם? קצרתם עוולתה. ואכלתם פרי כחש, אכלתם פירות של כחש וכפירה בהשם, אז מה שגידלתם במילים פשוטות, זה מה שבסופו של דבר קצרתם. והסיבה לכך, כי בטחת בדרכך ברוב גיבוריך. מה הסיבה שאתם לא חזרתם בתשובה? כי אתם בטחתם בדרך שלכם, בדרך הרעה שלכם, וחשבתם שאתם לא צריכים סיוע מהשם, אנחנו מסתדרים לבד. יש לנו גיבורים, יש לנו אנשים שיכולים לעשות מלחמה, אז בטחת בדרכך וברוב גיבוריך, חשבת שתינצל על ידי עצה וגבורה למלחמה, זאת הייתה הסיבה שלא חזרת בתשובה, שלא התעוררת לעבודת השם.
וקאם שאון בעמך וכל מבצריך יושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה אם על בנים רוטשה. וקאם שאון בעמך, כפי שהסביר המלבי"ם, הם הרי מרדו במלך שהיה מעוניין לבטל את עבודת העגלים. על ידי שקם שאון ומרד בעמך, שאון זה רעש, בתוך העם קם מרד, קם, אפילו שזה כתוב עם א' הכוונה מלשון קימה. על ידי זה כל מבצריך יושד. על ידי המריבה שהייתה ביניהם, המבצרים נמסרו ביד האויב, כי אנחנו ראינו שהם קראו לאויב כדי שיבוא להפיל את המלך, והאויב הגיע ובסוף הפיל אותם, יחד עם המלך. כך שלמעשה כמו שהסברנו הם ירו לעצמם ברגל, הם הזיקו לעצמם. וזה היה כשוד שלמן. מי זה השלמן הזה? אז המפרשים, האבן עזרא, הרד"ק מביא את זה בשם אביו, לפי הקו הזה הולך גם כן המלבי"ם, שלמן זה קיצור של שלמנאסר. שלמנאסר הרי הגיע לכאן וכבש את הארץ, שהוא היה מלך אשור. אז כשוד שלמן, דהיינו שלמנאסר, את בית ארבאל ביום מלחמה. בית ארבאל זה השם מבצר שהיה במלכות אפרים, שכמו שאז ביום מלחמה מסרו בידו את המבצר על ידי המרידה שהייתה ביניהם, הם חשבו שהוא יבוא להפיל את המלך ויתן להם חופש, ובסופו של דבר כמו שאמרנו הוא לקח אותם, מעבר לזה שהוא הפיל את המלך. עוד הסבר אומר המלבי"ם למה זה נקרא שוד שלמן, כי בפועל הם מסרו בידו את המבצר בלי מלחמה. דהיינו הגיס החמישי הזה שמתוכנו הרי הלשינו על המלך ואמרו שהוא הלך ועשה שלום עם מלך מצרים, וזה הביא עליו את חמת מלך אשור. יוצא אם כן שמלך אשור קיבל את הארץ על מגש של כסף. ואז יוצא שהכל פה התקבל בשלום. זה נקרא כשוד שלמן. כשוד שלמן הכוונה בא השודד שבעצם קיבל את הארץ בשלום, קיבל את הארץ ללא מלחמה. ועם כל זה תשימו לב, בית ארבאל ביום מלחמה, הוא התנהג איתם כמו מלך שכבש את הארץ. מה ההבדל בין מלך שמקבל את הארץ למלך שכובש את הארץ? מלך שכובש את הארץ הוא נוקם בעם. כיוון שאתם מרדתם, כיוון שאתם התנגדתם, אז הוא נוקם בהם. אבל לעומת זאת כאשר הוא מקבל את זה על מגש של כסף, אז הוא מוכן להיות הרבה יותר לויאלי כלפיהם, כיוון שהם לא נלחמו כנגדו, אז הוא מוכן להשאיר אותם או לתת להם חופש פעולה וכדומה. ופה הוא קיבל את הארץ על מגש של כסף והוא מתנהג איתם כאילו הוא כבש את הארץ. וזה מה שהוא אומר כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה, כאילו כבש אותם ביד חזקה, כאילו זה היה בעת מלחמה. והדבר הזה גרם שאם על בנים רוטשה. הרג את כל העם וכבש אותם ביד חזקה. מסביר המלבי"ם שרוטשה פירושו של דבר שלא די שהרג אותם, אלא כאשר ההריגה היא כזאת שהגופה כבר לא ניכרת דמות צורתה, זה נקרא רוטש. גם היום בלשון הקודש משתמשים בביטוי הזה, הגופה מרוטשת, הכוונה שלא ניתן להכיר את צלם דמות תבנית האדם. אז זאת אומרת זה היה בכזאת נקמה ובכזאת שנאה, עד כדי כך שלא היה לו שום חמלה, ואם על בנים הוא היה מוכן להרוג ולא רק שהרג אלא גם רוטשה.
הרד"ק מביא הסבר אחר, מעבר להסבר הזה כמו שהזכרתי קודם שזה גם הרד"ק מסביר ששלמן זה שלמנאסר, אומר הרד"ק ששלמן היה אויב ידוע באותם ימים, ואותו שלמן בא על בית ארבאל באופן פתאומי, והשודדים שלו, העם אשר איתו, הפילו אם על בנים, לא הותיר מאומה. אז כשהוא רוצה להגיד שיבוא האויב בצורה קשה, בצורה שבה הוא יחריב הכל, אז הוא אומר זה יהיה כמו השוד של שלמן. כמו ששלמן המוכר לכם בא ושדד מקום שנקרא בית ארבאל, אז כשוד שלמן בית ארבאל, כמו ששלמן שדד את בית ארבאל, כך כביכול יעשו לכם. ואז אם על בנים רוטשה. מה זה אם על בנים רוטשה? מסביר הרד"ק שכאשר באים לקחת לאמא את הבן, האמא מפילה עצמה על הבן כדי להציל אותו, כדי שאם יפגע החץ או החרב יפגע בה ולא יפגע בבן שלה. אז אם על בנים רוטשה, כאשר האם באה לגונן על בנה, האויב לא חמל והרג אותה ואת הבן שלה. והרוטש מסביר הרד"ק זה מלשון השלכה לארץ כדי לבקע אותם, זה נקרא רוטש. עוד הסבר הוא מביא בשם חז"ל, שחז"ל מסבירים שרוטשה הכוונה מלשון עזיבה. כמו תשמתנה ונטשתה, התרגום אומר תרטשינה, הכוונה היא תעזוב אותה. אז מה המשמעות של הדברים? שהאנשים מרוב פחד שלהם מהחרב ומהרעב, הם היו עוזבים את נשיהם ובניהם והולכים. אז אם על בנים רוטשה, השאירו את האם עם הבנים נטושה, זה הכוונה במובן של נטישה. רק מה ההבדל בין נטוש לבין רטוש? מסביר הרד"ק שרטוש הכוונה היא מדעת, ונטוש הכוונה היא בעל כורחו, נאלץ לנטוש. לעומת זאת רטוש הכוונה היא מדעתו עזב את המקום.
ככה עשה לכם בית אל מפני רעת רעתכם בשחר נדמו נדמה מלך ישראל. ככה עשה לכם בית אל, דהיינו העגל שהיה בבית אל הוא הגורם לכל הצרה הזאת. מפני רעת רעתכם, בגלל הרעה הגדולה שלכם, שזה העבודה זרה, זה מה שהביא עליכם את כל הפורענות הזאת. בשחר נדמו נדמה מלך ישראל. בשחר, הכוונה בתחילת מלכותו, בשנה השישית כתוב שאסר אותו מלך אשור, ובשנה השביעית עלה על שומרון, צר עליה שלוש שנים ולכד אותה. ועוד קודם לכן מתחילת מלכותו כתוב שהוא היה משיב לו מנחה, הוא היה עובד את מלך אשור. ורק לאחר מכן ראינו שהוא פנה למלך מצרים ואז עלה עליו מלך אשור בעקבות ההלשנה של אלה שהיו כאן בארץ, ואז על ידי זה נכרת גם הושע ונכרתו גם העם.