00:00 ספר הושע פרק י'. גפן בוקק ישראל פרי ישווה לו כרוב לפריו הרבה למזבחות כטוב לארצו הטיבו מצבות. המלבי"ם מסביר, לאחר שהזכרנו את הגזירה שנגזרה עליהם שהם יגלו, כעת הוא יבאר לנו מה היה הגורם לכך שנגזרה עליהם כזאת גזירה, מה הייתה הסיבה לגלות.
והוא מספר לנו שהקדוש ברוך הוא יצר אצלם מהומה ומרד, שהאומה בעצם מרדה במלך, כמו שראינו את זה בפרק הקודם, וזה היה סיבת הגלות. ובעצם בפרק הקודם ראינו, ראינו את זה בפרק ז', בפרק ח', בפרקים הקודמים, שהרגו את שלום בן יבש ולאחר מכן מרדו גם כן בהושע בן אלה שהלשינו אותו למלך אשור. הלשינו אותו על זה שהוא שלח מלאכים ושליחים לסוא מלך מצרים ובעצם מרד בו. הוא הלך וחיפש לו פטרונים אחרים.
מה הייתה הסיבה לכך? המלבי"ם שם מסביר שלא מצא חן בעיניהם שהמלכים הללו לא דבקו בחטאת ירבעם. זאת אומרת, הם פתחו להם קו חדש והם לא עובדים לעגלים, והיו הרבה אנשים שהשינוי הזה לא מצא חן בעיניהם. אז שימו לב, אפילו שהם בעצמם לא היו אנשים צדיקים, אלה שאנחנו מדברים עליהם, לא שלום בן יבש ולא הושע בן אלה, אבל על כל פנים את עבודת העגלים הם הפסיקו. היו אנשים רבים שם שהעניין הזה לא מצא חן בעיניהם והם קמו למרוד כנגדם.
זה מה שעכשיו הוא יספר לנו איך המרד הזה בסופו של דבר סיבב את הגלות. וזה מה שגרם שעלה מלך אשור בהתחלה בימי מנחם בן גדי ובסופו של דבר בימי הושע בן אלה ואז הוא הגלה את כולם, ועל זה הוא יספר לנו כעת בפרק שלנו. זה הביאור לפי המלבי"ם, אנחנו נתחיל לבאר, אנחנו נראה גם כן ביאור של הרד"ק שמבאר את הפרק הזה בדרך רגילה מבלי להתייחס לעניין של המרד כנגד שני המלכים הללו.
אז אומר המלבי"ם, גפן בוקק ישראל. עם ישראל נמשלו לגפן, כמו שראינו כרם היה לידידי בקרן בן שמן. הקדוש ברוך הוא נטע את הגפן הזאת וציפה ממנה שתעשה ענבים ויעש באושים. במקום זה הגפן הזאת עשתה פירות באושים, כמו שלמדנו כבר בספר ישעיהו בפרק ה'. ושם המובא ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה מספח, לצדקה והנה צעקה. דהיינו הקדוש ברוך הוא ציפה שהגפן הזאת תיתן פירות טובים, והפירות הטובים הם משפט, הם צדקה, אבל במקום זה הנה בורא שעם ישראל נהיו לגפן בוקק. גפן שמריקה ומשירה את הפירות שלה, לא נותנת פירות כראוי לה. זה מה שהוא אומר, גפן בוקק ישראל. ישראל הם גפן, ציפינו פרי ישווה לו, ציפינו שיהיו לו פירות מיוחדים, פירות השווים לו.
מה פירוש פרי ישווה לו? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין לשים לבין להשוות. פירושו של דבר, כשאני אומר לשים דבר על דבר, אז אין קשר בין מה ששמתי לבין הדבר ששמתי עליו. לעומת זאת, כאשר אני מדבר על הוד והדר תשווה עליו, ועוד כל מיני ביטויים שגם כן שם במשמעות של לשים, אומר המלבי"ם שם הביטוי תשווה הוא במובן גם כן של שווי. זאת אומרת יש איזשהו קשר בין השניים, הוא שווה ערך לו. אז כשאני שם דבר על דבר אחר והוא שווה בערכו, אז אני אומר תשווה עליו. ולעומת זאת כאשר הוא לא שווה בערכו, אז אני אומר לשים.
אז אם כן הוא אומר כאן, הקדוש ברוך הוא ציפה שהגפן הזאת פרי ישווה לו, שיוציא פירות כראוי לו ושווה לו, דהיינו ייתן וישים פירות באמת על פי היכולות שלו. אבל במקום זה, גפן בוקק ישראל. בוקק הכוונה נשירה, הכוונה היא נפילה, הנה בורא ריקניתי, הגפן הזאת לא נתנה את הפירות הראויים. ולמה? כרוב לפריו הרבה למזבחות, וכטוב לארצו הטיבו מצבות. הכוונה כל הטוב שהיטבתי להם והשפעתי עליהם ברכה, כל זה אמור היה ליצור השפעה שהם ישתמשו בכוחות הללו לטובה. אבל בוא ראה, כרוב לפריו, כמו הרוב שנתתי להם וככל שהיה טוב לארצו, עם הטוב הזה הטיבו מצבות. עם זה בנו להם מצבות. מצבות הכוונה היא בניינים לעבודה זרה.
ומסביר המלבי"ם שהמצבות היו נועדות כדי לפאר את בתי העבודה זרה, את בתי האלילים, או לפאר את המדינה. המלבי"ם מסביר מה זה המצבות, פירמידין, אובליסקין. ואני אסביר. הכוונה היא פירמידות, זה הכוונה, או אובליסק. האובליסק זה היו מונומנטים, מין פסלים, אנדרטאות שהיו צרים וגבוהים ולמעלה זה היה כמו פירמידה. עד היום יש במקומות רבים שאפשר לראות זה כמו עמוד גבוה גבוה גבוה, מרובע בדרך כלל, ובקצה שלו יש חוד, כן, כמו גג, זה נקרא אובליסק. ובזמנם היו עושים את זה מגזע אחד, היו עושים זאת אומרת מסלע אחד, מאבן אחת, לא בונים את זה, אלא לוקחים איזה סלע ענק, ארוך, וממנו היו בונים אובליסק כזה, וזה היו שמים את זה במדינה לאו לעבודה זרה או לתפארת העבודה זרה או בכל מטרה אחרת כאשר המגמה הייתה לפאר את העבודה זרה. היו קוראים לזה מצבת מחט, ככה קוראים לזה בעברית. ואת כל זה היה כדי לפאר את כוחם, את העבודה זרה שלהם. אז בוא תראה, הגפן הזאת ציפינו שתעשה פירות ואת כל הכוח היא מעבירה אל העבודה זרה שלהם.
חלק ליבם עתה יאשמו, הוא יערוף מזבחותם ישודד מצבותם. חלק ליבם, הכוונה נחלק ליבם ממני, מסביר רש"י. פירושו של דבר, חלקו על השם יתברך, הלכו לעבוד עבודה זרה, עתה יאשמו. זה הדבר שיביא עליהם את האשם, זה הדבר שיגרום שיערוף מזבחותם. כן, פירושו של דבר ישבור את המזבחות שלהם, כמו לערוף את הצוואר. רש"י מביא מדרש אגדה שכולם מכירים, חז"ל אומרים גדול השלום, אפילו כאשר עם ישראל עובדים עבודה זרה ויש שלום ביניהם, אין השטן מקטרג. שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו. זה ראינו לעיל בפרק ד', שכאשר אפרים הם מחוברים, אפילו הם עובדים את העצבים, דהיינו העבודה זרה, הנח לו, הקדוש ברוך הוא לא נפרע מהם. חלק ליבם עתה יאשמו. אבל חלק ליבם, פירושו נהיו מפולגים ביניהם, ותשימו לב, רש"י מביא כאן את דרשת חז"ל שהיא שונה מן הפשט, כי הפשט חלק ליבם על השם. ולעומת זאת, איך שחז"ל דורשים, חלק ליבם הכוונה שנהיה ליבם חלוק זה מזה. דהיינו היו מפולגים ובעלי מחלוקות, היו מחולקים זה מזה, עתה יאשמו. עד כאן שנואה המחלוקת, שהנה פתאום כאן ברגע שנחלקו, יש פתחון פה לשטן לבוא ולקטרג עליהם.
המלבי"ם מסביר, שהיות והם עשו להם עגלים והיות והם רצו לעבוד עבודה זרה, לכן חלק השם את ליבם. פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא סובב שיהיה ביניהם פירוד הלבבות. לפי זה חלק ליבם זה השם. השם חלק את ליבם. זה הכוונה חלק ליבם. ועל ידי זה עתה יאשמו. על ידי זה הם יקבלו את העונש שלהם, והעונש שלהם הוא שיערוף מזבחותם ישודד מצבותם. פירושו של דבר, כוונת הדברים היא שהחילוק לב הזה יגרום לכך שהמזבחות שלהם ייהרסו, המצבות שלהם יישברו. דהיינו המלך שראינו הלך והחריט את המזבחות ושבר את המצבות, וזה בעצם היה מנוגד למה שהם רצו. ועל מה אנחנו מדברים כאן? כמו שראינו ששלום בן יבש והושע בן אלה לא הסכימו לעבודה זרה שלהם, הם לא הסכימו לעגלים של ירבעם, והיות וכן, הלך וערף את מזבחותם ושודד מצבותם, והדבר הזה גרם לפילוג בתוכם.
כי עתה יאמרו אין מלך לנו כי לא יראנו את השם והמלך מה יעשה לנו. כי עתה יאמרו אין מלך לנו, אומר המלבי"ם, על ידי זה הם ימרדו במלך, ירצו להעביר אותו ממלכותו. כיוון שהמלך עשה דבר שלא נעם להם וביטל את עבודת העגלים של ירבעם, ואז ממילא הם אומרים אנחנו לא מסכימים למעשה של המלך. יאמרו אין מלך לנו, מה פתאום הוא בא ומבטל את עבודת העגל? מה פתאום הוא מעמיד תחת עבודת העגל את עבודת השם? אנחנו לא יראים את השם. ממילא לא מתאימה לנו העבודה הזאת, אנחנו לא מעוניינים בזה. אז אם ככה, המלך מה יעשה לנו? מה פתאום שהמלך יבוא ויכריח אותנו לעבוד את השם וליראה אותו? זה היה הגורם של חלק ליבם. זה היה הגורם לכך שנוצר מצב כזה שהם קמו ומרדו במלך. מדוע? כי המלך ביטל את העגלים ולא התאים להם העניין הזה של ביטול העגלים. אז זה הוא אומר, חלק ליבם עתה יאשמו. על ידי חילוק הלב הזה, הדבר הזה גרם למחלוקת שלהם, שהלכו והלשינו למלך אשור, מלך אשור בא לכאן, שיבר את העגלים, לקח את הכל, ואם כן יוצא שהם סובבו בעצמם את מפלתם. כיוון שהיה פה מלך שכבר ביטל את העגלים, אתם הלכתם והלשנתם עליו, הלכתם ומרדתם כנגדו, יצרתם מצב כזה שיבוא המלך מבחוץ ויגלה את כולם. כך שהם הביאו על עצמם את האסון שלהם.
המלבי"ם אומר עוד הסבר. מה זה חלק ליבם עתה יאשמו? על ידי חילוק הלב הזה, מה שהיה כעת, עתה יאשמו. דהיינו, עד עכשיו המלכים הכריחו אותם לעבוד עבודה זרה. ירבעם הרי בנה עגלים וירבעם אמר להם אלה אלוהיך ישראל, לא עולים יותר לבית המקדש. ואז המצב הזה יצר שאנשים לאט לאט התחילו לעבוד את העגלים. יוצא אם כן שזה לא התחיל באשמתם, זה התחיל באשמת המלכים, והיה להם איזשהו צידוק כלשהו. לעומת זאת כעת, ברגע שהושע בן אלה ושלום בן יבש שניהם ביטלו את עבודת העגלים, והם העם עצמו, מה שנקרא דרישה הייתה מלמטה, העם עצמו התעקש להמשיך לעבוד את העגלים, זה הביא עליהם אשמה גדולה. הנה אתם רואים, אז אתם בעצמכם רוצים את העגלים. אז אתם כבר לא יכולים לתלות את סירחונכם במלך. הוא מכריח אותנו, הוא הורה לנו, מה יכלנו להגיד? הנה המלך עצמו, הקמתי לכם מלכים שיתנגדו לעבודת העגלים, ואתם דרשתם אותם. אומר המלבי"ם, זה מה שכתוב כאן, עתה יאשמו. חלק ליבם, פירושו של דבר, על ידי חילוק הלב הזה שנחלקו על המלך, יהיה בזה אשמה להם, שהנה אתם מוכיחים בזה שרצונכם הוא לעבוד את העגלים.
הרד"ק מסביר שמה שכתוב כי עתה יאמרו, הוא כבר מדבר אחרי שהם גלו מן הארץ. אחרי שהם גלו מן הארץ, עכשיו בגלות הם יאמרו, ושימו לב אליבא דרד"ק זה ביטוי של תשובה. עתה יאמרו אחרי שהם גלו, אין מלך לנו. כאילו אין לנו מלך, כי הנה תראה, אין בו כוח להציל אותנו מיד האויבים. אנחנו הרי שאלנו לנו מלך, דהיינו ביקשנו שיבוא מלך והמלך הזה יילחם מלחמותינו, יציל אותנו מיד האויבים. אין מלך לנו, הנה תראה הגלו אותנו. איפה המלך שלנו? איפה זה שהיה אמור להילחם את מלחמותינו? כי לא יראנו את השם. טעינו, הרי היינו צריכים להיות יראים את השם, לא היינו צריכים מלך. אם היינו נשארים יראים את השם, לא הייתה לנו צרה. כל הצרה באה עלינו כי לא יראנו את השם וביקשנו לנו מלך. אם היינו יראים את השם, הוא היה מציל אותנו מיד האויבים כשהיינו עושים את רצונו. ואם כן, והמלך מה יעשה לנו? המלך שאותו ביקשנו, מה הוא עכשיו יעשה לנו? מה הוא יכול לעזור לנו? אז לא טוב יותר היה לנו אם היינו נשארים יראים את השם? והנה תראה, מה שבטחנו בו לא יכול להציל אותנו. יוצא שאליבא דרד"ק כל הפסוק הזה הוא ביטוי לחרטה וחזרה בתשובה של העם בגלות.
דיברו דברים אלות שווא כרות ברית ופרח כראש משפט על תלמי שדי. דיברו דברים, פירושו של דבר, הם התייעצו, ירבעם וחבריו, מה לעשות כדי להחזיק את המלוכה. אנחנו ממשיכים עם הרד"ק. פירושו של דבר, היה להם תוכניות איך להביא את העם שלא יעלו לירושלים. אלות שווא, על זה הם נשבעו וכרתו ברית ושבועת שווא לבטל את התורה, לבטל את המצוות ולעשות עבודה זרה. ופרח כראש משפט, ולכן תבין למה המשפט שהשם שופט אותם כעת ודן אותם ומעניש אותם, פרח כראש. פירושו כמו ראש ולענה, שורש פורה ראש ולענה, פרח משפטם על תלמי שדי. מה שפורח להם בתלמי שדותיהם יהיה ראש ולענה. פירושו של דבר, מה שאתם גידלתם, את זה אתם תאכלו. ומה גידלתם? גידלתם רעל, כי הלכתם וגידלתם לכם גידולים של עבודה זרה, גידולים של קלקול ועזיבה של עבודת השם. זה מה שגדל על תלמי שדי, על התלמים של השדות שלכם, ולכן אל תתפלא למה פרח כראש משפט. למה כמו ראש ולענה כעת המשפט פורח וידון אתכם על העבירות שעשיתם ולכן גליתם.
המלבי"ם מסביר שהם, כמו שהסברנו שכאן מדברים עוד לפני הגלות, ופה הוא מתאר את המצב שבו הם מרדו כנגד שלום בן יבש וכנגד הושע בן אלה שביטלו את העבודה זרה. אומר המלבי"ם, כך ביניהם היו מדברים באופן תמידי, אלות שווא. ועל ידי זה עברו על האלה שנשבעו למלך שהיו נאמנים אליו. פירוש הדבר, אחרי כשהיו ממליכים מלך, היו נשבעים שאנחנו נהיה כפופים לו. כי אם לא, אז במה קיבלנו אותו למלך? אז זה נקרא שבועה שהייתה שבועת שווא, כי בסופו של דבר המלך אמר לבטל את העגלים ולא הייתם מוכנים לקבל. יוצא אם כן ששבועתכם, אלותיכם, היא אלות שווא, השבועה שנשבעתם הייתה שבועה על שקר. כרות ברית, הם כרתו ביניהם ברית להרוג את שלום בן יבש ולהושיע בן אלה, או למסור את הושע בן אלה ביד מלך אשור כדי שיאבד אותו. ואז יוצא אם כן שכריתת הברית הזאת ביניכם להזיק היא זאת שהביאה שפרח כראש משפט על תלמי שדי. דהיינו העונש שלהם באופן מיידי פרח. פריחה פירושו של דבר משהו שברגע אחד מציץ ופורח. בוא ראה איך פרח כראש משפט. הזרע של המרד שאתם זרעתם בסתר במעמקים של תלמי שדי, צמח, פרח, עשה פרי, הוציא אשכולות מרורות, כמו שאומר המלבי"ם, והמשפט על העונש הזה הנה קיבלתם אותו מיד, כפי שנראה תכף.
לעגלות בית אוון יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו. מסביר המלבי"ם שכעת הוא מתאר מה שאמרנו קודם שסיבת המרד, מה הייתה הגורם, איך פרח המשפט והעונש באופן מיידי, לעגלות בית אוון. הרי כל העניין היה שלקחו להם את העגלים. כל העניין היה שביטלו אותם מהעבודה זרה. אתה רוצה לדעת מה היה הגורם? לעגלות בית אוון. אותם עגלים שהיו שמה בבית אל ובדן, הם העגלים שהביאו לכך שנוצר פילוג וחילוקי דעות בינם לבין המלך. ועל ידי זה יגורו ויתאספו שכן שומרון, דהיינו הגיעו כדי למרוד במלך על זה שהמלך ביטל את העבודה שלו. כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו. פירושו של דבר, העם מתאבל על זה שביטלו אותנו מעבודת העגלים. וכמריו, הכמרים, כן, עליו יגילו, על כבודו כי גלה ממנו. הכמרים שעד עכשיו היו עובדים את העבודה זרה, עליו יגילו, היו כמרים לעבודה זרה, כעת הם בדיכאון, על כבודו כי גלה ממנו. עכשיו הם שבורים מכך שגלה כבוד העגלים. יוצא אם כן שכעת הוא מתאר לנו מה היה הגורם לכל העניין הזה. הגורם היה מכיוון שהמלך ביטל את עבודת העגלים ולרבים מן העם זה לא התאים.
נסביר לפי הקו של הרד"ק ורש"י. קודם כל לעגלות בית אוון. מה זה בית אוון? העגלים שעשה ירבעם הם היו זכרים. או משהו כותב כאן הוא מכנה אותם בכינוי של עגלות, אבל באמת זה עגלים. ולמה הוא קורא לזה בית אוון? בית אוון זה בית אל. אבל כיוון שהאוון זה ביטוי שלילי, אז הוא מכנה אותם בביטוי שלילי. כמו שהגמרא מביאה שלעבודה זרה צריך לקרוא בביטויים שליליים, בביטויים שהם ביטויים מבזים. בית גליא, בית כריא, ועוד כמה דוגמאות כאלה שהגמרא מביאה שיש לכנות את העבודה זרה בכינוי שמבטא שלילה, כיוון שהעבודה זרה זה דבר שאנחנו לא רוצים להזכיר אותו, אלא מעדיפים לומר אותו בצורה שמבטאת את הסלידה שלנו ממנו. אז עגלות בית אוון הכוונה בית אל. אבל כיוון שזה מעשה אוון, זה מעשה שקר, זה מעשה רשע, לכן הוא קורא להם לעגלות בית אוון.
לעגלות בית אוון יגורו שכן שומרון. הכוונה יגורו, מסביר הרד"ק, זה לא כמו המלבי"ם שהוא מסביר שהם התאספו, הם התאספו נגד המלך על עניין העגל. הוא מסביר יגורו זה מלשון לפחד, לשון מגור, פחד. יגורו שכן שומרון. אלה השוכנים בשומרון מפחדים. ולמה הוא מזכיר שומרון? הרי בשומרון לא היו עגלים. אמת, אבל שומרון הייתה ראש המלכות. וראש עובדי העגלים היו אנשי שומרון. היות וכן, אז הוא מזכיר את העגלים בהקשר לשומרון. ומה שהוא רוצה בעצם לומר בזה, שכאשר בית אל חרבה והעגלים לא הצילו אותם, אז אלה ששוכנים בשומרון מתחילים לחשוש לעצמם. מכיוון שאם העגל שעליו סמכתי שהוא יגן ויציל אותי, את עצמו לא מציל, אז מי יגן עליי? אז אם כן לעגלות בית אוון, כשהם יראו מה קורה לעגלים, איך הם קרסו, אז השוכן בשומרון יגור, יפחד. אם ככה אז הצרה עוד מעט תבוא עליי. מכיוון שכל ארץ ישראל נלכדה לפני שומרון, שצר עליה מלך אשור שלוש שנים. אז זה הוא אומר, כי אבל עליו עמו. על העגל שבבית אל היו מתאבלים והיו כואבים על כך שהאבל הזה גלה כבוד ממנו, וממילא על ידי זה הם יבינו שהצרה ממתינה כעת לפתחם.
גם אותו לאשור יובל מנחה למלך ירב. בשנה בושנה אפרים ייקח ויבוש ישראל מעצתו. גם אותו לאשור יובל, פירושו של דבר, מדברים כאן על העגלים, ומסביר רש"י שזה היה בשנת שתים עשרה לאחז. ויער השם את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי, כך מופיע בדברי הימים. ואז הוא לקח את עגלי הזהב שבבית אל והלך לו. לקיים מה שנאמר גם אותו לאשור יובל. מי זה אותו? מה שראינו כעת לעגלות בית אוון, האליל שלך, גם אותו לקחו, נשאו והלכו. מנחה למלך ירב. מי זה מלך ירב? זה סנחריב. לקחו אותו כמנחה למלך סנחריב. יש אומרים שמלך ירב זה היה שמו. יש אומרים שמלך ירב פירושו של דבר קראו לו וכינו אותו בשם הזה היות והוא רב עם העמים. היה לו מריבה עם האומות, לכן הוא נקרא מלך ירב. עובדי אלילים, המלבי"ם מסביר, היה להם את אליל הריב והמלחמה. וזה נקרא מלך ירב. מה זה מלך ירב? הוא המלך שהממונה מאיתו על הריב והמלחמה. זה הממונה מאת האליל ההוא על הריב והמלחמה, זה נקרא מלך ירב. אפשר לומר שסנחריב זה הסיום של ריב, הסיום שלו זה ריב. ריב זה אותיות ירב. אז לפי זה ירב זה תיאור למלך שיריב. זה לא שם, שמו היה ירב, אלא לפי זה הכוונה למלך שיריב עמהם, לקחו את העגלים והקריבו את העגלים הללו למנחה לו.
המלבי"ם מבאר שכעת הוא מסביר לנו את מה שכתוב ופרח כראש משפט. איך העונש שלהם היה מיידי. שכאשר מלך אשור לקח את הושע, כתוב שעסר אותו בבית הכלא, כיוון שהלשינו עליו שהוא יצר קשר עם סוא מלך מצרים ובעצם עקף את מלך אשור. כי אם הוא יוצר קשרים עם מלכים אחרים, זה כדי להציל אותו ממלך אשור. אז אמרנו שלעם לא מצא חן בעיניהם שלקחו להם את העגלים, אז הם הלשינו על הושע בן אלה אל מלך אשור. ובוא תראה שכאשר הם הלשינו כדי להפיל את הושע, מה המפלה שלהם נבעה מכך? מה קרה? מגיע לכאן עכשיו מלך אשור, כועס על זה שפנו למלך מצרים, ומפיל את הושע ועוצר אותו ואוסר אותו בבית הכלא, ולוקח גם את העגלים. מה אתה רצית להרוויח? שיענישו את הושע וישאירו לנו את העגלים. אומר הנה בוא תראה, גם אותו לאשור יובל. לא לקחו לכם רק את הושע והתפטרתם מהושע בן אלה, הנה תראה לקחו לכם גם כן את העגל. לא רק את המלך לבד, אלא גם את העגל לקחו, שיהיה מנחה למלך ירב. בושנה אפרים ייקח. דהיינו אשור לקח את הבושת של אפרים. דהיינו העגל אמרנו שמכנים אותו בכינויי גנאי. אז איך מכנים אותו? בושת. בא אשור ולקח את בושת אפרים. לקח את העגלים של אפרים, לקח אותם לארצו. ואז אם כן, ויבוש ישראל מעצתו. אז אתם מבינים, עכשיו ישראל נופל לו האסימון. איזה טיפש הייתי. אני הלכתי ליעץ עצה איך להפיל את הושע, הושע בן אלה, על ידי שהלשנתי אותו למלך אשור. איזה טיפש הייתי. הגיע לפה מלך אשור, לקח לי את העגלים גם. לא רק לקח אותו, לקח גם את העגלים. ואז יבוש ישראל מעצתו. הוא יבין איך הוא בעצם ירה לעצמו ברגל. איך העצה שלו חזרה אליו כבומרנג. יבוש ישראל מעצתו. יוצא שהדבר הזה גרם לו לעצמו נזק.
נדמה שומרון מלכה כקצף על פני מים. הביטוי נדמה הוא ביטוי שמקבל כאן כמה וכמה פירושים. הפירוש הראשון זה של התרגום יונתן, נדמה שומרון מלכה, בהתת שומרון במלכה. דהיינו נתביישה. בהתת זה מלשון בושה. נתביישה שומרון במלך שלה, כמו קצף על פני מים. המלך חשבנו שיושיע אותנו, והנה בוא תראה, כמו קצף על פני מים. קצף על פני מים זה ביטוי למשהו לא קיים, למשהו שמתבטל לחלוטין. אנחנו חשבנו זה יושיע אותנו, הכוח שלו שווה לקצף על פני המים. קצף על פני המים ברגע אחד מתבטל, ברגע אחד נמחק. אז זה הביטוי של נדמה שומרון מלכה. רש"י מסביר נדמה זה מלשון דומי, אל דומי לך. זה מלשון שתיקה. נשתתק מלך שומרון, והרי הוא כקצף שעל פני המים. הרד"ק מסביר שזה מעניין כריתה. כן, כמו נדמה עמי, נכרת עמי. ואז נדמה שומרון מלכה, פירושו של דבר נכרת המלך של שומרון. כמה זמן הוא היה במצור, ובסופו של דבר לא יכל להינצל ממנו, ובסופו של דבר גלה. יוצא אם כן שמלך שומרון נדמה ונכרת כמו קצף על פני המים. מה זה קצף? הרד"ק יש ביאור מעניין, הוא לא מסביר שהכוונה כמו תרגום יונתן שזה כרותחא על אפי מיא. רותחא זה הכוונה רתיחות, הקצף. וזה מה שרש"י אומר אושקומא בלאעז, שזה הכוונה קצף. ככה גם כן רש"י מסביר בתלמוד, שזה כשהגמרא מזכירה קצף, יש עניין לא לשתות את הקצף שעל גבי המשקה, ככה הגמרא מביאה. אז רש"י שם מסביר שזה אושקומא, זה הקצף על פני המים. לעומת זאת הרד"ק אומר שקצף זה קליפת עץ. כמו ותאנתו לקצפה, שהכוונה היא קליפת העץ של התאנה. אז כקצף על פני המים, כמו קליפת העץ המתנדנדת על פני המים.
המלבי"ם מסביר שכעת הוא יסביר לנו איך יבוש מעצתו. איך אותה עצה שהוא חשב להפיל בה את הושע, על ידי שזימן לפה את מלך אשור וסיפר לו שהושע מרד בו, בוא תראה איך הדבר הזה הביא למפלה עליהם עצמם. והנדמה לפי זה, לפי דברי המלבי"ם, זה מלשון דמיון ומשל. למה דמינו. זה הביטוי כאן של נדמה. הוא אומר לך נדמה שומרון מלכה, הם נדמו כמו קצף על פני מים. על ידי הרתיחה של המים יש קצף, וכאשר המים זזים ונעים, הקצף הזה מתאפס, בטל, חוזרים המים להיות חלקים. התנועה של המים גורמת לקצף שבסופו של דבר נרגע והקצף נעלם. כך גם כן זה המציאות שכאן הייתה. על ידי המלך הייתה כביכול רתיחה של העם, היה קצף. העם קצפו, ואז בעקבות העניין הזה העם מרד במלך. ואז מה שקרה זה שהם קשרו עם הושע בן אלה על פקח בן רמליה, המיתו אותו, ואז המליכו את הושע תחתיו. ועל ידי זה הקצף הזה הלך בגולה. מכוח מה? מכוח המלשינות שהלכתם והלשנתם על הושע למלך אשור. ובעקבות התנועה, כמו תנועת המים היא מורידה את הקצף, אז גם כאן בעקבות התנועה הזאת הובלו לאשור, ואז על ידי זה המזימות שלהם לחזק את עבודת העגל לא הצליחו, כי הנה בסופו של דבר כולם גלו לאשור. יוצא אם כן שהנדמה פה זה או במובן של בושה, או במובן של השתתקות, או במובן של כריתה, או במובן של דמיון ומשל.