אפרים בעמים הוא יתבולל. אפרים היה עוגה בלי הפוכה. אפרים בעמים הוא יתבולל, מסביר המלבי"ם, על ידי שהיו הורגים את מלכיהם, על ידי זה גרמו שאפרים יתבולל ויתערב בעמים. ומדוע? כיוון שמנחם כתוב שהוא קרא למלך אשור כדי לעזור לו, על מנת שיסייע בידו להחזיק את המלוכה. וכשקשר פקח על פקחיה, כתוב שבא מנחם, על פקחיה בן מנחם, בא מלך אשור כדי להריב את ריבו. זאת אומרת, מנחם גייס כוח חיצוני שיעזור לו, פקחיה בן מנחם גייס את מלך אשור כדי שיעזור לו. ואגב זה הוא רב את ריב מלך יהודה והוא הגלה את ארץ נפתלי. ולאחר מכן כשהרג הושע בן אלה את פקח, אז הוא בא על הושע. יוצא אם כן שהם גרמו לעצמם, אתה הלכת לקשור קשרים עם מלכויות שמבחוץ כדי שמה, שהם יעזרו לך, הם בסופו של דבר עמדו לך לרועץ. הם גרמו את זה לעצמם, על ידי שהם היו הורגים את מלכיהם, ועל ידי זה גרמו שהמלכים הוזקקו לסיוע חיצוני, כשהגיע האויב מבחוץ אז הוא כבר הכה את אלה שיושבים כאן.
ובמשל, על ידי זה היה אפרים עוגה בלי הפוכה. כיוון שעד עכשיו דיברנו על תנור, אופי הם, לכן הוא ממשיך באותה מליצה ואומר, הם לא נאפו בתנור הזה שמחומם באותה אש, אלא היה דומה כעוגה ולא הפוכה. זאת אומרת, היה להם בזמנם חררה, החררה הייתה עוגה הנאפית על גחלים. זה מופיע הרבה בגמרא, כלב שנטל את החררה וכדומה. עוגה שנאפית על גחלים, זה עוגה לא מתכוונים דווקא עוגה אלא זה פת. למה זה נקרא עוגה? עוגה מכיוון שזה עגול. כל פת עגולה נקראת עוגה, כמו עג עוגה וישב בתוכה, או עמד בתוכה, או עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה, אז הילדים אולי חושבים ששרים פה על איזה שהיא עוגה, אבל זה לא כוונת המשורר, שמה עוגה זה מלשון מעגל, מעגל מעגל. וזה אגב מקור הביטוי למילה חלה, כי גם חלה בזמנם הייתה עגולה, זה מלשון מחול, כן, גם זה ביטוי למשהו עגול. על כל פנים, אז העוגה הזאת, דהיינו החלה הזאת, הפת הזאת, היו אופים אותה בגחלים, והיו צריכים להפוך את הפת כדי שתאפה היטב משני הצדדים. כי אם לא, אז החלק התחתון נחרך, כיוון שזה גחלים לוהטות, והחלק העליון נשאר בלתי אפוי. אז הוא אומר, אפרים היה עוגה בלי הפוכה. עוגה בלי הפוכה, פירושו של דבר, הם היו כמו אותה פת שאותה אופים ישירות על הגחלים ולא הפכו אותה.
מה הנמשל פה? זה הפסוק הבא. אכלו זרים כוחו והוא לא ידע, גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. כמו העוגה הזאת שאינה הפוכה כמו שהסברנו, העוגה הזאת מחד גיסא נשרפת, ומאידך גיסא נשארת רכה ולא ראויה לאכילה. כך גם כן קרה להם, לאפרים. אכלו זרים כוחו והוא לא ידע, מלך אשור אכל את כוחם, לקח את ממונם, הגלה אותם, זה כמו המשל של העוגה שהעוגה מלמטה נחרכה ונשרפה. ומאידך גיסא, הוא אומר, גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. וזה על הצד השני של העוגה, כשלא הופכים את העוגה, החלק העליון נשאר רך, עיסה רפויה ורכה. וזה כמו איש שיבה, שאיש שיבה רפה כוחו. רפה כוחו כמו העוגה למעלה שאינה אפויה, שהיא רפה, כבר נהיה חלש האיברים, רך המזג, כך גם כן הם נעשו בעצמם חלשים וגבורתם הייתה כאדם זקן שתש כוחו. אז מחד גיסא למטה נשרפו, מלך אשור אכל את כוחם כמו שהגחלים אוכלים את העוגה, ומאידך גיסא מלמעלה הם נחלשו, היו כעיסה רפויה רכה כמו איש שיבה.
הרד"ק מסביר גם שיבה זרקה בו, אומר הרד"ק כי אדם ישוב מדרך הרעה בימי הזקנה. ככה בדרך כלל המציאות. כי יראה כי אפס כוחו והולך בדרך כל הארץ, וישוב טרם מותו. כאשר בן אדם צעיר, עוד אדם רותח ויש לו עוד תאוות ותוכניות והנאות ותשובה לא בראש שלו. אבל לאחר מכן כאשר בן אדם מתבגר ומזדקן, פתאום אתה רואה אותו מפוקדי בית הכנסת, פתאום אתה רואה אותו מתחבר, אתה רואה אותו מתקשר. מה קרה? הבן אדם הזה כבר מה שנקרא מבין שאוטוטו הוא הולך להריח את הפרחים מהשורש. אז הוא לא לוקח סיכונים והוא מתחיל לחשב מסלול מחדש. אומר הרד"ק, זה מה שכתוב כאן. הצרות האלה הם בעצם משל לימי הזקנה, שאז בימי הזקנה יכול זה הזמן כבר של התשובה, של ההתעוררות. בוא תראה ששיבה זרקה בו, וגם בימי פקח בן רמליהו ובימי הושע בן אלה, שהם היו המלכים האחרונים, עם כל זה לא שבו מדרכם. לא נהגו כמנהג הזקן השב מדרכו בסוף ימיו, אלא הם המשיכו בקלקולם.
וענה גאון ישראל בפניו, ולא שבו אל השם אלוהיהם, ולא ביקשוהו בכל זאת. מה זה וענה גאון ישראל? רש"י מסביר על פי התרגום, וימך יקר ישראל, ואינון חזן. הכוונה הם רואים את נפילת כבוד ישראל, איך הוא כביכול הולך ומונמך, הולך ומושפל, וענה גאון ישראל, כבר נמעטו וכבר נשפלו, ולא שבו אל השם אלוהיהם. נו אתה רואה, אתה מבין שהתוצאות הם שליליות, אז למה לא תעשה תשובה? אף על פי כן, הגם שנשפלו, ורש"י אומר זה וענה זה מלשון עבר, כמו וקרא זה אל זה ואמר, זה בעבר, וכמו ועשה לו כתונת פסים, זה בעבר, אז וענה זה בעבר. הגם שענה כבוד ישראל, הושפל והונמך, ולא שבו אל השם אלוהיהם ולא ביקשוהו בכל זאת. עם כל זה נשארו במעשיהם הרעים ולא שבו מקלקולם, לא לקחו מוסר.
המלבי"ם מסביר, כנגד מה שראינו לעיל בפרק ה' בפסוק ה', שכאשר יענה גאון ישראל בפניו, שמה הסביר המלבי"ם שהכוונה היא שיכנע גאונו, שירגיש בעצמו שהוא מקבל עונשים על המעשים המקולקלים שעשה, זה ישפיל את גאוותו. אז ילכו, כתוב שמה בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את השם. כאשר הוא יבין, גרמתי לעצמי רעה והנה תראה כל הסבל, אני אשם בו, ילכו לבקש את השם. עכשיו הוא אומר לך, בוא וראה שהדבר הזה קרה והם לא הלכו לבקש את השם. הגם שענה גאון ישראל בפניו, בואו ראה שהנה הם הושפלו והנה ירד מצבם והם בעניות גדולה, הם בשפלות גדולה, עם כל זה, הגם שהם כביכול כמו במצב שהם כנועים, לא נכנעו אל השם, לא שבו אל השם בתשובה, וגם לא ביקשוהו בכל זאת. מה זה ביקשוהו? לבקש את השם בקורבנות, בתפילה. אז לפעמים אדם לא חוזר בתשובה, אבל על כל פנים פונה להשם. זה גם משהו, כאילו לפחות רואה בו כתובת. אבל כאן, בוא תראה שהם אומנם פנו להשם, אבל הפנייה שלהם להשם זה היה רק שלח לנו עזרה, תושיע אותנו. לא הייתה כאן פנייה אל השם בקורבנות ובתפילה, איזה שהיא סוג של פנייה שמבטאת הכרה בחטא, הכרה בקלקול שלנו.
ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, מצרים קראו, אשור הלכו. ויהי אפרים כיונה פותה. הוא ממשיל את אפרים, אומר הרד"ק, ליונה שנלכדת ברשת לרוב פתיותה. זה הכוונה כיונה פותה. כיונה שהיא פתיה, מלשון פתי. היא הולכת וברוב פתיותה נכנסת לרשת, רואה שמה גרגירים, נכנסת ואוכלת, ולא שמה לב שהיא נלכדת ברשת, אין לה לב להבין שיש שמה רשת פרוסה ללכוד אותה. והיום לצערנו יש גם כן הרבה אנשים שאין להם לב להבין שיש היום רשת אחרת שפרוסה ולוכדת לצערנו רבים וטובים. פעם היה רשת שלוכדת יונה, היום יש רשת האינטרנט לצערנו, שכמה כיונה פותה אין לב, אנשים כמו יונה הנפתית נופלים באותה הרשת ואין לב, הוא לא שם על ליבו. איך בהתחלה זה רק הוא חיפש, רצה שיעורי תורה, בהתחלה הוא רק רצה דרך לעשות פעולות בבנק, זה יונה פותה, אבל לאחר מכן התפתה והגיע למקומות שלא היה צריך להגיע. כך שלמעשה כתוב שאין אפוטרופוס, אין אפוטרופוס לעריות. מה שבן אדם צריך זה לא לסמוך על כוח הרצון שלו, אלא על דבר אחד. גם מי שחייב את זה ומוכרח, חייב לשים חסימות. חייב לשים חסימות כאלה שגם אם הוא מבין גדול הוא לא יכול לפרוץ אותם. חסימות לא אצלו במחשב, חסימות אצל הספק שמספק לו את הרשת. זה הדרך היחידה שגדולי ישראל מתירים בצורה כלשהי שבן אדם יש לו הכרח להתעסק עם הדברים הללו, זה הדרך היחידה. אם לא, זה כיונה פותה אין לב. כיונה פותה הנלכדת ברשת, לפתיותה, לרוב פתיותה נלכדת ברשת.
כך גם כן נחזור לעניין שלנו. אפרים, מסביר הרד"ק, הם היו הולכים לבקש עזרה מאשור, ממצרים, אבל אתה פתי, כיוון שאתה בטוח שהם יבואו לעזור לך, ובאמת מה קרה? הם לא באו לעזור להם, אלא עוד באו והזיקו להם. והיונה הולכת בתמימות, אז הם כמו היונה התמימים, היו בטוחים שיקבלו שמה עזר וסיוע. מדינת ישראל כבר מזמן לא רואה באו"ם גורם עוזר, מסייע, גורם שיכולה להתלונן בו על פעולות של החמאס, של החיזבאללה. הם יודעים, סעד משם לא תקבל. באותה מידה בדיוק, אנחנו גם כן מעולם לא ניגשנו לבג"ץ לבקש ממנו סעד בענייני דת. אם אהרן ברק נבחר כיקיר התנועה הרפורמית לאחר שעזב את כס המשפט, אנחנו כבר מבינים לאן הרוח נושבת ומבינים באיזה אנשים מדובר ומהי האג'נדה ומהו סדר היום. כך שלרגע לא חשבנו ללכת לבקש מהם עזר וסיוע, הן משום שלא ציפינו שדבר כזה יקרה, שהם האחרונים שיעזרו לך, והן משום שעצם בקשת העזר והסיוע כמוה כנתינת לגיטימיות. אתם בשבילנו כוח שופט. הם לא בשבילנו שום דבר, אף לא כעפר הארץ. אנחנו מתפללים בכל יום השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, וכל שופט ששופט ודן שלא על פי משפטי התורה הקדושה, אומר השולחן ערוך, פוסק את זה הרמב"ם, הרים יד בתורת משה. כך שלמעשה אנחנו מראש יודעים למי לא לגשת. אבל כאן הוא אומר, אפרים היה כיונה פותה. כיונה פתיה הוא ניגש לאשור, למצרים, הוא חשב שמהם הוא יקבל סעד, הוא היה בטוח שמהם הוא יקבל עזרה.
התרגום יונתן מתרגם ליונה פותה, אומר ליונה סריחתא. מה זה סריחתא? בעל הערוך מסביר שהכוונה מכה וגורדת פניה. הוא מסביר, הרד"ק, שזה מבוסס על הלשון הערבית, שכאשר מגדירים אישה שמכה ומשרטת פניה קוראים לה שרחה או סרחה. לא יודע, אולי זה בערבית עתיקה, בערבית יש הרבה ניבים כידוע. על כל פנים, אז הוא דומה ליונה סרחה, סריחתא, ששורטת ומכה כאשר היא נמצאת במצב של אסון וצרה. זה כמנהג הערבים באמת, שכשיש אצלם לוויה וכדומה, הם שורטים את פניהם, הם תולשים את שערותיהם. התורה הרי אוסרת את זה, שרט לנפש לא תתנו, לא תתגודדו וכולי. להם זה מותר על כל פנים, כן? אבל זה ההגדרה של יונה פותה.
המלבי"ם מסביר, ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, עשו את כל מעשיהם בלא שכל ובלא לב, מבלי להתבונן על התוצאות. כיוון שהם היו כבר תחת ממלכת אשור. זאת אומרת, באותו הזמן אשור כבש אותם. במציאות הזאת, מה אתה הולך לקרוא למצרים? הרי כאשר קראת למצרים, המציאות הייתה שמלך אשור פירש את זה כמרד נגדו. זאת אומרת, אני פה המושל, עכשיו אתה הולך לקרוא למצרים שהם יסייעו לך. ואז מלך אשור ראה שיש פה קשר מצידו של הושע בן אלה, קשר כנגדו. שלח מלאכים לסוא מלך מצרים. לכן כתוב ויעצרהו בבית כלא, ויצר על שומרון, ויגל את ישראל אשורה. אז הייתה כאן סכלות אחת, שאתה נמצא תחת מלך אחד, פנית למלך אחר, ובזה הסתבכת עם המלך הראשון, קשרת קשר נגדו. דבר שני נוסף היה כאן, שאחרי שהוא קרא למצרים, כתוב שהלך הושע לאשור. שמה כתוב ויעצרהו מלך אשור, ויאסרהו בבית כלא, ויעל מלך אשור בכל הארץ, ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים. משתמע מזה שבתחילה באמת הושע, הושע בן אלה, לא להתבלבל עם הנביא הושע, המלך הושע בן אלה שהיה המלך האחרון של אפרים, בהתחלה הוא הלך אליו כמו מלך נכנע, כעבד. בהתחלה הוא הלך מעצמו, כך כתוב הפסוק, שהוא הלך לאשור ואז ויעצרהו מלך אשור. אבל מעצמו, מעצמו הלך ככנוע. ואז הוא לא נתן לו לחזור ואז הוא עלה על שומרון. יוצא אם כן שאם הוא היה נשאר בשומרון, המצב שלו היה טוב יותר. ואז זה נקרא יונה פותה אין לב. אתה עשית פעולה שהיא חסרת לב, חסר היגיון. אתה הולך למלך שאתה יודע שהסתבכת איתו ואתה הולך ומגיע לממלכתו? זה לא, לא מדברים על ממשל תקין. זה מדברים על שלטון כמו איראן, שביום אחד הוא מחליט להשליט משטר של אייתוללות ואת כל הסגל הדיפלומטי האמריקאי כלאו. היום אף מדינה לא תעשה את זה, כיוון שזה מנוגד למשטר תקין. אבל כשאתה מדבר באייתוללות, את מי מעניין משטר תקין? בשבילו יש לו בני ערובה, עד שהאמריקאים לא ישחררו את הכסף, הם לא יקבלו אותם. בסופו של דבר המסכנים הם נהרגו בפעולה כושלת של האמריקאים, פעולת חילוץ כושלת. אבל על כל פנים, זה רק דוגמה כדי שתבין שכשאתה מסובך עם מישהו אתה לא הולך לידיים שלו, בפרט של ההוא אין דין ואין דיין. זה מה שעשה כאן הושע. הוא חשב שהוא ילך וירצה את מלך אשור, אבל אשור הכניס אותו, מלך אשור הכניס אותו לכלא, ועכשיו אין מלך פה, אז הוא בא כאן וכבש את הארץ. יוצא אם כן שהיה פה מעשה חסר לב, כיונה פותה אין לב. מצרים קראו, אשור הלכו. א', מצרים קראו, הסתבכת עם אשור שהוא המושל פה. לאחר מכן עוד אשור הלכו, הלכת אליו כנכנע, אל מי? כפרי בשל ביד האויב שלך? בסופו של דבר תראה שהדבר הזה גרם להם לנזק רב, היה כאן סכלות גדולה.
כאשר ילכו, אפרוש עליהם רשתי, כעוף השמיים אורידם, אייסרם כשמע לעדתם. כאשר ילכו, אפרוש עליהם רשתי. במשך שהוא הלך לאשור, אומר לך השם, אתה חושב שהוא עשה פה מעשה סכלות, חסר היגיון? אומר לך, זה טעות, זה ממני. אפרוש עליהם רשתי. פירושו של דבר, אני פרסתי לו רשת שם, ועל ידי זה נתתי בליבו את המחשבה שילך לשם, ולמה? כדי להיפרע ממנו, שהיה מן המלכים הרשעים. ובזה אפרוש עליהם רשתי כעוף השמיים אורידם. מסביר המלבי"ם, הצייד לא יכול לצוד את עוף השמיים, הוא גבוה. מה הוא עושה? הוא פורס רשת, והעוף יורד אל הרשת וניצוד שם. העוף רואה שיש למטה זרעונים, גרגירים וכדומה, הוא יורד למטה, ואז עם הרשת שפרס לרגליו הוא תופס אותו. כך גם כן, לא יכל היה מלך אשור להשיג את הושע בן אלה כל עוד שהוא היה בשומרון, כי שומרון הייתה במצור. אז לא יכל להשיג אותו. אבל אומר השם, אני פרסתי לו רשת, כיונה פותה שהוא בעצמו הלך אליו, כעבד נכנע כמו שאמרנו, ללכת למלך אשור ושם הוא נלכד ברשת שלו. אומר לך השם, זה ממני. זה לא סכלות שפתאום נכנסה למוחו, אלא אני הכנסתי לו את הסכלות הזאת. כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי כעוף השמיים אורידם, אייסרם כשמע לעדתם.
מה פירוש? אומר המלבי"ם, כאילו כתוב כאן כשמע אייסרם לעדתם, ואנוכי אפדם. שזה בעצם ההמשך מהפסוק הבא. זאת אומרת, הוא אומר, גם אז, במצב הגרוע שהיה אז, עדיין היה להם תקנה אם הם היו מקבלים מוסר, אם הם היו שומעים לתוכחה. כשמע, אומר הקדוש ברוך הוא, חשבתי שאם הם ישמעו, ישמעו מוסר, אז אייסרם לעדתם. אייסרם זה מלשון מוסר. אני אתן דברי מוסר לעדתם, הנה בואו תראו מה גרם לכם שסטיתם מן הדרך, מה גרם לכם שעזבתם את השם. וחשבתי שעל ידי זה כשמע, כשהם ישמעו, על ידי זה הם יחזרו בתשובה. הם ישימו לב מה החטא גורם, ועל ידי כן אפדם, ואנוכי אפדם. חשבתי שאולי על ידי כך אפשר יהיה להוציא אותם מהצרה שבה הם נמצאים ביד מלך אשור. אבל הוא אומר, בוא תראה שלא זו בלבד שלא תיקנו, אלא והמה דיברו עליי כזבים. הם לא רק שלא התייסרו לשמוע מוסר ולא שמו לב שהרעה באה מאת השם, עוד דיברו עליי כזבים, דהיינו הכחישו את ההשגחה העליונה, את השכר ואת העונש, דיברו עליי כזבים. כך שלמעשה גם הייסורים שהבאתי עליהם לא הועילו להם. אז הגם שאוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי, היו צריכים להתעורר ולהבין אוי לנו, עזבנו את השם, נדדו ממני, שוד להם, בא שודד על הארץ כי פשעו בי. ואם היו עושים את זה, ואנוכי אפדם. אבל כיוון שלא עשו כן, והמה דיברו עליי כזבים, אז ממילא העונש בוא יבוא עליהם.
ראינו אייסרם במובן של ייסורים. כך גם כן רש"י מסביר. אבל הוא מביא פירוש נוסף בשם מנחם. אומנם הפירוש הראשון זה דונש, דונש בן לברט, שהוא היה דקדקן גדול כידוע, והפירוש השני של מנחם שהוא מסביר שזה מלשון קשר, מלשון מוסרות. האייסרם זה מלשון מוסרות. וכוונת הדברים כביכול אורידם, אייסרם כשמע לעדתם, הכוונה אני אקשור אותם. מלשון אקשרם במוסרות. מה זה הם דיברו עליי כזבים? רש"י מסביר, שאני רציתי לפדות אותם מרעה, איך? על ידי ששלחתי את הנביאים, שלחתי את ירמיה שיוכיח אותם. והם דיברו עליי כזבים. הם באו ואמרו לירמיה כזבים אתה דובר, אתה לא שליח מאת השם. אז אני שולח להם שליח והם מדברים ואומרים כזבים, הם אומרים דברי השליח הם כזב, דברי השליח הם לא מאת השם. במצב כזה ודאי שלא מגיע להם שאפדה אותם.
והוא ממשיך ואומר, ולא זעקו אליי בליבם כי יילילו על משכבותם, על דגן ותירוש יתגוררו, יסורו בי. ולא זעקו אליי בליבם. גם כאשר הם מייללים על משכבותם מרוב הצרות, אבל הם רק מייללים, הם לא צועקים אל השם, לא מבקשים את השם. וגם אם הם צועקים, אז זה לא בליבם. לא זעקו אליי בליבם. זה רק מן השפה ולחוץ. הוא צועק רק מן השפה בגלל שהוא לחוץ. זה נקרא מן השפה ולחוץ. כן? כך שלמעשה אין פה שום זעקה אמיתית היוצאת מן הלב כרצון לשוב להשם. על דגן ותירוש יתגוררו. מה זה היתגוררו שכתוב כאן? אז המלבי"ם מסביר, יתגוררו זה מלשון עוברים וגרים ממקום למקום. יתגוררו זה מלשון מגורים. על דגן ותירוש, הם הגיעו לכזה מצב נורא שאין להם תבואה במקומם, והם צריכים ללכת וכל פעם לגור במקום אחר כדי להתפרנס. הרד"ק לעומת זאת מסביר שכאשר מוכרי הדגן והתירוש היו מגיעים לעיר, היו כולם מתאספים סביבו. ולפי זה יתגוררו זה מלשון לא תגורו. לא תגורו, אחד הפירושים בחז"ל, חוץ מהעניין של לפחד, זה מלשון לאסוף. מגור מסביב, התאספו הגויים מסביב. תגורו כמו תאגרו, לאגור. אז אם כן, כשכתוב כאן על דגן ותירוש יתגוררו, כשהיה מגיע מישהו למכור דגן ותירוש, כולם התגוררו עליו, היו נאגרים סביבו, נאספים סביבו, לגודל הרעב ולגודל הקושי שהיה להם. רש"י מסביר על דגן ותירוש יתגוררו מלשון מגורות. המגורות זה המקום ששמה המחסנים שבהם אוגרים. מגורה זה מלשון לאגור. המגורות שמקום ששם אוגרים את התבואה. על דגן ותירוש יתגוררו, לפי פירושו של רש"י, זה הסיבה למה הם לא חוזרים. למה? כיוון שיש להם מגורות מלאות תבואה, אז הם מרגישים שבעים. לא חסר להם שום דבר. לפי זה זה פירוש הפוך ממה שהסברנו קודם. שזה בא לבטא את הרעב שלהם. לפי הפירוש של רש"י, אדרבה, הפסוק כאן אומר כיוון שהיו שבעים לא הרגישו צורך באמת לזעוק אל השם, כיוון שעדיין מגורות של תבואה היה להם. על דגן ותירוש יתגוררו, יסורו בי.
מה זה יסורו בי? מסביר המלבי"ם, זה מלשון בן סורר ומורה. הכוונה הם סוררים ומורים, סוטים מן הדרך הישרה, זולל וסובא, ולא פונה אל השם, לא מבקש את השם.
ואני יסרתי, חיזקתי זרועותם, ואליי יחשבו רע. הרד"ק מסביר, ואני יסרתי, כשהיה להם טוב, הם היו חזקים כנגד האויבים. מאיפה זה? ואני יסרתי. יסרתי, הרד"ק מסביר שזה מלשון קשירה, מוסרות, כמו מוסר מלכים, או מוסרות ארוד, הכוונה היא קשירה. אומר השם, מי קשר וחיזק את זרועותם? זה אני. זאת אומרת, כאשר היה להם התגברות על האויבים, זה בא ממני. ואז הם אומרים, זה לא ממני. הם חושבים שזה מגבורתם. ואליי יחשבו רע. כשקורה להם טוב, זה לא ממני. וכשקורה להם רע, אז זה ממני. ואליי יחשבו רע. אני חיזקתי אותם, ועל זה לא הכירו בי. ולעומת זאת, כאשר קרה רע, אז אליי יחשבו רע. וזה למעשה גם כן המציאות של האדם. כאשר לבן אדם יש קורה משהו טוב והוא הצליח במשהו, שואל אותו תגיד איך הצלחת ואיך? סייעתא דשמיא, אתה מאמין לי, השם עזר לי. זאת אומרת, חביבי, זה אני. אבל אי אפשר להוציא את השם בלי כלום, השם עזר לי. בן אדם נפל, היה לו צרות, מחלות, תגיד לי מה עובר עליך? הכל מהשם יתברך, הכל ממנו, הכל מהשם יתברך. אתם מבינים? כל הצרות שלו זה מהשם, ההצלחות שלו זה הוא. רק השם קצת עוזר, זה מס שפתיים. אבל הצרות זה רק מהשם. ההצלחות שלו לא אומר, מה, למה צרות? תשמע, מה אני אגיד לך, צריך לחזור בתשובה, זה עוונותינו הטו אלה, אני צריך לראות מה קלקלתי שהקדוש ברוך הוא מביא עליי. לא, לא, זה השם, הכל מהשם, זה רק השם. הוא חושב שזה ביטחון בהשם, אבל בעצם הוא לא שם לב שהוא לא לקח קרדיט על שום דבר. כביכול זה גזירת שמיים בלי קשר למה שאני עושה. זה ככה השם רצה ונגמר. ההצלחות לא, זה לא גזירת שמיים, ההצלחות זה אני עשיתי, אני פעלתי, והקדוש ברוך הוא קצת עזר, השם קצת סייע. אז אומר השם, ואני יסרתי, חיזקתי זרועותם, פה לא ראו אותי. אבל כאשר יש רע, ואליי יחשבו רע. כשקורה רע, את זה הם מייחסים אליי.
המלבי"ם מסביר, מה שאני הרי הזכרנו קודם שהוא אומר יסורו בי. יסורו בי אמרנו שהם כמו נחשבים כמו בן סורר ומורה. אז הוא אומר, מה שאני ייסרתי את הבן סורר ומורה הזה, הכוונה הייתה על ידי זה חיזקתי זרועותם. הכוונה היא, אני אחזק את ידם לשוב בתשובה. אני אחזק את ידם בכך לבוא ולהתקרב בחזרה להשם, כמו שראינו לעיל, אייסרם לעדתם ואנוכי אפדם. חשבתי שמכוח הייסורים, מכוח זה ניתן יהיה לפדות אותם מן הצרה. אבל אליי יחשבו רע. הם חושבים שכל כוונתי אני מייסר אותם, שישובו בתשובה, לא, השם רוצה לעשות לנו רע. הם לא מבינים שכל הייסורים הללו זה כדי להציל אתכם, רגע לפני שהשם מביא ייסורים אולי תתעורר. לא, ואליי יחשבו רע. חושבים שהייסורים הללו הם ייסורים שבאו כדי להצר להם ולהציק להם כי השם מבקש רעתם.
ישובו לא על, היו כקשת רמיה, ייפלו בחרב שריהם מזעם לשונם, זו לעגם בארץ מצרים. הפסוק הזה מאוד קשה מבחינת ההבנה שלו, מה מה בעצם כאן נאמר. מסביר הרד"ק, ישובו לא על, על הכוונה היא עליון. כאשר באה להם צרה, הם שבים וצועקים למי? לעבודה זרה. לא על. הם לא פונים אל המלך אשר הוא קם על, אל הקדוש ברוך הוא, אלא ישובו, למי ישובו? ישובו לעבודה זרה. צועקים שהעבודה זרה תציל אותם. היו כקשת רמיה. מה זה קשת רמיה? קשת מרמה. מסביר הרד"ק שקשת מרמה זה כאשר בן אדם מושך את הקשת לעברו של אחד, ובשנייה האחרונה מכוון אותה למקום אחר ויורה. ואז הוא כביכול יצר מין איזה תחושה שהוא עומד לפגוע במישהו, ובסופו של דבר הוא פוגע במישהו אחר. זה נקרא קשת רמיה. הקשת כביכול לכיוון אחד, אבל היא בעצם מרמה, היא עושה כיוון אחר. הגם שפה המרמה, אומר הרד"ק, זה היורה, זה לא הקשת. הקשת לאן שתכוון אותה היא תירה. היורה פה הוא המרמה. עם כל זה, אנחנו מגדירים את הדבר בקשת, כיוון שכביכול הקשת הראתה כיוון אחד ובסוף עשתה כיוון אחר. כך גם כן הוא אומר, ישראל, לפעמים היו שבים בתשובה על ידי הייסורים שהשם היה מייסר אותם, אבל הם כקשת רמיה. לרגע אחד כביכול פונה לכאן, אבל בשנייה האחרונה מטה את הקשת לכיוון אחר. זאת אומרת, הגם שהיה להם חזרה בתשובה, זה היה רגעי. זה היה זמני, ושבים ומקלקלים. הדוגמה שמביא לנו הרד"ק, הוא אומר בוא תראה אצל אליהו. הרי שאליהו הצליח להביא את העם כולו לזעוק השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים. היינו בטוחים שמפה תתחיל דרך חדשה. גמרנו, עזבו את נביאי הבעל, עזבו את איזבל והשקר, כעת כולם עובדי השם. והנה אתה רואה שמיד לאחר מכן שבו לעבוד את הבעלים ואת העגלים ואת העבודה זרה. ראית שנשארו בקלקול שלהם. אז ישובו, אבל לא על, הם לא חוזרים להשם. וגם אם הם שבים להשם, זה כקשת רמיה, זה רק מה שנקרא זמני, כי מיד לאחר מכן הם חוזרים בחזרה אל מקומם.
ייפלו בחרב שריהם מזעם לשונם. השרים שהם המולכים עליהם, מולכים עליהם בדרך רעה, היו אומרים להם בואו ונלך למצרים נבקש מהם עזרה, בואו נלך לעמים האחרים כדי להיות מסתייעים מהם. העיקר לא לפנות להשם. היו מציעים להם למצוא עזרה במקומות אחרים. וזהו זעם לשונם, שכביכול בפעולות הללו הם גורמים זעם לאל בלשונם, מכעיסים את האלוקים במעשים שלהם. ולכן העונש שלהם ייפלו בחרב. המציאות הייתה שכאשר הם הלכו, אז ההליכה הזאת רק הפילה אותם. ההליכה הזאת גרמה להם נזק. למה? חלק באמת נפלו בדרך, בדרכם למצרים, מתו כבר שם. כתוב בנבואת ישעיה משא בהמות נגב, לביא וליש מהם, כתוב שמהם היו אוכלים חיות רעות, מהם היו נופלים בחרב האויב. אז יוצא אם כן שהעצה הזאת שיעצו להם מלכיהם, בואו נלך לבקש עזרה ממצרים או נלך למצרים, זה עצה שהיא נזק, עצה שגורמת שייפלו בחרב שריהם. השרים הללו מפילים אותם בחרב, מזעם לשונם, כיוון שהם מכעיסים וגורמים זעם להשם בעצתם זו.
זו לעגם בארץ מצרים. מה זה זו לעגם בארץ מצרים? אומר רש"י, כאשר היו מגיעים למצרים, היו מלעיגים עליהם המצרים. היו אומרים להם, למה שבתם אצלנו? כדי להביא עלינו פורענויות? לא מספיק מה שמררתם לנו את החיים ביציאת מצרים, עכשיו חזרתם שוב פעם כדי להביא עלינו עוד צרות? והרי כתוב לכם לא תוסיפו לראותם עוד. אז זה מה שכתוב, זו לעגם בארץ מצרים. היה גורם להם הדבר שהמצרים היו מלעיגים עליהם כאשר באו לחסות בצילם.
המלבי"ם מסביר, ישובו לא על. הרי ראינו שהשם כביכול אומר פרסתי להם רשת, לאותה יונה פתיה או לאותו עוף שאף גבוה בשמיים. ישובו מן הרשת, הוא אומר, אבל כאשר העוף הזה שב מן הרשת, במקום שירגיש השתחררתי, עכשיו תעלה למעלה, הוא הולך ונתקל ברשת אחרת. הולך ונופל ברשת אחרת. אז ישובו, היינו חושבים שיהיה פה תשובה, אבל לא על. הוא לא עולה עד למעלה העוף הזה אחרי שיצא מן הרשת, אלא מרשת זו הולך לרשת אחרת. וזה המשל למציאות שהייתה אז, כיוון שבהתחלה הם פנו למצרים, ואחרי זה ראינו שממצרים, אחרי שהוא פנה אל סוא הושע בן אלה, ראינו שלאחר מכן הוא הלך ופנה לאשור, ובעצמו הלך אליו והוא כלא אותו בכלא. ואז יוצא אם כן, היו כקשת רמיה, ייפלו בחרב שריהם מזעם לשונם. מסביר המלבי"ם, כאילו כתוב כאן שריהם היו כקשת רמיה. השרים שהלכו למלך אשור, הם הלכו כדי להלשין על הושע בן אלה, הם אמרו להושע בן אלה השלים ממצרים, קשר קשר כנגדך עם מצרים. עכשיו הם לא שמו לב בזה שהם ירו לעצמם ברגל. מכיוון שהם חשבו שהם יקבלו על ידי זה עזר ותמך מאשור, אבל מה אשור עשה במקום זה? הוא בא לכאן והכה את כל יושבי הארץ. אז אתה הלכת להלשין על מעשה הושע בן אלה, ובעקבות זה הוא בא כעת מלך אשור והרג אותך. אז הנה בוא תראה ששריהם היו כקשת רמיה. אלה שהלכו חשבו לירות חץ על הושע בן אלה, בוא תראה שגם אותם אחרי זה הרג מלך אשור, צר על שומרון והרג אותם. וזה נדמה כקשת רמיה. מסביר המלבי"ם, קשת רמיה זה כמו בומרנג. אתה יורה את זה למרחוק וזה חוזר אליך. זה קשת רמיה. היום אפשר לקרוא לזה כדור חוזר, כן? יש לפעמים שבייריות אז יש כדורים שהם יש ריקושטים, יש כדורים שהם חוזרים בחזרה למי שירה אותם. אז ככה קשת רמיה. אתם הלכתם לירות קשת, לירות חץ בהושע בן אלה, והחץ הזה חזר עליכם, קשת רמיה, אל חיצי לשונם. וזה כתוב מזעם לשונם. ולמה זה זעם לשונם? לפי דברי המלבי"ם זה נפלא, כיוון שהרי הדרך שבה הם הביאו על עצמם את הקשת רמיה היה על ידי לשון הרע. על ידי דברי גנאי שהלכו לומר למלך אשור כדי שמלך אשור יפגע בנו. כן? הנה בוא תראה שהדבר הזה גרם לנפילתם. זה לעגם בארץ מצרים. מה פירוש הדבר? הם עשו עצמם ללעג שם בארץ מצרים, שם לעגו עליהם. הנה תראה, אלה הלכו להגיד לאשור על מה שהוא השלים איתנו, ובסופו של דבר אשור בא עליהם. אז מצרים שיושבים מן הצד ורואים, הלעיגו עליהם איך האנשים הללו הזיקו לעצמם. אבל לצערנו הרבה פעמים זאת המציאות, שאנשים מוכנים גם להזיק לעצמם, העיקר שלא מישהו אחר יהיה בראש. היום אנחנו רואים את זה בכל תנועות השמאל למיניהם, אלה ניזוני הקרן החדשה, שהם הולכים ומלשינים את עם ישראל למצרים, ואפילו אנשים מתוך האקדמיה באים ותובעים בחוץ לארץ שיטילו עלינו חרם אקדמי. תטיל על עצמך חרם, מה אתה... לא לא, על כולנו. הוא רוצה שיטילו על כולנו חרם אקדמי. מה ההיגיון? אתה פה מהאקדמיה, לא? כן כן, אבל הוא מוכן לראות לעצמו ברגל, העיקר שעוד מישהו יתלכלך מהדם. לא לא אכפת לו, אבל זה תמות נפשי עם פלשתים. כך שלמעשה רואים את המהלך הזה שהוא שהוא חוסר דעת מוחלט, רואים את המהלך הזה שהיה בזמנם, ולצערנו המציאות הזאת קיימת עד זמננו.