ספר הושע פרק ז. כרופאי לישראל ונגלה עוון אפרים ורעות שומרון כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ. המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא המשך של מה שראינו קודם שהשם יעשה ליהודה חסד קציר בשובי את שבותם. אנחנו ראינו גם יהודה שת קציר לך והסביר המלבי"ם מתי תקצור את פרי החסד כאשר אני אשיב את שבות עמי, זה יהיה בימי חזקיה שאז הם נושעו על ידי השם ואז עשה חסד קציר, פירושו של דבר הוליד ונתן פירות ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שורש למטה ועשה פרי למעלה. אז גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי.
אז הוא אומר לנו כעת, לעומת זאת תראה שלעם ישראל, הכוונה היא לשבטי ישראל, להבדיל מיהודה ובנימין, לעומת זאת לישראל להם השם לא יעשה חסד קציר. הכוונה היא אז בעת הקציר השם לא יעשה חסד עמהם. דהיינו כאשר אני ארצה לרפאות את ישראל, להשיב את שבותם, אז במקום שהחסד ילווה גם אותם, אז כרופאי לישראל ונגלה עוון אפרים ורעות שומרון. לא זו בלבד שלא אוכל לעשות עמהם חסד, העוון שעד עכשיו היה מכוסה יהיה גלוי.
על מה כאן מדברים? דיברנו על כך שאצל יהודה השם נתן להם טובה ואז עשה עמהם חסד והדבר היה לטובתם, אצל יהודה ראינו בתקופתו של חזקיה. אומר השם כך גם כן אני אעשה חסד לישראל, אבל שם החסד לא היה לטובה אלא החסד בסופו של דבר הביא אותם למרוד. איפה ראינו את זה? הוא אומר הנה תראה הם אצל אפרים השם הטיב להם בימי ירבעם בן יואש. שמה כתוב שהשם השיב את שבות ישראל ואת גבולה מלבוא חמת עד ים הערבה. אז עד עכשיו החטא שלהם היה בנסתר ומעכשיו נהיה חטא בפרהסיה. יוצא אם כן שכשאני רוצה לשוב את שבותם אז במקום שיהיה את הסיבות שאוכל באמת לרחם עליהם, אדרבה, ונגלה עוון אפרים. העוון שלהם עוד מתגלה, העוון שלהם נחשף.
מסביר המלבי"ם שהעוון מלשון עיוות, שזה עיוות בדרכי האמונה. ורעות שומרון הכוונה היא מה שהם עשו בענייני בין אדם לחברו. אז כנגד ועוון אפרים נגלה שזה מה שאמרנו בענייני אמונה, על זה הוא אומר כי פעלו שקר. הם פעלו שקר, משקרים באמונת השם, עושים להם עבודה זרה, הולכים אחרי אמונת השקר וההבל. וכנגד מה שאמרנו ונגלה רעות שומרון שרעות כפי שהסברנו זה בעניין של בין אדם לחברו, על זה הוא אומר יבוא פשט גדוד בחוץ. פירושו של דבר מה שבהתחלה היה גנב אחד וגם גונב בסתר באין רואה, עכשיו פשט גדוד בחוץ. דהיינו הם כבר נהיו גנבים בפרהסיה ובעם רב, בגדודים. פושטים גדודים ולא באים בצנעה אלא בחוץ. בחוץ זה אומר בפרהסיה. אז אם כן לסיכום, מה שאני רציתי לרחם גם את בית אפרים כפי שריחמתי את בית יהודה, אומר השם הם לא נותנים לי את האפשרות הזאת. כיוון שכאשר אני מרחם עליהם הם מנצלים את זה להרע ולא משנים דרכם לטוב.
המלבי"ם אומר יש הבדל בין שקר לבין כזב. כי פעלו שקר. מה ההבדל בין שקר לכזב? אומר המלבי"ם כזב זה דבר שהתחיל טוב אבל אכזב. כמו שאומר נחל אכזב. אני לא אומר הוא נחל שקר. נחל שקר אין שמה מים מעולם. נחל אכזב זרמו בו מים וכעת כזבו מימיו. אכזב מלשון כזב. כביכול הם הבטיחו הבטחה ושיקרו. רק מה, בהתחלה עוד זה היה טוב. היה נחל ועכשיו הוא אכזב. שקר לעומת זאת זה דבר שמעולם לא היה. שקר זה דבר שמעולם לא היה בו קורטוב אמת. שקר זה דבר שנגלה מיד וללא כיסויים רואים שהדבר הזה שקר. הוא לא לא התעטף במסווה האמת כמו שאומר המלבי"ם. לעומת זאת הכזב בתחילה מתעטף במסווה האמת ולאחר מכן מתגלה כזבו. מי שיודע העיתון הרוסי שהיה השקר בהתגלמותו קראו לו פראבדה. מה זה פראבדה? אמת. אמת. כן. הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ירחיק עד כדי כך שקרא לו אמת. אתם יודעים פעם מספרים שהיה איזה אחד שמסתובב עם החבר שלו ומתחיל לספר לו שבלנינגרד יש רעב. אומר לו מה אתה מדבר יש רעב שמה נורא, אני אומר לך אנשים מתים כמו זבובים. הוא לא לקח בחשבון שמסתובב לידו שוטר חרש. מיד עוצר אותו. זה טעמו לאיסורא. מה זה? איך אתה מדבר? מה פתאום אתה אומר כאלה דברים? מה מאיפה אתה ממציא כאלה המצאות? אומר לו מה המצאות? הוא אומר לו אני אני אתמול הייתי שם. אומר לו אדוני תפסיק לשוטט ברחובות ותתחיל לקרוא עיתונים. תקרא את העיתון תראה כמה הכל טוב, הכל נפלא, הכל הכל פשוט נהדר, ממש מיוחד. אז זה כשזה כשהשקר הוא כל כך מכה גלים עד שלשקר בעצמו קוראים אמת. אז הוא אומר השקר זה דבר שמראש ידוע שהוא שקר. אבל כזב זה משהו שעוד חשבנו שיש בו איזה שהוא אלמנט של אמת ובסוף אכזב.
ובל יאמרו ללבבם כל רעתם זכרתי עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו. ובל יאמרו ללבבם. אומר המלבי"ם כאשר היה להם רע אז הם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם, אני מעניש אותם. אומר אבל כאשר באתי לרפא אותם, הרחבתי את גבולם כמו שאמרנו, השם הטיב להם לאפרים במגמה שאולי הארת פנים הזאת תשנה את דרכם, הדבר הזה גרם לא שהם יחזרו בתשובה בעקבות זה, אלא בל יאמרו ללבבם כל רעתם זכרתי. זאת אומרת אה, השם התחיל לעשות לנו טוב, כנראה הוא שכח את כל הרעות שעשינו. אתם מבינים? זאת אומרת במקום להבין שאני עכשיו מנסה ללכת איתכם בדרך אחרת ואני מנסה להיטיב לכם ועל ידי זה תכירו יד השם, אתה אומר אה זהו ראית עזב אותנו, כבר לא זוכר לנו את העוונות, אין נביאים, אין דברים קשים, עכשיו הוא כבר התחיל לעשות לנו טובה. אז בל יאמרו ללבבם כל רעתם זכרתי. הם לא אומרים ללבבם אני זוכר את רעתם, הם חושבים ששכחתי את רעתם. הם חוששים שאני לא אעניש אותם. וזה הביא אותם לעשות עכשיו עוונות בפרהסיה, בשונה מקדם שהיו עושים את זה עוד בהסתר, אמרנו עכשיו משקרים וגונבים בצורה רשמית ולא רק יחידים אלא פשט גדוד בחוץ.
על זה הוא אומר עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו. אומר מה אני צריך לחפש לזכור רעתם? לזכור רעתם זאת אומרת לראות מה הם עושים עכשיו ולזקוף להם את הדברים, אתם יודעים איזה רעות עשיתם. אומר אני לא צריך לחפש בהיסטוריה. אומר הרי עתה סבבום מעלליהם. הרי עכשיו מסובבים אותם המעללים הרעים שהם עושים, זה נגד פני. זה בהווה. אז אין פה מקום לזכור עוונותיהם ההם. אז מה אתה עושה? אתה ממשיך בדרך השלילית, אתה אומר השם שכח את עוונותינו. אומר השם גם אם אני אשכח את כל העוונות שעשית עד עכשיו, ממול פני כעת אתה חוטא. אז זה כבר מספיק כדי להיפרע ממך על מה שאתה עושה עכשיו, גם אם לא נכניס לחשבון את כל העוונות הקדומים שלכם.
ברעתם ישמחו מלך ובכחשיהם שרים. הרד"ק מסביר, ברעתם ישמחו מלך, אומר הרד"ק זה מדבר כאשר הם באו ועשו התוועדו עם ירבעם בעניין העגלים, הם היו משמחים אותו. כי ירבעם הוא זה שהקים את העגלים וכאשר הם באים וחוגגים סביבם אז ברעתם ישמחו מלך. ובכחשיהם, מה שהם כחשו בהם ואמרו אלה אלוהיך ישראל, גם ישמחו את השרים. הישמחו כמו לוקח אחרת עמו. ברעתם ישמחו מלך ובכחשיהם שרים, כאילו כתוב ובכחשיהם ישמחו שרים. זה נקרא לוקח אחרת עמו. על כל פנים הוא אומר שמה הם משמחים את השרים, את כל השרים שהם היו בהסכמה אחת וביד אחת עם ירבעם באותה עצה, וכל יום היו משמחים אותם כאשר היו עושים רעה כמו המלך והשרים. ברעה שהיו עושים, אומר הרד"ק זה עושק וחמס גם ידו עמהם, ובכחשיהם שמכחישים ומשקרים איש בעמיתו, הם משמחים את השרים שגם הם סומכים את ידיהם עמהם.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהפסוק הזה בא לבטא את המפלה שתהיה להם על ידי אשור. אשור הרי יגלה אותם מארצם וכאן הוא כבר פונה לדבר על העונש. ובהתחלה הוא אומר בוא תראה מה הייתה הסיבה לכל זה. הסיבה הראשונה הייתה מפני שהם מרדו במלכים שלהם, הם הרגו אותם. בהתחלה כתוב ששלום בן יבש הרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם. הלכו והרגו את המלך שלהם. מה תחשוב שאולי זה מספיק? לאחר מכן עלה עליו מנחם בן גדי וימיתהו. את מי? את שלום בן יבש. אז שלום בן יבש הרג את זכריה, מנחם בן גדי הרג את שלום בן יבש וכאן מלוך תחתיו. זה הסיבה שפול מלך אשור עלה על הארץ ומנחם בן גדי נתן לו אלף כיכר כדי שיחזיק את הממלכה בידו ויסייע לו למלוך ולמשול. ולאחר מכן בא פקח בן רמליהו, הוא זה שקשר קשר על פקחיה בן מנחם והרג אותו ומלך תחתיו. ועליו הגיע תגלת פלאסר מלך אשור ומגלה את זבולון ואת נפתלי. זה היה על ידי אחז. אחר כך הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו. זאת אומרת אנחנו מדברים כאן על סדרה של רציחות שכל מלך רצח את הקודם לו. עלה עליו שלמנאסר מלך אשור, הושע נהיה לו לעבד, הושע בן אלה, ואחרי זה מלך אשור רואה שהושע בן אלה לא הולך לפי התוכניות שלו ומוצא שהוא מורד בו ושולח שליחים אל סוא מלך מצרים, ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא, אתה קושר קשר נגדי עם מלך מצרים? שם אותו בכלא וצר על שומרון ומגלה את ישראל אשורה. אומר אם כן מה אתה למד מזה? אומר המלבי"ם שגם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע, גם זה היה בסיבה של סכסכנות פנימית. כמו שראינו קודם כל אחד רוצח את השני, גם כאן זה היה בעקבות מלשינות של אנשים מתוכנו, הקרן החדשה, הגיס חמישי, כל מיני כאלה, והם מרדו בהושע וחשבו עליו מזימות, אומר המלבי"ם, כדי להפיל אותו. מה עשו? הלכו לגלות את אוזן מלך אשור שהוא חושב למרוד בו ואמרו לו הנה תראה הלך לקשור קשרים עם מצרים. וכידוע שבעם ישראל יש לצערנו איזושהי מידה שאין אותה באומות, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. פשט הכתובים אגב זה נבואה טובה, שהמהרסים והמחריבים יעזבו אותנו. אנחנו מקווים בקרוב שיבוא משיח וכך באמת יהיה. אבל לצערנו בינתיים מתקיים בנו הכיוון האחר של הפסוק, שהמהרסים והמחריבים באים מתוכנו. אתה לא צריך לעשות הרבה, הגויים לא צריכים להתאמץ, קרנות מיוחדות של אנשים מתוכנו, ערב רב שהולכים ואומרים תראו פה בהתיישבות הזאת הוציאו מרפסת, ההוא שמה בירושלים התחילו לעשות בנייה, אלה עושים כך, אלה עושים כך. בקיצור הגויים לא צריכים להתאמץ. יש פה מישהו שעושה את העבודה בשבילם. המהרסים מתוכנו, המתיוונים מתוכנו, הם אלה שהולכים ומזיקים לנו יותר מכל מזיק אחר. והמדהים מכל שהמהרסים האלה מקבלים פה תקציבים ממני וממך. כולנו משלמים מיסים והאוניברסיטה מממנת מרצים שהמרצים הללו, אתה לא מאמין את הטירוף, המרצים הללו קוראים לאוניברסיטאות בעולם למה אתם לא עושים על ישראל חרם אקדמי? תגיד לי אתה אתה באקדמיה. כן כן שיעשו עלינו חרם אקדמי כי אנחנו עושים התנחלויות ואנחנו פועלים נגד החוק הבינלאומי ואנחנו... מהרסים מתוכך. אתה יורה לעצמך ברגל, בראש, איפה עוד? אתה מהאקדמיה? כן, מהאקדמיה דורשים לעשות חרם אקדמי על מדינת ישראל. כך שלמעשה הדבר הזה היה לעולמים. מאז שמשה רבנו הכניס את הערב רב, הערב רב הללו מלווים אותנו. כמו שמביא הגר"א מדברי תיקוני הזוהר שלקראת ביאת המשיח, אומר תיקוני הזוהר, אלה ראשי עמא ושלטוניא בישראל יהיו מהערב רב. ראשי העם והשלטון יהיו מהערב רב. אתה יכול לראות אותם בבג"ץ, אתה יכול לראות אותם בפרקליטות, אתה יכול לראות אותם בכל מקום, תמצא בתקשורת, כל הקודקודים אתה תמצא את הערב רב שהם אלה המושלים וכמו שאמרנו כבר היה לעולמים, אלה שהלשינו על הושע בן אלה זה היו מתוכנו, ואלה שהביאו למפלה והסיום של שלטון עם ישראל בארץ ישראל היו מתוכנו. ישמעאל בן נתניה הלך להרוג את גדליה בן אחיקם ובזה נסתיים כאן הסיפור וכבתה שארית גחלת ישראל. כך שלמעשה עד ביאת הגואל הערב רב הללו ימשיכו ויעשו לנו צרות ועל זה חלק ממה שאנחנו מתפללים השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, שיגאל אותנו גאולת עולמים ואז באמת יהיה ניכר מי ישראל ומי מקור קדוש יבוא ומי אשר ערב רב שאלה כן סופם להיות כסופם של האומות.
אומר המלבי"ם, על הדברים הללו כאן הנביא אומר את נבואותיו מכאן עד סוף הספר. לפי זה כעת נבוא לביאור הדברים. כאשר אנחנו מדברים על השלב הראשון כשהם עדיין היו נאמנים למלך, אומר המלבי"ם, מה שהוא עכשיו עשה לנו, צייר לנו מפה של המהלכים. אבל עכשיו הוא מדבר איתנו על תחילתם של המהלכים. הפסוק שלנו עוסק בשלב שהם עוד היו נאמנים למלך. וברעתם ישמחו מלך. היו עושים מעשים רעים ובזה היו משמחים את המלך שהמלך שלהם היה מלך רע, מלך שמשך אותם לרע. ולב שרים בכחשיהם. את לב השרים היו משמחים על ידי הכחשים שלהם. היו מכחישים בהשם והיו מחזיקים בעבודה זרה ובזה היו משמחים את המלך שהמלך היה מעוניין שיעבדו עבודה זרה ולא יעלו לירושלים. זה היה עוד לפני המרד.
כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו. הוא מקשר כאן בין הניאוף לתנור שבוער על ידי האופה, ישבות מעיר, צריך להבין מה זה, מלוש בצק עד חומצתו, מעת הלישה עד עת שיחמיץ. על מה כאן מדברים? נפתח בדברי הדרש שהם דבריו של התרגום יונתן, שרש"י כבר אומר שלא הצלחתי ליישב אותם לפשוטו של מקרא. על כל פנים נקרא את דבריו. אומר התרגום יונתן כולהון מחמדין למנאף נשי חבריהון. כולם חומדים לנאף נשי חבריהם. דלקין כתנורא דאזלהון נחתומא. אומר הם דולקים כמו תנור שמבעיר הנחתום. בכן יגלון בפריע מקרביהון כמה דמוחן לקיימא מחשבת רשעה. ועל ידי זה הם יגלו במהרה כמו שהם ממהרים לקיים את מחשבת הרשע. ושימו לב איך הוא מסביר מה זה מלוש בצק עד חומצתו, ועל זה רש"י אומר שלא הצלחתי ליישבו לפשוטו של מקרא, ועל דלא אדכרו ניסין וגבורן דאתעבידו להו, שלא זכרו את הניסים והגבורות שעשה להם, ביום מסקהון ממצרים, כשעלו ממצרים, מעידן מלש לישה עד לחמא. מזמן שלש אותה בצק עד שהבצק לא החמיץ. במילים פשוטות מלוש בצק עד חומצתו זה תביעה למה לא זכרתם את הניסים שנעשו לכם אז בעת שאכלתם מצות ביציאת מצרים, השם עשה לכם ניסים, הבצק לא החמיץ.
טוב, בואו נבאר כעת על פי המלבי"ם. אומר המלבי"ם כולם מנאפים, כולם עוסקים בניאוף כמו תנור בוער על ידי האופה. כמו תנור בוערה מאופה. מלבי"ם מסביר שכאן הוא מדמה את יצר הזנות כמו להבת אש. אנחנו רואים בכמה וכמה מקומות בחז"ל ביטוי ליצר הרע דעריות שזה כמו אש. כמו שכתוב שם על רב עמרם חסידא שיצא ממנו עמוד של אש. רואים שזה ביטוי של אש. אז כמו להבת אש שמבעירה את התנור ומסיקה אותו ומחממת אותו, כך גם כן בוערת אש התשוקה אל הניאוף. והאופה שמסיק את התנור, אומר המלבי"ם, היה מסיק אותו כל הלילה, דהיינו קודם כל מחממים אותו, מבעיר את האש, ואם האופה היה נרדם, היה מישהו שדואג להעיר אותו, שלא יניח לתנור להצטנן, שכל הזמן יוסיף עצים כדי שהתנור יהיה מוסק כראוי. מתי לאופה יש זמן קצת לנוח? אומר המלבי"ם זה כאשר הוא היה שם את הבצק. כאשר הוא היה לש את הבצק, עכשיו יש זמן תפיחה. עד הזמן שהבצק יתפח, האופה יכול ככה להתנמנם קצת. וזה עד הזמן שהוא ילך וילוש בצק חדש וממתין עד שהעיסה תחמיץ, עד שתהיה ראויה לאפות, עד שהיא תתפח. ואז הוא אומר מעת לוש בצק עד חומצתו, אז ישבות. ישבות מעיר, זה שמעיר את האופה, ישבות מעת לוש הבצק עד חומצתו. מהשלב שבו הוא לש את הבצק עד השלב שבו הבצק מחמיץ, אז הוא כבר לא מעיר אותו. אז הוא שובת. זאת אומרת הוא בא להמשיל לנו כאן שהכוח המתאווה לא נח לרגע, כמו תנור שכל הזמן מסיקים אותו. מתי הוא שובת? רק זמן קצר. מזמן שהוא מנאף עד שתחליף תאוותו כוח ועוד פעם יקבל חשק חדש ואז הוא בזה עושה את הרצון של המלך והשרים שכולם מנאפים ובזה רוצה המלך שכולם ירשיעו.
יום מלכנו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים. יום מלכנו, יש כאן ביאור שכמעט כל המפרשים הולכים כמותו, זה על פי התרגום יונתן, כך מסביר האבן עזרא, רש"י, רד"ק. יום מלכנו, ביום שהם היו ממליכים את המלך היו קוראים ליום הזה יום מלכנו. ואז הוא אומר מה היה העסק של השרים עם המלך? הם לא היו מדברים עם המלך על עניינים של ניצוח האויבים, ענייני העמדת המשפט, ענייני הנהגת הממלכה, על זה צריך לדבר ביום שממליכים את המלך. מה התנאים, לקראת מה הוא הולך. במה היו עוסקים? יום מלכנו החלו שרים חמת מיין. הם היו עוסקים באכילה ושתייה עד שנהיו השרים חולים מרוב שתיית היין. וזה חמת מיין. חמת, לפי ביאורו של הרד"ק, זה כמו חמת. כמו חמת מים, יש חמת יין. אז נהיו השרים חולים מחמת שכל אחד זה בא בנודו וזה בא בנודו, כל אחד בא עם חמתו, לא חמותו, עם חמתו של היין, כן, כל אחד מגיע עם הכד, ועל ידי זה החלו שרים, השרים מקבל מזה ומקבל מזה, נהיה חולה, מקבל הרעלת אלכוהול, נהיה חולה מרוב היין. אתם יודעים כתוב על עשיו שיעקב אבינו נתן לו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת. אה וישת, לא כתוב שנתן לו שתייה. אז איך וישת? מסבירים שעשיו לא זקוק ליעקב שיתן לו שתייה. עשיו כמו הגוי המצוי הולך עם הבקבוק בכיס. יש לו בקבוק בילט אין, כל הזמן מתדלק קבוע. אז הוא לא צריך לחכות לזה שיעקב עוד יתן לו שתייה. ויאכל וישת, שתייה יש לו משלו. ועל ידי ומכוח זה משך ידו את לוצצים. מרוב השתייה היה מתלוצץ עמהם. אומר תשים לב שבהתחלה קורא להם שרים. זה היה לפני השכרות. יום מלכנו החלו שרים. נהיו השרים חולים מרוב היין, משך ידו ואז המלך כביכול יושב שמה ועם לוצצים. אומר אביו של הרד"ק, לפני שהם השתכרו קרא להם שרים. אחרי שהם נשתכרו, כבר אדם משתכר הוא כבר לא בשכלו, אז זה כבר לוצצים, אי אפשר לקרוא לו שר. שר זה לשון שררה וחשיבות. כעת הוא סתם לץ. אז היו באים ומשתכרים עמהם ועל ידי זה מביאים גם כן את המלך לדברי שטות והבל ולא להבין לקראת מה הוא הולך ומה התפקיד שלו דורש ממנו.
המלבי"ם מסביר בדרך שונה. אומר המלבי"ם שיום מלכנו אי אפשר להסביר את זה במובן של יום המלכת המלך, מכיוון שסתם יום הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה. הוא מביא כמה דוגמאות. יום ירושלים, זה היום שבו השם יפקוד את ירושלים. כי בא יומך, היום שיגיע עת פקודתך. אומר לא מצאנו את זה על יום המלכת המלך. לא מצאנו כזה ביטוי שזה יום פקידה שנסביר את זה יום מלכנו יום המלכת מלכנו. אז מה זה יום מלכנו? יום שבא עם סמיכות בא להגיד על יום פקידה. אז יום מלכנו זה יום פקידת מלכנו, לא יום המלכת מלכנו, כך רוצה המלבי"ם להסביר. ואז הוא מסביר שכאשר היה מגיע היום של המפלה של המלך, יום המרד, הרי אנחנו תיארנו מהלך שלם שבו הם כאילו היו ביחסים טובים עם המלך, אחרי זה קמים כנגדו, הורגים אותו וקם מלך חדש למלוך. עכשיו הוא יתאר מה קורה ביום של מפלת המלך. ביום שבו רצו להפיל את המלך, זה יום המרד, אז אמרנו שהם הרי היו מנאפים בכל לילה כמו תנור בוער, אומר לילה קודם הם לא עסקו בניאוף. למה? כי הקושרים התאספו יחד כדי לתכנן איך אנחנו מפילים את המלך. וכאשר הם התוועדו יחד, היו שותים יין כל הלילה עם השרים, עד שהשרים נהיו חולים מחמת יין. תשימו לב, לא כמו הרד"ק שהסביר חמת יין הכוונה כמו כד היין, חמת היין. המלבי"ם מסביר שמחמת יין הכוונה מחימום היין. מרוב חימום היין, אלכוהול זה מחמם, מרוב חימום היין נעשו השרים חולים. היין משך ידו את לוצצים. ואז היין כביכול, הוא מדבר עליו כעל מושג מופשט, היין כביכול עצמו גובר ומושך בין הלוצצים את כל ה... את כל השרים, מושך אותם עם כל המחנות שלו, שהם יהיו לוצצים ולא ישימו לב למה שקורה איתם.
כי קרבו כתנור ליבם באורבם כל הלילה ישן אופהם בוקר הוא בוער כאש להבה. כי קרבו כתנור ליבם באורבם. רש"י מסביר שהם הזמינו את ליבם במעשה המארב שלהם כמו תנור, שהתנור אתה מסיק אותו בשביל האפייה, ואת הלב שלהם הם הסיקו והכינו לקראת המארב. כל הלילה ישן אופהם. אופהם זה האופה שלהם בסמיכות, כן, בהטיה. הנחתום שלהם, זה מי שמסיק את התנור. אחרי שהם הכינו את ליבם והם חשבו באיזה דרך הם עושים את הרעה, זה הכנת הלב, קרבו כתנור ליבם, ישן אופהם. הם עד הבוקר ישנים ולבוקר אז הם בוערים כאש עד שהם גברו וסיימו את הרעה שאותה הם תכננו לעשות. לפי רש"י לא מדברים כאן על הפלת המלך כפי ביאורו של המלבי"ם, אלא זה עוד המשך של תיאור של רעתו של הדור. לפי שאר המפרשים הפרק הזה מתאר עד כמה הדור היה עושה דברים רעים, אבל הוא לא בא לתאר את התוכניות להפלת המלך. הקו הזה של הפלת המלך זה הקו שבו פוסע המלבי"ם. הרד"ק גם כן מסביר קרבו כתנור ליבם באורבם, הלב שהיה בוער כתנור, הם קרבו אותו למעשה הרע. כל הזמן חושבים מחשבות איך לעשות רע, וזה באורבם, כמו אדם האורב, כמו דוב אורב הוא לי. כל הלילה ישן אופהם, מסביר הרד"ק שהלב זה כלי המחשבה. ומי הכוח הפועל בו? זה בעצם האופה, כביכול כל זה במשל. אז כמו שהאופה מסיק את התנור כל הלילה, ובבוקר כאשר הוא רואה שהתנור מוסק היטב אז הוא אופה את הפת, כך גם כן האופה שישן בלילה, הוא הרי אין לו מעש... אין לו פעולה, אצלנו בנמשל, כוח המחשבה ישן בלילה. אדם כשהוא ישן אז גם המחשבות שלו לא משוטטות, הוא נח, עד שהמחשבה מגיעה לידי מעשה וזה בבוקר. אז הוא מתאר אותו כמו בלילה ישן, אז אין יגיעה. אז קרבו כתנור ליבם באורבם, כל הלילה ישן אופהם, זה כוח המחשבה שמתכנן תוכניות, אז בלילה הוא ישן, ובבוקר הוא קם, בוער כאש להבה, כמו תנור שכל הלילה הוא הולך ומתחמם לו ובבוקר הוא כבר מוכן לאפייה.
המלבי"ם מסביר, כאן הוא מתאר לנו את התוכניות שלהם להתאסף ולהתאחד כנגד המלך. אומר המלבי"ם, באותו הלילה קרבו ליבם כתנור. מה פירוש הדבר? כמו תנור שהוא עומד להתחמם מאותם להבות אש, כך גם כן הם מקרבים את ליבם אחד לשני. דהיינו כל אחד מוסר את צפוני ליבו לחברו. כל אחד מחפש עוד אדם כדי לתכנן איתו על מנת לארוב ולהרוג את המלך, באיזה צורה, באיזה עצה, באיזה דרך. ועל זה הוא אומר שכל הלילה ישן אופהם. פירושו של דבר, בלילה הזה הם לא העירו את האופה. ולפי המלבי"ם לפי מה שראינו לעיל, שזה נדבר על יצר הרע של התאוות, של העריות, בלילה הזה ראינו הם יושבים לתכנן תוכניות. בלילה הזה הם לא נמשכים אחר הזנות, אחרי העריות, הם נותנים לו לישון ולנוח, לא עוסקים בניאוף, רק בענייני המרד והרצח בתוכנית להרוג את המלך. אבל בבוקר בוער כאש להבה. אחרי שהרגו את המלך, אז הובער התנור, שזה הלב שלהם, זה קרבם, הוא לא הובער באש שמסיק את התנור כדי לאפות בו לחם, אלא הובער באש להבה. הלהב, אומר המלבי"ם, דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק. כשאתה רוצה להבעיר אש בתנור, אתה לא יכול לשים אש גבוהה, כי אש גבוהה שורפת. כדי להבעיר אתה צריך אש שתהיה אש נמוכה, כזאת כהרי לאפות אופים בגחלים, לא אופים על ידי אש בוערת, זה רק ישרוף את הפת. פה הוא אומר במקום להסיק את התנור לאפות בו לחם, הבעירו בו אש להבה, אש ששורפת ומכלה הכל. זאת אומרת הכוח שהתעורר והובער אז, אומר המלבי"ם, לא היה יצר של תאווה, רק כוח של חמה, של כעס, לרצוח, להרוג ולהשמיד. וזה בשונה ממה שראינו לעיל שהיו מסיקים את התנור לצורך הפת, ושמה הסברנו שהכוונה היא ביטוי לצורך הזנות. כאן הוא אומר זה לא, זה אש להבה, אש להבה זה אש של חמת זעם, זה אש של השתוללות, זה אש ששורפת ומכלה הכל. אז פה התנורים שלהם עובדים על משהו אחר, על הריגת המלך, על רציחת כל המשתייכים אליו. זאת אומרת הוא נותן לנו שני ביטויים לאפייה של התנור הזה, לפעולה של התנור הזה. ביטוי אחד של תאווה וזנות וביטוי שני של רצחנות וקרב.
כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי. כולם יחמו כתנור. אומר כאשר הם באים חמים כתנור בבוקר, הוא אמר להם הסנהדרין פה מהווים אבן נגף, אמרו אנחנו נכלה אותם. אכלו את שופטיהם. ולכן מה שקרה בסופו של דבר, נפלו ואין קורא בהם אלי. משך ידו, ממשיך הירושלמי ודורש, החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים. ממשיך הירושלמי לדרוש, כדהוה בר נש כשר הוה מותיב גבוי תרין ליצנין. היה רואה בן אדם כשר, היה מושיב אצלו שני ליצנים. ואינון אמרין לו, דהיינו צריך מישהו שאת הכשר הזה מה שנקרא יטריף. היו אומרים לו לקשר הזה, איזה דור חביב מכל הדורות? ואמר לון דור המדבר. היה אומר להם דור המדבר, הדור הכי חביב, דור שזכה להנהגת השם יד ביד, מן יורד מן השמים, באר מלווה אותם, הדור הכי חביב. אמרו לו ואינון אמרין לו ולא עבדין עקום? תגיד ובדור המדבר לא עבדו עבודה זרה? אה, איזה ראיה, אתה מבין? הדור הכי חביב, אתה גם אתה מודה, הדור הכי חביב דור המדבר, נו, עבדו עבודה זרה. אז אתה לא מבין שזה מה שנדרש? והוא אמר לון אגב דהוו חביבין לא איתענשון. הוא אומר להם אדרבה, בגלל שהם היו חביבים הם לא נענשו. אבל שתבין שלעבוד עבודה זרה זה זה איזה חטא, זה עוון. ואינון אמרין לו חשט דמלכא בעי למעבד כן. אמרו לו חשט, חשט זה כמו תשתוק. חשט דמלכא בעי למעבד כן, שהמלך רוצה לעשות כך. במילים פשוטות, אל תצא נגד המלך. המלך רוצה לעשות עבודה זרה, אל תעמוד כאבן נגף בדרכו. למי שזה לא היה ברור, אז הראו לו מה עשו לסנהדרין. ראית מה עשו לסנהדרין? אם אתה תעמוד כאבן נגף, אז גם אותך יפנו כמו שעשו לסנהדרין. המלבי"ם מסביר, כולם יחמו כתנור, אומר המלבי"ם, אז לא בא האופה להסיק את התנור, אלא הם עצמם כביכול היו התנור, הם עצמם התחממו מהלהבה, והלהבה כמו שהסביר המלבי"ם קודם זה הלהבה של המרד. וזה להב, זה לא סתם אש תנור שהיא רק מחממת, פה זה להב ששורף, אז בלהב הזה הם אכלו את שופטיהם, ועל ידי זה ומכוח זה כל המלכים נפלו, כך הרגו את כל מלכיהם על ידי קשר ומרד כמו שראינו, זכריה בן ירבעם ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכך גם כן הלך הושע כמו שראינו הלך שבי על ידי צר על ידי מלשינים מכוח המרד. ולמה כל זה? מפני שאין בהם קורא אלי. המלכים היו רשעים ועובדי אלילים ואף אחד מהם לא היה פונה אל השם.
האם אישרו, אז במילים פשוטות מה שכתוב כאן, שהם אישרו לעם לחמם את התנור, שהתנור יתחמם בשביל זנות וניאוף, וזה היה ניחא להם, והם הרבו שם עבודה זרה. ובסופו של דבר התנור הזה יתחמם ויהיה אש להבה וישרוף אותם. הרי האש להבה הזאת תביא מרד והמרד הזה קם כנגדם.