תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה הריעו בית און אחריך בנימין. הפסוק הזה קצת מורכב ואנחנו נראה בו שני ביאורים. רש"י מסביר שהתקעו שופר זה כדי להזהיר מפני החרב של הגיסות שעומדות להגיע. הריעו בית און אחריך, דהיינו הגיס הולך אתה בנימין. זאת אומרת שיש כאן התראה לבנימין, מכיוון שיש כבר גיס אחריך. יש גיס שרודף אחריך. וכידוע שבזמנם כדי להטריע ולהרתיע, היו תוקעים בשופר, ועל ידי זה היו מודיעים לעם הודעות, או על מלחמה, או על כינוס של המלך, וכן הלאה על זה הדרך. כמו שראינו במדבר שהיו חצוצרות, שכל סוג מסוים של תקיעה היה מודיע על איזושהי הודעה אחרת. פעם איסוף המחנות, פעם חנייה, ופעם מלחמה. אז כאן את זה צריכים להריע, להודיע לבנימין שכבר הגיס נמצא, האויב כבר נמצא, אחריך בנימין. ולמה זה אחריך בנימין? מסביר הרד"ק, כי כבר את אפרים הוא כבש. זאת אומרת, אנחנו מדברים פה לפי הביאור הזה, אחרי השלב שבו כבר נכבשו עשרת השבטים. מי הבא בתור? אחריך בנימין. זה האויב כבר אחריך בנימין, דהיינו כבר ממתין להגלות גם אותך. מסביר רש"י מביא תרגום יונתן. תרגום יונתן לוקח את הפסוקים הללו יותר על דרך המדרש. אני אקריא לכם את התרגום. נבייא ארימו קלכון, הכוונה הנביאים הרימו קולכם, כד בשופרא, כמו בשופר. אתנבו די ייתון עליהון עממיא קטולין, שיתנבאו שיבואו עליהם עמים רצחנים. על דאמליכו ית שאול דמגבעתא. שומעים? תקעו שופר בגבעה, דהיינו תודיעו יבואו עמים שיהרגו בכם על זה שהמלכתם את שאול, כי שאול מהגבעה. אצוחו כד בחצוצרתא, אמרו די ייתון עליהון מלכין במשרייתהון, על דלא קבילו לפתגמי שמואל דמרמתא. מה זה חצוצרה ברמה? תודיעו בחצוצרה ברמה שהם עתידים להיענש על כך שהם לא קיבלו את דבריו של שמואל. כזכור לכולם, העניין הזה של המלכת שאול היה לא לרצון להשם ולשמואל. כיוון שהם שמואל אמר מאסו בי, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא בך מאסו בי מאסו. בסופו של דבר הוא המליך להם את שאול, אבל עצם ההמלכה של שאול לכתחילה לא הייתה לרצון, בקשת המלך לא הייתה הגונה. למה לא הייתה הגונה? זה כבר דיברנו שם, אני לא רוצה לחזור על זה, מי שירצה ישמע את הדיסק על שמואל. אבל ברור הוא שהבקשה לא הייתה כראוי. ועל זה כביכול הוא אומר להם, תקעו שופר בגבעה, על שהמשלתם את שאול בגבעה. חצוצרה ברמה, על שלא שמעתם לדבריו של שמואל הרמתי. אז על זה יבואו כנגדם האויבים. על דלא קבילו לפתגמי שמואל דמרמתא. בסיעו עליהון יבבות עבדי קרבא, דהיינו מלשון הריעו, יבבות זה מלשון תרועה, כן, יבבא, יום תרועה יום יבבא. עבדי קרבא הכוונה עושי הקרב, הלוחמים. על דשקרו במימרי, על זה שהם עזבו את דבריי, ואסתחרו לאחורא, נסתובבו לאחור מבתר פולחני, מאחרי עבודתי. ולא פלחו קדמיי במקדשא די בארעא דשבטא דבנימין. ולא עבדו לפניי בבית המקדש אשר בארץ בנימין. לכאורה בית המקדש הוא בארץ יהודה, אבל כבר חז"ל אומרים שיש איזושהי רצועה היוצאת ששייכת לבנימין, אז המקום שם הוא גם שייך לבנימין, גם ליהודה. כך שלפי זה, לפי ביאורו של תרגום יונתן, כל הפסוק הזה מדבר על האויב שיבוא עליהם ושל החטא הקדמון שהמליכו להם מלך נגד רצון השם.
אל שעשרת השבטים משלו שומרון משלה במלכות יהודה ובנימין. מזמן שכבש יואש את אמציה מלך יהודה. מזמן פקח בן רמליהו נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשו ישראל את יהודה תחתם, זה היה בימי אחז. נחלת בנימין הייתה שכנה לנחלת בני יוסף, הכוונה לאפרים ולמנשה. ואז באותו זמן בנימין היה תחת מלכות אפרים, כיוון שאפרים זה עשרת השבטים, הוא המושל, אז בנימין הסמוכים לו הם נתונים תחתיו. הנביא עכשיו מצווה את בני בנימין שיתקעו שופר בגבעה שהייתה שייכת לבנימין, ויריעו חצוצרה ברמה שהייתה גם כן שייכת לבנימין, ויריעו בבית אוון שגם בית אוון היה בגורל בנימין, כמו שכתוב ביהושע בנחלת בנימין והיו תוצאותיו מדברה בית אוון. בכל אלה המקומות יתקעו ויכריזו ויאמרו אחריך בנימין.
מה פירוש הדבר? אל תלכו אחרי מלכות אפרים, אל תתנהגו בהתנהגותם של עשרת השבטים, אלא אחריך בנימין. דהיינו תאמרו לכל העם שילכו אחרי ההתנהגות של בנימין שמחובר ליהודה ולא אחריך אפרים. יוצא אם כן שיש כאן קריאה לשבט בנימין הנמצא בסמיכות לאפרים, ובפרט שנתון תחת ממשלת אפרים, שלהם אנחנו אומרים אל תימשך אחרי אפרים, תימשך אחרי בנימין שבנימין מסופח ליהודה, וראינו שבנימין לא גלו אלא רק בגלות השנייה כאשר גלו יהודה.
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין תקעו לבין הריעו ובין שופר ובין חצוצרה. תקעו שופר, הריעו וחצוצרה. כך מופיע כאן בפסוק. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, החצוצרה הייתה יותר מיוחדת מהשופר. אתה רואה שבחצוצרה היו מחצצרים בבית המקדש. החצוצרה הייתה לה מעלה יותר, הייתה מיוחדת יותר, כנראה גם כן הייתה מעוצבת יותר. והתרועה, אומר המלבי"ם, יותר מעוררת מהתקיעה. התרועה זה קול יבבה, תקיעה זה קול פשוט, טווו. תרועה לעומת זאת טוו טוו טוו טוו טוו טוו, כשיש תרועה זה מעורר יותר. ולכן הוא אומר תשים לב שתמיד דרך הכתובים להיות הולך ומוסיף. בהתחלה תקעו, שזה פחות מתרועה, בשופר, שהוא פחות מחצוצרה. לאחר מכן בשלב הבא המצב מחמיר יותר, אז בחצוצרה, שזה כלי יותר משובח, הריעו, שתרועה יותר מעוררת. לכן הכתוב בנוי בצורה הזאת, הולך ומוסיף כדי לעורר את בנימין שיימשכו אחרי הנהגת שבט בנימין ולא אחרי הנהגת שבט אפרים.
אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. קודם כל פה אנחנו מוצאים את הביטוי הודעתי נאמנה, הרבה פעמים משתמשים בזה מבלי לדעת המקור. אני מודיעך בזאת נאמנה, או אני מודיעך נאמנה בזאת, כן? הודעתי לא נאמנה, זה המקור של הפסוק הודעתי נאמנה וננסה להבין מה כתוב כאן. הרד"ק מסביר שיש כאן תוכחה לאפרים, אומרים להם אפרים לשמה תהיה, בזמן שבו יהיה עונש אפרים ייענש. עכשיו הוא מדבר על יום תוכחה. מה זה יום תוכחה? אומר הרד"ק שזה מדבר כאשר היו במדבר. דהיינו כשעם ישראל היו במדבר זה היה נקרא יום תוכחה, כי אז השם דיבר איתם באופן ישיר. ואז השם הודיעם נאמנה. מה הודיעם נאמנה? אם בחוקותיי תלכו, ונתתי שלום בארץ, ונתנה הארץ יבולה, והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, חרב לא תעבור בארצכם. כיוון שהם לא שמעו לי, אז אני אגלה אותם. זה מה שהוא אומר להם כאן, אפרים לשמה תהיה, כי הנה תראה ביום תוכחה הודעתי נאמנה. ביום תוכחה אז, כאשר נתתי להם תורה, הודעתי להם נאמנה שכאשר יסטו מן הדרך הם יגלו.
אומר הרד"ק ויש דרש, רבי אבהו בשם רבי יוסי ורבי חנינא, ביום שהתווכח הקדוש ברוך הוא עמהם בדין. מה זה בעת תוכחה? בזמן שהקדוש ברוך הוא נתווכח עמהם. ועל מה הדברים הללו מדברים? אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין. ועשרת השבטים טענו, זה לא פייר, איפה ואיפה. והיו עשרת השבטים אומרים מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותם. כיוון שהם בני הפלטין שלו, מה זה פלטין של מלך? בית המקדש. הם כיוון שהם מה שנקרא שכנים שלו, עשה להם הנחה. הם רשעים לא פחות מאיתנו, והנה למה דווקא אותנו מגלים ואותם לא? וכי משוא פנים יש בדבר חס ושלום? אומר וחס ושלום שאין משוא פנים, אלא שעדיין לא נתמלאת סאתם. וכיוון שחטאו גלו. אומר לך, הסיבה שהם לא גלו זה לא פלטין של מלך, כי עוד לא נתמלאת סאתם, כי כמו שהסברנו כמה פעמים, מלכי ישראל כולם רשעים היו. מלכי יהודה היו בהם גם כן מלכים צדיקים, והדרדור שלהם היה איטי יותר לעומת הדרדור של עשרת השבטים. אומר אז, אומר רבי אבהו, אז שמעו עשרת השבטים מאין מענה בפיהם, ואמרו האלוה תקיף, הקשוט, דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אנפין. הנה השם הוא תקיף, השם הוא אמת, שאפילו לבני ביתו אינו נושא פנים. לקיים מה שנאמר בשבטי ישראל הודעתי נאמנה, הודעתי שאני נאמן. זה מה שכתוב כאן. אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. פירושו של דבר, השבטים טענו איך ייתכן רק אנחנו גולים ולא יהודה ובנימין? אומר השם, לאחר מכן כאשר אני אגלה גם את יהודה ובנימין, אז ביום תוכחה בשבטי ישראל, עשרת השבטים, הודעתי נאמנה, הראיתי להם את נאמנותי, שאין אני עושה איפה ואיפה, ומי שסטה מן הדרך בסופו של דבר יגלה.
המלבי"ם מסביר שכאן יש הסבר למה שאמרנו קודם. הרי לפי המלבי"ם הסברנו את הפסוק הקודם, אחריך בנימין, שיש כאן הוראה לבני בנימין להתרחק מאפרים. לא ללכת אחרי דרכו של אפרים, הגם שאפרים ועשרת השבטים מושלים בבנימין, לא ללכת בדרכיהם, שייפרדו ממלכות אפרים. ועכשיו הוא מסביר להם גם למה. הוא אומר להם כי אפרים לשמה תהיה. אתם רוצים להיות כמוהם? אני ממליץ לך להתרחק מהם, כי אפרים ביום תוכחה הם הרי יגלו. אז לכן אני מזהיר אותך בנימין, תלך אחריך בנימין, תלך אחרי שבט בנימין, אל תלך אחרי שבט אפרים. אני מזהיר את אנשי בנימין שלא ישנו את הקו להיות נוטים אחרי עשרת השבטים, כי ביום תוכחה זה היום המיועד להשם להוכיח את בני אפרים, דהיינו היום שבו הם יגלו, אז ממילא יוצא שאתם תראו בצרתם, אבל תעמדו מן הצד. לעומת זאת אם אתה תצטרף אליהם, אתה תגלה יחד איתם. היות וכן, אני מודיעך בזה נאמנה, שלא כדאי לך להצטרף לאפרים אלא תהיה מופרש מהם.
המלבי"ם בביאור המילים מסביר ביום תוכחה, הכוונה כמו יום צרה ותוכחה. הכוונה ביום שבו הם יגלו, זה נקרא אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה. ביום שבו הם יגלו, זה נקרא יום תוכחה. אבל הוא אומר עוד הסבר, ככה מביא בביאור המילים, שאפשר להסביר תקעו שופר בגבעה ביום תוכחה. מה זה יום תוכחה? יום תוכחה זה יום צום. יום צום, הרד"ק הסביר כבר בעבר בשם אביו, שיום צום זה זמן שבו הציבור היה מתרכז יחד. מה הקשר לצום? צום זה קיבוץ. כמו צומת הגידים. מה זה אומר? מקום שבו מתקבצים גידים רבים. צומת כבישים, מקום שבו מתקבצים כבישים רבים. זה גדר של צום. אז ביום צום, כאשר העם מתאספים, אז הזקן היה דורש דברי תוכחה וכיבושין. אז יוצא אם כן שביום תוכחה קשור למה שאמרנו קודם. תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה, הריעו בבית אוון, מתי? ביום תוכחה. ביום צום שבו אתם אוספים את כולם, תכריזו, ומה תגידו להם? אחריך בנימין. תטה מאפרים, תהיה תלך אחריך, אחרי שבט בנימין, אל תלך אחרי שבט אפרים, כי אפרים לשמה תהיה. יוצא אם כן שאת כל זה תאמרו ביום הצום והתוכחה.
היו שרי יהודה כמסיגי גבול עליהם אשפוך כמים עברתי. היו שרי יהודה כמסיגי גבול עליהם אשפוך, מה זה, על מה כאן מדברים? אנחנו נמשיך עם הביאור של המלבי"ם. מסביר המלבי"ם שבשבטי ישראל שרי יהודה היו כמסיגי גבול, עליהם אני מודיע נאמנה שאשפוך כמים עברתי. כוונת הדברים שבשבטי ישראל, הם עשרת השבטים, עכשיו היו שרי יהודה. מה זה שרי יהודה? הם נהיו עכשיו שרים ומושלים על יהודה. אפרים, שאותו הזכרנו קודם, שזה עשרת השבטים, הם נהיו שרים ליהודה. כפי שהסברתי קודם, אליבא דהמלבי"ם, הרי אנחנו מדברים פה על התקופה שבנימין ויהודה היו נתונים לממשל עשרת השבטים. על זה הוא אומר לך, המציאות היא כזאת שהם, עשרת השבטים, מושלים ביהודה, הם נהיו שרי יהודה. אז עשרת השבטים היו שרי יהודה, נהיו מושלים עליהם. והם דומים כמסיגי גבול. מה הפירוש כמסיגי גבול? הרי הגבול של יהודה זה גבול של מלכות בית דוד. וכאשר אתה בא כאן למשול, אתה מסיג את גבול מלכות בית דוד. הרי השם הבטיח לדוד לתת לו ניר לבניו כל הימים, שיהיה לו על כל פנים ודאי שבט אחד. וכאן, כאשר אתה בא ומושל עליהם, אתה כמו מסיג את גבולם. ולכן הוא אומר בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה. מה זה נאמנה? זה גזירה נאמנה וחרוצה, אומר השם, אשפוך כמים עברתי. אשפוך עליהם כמים, עברתי, עברתי הכוונה היא כעסי, כי ישפך עליהם. וזה כמו שכתוב בישעיה בעוד 65 שנה יחת אפרים מעם. פירושו של דבר שאפרים יגלה.
מסביר המלבי"ם שכתוב כאן עברתי. יש הבדל בין כעס לבין עברה. אומר המלבי"ם, העברה זה כשמענישים גם מישהו שהוא לא חוטא. כעס זה כשאתה הכעס גואה ואתה מעניש חוטאים ושאינם חוטאים, כמו כי תצא אש ואכלה קוצים וכולי. ולמה זה כלול בביטוי עברה? אומר המלבי"ם, כיוון שהכעס עובר מהגבול שלו. היות והגבול שלו אמור להיות על החוטאים, וכאשר הכעס מכלה בין חוטאים ובין שאינם חוטאים, זה נקרא שהוא עבר את גבולו. זה תמיד הביטוי עברה. אומר כאן המלבי"ם, זה מה שקרה כאן. אשפוך כמים עברתי. הרי עיקר החוטאים זה שבט אפרים, שהם בית המלכות, הם עשו את העגלים. שאר תשעת השבטים נמשכו אחריהם, הם נמשכו אחרי ירבעם בן נבט, הם נמשכו אחריהם. הם היו כמו נפתים ואנוסים. אומר אף על פי כן, החרון אף שיש על שבט אפרים יהיה בגדר עברה. מה זה אומר? הוא יעניש את כולם, גם את שאר השבטים. וזה כמים, כמו מים שאתה שופך למקום אחד, הם לא נשארים שם, הם מתפשטים. כך גם כן עברתי, שהיא בעצם על אפרים שלשמה תהיה, עברתי תתפשט כמים ותכלה גם כן את שאר תשעת השבטים, דהיינו בסך הכל יגלו כל עשרת השבטים.
הרד"ק מסביר, וכך גם כן מסביר רש"י, שמה שכתוב כאן היו שרי יהודה כמסיגי גבול, מדבר על יהודה בעצמו. לא כמו המלבי"ם. המלבי"ם, מה שהוא עשה בעצם, המלבי"ם יישב כיוון שהפסוק, הפסוקים כאן מוקשים. בהתחלה הוא מדבר על בנימין, לאחר מכן הוא מדבר על אפרים, לאחר מכן הוא חוזר ומדבר שוב פעם על יהודה, שזה שייך לבנימין. אומר המלבי"ם, יש כאן חוסר סדר בכתובים. ואיך שהמלבי"ם מסביר את הכתובים, הכתובים מסודרים בצורה נפלאה. כל הפסוקים כאן הם פנייה לבנימין בלבד. הוא מדבר אחריך בנימין, זה תוכחה, אל תימשך אחרי אפרים. כיוון שאפרים לשמה תהיה, זה הפסוק לאחר מכן. אחרי זה היו שרי יהודה כמסיגי גבול עליהם אשפוך חמתי, זה המשך הדיבור שהוא מדבר עם בנימין ויהודה, הוא לא ממשיך, הוא לא פונה פה עכשיו לאפרים. הוא אומר להם הרי עליהם תישפך חמתי, אז לכן אני מזהיר אותך, אתה בנימין ויהודה תתרחקו מהם. כל הדיבור כאן הוא רק לכתובת אחת. אבל לעומת זאת, לפי שאר המפרשים, יש כאן קושי שפעם הוא מדבר עם בנימין, פעם הוא מדבר עם אפרים, פעם הוא מדבר עם יהודה, לא מובן איך הוא כל פעם חוצה את הקו לדבר עם מישהו אחר, כאשר הכל הוא בעצם מהלך אחד שלם של מספר משפטים. על כל פנים, בואו נראה איך מסבירים הרד"ק ורש"י. הם באמת מסבירים שכאן יש פנייה לשרי יהודה. והוא אומר להם היו שרי יהודה כמסיגי גבול עליהם. מה הפירוש כמסיגי גבול עליהם? אומר הרד"ק, כאדם המדביק גבול חברו. כך גם כן הם מיהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים. זאת אומרת, שרי יהודה הלכו ונדבקו כמו המלכים, כמו שאדם מדביק גבול חברו, כך גם כן הוא הלך והדביק עצמו לאלה שנמצאים בגבולו. יהודה הדביקו עצמם לבני אפרים, שבני אפרים כמו שראינו היו הרשעים, עשרת השבטים, והם אחזו את דרכיהם. ולכן עליהם אשפוך חמתי. ומה היו עושים? כמסיגי גבול. מסביר הרד"ק כפשוטו, שהם היו גוזלים שדות. זה הכוונה מסיגי גבול. רק מה, אומר הרד"ק, זה קשה. כי אם ככה למה אמר כמסיגי גבול? אם הם מסיגי גבול, תגיד מסיגי גבול. כ' זה כף הדמיון. כף הדמיון שייך לומר רק על דבר שהוא לא באמת, אלא כמו. למה הוא אומר כמו? אז באמת, ככה רש"י מתקשה, הרד"ק מיישב את זה. הרד"ק אומר, מה שכתוב כמסיגי גבול, אל תתפלא, כי מצאנו דוגמתו בתנ"ך, כמו השווה לי כיום. מה זה כיום? תשווה לי היום. מה זה כיום? זאת אומרת אתה מבין ששייך לדבר בכף הדמיון אפילו שהכף היא כמו מיותרת. אז כשכתוב כאן כמסיגי גבול, הכוונה מסיגי גבול. דהיינו הכף היא לא מעכבת כאן. אז הוא אומר כאן, יש תוכחה כנגד שרי יהודה שהיו מסיגי גבול רעיהם, היה להם נחלה בסמוך לשרי יהודה, ושרי יהודה היו מסיגים את הגבול. מה שעושה בן אדם המסיג גבול חברו, לוקח, פתאום נכנס לשדה של חברו, מספח לו 10 מטרים מהשדה לשדה שלו. האדם הזה נקרא מסיג גבול. והיו לוקחים מנחלתם, מנחלתם של החלשים, לנחלתם של שרי יהודה. וזה מעין מה שכתוב בנבואת יחזקאל, ולא יונו עוד נשיאי, נשיאי את עמי להונותם מאחוזתם. למדת שהיה להם דרך בזה להונותם מאחוזתם, היו לוקחים את האחוזה שלהם.
רבנו סעדיה גאון, כפי שמביא הרד"ק, לוקח את הדברים יותר לכיוון המטאפורי שלהם. לא מדברים כאן על השגת גבול כפשוטו. מדברים כאן על השגת גבול, גבול המצוות. פירושו של דבר, הרי המצוות הם כמו גבול, שהשם גבול גבל, בל יעבור. וכאשר שרי יהודה הולכים ועוברים על דבר השם, הרי הם כמסיגי גבול. אתה הולך ומסיג את הגבול אשר גבלו ראשונים. את גבול המצוות, אתה עובר על אלות הברית. ואם כן, זה המסיגי גבול. יש פה תוכחה ליהודה שהם, לכן תשימו לב, הדגש הוא על כמסיגי גבול. לפי זה מובן כף הדמיון, כי לא מדברים על השגת גבול כפשוטה, אלא לפי הרס"ג אנחנו מדברים כאן על משהו שדומה להשגת גבול, כאשר אתה עובר על הציוויים שציווה השם.
אביו של הרד"ק מסביר, מה שכתוב כמסיגי גבול, פירושו של דבר, השרים עצמם לא היו מסיגי גבול. אבל היו מגיעים אנשים אל השרים כדי לקבול בפניהם על שכניהם שמסיגים את גבולם. בן אדם היה בא בתביעה אל השרים, שהם היו גם השופטים, הדיינים, הוא בא אליהם בתביעה, הוא אומר לו שכני הסיג את גבולי. הדיין היה מתעלם. מה קורה כשהדיין מתעלם? זה כאילו אתה בעצמך השגת גבול. כי אם אתה גונב ופועל פעולה בעצמך, אז אתה נקרא גנב. ואם אתה מאפשר למישהו אחר לגנוב ומתעלם, אתה גם שותף לגנב. אז זה מה שכן הוא אומר, היו שרי יהודה כמסיגי גבול. הם היו רואים כיצד אנשים מסיגים גבול רעיהם וגוזלים שדותיהם, ולא היו עושים להם דין. היות וכן, לכן אנחנו מאשימים אותם כאילו הם עצמם ידם במעל.
הרב אבן עזרא מסביר, עושים רע לאשר היה ברשותם כמסיגי גבול בסתר. כמו אדם המסיג גבול רעהו בסתר. זאת אומרת, אם אני רוצה להזיז את הגבול, אני עושה את זה בלילה. כשאף אחד לא רואה, אז אני מזיז את הגדר, אתה תבוא אחרי שבוע, אתה לא בטוח, הגדר הייתה פה, אולי הייתה יותר פנימה, אתה לא זוכר, הגדר פה, טוב כנראה שהיא פה. אני תמיד עושה את זה בהסתר כדי שאתה לא תוכל לעלות על זה. אז כך גם כן הם היו עושים רע בהסתר לאנשים שתחת מרותם, וזה הכוונה שרי יהודה היו כמסיגי גבול.
עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו. עשוק אפרים, מסביר הרד"ק, אפרים עשוק ביד האומות. עשקו אותו, רצצו במשפטים קשים. לפי האבן עזרא הכוונה המלכים של אפרים, הם אלה שעשקו אותו ורימו אותו. ולמה זה הגיע לו? כי הלך אחרי צו. מה זה הלך אחרי צו? אז היום אנחנו נגיד הוא הלך אחרי צו האופנה. אבל הרד"ק יש לו פירוש אחר. הוא אומר הם הלכו אחרי מצוות ירבעם בן נבט. זה הכוונה הלך אחרי צו. הלך אחרי הדרך אשר ציווה לו ירבעם. ומה זה כי הואיל הלך? אומר הרד"ק, ברצונו הלך. פירושו של דבר, המציאות הייתה שבתחילה הם לא נטו אחרי ירבעם, ורק אחרי תקופה הם החליטו כן ליישר קו עם העגלים של ירבעם. יוצא אם כן שכאשר הוא הלך, זה היה ברצונו. זה הביטוי כי הואיל הלך. זה לא סתם הלך, אלא ברצונו הלך, התרצה לאותו קלקול שקלקל אותם ירבעם. צו, מסביר הרד"ק, שהכוונה כמו מצווה, כמו קו. ואפילו שלא מוזכר צו ירבעם, הוא אומר אף על פי כן תראה שהמקראות דרכם לקצר. אז אם כן, כאשר לא הלכו במצוות האל, אז הם הלכו אחרי צו, אחרי איזה צו? אחרי הצו של ירבעם, אחרי המצווה של המלך הרשע שהנהיג אותם.
המלבי"ם מסביר, עשוק אפרים. דהיינו גם כאן תשימו לב, יש פה פנייה לשבט בנימין ויהודה. כל הדיבור הוא איתם. ואומר להם, תדעו לכם שאפרים עתידים להיות למשיסה. ושימו לב, לא רק על ידי העברה הכללית שדיברנו קודם, שכאשר העברה היא פורצת גבולות אז היא מכלה את הכל, כמים ששוטף את הכל. אפרים, יש לי תביעה אישית נגדו, אומר הקדוש ברוך הוא. הרי הוא החטיא את הרבים. ולכן הוא יהיה רצוץ משפט. במשפט ירוצצו אותו. לא מצד העברה, אלא מצד משפט ודין. כי עברה אתה אומר ראיתי שם אז העניש אותי עם כולם. לא. פה מדברים באדם שפנו לכתובת שלו באופן ישיר, כיוון שהוא הוא האחראי על כל מה שקורה שם עם יהודה ובנימין. מצד המשפט, הוא התחיל בעבירה והוא הלך אחרי הציווי של ירבעם, שהוא היה מהשבט שלהם, ושבט אפרים בתחילה החזיקו בעגלים, והם שהחטיאו את הרבים, והיות וכן, התביעה עליהם היא באופן ישיר. עשוק אפרים רצוץ משפט, ולא רק כיוון שהם חלק מעשרת השבטים. להם יש פנייה ישירה.
המלבי"ם מסביר, כי הואיל הלך אחרי צו. מסביר המלבי"ם שהואיל זה מלשון התחיל. ותמיד הביטוי הואיל, אומר המלבי"ם, מבטא את השלילת הרצון וההתרצות. פירושו של דבר, אם דבר מסוים רציתי אותו מהתחלה, אז נגיד רציתי, או עשיתי כי רציתי, או ביטוי כלשהו שמבטא את הרצון. אבל אם בהתחלה התנגדתי ולאחר מכן הסכמתי, על זה יבוא הביטוי הואיל. ותשים לב, אומר המלבי"ם, שזה לא בכדי ששורש הוא יאל. הואיל זה השורש י' א' ל'. יאל. למה? אומר המלבי"ם, כיוון שזה מהשורשים המשמשים דבר והיפוכו. כמו לשרש ולהשריש. לשרש זה לעקור מן השורש, להשריש הכוונה להצמיח שורשים. זה שני ביטויים הפוכים. או כמו קלס ולקלס. היה ללעג ולקלס, והוא רומם וקילס ופיאר ושיבח. אז אלה שני שורשים הפוכים. יש כמה וכמה ביטויים כאלה שהם מן השורשים ההפוכים. גם כאן אומר המלבי"ם שזה מן השורשים ההפוכים. כיוון שאל זה אומר מניעה. והואיל זה אומר הסכמה. אז למה ההואיל? אומר המלבי"ם, לא בכדי, כי מדובר הסכמה אחרי מניעה. תמיד כאשר היה התנגדות ראשונית ולאחר מכן הסכמה, יש את הביטוי הואלתי בטובי לעשות כך וכך. זאת אומרת בהתחלה לא רציתי ולאחר מכן הואלתי. המלבי"ם נותן כמה דוגמאות. לדוגמה, ויואל משה לשבת את האיש. בהתחלה משה לא רצה לשבת איתו, לאחר שהפציר בו, אז ויואל משה לשבת את האיש. או הואל וקח כיכריים. הוא ביקש, בהתחלה כתוב שהציע נעמן לנביא, והנביא סירב. לא רצה אלישע לקחת ממנו מאומה. ולאחר מכן רדף אחריו גיחזי נערו, ואז הוא אמר לו הואל וקח כיכריים. מה אתה רואה? הואל, כיוון שבהתחלה הייתה התנגדות. הנה נא הואלתי לדבר אל השם, גם שם, היה ראוי שלא אדבר, אבל בסוף הואלתי. הואיל משה באר את התורה הזאת, כיוון שבתחילה לא רצה לבארה, כיוון שהיה בטוח שעוד יאריך ימים. אבל כיוון שהבין שלא יאריך ימים והוא צריך להיפטר, בכניסה לארץ, הואיל משה באר את התורה הזאת. אז תמיד הואיל זה משהו שהוא לא רצה בתחילה ולאחר מכן התרצה. כך גם כן היה כאן עם אפרים. הרי אפרים בתחילה לא מיידית נטו אחרי ירבעם בן נבט ועגליו. ורק לאחר מכן הם נתרצו לנטות אחריו. לכן הואיל הלך אחרי צו. הואיל פירושו של דבר התרצות שהייתה לאחר אי הסכמה ראשונית.
ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה. ואני כעש לאפרים, כמו מכלה ומשחית את אפרים. והעניין הזה של הכליה שלהם, של אפרים ושל יהודה, תדע לך שזה לא כליה טבעית, אלא זה בהשגחה. הכוונה היא זה מאת השם או ברצון השם. אני משחית אותם כעש וכמו רקב שהם מכלים והורסים את הכל. עכשיו תשים לב, אומר המלבי"ם, שהוא אומר לאפרים הוא יהיה בחינה של עש, ולבית יהודה הוא יהיה רקב. מה ההבדל בין עש לבין רקב? אומר המלבי"ם, העש זה דבר שמגיע מבחוץ. הגיע עש ואכל את הבגד. רקב זה הדבר עצמו, הפרי עצמו הרקיב מבפנים. אומר המלבי"ם, כך גם כן השם מתאר שאפרים יושחתו. וכיצד אפרים יושחתו? אפרים הרי השם לא נמצא בתוכם. הרי אפרים זה עשרת השבטים. אז השם כביכול בא להשחיתם בהשגחה מלאה מן החוץ. יהודה לעומת זאת, השם נמצא בתוכם. הרי יהודה זה מקום המקדש. יהודה זה המקום של יהודה ובנימין שזה היכל השם. שמה השם לא בא מבחוץ להשחית אותם, הוא מבפנים. ולכן בזה הוא מרמז בביטוי רקב, שהדבר הזה נמצא מבפנים, שם שוכנת השכינה בתוך יהודה, אז משם זה יהיה כרקב לבית יהודה.
וירא אפרים את חוליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אל אשור וישלח אל מלך ירב והוא לא יוכל לרפוא לכם ולא יגהה מכם מזור. וירא אפרים את חוליו, הם לא השכילו להבין שהכל בהשגחה כמו שאמרנו, שזה מתוכנן ומאת השם על שסטיתם מן הדרך. ולכן הם חשבו שיש כאן איזה שהוא חולי טבעי. כשיש חולי טבעי, הולכים לבקש רפואות טבעיות, כדי להסיר את החולי, כדי להבריא. כמו שאומר הרמב"ן, שגם בחוליו דרש אל הרופאים, מה לרופאים בבית ירא השם? אומר הרמב"ן, אדם שהוא ירא שמיים, מה לו ולרופאים? מה שאנחנו מתעסקים עם הרופאים, כיוון שאנחנו לא בדרגה כזאת של ביטחון שיכולים לסמוך על רפואת השם. אבל בן אדם בדרגה של הביטחון הגבוהה, מה לו ולרופאים? הוא מבין שאם יש לי מחלה, זה מאת השם. ואם אני זקוק לרפואה, מי ששלח את המחלה ישלח גם כן את הרפואה. כך גם כן הייתה התביעה כאן על אפרים. אפרים לא השכילו להבין שיש פה מסר מאת השם, והיות וכן הם גם כן לא חיפשו תרופות אצל ריבונו של עולם, איך שבים להשם. הם חיפשו את התרופות במישור הגשמי. ולכן כשיש לי צרות, מה עושים? שולחים למלך אשור. מלך אשור שהוא ירפא את החולי, הוא יעזור לנו, הוא יציל אותנו. וכאן הוא מתכוון למה שראינו ששלח מנחם בן גדי אלף כיכר לפול מלך אשור כדי שיחזיק בידו את הממלכה. אחז שלח לו שוחד ומנחה כדי להחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו. אז גם אחז וגם מנחם בן גדי פונים לעזר מן החוץ שיבוא לסייע להם, ולא מבינים, תפנה להשם. יש לך בעיה עם ריבונו של עולם, הקדוש ברוך הוא מסר אותך ביד האויבים. עכשיו הוא מתאר לנו כאן שאפרים רואה את חוליו ויהודה ראה את מזורו. חוליו ומזורו, זה היינו הך. גם חולי וגם מזור, תכף נראה שמזור משמש גם כביטוי לרפואה, אבל גם חולי וגם מזור, על פי מה שכתוב כאן בפסוקים, מתאר חולי. אז למה לגבי אפרים הוא כותב חוליו ולגבי יהודה הוא כותב מזורו? אומר המלבי"ם, יש הבדל ביניהם. חולי זה דבר שבא מבפנים. חולשת הגוף, חום פנימי וכן הלאה. לעומת זאת מזור זה חולי שבא בעקבות מכה שבן אדם קיבל באופן חיצוני. זה משהו שבא מבחוץ. ולמה קוראים למכה מזור? מכיוון שעל המכה היו זורים סממנים. לא זורו ולא חובשו. לא זורו הכוונה היא לא זרו עליה סממנים. עוד ביאור מסביר המלבי"ם, למה מזור מדבר על רפואה וחולי? אומר כיוון שהיו משתמשים בתרופות לחולי החיצוני, כמו ויזר את הגיזה. ביתר דיוק, ויזר את הגיזה מדבר על לסחוט. וכשמדברים על חולי חיצוני, פעמים רבות מדברים על נפיחות, מדברים על מוגלה, ואז היה ויזר, הכוונה סוחטים ומוציאים את המוגלה כדי לרפא. על כל פנים אנחנו מבינים שכשמדברים על מזור, מדברים על חולי חיצוני, זה מוגלה חיצונית, או שזה סממנים הזורים באופן חיצוני. לעומת חולי שמדברים על חולי פנימי של חולשת הגוף. אז נשים לב, אומר המלבי"ם, לא בכדי שינה את לשונו. אפרים, עליו מובא שהוא שלח למלך אשור כדי שיעזור לו נגד המורדים שהיו מבפנים. יוצא אם כן שאצל אפרים מדובר בחולי פנימי. לכן הוא אומר וירא אפרים את חוליו, זה חולי פנימי. לעומת זאת, יהודה שלח אליו כדי שיושיע אותו מהמלכים שמכים אותו מבחוץ. ואז ממילא מדובר בחולי חיצוני, לכן ויהודה את מזורו. יהודה ראה את המזור, את החולי שלו שהוא חולי החיצון, ולכן הוא שולח כדי שיסייע לו. ועל זה נאמר וישלח אל מלך ירב. דהיינו הוא שלח שלוחי למלך אשור שיריב את ריבו. מה זה מלך ירב? המלך שיריב את ריבי נגד פקח וכנגד רצין מארם שקמים עליו, וזה מזור מבחוץ, כנגד אלה שקמים עליי מבחוץ. אבל בואו נראה שלא יהודה ולא בנימין ולא אפרים הצליחו במעשה שלהם. שניהם, אומר המלבי"ם, לא השיגו את תקוותם. שכנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא את החולי הפנימי, על זה אומר הכתוב והוא לא יוכל לרפוא לכם. על אפרים שביקש רפואה כנגד חוליו, אמרנו זה חולי פנימי, הוא לא יוכל לרפוא לכם, כמו שכתוב אצל מנחם בן גדי, ולא עמד שם בארץ, שלח אליו כדי שיבוא, הוא לא נשאר שם, מלך פול לא נשאר כדי להציל אותם. וכנגד מה ששלח יהודה שירפא אותו את החולי החיצון שלו, מה שנקרא את מזורו, ולא יגהה מכם מזור. הוא אומר, בוא תראה אצל אחז, לא זו בלבד שלא היה מזור, אלא ויצר לו ולא חיזקו. אז אחז מיהודה שחשב שיהיה לו מזור כנגד האויבים שבאו מבחוץ, גם הוא לא קיבל מזור למכתו. כך שלמעשה מה שעשיתם לא הועיל לכם, כי פשוט לא פניתם אל הכתובת הנכונה. במקום לפנות להשם, פניתם אל כוחות חיצוניים שיעזרו לכם.
כתוב כאן לא יגהה. לא יגהה פירושו של דבר רפואה. היום אנחנו מכירים את זה, בית חולים גהה. גהה זה רפואה, לב טוב ייטיב גהה, הכוונה היא רפואה. אבל המלבי"ם מסביר שמה שכתוב גהה, אומר המלבי"ם זה מעניין הוצאה. מה פירוש הדבר? כמו הגו סיגים מכסף. דהיינו הוציאו את הסיגים המעורבים בתוך הכסף. או הוגה מן המסילה. הכוונה היא להסיר אותו מן המסילה, הוא כבר לא הולך במסילה אלא הוגה מן המסילה. מה שרצה לומר שהוא לא יוציא את הליחה שמתעפשת במכה, לא יגהה מכם מזור. יש לך מכה חיצונית שיש בה ליחה וצריך מזור, שזה כמו שאמרנו ויזר את הגיזה או סממנים, גהה, רפואה, להיות בבחינה של הוצאה של המכה הרעה, להרחיק אותה מן הגוף, לא יעשה את זה האויב, שהנה תראה שכאשר אפרים הלך לאשור, אתה רואה שבסופו של דבר לא קיבל משם תועלת. תשימו לב לגבי אפרים, אומר המלבי"ם, שהוא הלך בעצמו. ולא רק אל המלך, הוא הלך אל כל אשור. כי כולם נעשו עבדים לאשור. לכן כתוב שאפרים הלך אל אשור, וילך אפרים אל אשור. לעומת זאת, כאשר מדברים על יהודה, כתוב וישלח אל מלך ירב. כיוון שיהודה לא הלכו להיות לו לעבדים, וגם שלח לו שליחות אל המלך עצמו. ולכן הוא נקרא מלך ירב, למה מלך ירב? כי הוא פנה אליו רק תריב ריבי. אני לא הולך אליך להיות כעבד שלך, מדינת חסות כדי שאתה תגן עליי. לא. אלא אני רק מבקש ממך שתריב את ריבי, ולכן הוא קורא לו מלך ירב, מלך שאמור לריב את ריבו.
כי אנוכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה. אני אני אטרוף ואלך אשא ואין מציל. כי אנוכי כשחל לאפרים, אומר להם השם, הטעות שלכם שאתם לא מבינים שהמכה שלכם היא לא מכה טבעית, היא מכה השגחית כמו שאמרנו. אם כן, אין לך מה לפנות לרפואה אל בשר ודם, אלא אתה צריך לפנות ישירות להשם יתברך. כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה. מסביר המלבי"ם מה כאן בעצם המשל? אומר המלבי"ם, בסיפורי הטבע מובא, הכוונה בספרים שחיברו אנשים שחקרו את הטבע, מובא שהאריה כשהוא עדיין צעיר הוא נקרא כפיר. ואז הוא לא יוצא למסעות ציד, הוא נמצא בסוכתו ואם מישהו מתקרב לשם הוא טורף אותו. אבל הוא לא יוצא כדי לרדוף אחרי טרף. יושב בסוכה ואורב. לעומת זאת, כאשר הוא גדל, כשהוא נהיה כבר אריה, וכשהוא נהיה שחל, שחל זה כבר אריה זקן, אז הוא כבר יש לו לביאות, צריך לדאוג להם לפרנסה, הוא התחייב, זן ומפרנס ומכלכל, הוא צריך לדאוג להם. אז הוא כבר יוצא החוצה כדי ללכת ולטרוף טרף, להביא להם טרף. על זה הוא אומר כי אנוכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה. לאפרים הוא נדמה כשחל, כי הרי הסברנו שביחס לאפרים השם יוצא מהיכן? מבית המקדש, כדי לבוא ולהכות את אפרים. אז הוא פה נדמה כמו שחל, כמו אריה המבוגר שיוצא ממקומו כדי להכות. לעומת זאת לבית יהודה הוא ככפיר, כיוון שבית יהודה נמצאים בסמיכות לבית המקדש, השם כמו לא עוקר ממקומו, אלא בסוכתו, שם בבית המקדש, משם הוא מכה אותם. זה מעין מה שראינו לעיל, כי אנוכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה, שהרקב זה משהו שבא מבפנים, זה בית יהודה כיוון שבית המקדש השם שוכן בתוכם, ולעומת זאת כביכול השם מסיע עצמו והולך לאפרים שזה בדוגמה של עש שזה משהו נזק שבא מן החוץ. על זה הוא אומר אני אני אטרוף ואלך. אתה הולך לחפש לך תרופות אצל בשר ודם, אבל אתה שוכח שהכל זה ממני. אני כשחל, אני ככפיר, העניין הזה הוא לא עניין טבעי, זה עניין שהוא בהשגחה, אני הוא זה שטורף. בין אם מדובר באפרים, אטרוף ואלך, למה זה נקרא אטרוף ואלך? כי השחל טורף ולוקח את הטרף למרחוק. ולעומת זאת ביהודה, שמה הרי הוא טורף את זה במקום, כמו שאמרנו בסוכה, ולכן כתוב אשא ואין מציל. שמה לא כתוב אלך, כיוון שזה במקומו, אז מדבר על יהודה, אז אשא ואין מציל. אין מציל מידי, אז מה אתה פונה לאשור? הוא יכול להציל אותך מיד השם?
אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו וביקשו פניי בצר להם ישחרונני. מסביר המלבי"ם, כנגד מה שהוא אמר קודם אני אטרוף ואלך, שזה מדבר על אפרים ששמה הקדוש ברוך הוא בא כביכול מן החוץ ולוקח כביכול את הטרף, הוא אומר לא זו בלבד שאני אלך מאפרים לירושלים, כי השם חוזר כביכול אל מקומו, ושם בירושלים לאחר מכן אחרי שנים גלו גם יהודה, אז שם בירושלים היה את הבחינה של הכפיר שנמצא במקומו וטורף כמו שאמרנו, אומר השם אני אשוב אל מקומי, אל תחשוב שאני אשוב משם אל בית המקדש, אלא אשוב אל מקומי הכוונה לשמיים, אני אתרחק מהם לגמרי, עד אשר יאשמו. וזה יימשך עד שהם ישובו בתשובה בעצמם, עד אשר יאשמו ויבקשו פניי, יאשמו הכוונה יכירו אשמתם ויבקשו פניי וישובו בתשובה. או אם הם לא יכירו את אשמתם, אבל על כל פנים בצר להם ישחרונני. דהיינו יהיה להם צרות רבות ורעות ואז ישחרונני, יבואו ויבקשו את השם מפאת תוקף הצרות, יזעקו אל השם. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין ביקשו פניי לבין ישחרונני? אומר המלבי"ם, בקשת פנים זה בתפילה או בדורון, ויבקש דוד את פני השם, והתפללו ויבקשו פניי. לעומת זאת משחר זה אדם שמחפש דבר שנעלם ממנו, דבר שהוא אבד לו, זה נקרא משחר. דבר נוסף אומר המלבי"ם, שהוא אומר כאן או שהם יכירו את אשמתם ויבקשו פניי, מה זה פניי? אתה מבקש פני מישהו כשאתה רואה אותו. אז יבקשו פניי זה כשהם עוד כאן. ואם לא, אז בצר להם ישחרונני. פירושו של דבר אני כבר אעזוב אותם, ואז מה יהיה? הוא כבר לא יכול לבקש פניי כי אני לא פה, אז מה הוא יעשה? הוא ישחרונני, הוא יצטרך לשחר ולדרוש, כי כמו שאמרנו לשחר פירושו של דבר לחפש משהו שנעלם ממך. יש מסבירים שהביטוי לשחר זה ביטוי שנובע מהמילה שחר. הכוונה דבר שאני רוצה אותו מאוד, אני הולך ומבקש אותו כבר בשחר אני הולך. זה הכוונה במישהו שרוצה את המלך או רוצה פגישה עם השר, אז הוא משחר פניו. מה זה משחר פניו? הולך בבוקר מוקדם כדי לפגוש אותו. אז יוצא אם כן שעל ביטוי לשחר קשור גם כן למילה שחר.