ספר הושע פרק ה'. שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור. שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל. מסביר המלבי"ם הכהנים פה זה כהני הבעל, כהני העגלים. הם היו מסיתים את העם לא לעלות לירושלים אלא להישאר שם ולעבוד את הבעלים, את העגלים, ולא לעלות לבית המקדש. בית ישראל היו נפתים עליהם והיו מקבלים את דבריהם. בית המלך גם הם האזינו להם והם שמו שומרים על הדרכים, והשומרים הללו פרוסדאות, כמו שהזכרנו כמה פעמים בעבר, היו הורגים את כל מי שבכל אופן התעקש ורצה לעלות לרגל. על זה הוא אומר שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט. משפט השם יבוא בשבילכם, אתם הגורמים. אם יהיה דינים ומשפטים, אם יהיה צרות וגלויות, לכם המשפט כי אתם גורמים לכל הרעה הזאת. כי פח הייתם למצפה. מסביר המלבי"ם שמצפה ותבור היו שני הרים שדרך שם היו הולכים לירושלים. הם העמידו שם שומרים כדי לשמור שאיש לא יעלה לרגל, והמקום ששמים שומרים תמיד זה במעברים, איפה שהדרך היא לעבור. והיות וכן, במצפה הם שמו פח. פח מסביר המלבי"ם זה מקום שבו אתה לוכד את מי שאתה מעוניין, פח יקוש. אז הם שמו שם במצפה פח כדי ללכוד את העוברים. התבור זה היה מקום רחב ידיים, ואז ממילא לא שייך לשים פח, דהיינו זה לא איזושהי דרך מצומצמת שאתה שם שם פח. זה מקום יותר רחב, ולכן למקום הזה פרשו רשת סביב. דהיינו לא חייב להיות שזה רשת כפשוטו, יכול להיות שזה מטאפורה, הכוונה שהמקום הוא רחב אז כמו פרסתם רשת לרגלי העולים לרגל כדי למנוע מהם לעבור דרך המקום שם. ואתם בית המלך, אתם הפח, אתם הרשת, כיוון שכל זה נעשה בפקודתכם. לכם המשפט כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור.
המלבי"ם אומר תשים לב שיש כאן שינוי לשון. בהתחלה אומר שמעו זאת הכהנים, אחרי זה הקשיבו בית ישראל, אחרי זה בית המלך האזינו. מה ההבדל בין שמיעה, הקשבה להאזנה? אומר המלבי"ם, המלבי"ם מסביר את זה בכמה מקומות, שהסדר הוא שבהתחלה מקשיבים מרחוק, לאחר מכן מאזינים, הכוונה היא מטה אוזן. זה הביטוי מאזין, רוצה לשמוע, הקשבתי משהו, אני רוצה לשמוע מה זה. ולאחר מכן שומע. שומע הכוונה היא כבר התמקדות והאזנה מלאה. זה לא בהכרח מתאים ללשונות שבהם אנחנו מתבטאים, אבל זה הלשונות של הכתובים. השמיעה גם כן היא ביטוי להבנת הלב, האזנת הלב. זה הרבה יותר מאשר סתם שמיעה שהיא יכולה להיות חיצונית. אני אומר ונתת לעבדך לב שומע, לדוגמה. כי השמיעה היא בעצם הביטוי לקבלת הדברים, הפנמת הדברים, זוהי השמיעה. כאשר הוא מדבר על שלושה עניינים, אז הנושא העיקרי ביותר לגביו הוא נוקט לשון שמיעה, כיוון שזה הדבר העיקרי, זה הדבר החשוב, והשמיעה זה באמת השמיעה ההגונה והראויה, הוא נוקט לשון שמיעה. אל הדבר הממוצע, מה שהוא לא העיקר, הוא כותב בלשון האזנה. ואל הדבר הטפל הוא מדבר בלשון הקשבה, כי הקשבה אמרנו זה להקשיב מרחוק, אחרי זה אני מתקרב מאזין ומטה אוזן, לאחר מכן אני שומע ממש שזה שמיעה שכוללת גם כן האזנת הלב. לפי זה הוא אומר תבין מה שכתוב כאן. המסית העיקרי, מי שהיה מביא את האנשים למאוס בעלייה לרגל, היו הכהנים, כהני העבודה זרה. הם היו המפתים העיקריים. לכן הוא אומר להם שמעו זאת הכהנים. אתם הנבואה מיועדת אליכם בעיקר, לכן אתם צריכים בעיקר לשמוע. בית ישראל, אתם פחות מרכזיים פה, אבל גם אתם צריכים, ולכן האזינו. הקשיבו בית ישראל. אמרנו הקשבה זה פחות מן השמיעה, ואמרנו שהקשבה זה הדבר הכי פחות, זה בעצם הקשבה מרחוק. יש מישהו שהוא ממוצע כאן. מיהו הממוצע? זה בית המלך. בית המלך אליהם הוא פונה בלשון האזנה. מה בעצם ההסבר? כיוון שהכהן הוא העיקר, שהם היו מפתים גם כן את בית המלך, בית המלך היו פועלים על פי הכהנים והיו שמים משמרות, היו מונעים מהעם ללכת. אז מצד אחד הם מוסתים על ידי הכהנים, אז הם לא העיקר. מצד שני הם היו מונעים מהעם, אז אי אפשר לקרוא להם טפל לגמרי. ולכן הם ממוצע. ולכן ביחס אליהם אנחנו רואים בית המלך האזינו. לעומת זאת הקשבה, אמרנו הקשבה זה מרחוק, זה הכי פחות. ולכן אל העם, שהעם מצד אחד מוסת מצד הכהנים, מצד שני מנוע מכוח המלך. אז אל העם אין הרבה מה לדבר, אז לכן פונים אליו בדרך של הקשבה, כמו תקשיב מרחוק. מכיוון שעיקר הדין יהיה עם הכהנים, לאחר מכן בית המלך, לאחר מכן בית ישראל.
ושחטה שטים העמיקו ואני מוסר לכולם. ושחטה שטים העמיקו, יש כאן כמה ביאורים איך להבין את זה. רש"י מסביר שהביטוי ושחטה זה הכוונה להימשך. דבר הנמשך, כמו זהב שחוט, הכוונה זהב רך שהיה נמתח, היה נמשך. אז ושחטה זה להימשך. ושחטה שטים העמיקו, הכוונה את משך סטייתם העמיקו. פירושו של דבר, הסטייה שלהם לא הייתה נקודתית ומקומית, אלא היא נתארכה ושחטה. שטים זה במובן של סטייה, כן, לסטות מדרך הישר. אז הם העמיקו בסטייתם לאורך זמן, זה ושחטה. אומרים חז"ל, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה, והם גזרו כל העולה לרגל ייהרג. הרי שהעמיקו יותר ממני. זאת אומרת, אומר השם, אם אני הייתי אומר כל מי שלא עולה לרגל ייהרג, והם יגידו כל העולה לרגל ייהרג, אז הם השוו דיניהם לדין השם. אומר השם, אבל בוא תראה שהם היו יותר מחמירים ממני. אני את מי שלא עולה לרגל אמרתי רק שהוא עובר בעשה, ביטל עשה. באופן יחסי זה הכי קל. כי יותר חמור מזה זה לאו, ויותר חמור מזה שיש בו מיתות בית דין וכרת וכולי. אז יוצא אם כן, אומר השם, שאני אמרתי את החיוב הכי קל. אז אתם תגידו שמי שיבוא לעגלים, לא יעלה לרגל, יקיים מצוות עשה של הבעל, של העגלים. הם לא אומרים את זה. הם אמרו שמי שלא יעלה, מי שירצה להתעקש לעלות לרגל, יהרגו אותו. אז לא השוויתם דיניכם, אתם החמרתם הרבה יותר ממה שאני אמרתי, כי אני אמרתי מי שיעלה לרגל קיים עשה, ואתם אומרים מי שיעשה מה שאנחנו אומרים ומי שלא יעשה מה שאנחנו אומרים ויעשה את ציווי השם ייהרג. יוצא אם כן הכוונה מי שישמע בקול השם ייהרג. יוצא אם כן שהם העמיקו יותר ממני. ואני מוסר לכולם, אומר רש"י, כך גם כן אומר השם, כיוון שעשו כך אני אייסר את כולם. זה הכוונה ואני מוסר לכולם, זה דבר השם. המלבי"ם מסביר שושחטה שטים העמיקו, אומר המלבי"ם, היו אנשים רואים שיש משמרות, יש פרוסדאות, לא ניתן לעבור. מה הם היו עושים? היו סוטים מני הדרך כדי ללכת בעמק. שמה במקום הזה לא היו שומרים. ומה קרה כאשר אדם היה נתפס? היו שוחטים אותו. לפי זה יוצא שהושחטה אליבא דהמלבי"ם כפשוטו. ושחטה, את מי הם היו שוחטים? את אלה ששטים העמיקו. את אלה אשר הלכו בעמק וסטו מן הדרך המרכזית כי שם היו משמרות, היו שוחטים אותם. אז ושחטה לאשר שטים העמיקו, לאשר סטו מן הדרך והלכו בעמקים. מי אלה שהם נתבעים על כך בעיקר? זה בית המלך, כיוון שאמרנו שבית המלך היו המיישמים לפועל את דבר הכהנים. והם בית המלך, הם השחטה, הם היו הפוקדים לשחוט ולרצוח. ואני מוסר לכולם, מה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם, אני ידעתי שהם לא יתנו, לא יקבלו מוסר, דהיינו לא יהיו מוכנים לקבל את התוכחה אשר אומר להם. אני הופקדתי להיות איש מוסר, להיות האדם אשר יעמוד ויוכיח בשער. זה ואני מוסר לכולם. אני יודע שהמוסר שלי לא יועיל כעת, אבל אף על פי כן זהו תפקידי ואותו אני עושה. איפה הוא מבטא את זה שמוסרו לא יועיל? זה הפסוק הבא.
אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל. מסביר המלבי"ם, ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני, הכוונה היא אני מכיר את טבעם, אני מכיר את תכונתם. ואני יודע שכעת המוסר שאומר להם לא יתקבל על ליבם. והסיבה היא כי עתה הזנית אפרים. פירושו של דבר, אפרים זה בית המלוכה. בית המלוכה, מדברים כאן על מלכות שומרון, אתם מסיתים את העם לזנות אחרי העגלים. ועל ידי זה נטמא ישראל, מכוח זה כלל ישראל נטמאו באותם גילולים של טומאה שאתם שמתם להם באותה עבודה זרה. אומר המלבי"ם, תשים לב שיש כאן שני ביטויים, אני ידעתי וישראל לא נכחד ממני. ידעתי ולא נכחד, אומר המלבי"ם, זה אחד מוסיף על השני. לא נכחד זה אומר יש אדם שהוא יודע, אבל גם היודע יש דברים שנכחדו ממנו. לעומת זאת הוא אומר אני ידעתי ולא נכחד ממני, ואין דבר הראוי שייכחד ממני, כל עיקר. אומר המלבי"ם, הדבר העיקרי בדרך כלל אותו אנחנו יודעים. את הפרטים, את הדברים היותר שנוגעים לכלל, בזה אנחנו לרוב זה נכחד מאיתנו, אנחנו לא יורדים עד כדי כך לפרטים. אומר השם, ידעתי אפרים, אפרים זה המלוכה, המלוכה זה המרכז, ידעתי. תגיד אבל כלל ישראל זה ריבוי הפרטים, זה נכחד ממני. אומר לא, גם ישראל לא נכחד ממני. פירושו של דבר, גם הפרטים המרובים של כלל ישראל, אומר השם, גם הם לא נכחדו ממני. ואני יודע את כל מעשיהם. והיות וכן, אומר הקדוש ברוך הוא, אני יודע שלא יתנו מעלליהם לשוב אל אלוהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת השם לא ידעו. אני יודע שהמעללים שלהם, המעשים הרעים שלהם, לא יתנו להם לשוב אל אלוהיהם. אז אני איש מוסר הגם שאני יודע שהמוסר שלי כעת לא יועיל, אבל זה התפקיד שלשמו נשלחתי ואותו אני מקיים.
רש"י מסביר, כי אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל. מסביר רש"י שעד הושע בן אלה הם היו תולים את הקלקלה במלכים שלהם. המלכים שלהם הרי היו מעכבים אותם מלהעלות לירושלים, לעלות כדי לעלות לרגל לבית המקדש. ואז כאשר הייתה תביעה כנגדם, הם היו אומרים מה אתה רוצה שאני אעשה? חסמו. חסמו את הגבולות. אין באפשרותי לעלות. היה להם עוד טיעון, היה להם צידוק. אבל לאחר מכן כשהגיע הושע בן אלה, הוא פתח את הגבולות. הוא פתח את הפרוסדאות, ביטל את המשמרות. ואז ממילא כעת נהייתה תביעה עליהם. הנה עכשיו אין משמרות, למה אתם לא עולים? ואז נוצר כאן פרדוקס, כי לכאורה כשבא כבר מלך הגון, אי אפשר לקרוא לו צדיק, הוא לא היה צדיק, אבל הגון שעל כל פנים נתן מה שנקרא היום חופש דת, פותח את הפרוסדאות, תרצה לעלות לירושלים תעלה, תרצה לבוא לעגלים בבית אל ובזה תבוא, מה שתרצה תעשה. אז לכאורה זה היה מקום שילמד עליהם זכות, שאולי ירחיק את הפורענות. ובדיוק ההפך נגרם. שדווקא זה נהיה סיבה לקרב קיצם. ומדוע? כי כל עוד שהיו פרוסדאות, לעם היה תירוץ. אין, לא נותנים לנו לעלות. אבל עכשיו פתחו את הפרוסדאות והעם לא עלה. אין משמרות, למה אתם לא עולים? אז אפשר ללמד עליהם זכות, הם כבר הורגלו לא לעלות במשך מאות בשנים, אז למה שעכשיו הם יעלו? אבל על כל פנים אתה מבין שיש כאן תביעה, כי עכשיו אין תירוץ, מונעים ממני. למה מונעים? הושע בן אלה הסיר את המשמרות. אה, אם אתה לא עולה, זה מרוע לבבך. ולכן יוצא שדווקא הסרת הפרוסדאות מהווה תביעה על עם ישראל על כך שהם לא עלו לרגל. וזה מה שכתוב, כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל. עתה, כאשר נפתחו הפרוסדאות, אפשר לעלות לרגל, אז עתה הזנית אפרים. עכשיו ברור שאתה מעוניין בדווקא לזנות אחר הבעלים ולא מפאת שהיית אנוס.
הרד"ק מסביר, אני ידעתי אפרים, אומר הרד"ק, זה נאמר על ירבעם בן נבט. ירבעם בן נבט הוא היה משבט אפרים. ירבעם בן נבט הוא עשה את העגלים והוא בעצם התחיל את הכל. אז אפילו שמדברים על מלך קדום, כי זה לא התקופה שעליה אנחנו מדברים, ירבעם בן נבט היה המלך הראשון של ישראל, עם כל זה, כיוון שהוא התחיל בקלקלה והוא היה משבט אפרים, אז לכן אנחנו רואים שהביטוי הוא הזנית אפרים. ירבעם בן נבט היה הראשון שעשה זאת. איך ננסה להבין עוד הסברים למה ישראל נקראו אפרים? וישראל לא נכחד ממני. מה זה ישראל לא נכחד ממני? אומנם ירבעם הוא הנושא הראשי בחטא ובעוון הזה, אבל הוא גם כן נועץ עם שרי ישראל. אז זאת אומרת שאין פה רק אחד שיש כלפיו את התביעה, זה ירבעם, יש פה גם את שרי ישראל שהיו יחד איתו. כמו שכתוב ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב. אז גם מה שהם עשו והיו שותפים, גם זה אומר השם לא נכחד ממני. הזנית אפרים, זה ירבעם, נטמא ישראל, אלה השרים שחיזקו את ידו בהקמת העגלים. ואז מכוח זה שאתה הזנית עם העגלים, נטמא ישראל, כלל ישראל בעבודה זרה. אנחנו שמים לב שאפרים זה ביטוי לישראל באופן כללי, להבדיל מיהודה. זאת אומרת, הממלכה נתפלגה בימי רחבעם, אחרי מות שלמה, לרחבעם וירבעם. רחבעם המשיך את מלכות יהודה, כשאומרים יהודה מתכוונים יהודה ובנימין. ולעומת זאת עשרת השבטים, בהם מלך ירבעם בן נבט, וכבר אמרנו שירבעם בן נבט בשלב מסוים התחיל לעבוד את העגלים, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק שלנו על מלכים. ומאז כל המלכים שהיו על עשרת השבטים כולם רשעים ועובדי עבודה זרה, ולכן עשרת השבטים גלו ראשונה וגם לא חזרו. אנחנו מצפים, יש מחלוקת האם בביאת המשיח הם יחזרו או לא, אנחנו מאמינים שכן. על כל פנים, אז אנחנו מבינים שמלכות הרשעה של ישראל, שומרון, אחאב וכל המלכים אשר איתו, נקראו אפרים. למה באמת השם שלהם אפרים? הרי אפרים הוא רק חלק מן הכלל, אז איך אתה קורא לעם כולו אפרים? יכלת לקרוא להם מנשה, יכלת לקרוא להם ראובן, הרי היו שם עשרה שבטים. למה אפרים? אז הרד"ק מסביר מכיוון שהמלך הראשון היה מאפרים. ירבעם בן נבט היה מאפרים. היות וכן, את כל המלכים הלאה ואת כל העם בכלל, את כל כלל ישראל של עשרת השבטים, מכנים בשם אפרים. האבן עזרא מביא טעם נוסף, כיוון שיעקב אמר על אפרים ומנשה ויקרא בהם שמי. כיוון שאמר יקרא בהם שמי, אז על שמם נקרא עם ישראל. איך הם נקראים? אפרים. פסוקים רבים שבהם עוד מעט נזכיר, שבהם אנחנו רואים שכלל ישראל נקראים אפרים, כי יעקב אמר יקרא בהם שמי. בהם, אבל אפרים ומנשה. כיוון שמדובר במישהו יותר מרכזי, אז הוא מזכיר את אפרים כעיקר, כי הוא אותו הוא הזכיר ראשון. הסבר נוסף אומר האבן עזרא, שהוא נכון בעיניו, שכאשר באו אבותינו לארץ כנען, אז יהודה עמד על גבולו מנגב, ובית יוסף, שהוא כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה, מצפון. יוצא אם כן שהמקומות הראשונים שהתיישבו בהם אפרים, זה היה המקום ששם היה המושב ולאחר מכן של עשרת השבטים. אז הוא קרא את שם הכלל, עשרת השבטים, על שם הראשונים אשר התיישבו שם. זה כמו שאם נרצה להגיד, באו בהתחלה ישבו עיר אחת ועל שמה נקראה כל הארץ, אז זה מעין מה שהיה שם. בהתחלה התיישבו במקום של אפרים, ועל שם זה לאחר מכן כשהתיישבו והתפתחה, קראו את הכל על שם אפרים. ולכן תראה שהוא מזכיר יהודה ואפרים. גם ביהודה הוא לא מזכיר בנימין, הוא מזכיר יהודה. ולמה? מכיוון שבתחילה כשבאו יהודה עמד על גבולו מנגב. אז כיוון שזה היה המקום הראשון שנאחזו בו אצלנו, והמקום הראשון שנאחזו בו אצל עשרת השבטים היה אפרים, אז הוא קורא לזה יהודה ולזה קורא אפרים. ולכן תראה הבן יקיר לי אפרים, אין מלך בישראל, כל מיני ביטויים שהם מאפרים, וכן הלאה על זה הדרך. אנחנו רואים שהביטוי אפרים חוזר על עצמו כשמם של עשרת השבטים. לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלוהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת השם לא ידעו. רש"י מסביר, לא יתנו מעלליהם, וכך גם כן מסביר המלבי"ם, שהם לא יעזבו את דרכם הרעה. ומה פתאום יתנו זה לשון יעזבו? אומר רש"י, בוא תראה, נתן ריחו, חז"ל דורשים עזב את ריחו הטוב. וזה שבח לנו, כיוון שיכול היה הכתוב לכתוב נרדי הסריח, והגמרא שם אומרת שהקדוש ברוך הוא נקט כלפינו לשון נקייה, נתן ריחו. מה זה נתן ריחו? הכוונה היא עזב את ריחו. ולא נתנו להרע עמדי, הכוונה היא לא הניח לו להרע עמדי. ולא נתן סיחון, לא הניח לסיחון. אז לא יתנו מעלליהם, הכוונה לא יניחו את דרכם הרעה. התרגום אומר לא ישבוק, שישבוק הכוונה היא מלשון להניח. ומסביר המלבי"ם שפועל נתן שבא בשלילה ואחריו המקור, לעולם תרגומו ישבק, הכוונה יניח. פועל שלילה, כאשר כתוב לא יתנו, פועל נתן שבא בשלילה. אני יכול להגיד נתן בלשון חיובית, אני יכול להגיד לא נתן, זה בא בשלילה. פועל נתן שבא בשלילה ואחריו המקור, לא אמרתי מעלליהם לא יתנו, אלא אמרתי לא יתנו מעלליהם. זה נקרא אחריו המקור. לעולם משמעותו מלשון לשבוק, פירושו להניח. אז מה שכתוב כאן לא יתנו מעלליהם הרעים, הכוונה לא יניחו מעלליהם הרעים, הם לא יתנו להם, לא יניחו להם לשוב אל אלוהיהם. או שהם לא יניחו את מעלליהם הרעים, לא יניחו את דרכם המקולקלת, הם ממשיכים לאחוז בה. אז המוסר שלי, כמו שאמרנו, לא יעזור. המוסר שלי לא משכנע אותם. הסיבה לכך היא שתיים. א', כי רוח זנונים בקרבם. היות והם מלאים ברוח הכפירה, רוח התאווה, רוח עבודה זרה וזנות, רוח זנונים בקרבם. והסיבה השנייה, את השם לא ידעו. אז בעת הזאת אני יודע שהם לא ישובו ממעשיהם המקולקלים, כיוון שהם כבר השרישו בחטא, אז זה כבר דור שני ושלישי ורביעי, אז את השם לא ידעו. זה לא דור שראה אצל אבותיו עבודת השם. זה דור שכבר התקלקל במשך שנים. אז אם כן לא יועיל המוסר שאני אייסר אותם. עם כל זה, אומר להם, אפילו שעכשיו המוסר לא יועיל, יבוא זמן שהם כן יקבלו את המוסר, שכן הדברים ישפיעו.
וענה גאון ישראל בפניו וישראל ואפרים יכשלו בעוונם כשל גם יהודה עמם. וענה גאון ישראל בפניו. אומר המלבי"ם, וענה זה מלשון הכנעה, כך תרגם יונתן. עד מתי מאנת לענות מפניי. כאשר ייכנע גאון ישראל בפניו, זאת אומרת, כאשר הם יבינו שהם מקבלים ייסורים על רוע מעלליהם, ואז כאשר ישראל ואפרים יכשלו וייפלו, אז הם יבינו שזה המוסר שנתתי להם אז, שזה בעקבות התוכחות שהוכחתי אותם. וגם יהודה ייכשל עמהם, אז הם יקבלו את המוסר. גם יהודה ייכשל עמהם, נראה בהמשך שיהודה באותו זמן היו נתונים תחת ממשלת ישראל. הייתה תקופה ששרי ישראל וממשלתם משלו גם על יהודה. אז על התקופה הזאת הוא מדבר, כשל גם יהודה עמם, יהודה גם כן ייכשל עמהם. יש הסבר נוסף, וענה גאון ישראל בפניו, שכך מסביר דונש בן לברט, מביא אותו רש"י, שזה מעניין עדות. כמו לא תענה ברעך עד שקר, כמו כחשי בפניי יענה. אז וענה גאון ישראל בפניו, כביכול הגאווה שלו תעיד בו להעניש אותו. כמו שלפעמים בן אדם מתעקש על דבר מסוים מתוך גאווה ונופל. בגלל העיקשות שלו. מי העניש אותו? הגאווה שלך הענישה אותך, בגלל שהתעקשת לא לוותר, בסופו של דבר ניזוקת.
אני אתן דוגמה. היה סיפור באיזשהו מקום שהיו צריכים לעשות כביש, והיו כמה בתים, ושילמו להם, היו כאלה שהתעקשו יותר אז קיבלו אולי קצת יותר. שילמו להם כדי להרחיב את הכביש. היה אחד התעקש, כולם שילמו נגיד מיליון שקלים, הוא רצה ארבעה מיליון שקלים. ארבעה מיליון שקלים, לא פחות. למה? הם חייבים, הם יכולים לעשות את הכביש פה, הם לא יכולים. התעקש, התעקש, התעקש. בסוף מה שעשו זה, עברו עם הכביש מסביב. דהיינו עשו את הכביש, הכביש עוקף את הבית שלו. הבן אדם היום לא יכול למכור את הבית שלו גם בחצי מיליון שקל הוא לא יכול למכור אותו. יש לו כביש ליד החלון, כביש אוטוסטרדה ליד החלון. אז לפעמים וענה גאון ישראל בפניו. לפעמים הגאווה של הבן אדם היא המענישה אותו. חשבת אני אקבל יותר, לא, אני לא אוותר, אז בסופו של דבר ראית אפילו מיליון שקלים לא תקבל עכשיו, כי מי ילך לקנות בית שיושב על אוטוסטרדה, החלון שלו לכביש מהיר. כך שלמעשה דווקא הגאווה היא המענישה. ואפרים יכשלו בעוונם, כשל גם יהודה עמם. מסביר המלבי"ם, אנחנו רואים שיש כשל ויש יכשל. כשל בקל, להבדיל מייכשל שזה נקרא פועל כבד. כשל בקל זה אומר שהחולשה שלו היא עצמית. ייכשל פירושו של דבר שהוא מצד עצמו לא חלש, הוא צריך להיכשל מכוח האחרים. אז אפרים עליהם הוא אומר הם יכשלו בעוונם. וכשל גם יהודה עמם. יהודה היה בו חולשה באותו הזמן. ואפרים שהם היו חזקים, הוא אומר לך גם הם יכשלו. אבל יהודה יהיה חלש, כיוון שכמו שאמרנו הוא אז באותו זמן יהיה גולה אצל אפרים, דהיינו תחת ממלכות אפרים, ואז ממילא הדבר הזה מבטא את החולשה שלו.
בצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם ולא ימצאו חלץ מהם. רש"י מסביר, בצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם, הכוונה הם ילכו עם קורבנות כדי לבקש את השם, להקריב קורבנות להשם. אבל לא ימצאו, הקדוש ברוך הוא לא יענה להם. למה? כי חלץ מהם. חלץ מהם כמו שאומרים לחלוץ את הנעל, קח את חליצתם, בית חלוץ הנעל, הכוונה לחלוץ זה להישמט. הקדוש ברוך הוא כביכול נשמט מהם. כמו עזב אותם והניח אותם. אז אפילו שילכו בצאנם ובבקריהם, אל תחשוב שתמיד הדלת פתוחה ותוכל להקריב קורבן ויעלה לרצון. כי יגיע שלב שתלך בצאנך ובבקרך ותראה שהשם לא נמצא, לא ימצאו, חלץ מהם. הרד"ק מסביר שזה מדבר על שבט יהודה, ששבט יהודה ישובו לעבודת השם בבית המקדש, והם ילכו לבקש את השם, זה יהיה בזמן יאשיהו. הם ילכו להקריב קורבנות. אז יאשיהו ביער את העקום, ביער את העבודה זרה כולה, שבו לעבוד את השם, עשו פסח, מובא במלכים ב' פרק כ"ג פסוק כ"ב, כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. אז יוצא אם כן שיש שלב שבו כבר העם יתקרב. בצאנם ובבקריהם ילכו, יקחו צאן ובקר כדי להקריב קורבנות, יהיה תהליך של זיכוך. אבל עם כל זה, ולא ימצאו. למה לא ימצאו את השם? כיוון שכבר חלץ מהם. שמה מובא שהגזירה כבר נגזרה. והיות וכן, גם פעולות שנעשו כעת, זה כמו לאחר שכבר נחתם גזר דין. אחרי שנחתם גזר דין, הפעולות כבר לא יכולות לשנות את מה שנקבע. וזה מה שכתוב שם, אך לא שב השם מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה, ואמר ואת יהודה אסיר מעל פניי כאשר הסירותי את ישראל. במילים פשוטות, זה היה מאוחר מדי. היות וכן, ולא ימצאו, חלץ מהם. חלץ זה כמו נפרד, סר מהם. המלבי"ם מסביר שבצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם, זה כנגד מה שראינו לעיל. שהוא הוכיח אותם על זה שהם שמו משמרות כדי למנוע את העלייה לרגל. ולאחר מכן אמרנו שהוא אמר אתה הזנית אפרים נטמא ישראל, כי פתחו את הדרך ויכולתם ללכת, למה אז לא הלכתם? זה הייתה סיבה לתביעה כנגדם. אז הוא אומר כעת בזמן הזה בצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם. אז אין עוד שומרים, הם יכולים ללכת כדי לבקש את השם בירושלים, מביאים איתם צאן ובקר כדי להקריב לפני השם. אבל אז כבר לא יועיל, כמו שאמרנו, כיוון שחלץ מהם. פירושו של דבר, השם כבר עזב אותם. אומר המלבי"ם וביתר עומק, הרי עניין הקורבן, כמו שהמלבי"ם מאריך בפירושו לפסוק החפץ להשם בעולות וזבחים כי אם לשמוע בקול השם וכולי. שם המלבי"ם מסביר שהעולה והזבח זה רק כלי כדי לקרב אותך אל השם, אבל הוא לא מטרה בפני עצמה. ולכן אם אתה רוצה להקריב קורבן אבל לא לעשות רצון השם, זה לא הולך. הקורבן לא יתקבל לרצון, כיוון שהקורבן הוא לא מטרה, אלא הקורבן הוא רק כלי כדי להתקרב להשם. אז מה חפץ להשם בעולות וזבחים אם לא שמעת בקולו? אם לא התבטלת כלפי רצון השם יתברך, העולה והזבח זה לא תכלית, הוא רק כלי. זה גם כן מה שהוא אומר כאן. בצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם ולא ימצאו. אומר המלבי"ם, לא ימצאו למה? כי לא בבית מקדשו יימצא השם, רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם, שם מעונו, עת יתקדשו וילכו במצוותיו. אבל היות וחלץ מהם, כיוון שהקדוש ברוך הוא כבר עזב אותם, כי באמת אין את הבלבבי משכן אבנה, אז השם כבר לא נמצא בפנימיות, אז הקורבן כבר לא עוזר. כי מתי הקורבן עוזר? כאשר השם בליבך, כאשר אתה שומע בקול השם. אבל אם לא, החפץ להשם בעולות וזבחים? ולכן בצאנם ובבקריהם ילכו לבקש את השם ולא ימצאו כי חלץ מהם, כיוון שהשם יצא מליבם. אז אם אין השם בליבך, ועוד פעם, זה לא שהשם עזב אותי, זה אני עזבתי אותו. אם אני אין השם בליבי, זה אומר שאני לא נותן דעתי על השם ולא מכוון מעשיי לרצון להשם וכן הלאה. אז ממילא חלץ מהם, אם אין השם בליבך, אז לקורבן כבר אין תועלת, הקורבן כבר לא יכול לכפר.
בהשם בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם. כפי שהזכרנו כמה וכמה פעמים, כאשר הפסוק לא מובן בפשוטו, אז אנחנו מוצאים בו ביאורים רבים, כי כל אחד מנסה להבין ולקחת את הפסוק לכיוון שיותר נראה על פי דעתו. בהשם בגדו כי בנים זרים ילדו. בהשם בגדו כפשוטו, מסביר הרד"ק, התחתנו בעבודה זרה, בעבודת כוכבים, זה בגידה בהשם. אז בהשם בגדו זה עצם החיבור לעבודה זרה, ראינו שתמיד זה הביטוי, כאישה מזנה תחת בעלה, כלל ישראל מזנים תחת השם והולכים עם הבעלים, הולכים עם העבודה זרה. דבר נוסף, השם ציווה אותם לא לעבוד עבודה זרה, כיוון שעל ידי זה אתה תתקרב לאומות ומכוח זה אתה תתחתן בם, ואז הוא יסיר את בנך מאחריי, כי הבן שלך כבר יהיה כומר לעבודה זרה. כמו שאנחנו רואים נשים שהולכות לכפרים ערביים, הבן שלה, הנכד כבר נמצא במסגד. הבן שלה במסגד. זה היה דבר שהוא מקובל מאוד בזמנם, שברגע שהאישה הייתה מתחתנת עם הגוי, אז הילד היה מתחנך לעבודה זרה כמו הגוי. לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחריי. אז בהשם בגדו ועבדו עבודה זרה, ולאחר מכן בנים זרים ילדו. פתאום מתחתנת עם בנו של עובד העבודה זרה, ואז על ידי זה יולדים בנים זרים שהם גם כן עובדים עבודה זרה. התרגום יונתן אומר במימרא דהשם שקרו, הרי בנים מבנת עממיא קיימין להון. התרגום יונתן מסביר בהשם בגדו הכוונה היא הם מרדו בציווי השם. שהרי השם אמר לא תתחתן בם, והם מולידים ילדים מנשות הגויים. עוד הסבר הוא אומר, בנים זרים ילדו, אומר הרד"ק, הלכו בחוקות העקום. זה הבנים זרים ילדו. ואז יוצא אם כן שזה ביטוי מטאפורי לעניין של הלידה. לא מתכוונים ילדו בפועל, אלא כמו שכתוב וילדי נוכרים יספיקו, הכוונה כמנהגי הגויים הם נוהגים. זה הבנים זרים שילדו. מה זה עתה יאכלם חודש את חלקיהם, שזה לכאורה משפט סתום לחלוטין? אז באמת מסביר הרד"ק שכעת בקרוב יבוא חודש שיאכל האויב אותם ואת חלקיהם. עתה יאכלם חודש את חלקיהם. מה זה החודש הזה שיאכל אותם ואת חלקיהם? החודש הזה זה חודש תמוז, שהובקעה העיר. חודש אב, שהעיר חרבה. אז יאכלם, זה יאכל אותם. החודש הזה המיועד לפורענות. מה זה ואת חלקיהם? חלקיהם הכוונה שדותיהן, כמו חלקת השדה. הכוונה את השדות, את הכרמים, את הבתים, את הכל. אז יבוא חודש, יאכלם חודש אותם ואת חלקיהם. או שהוא מסביר עוד הסבר, שחודש הכוונה היא כביכול יאכל אותם בחודש. דהיינו זה יהיה ברגע קטן, בזמן קצר, זה לא ייקח שנים. על כן יאכלם חודש את חלקיהם. בחודש אחד יאכל אותם ואת חלקיהם. וכך גם כן כתוב בפסוק אכחיד את שלושת הרועים בירח אחד. אתה רואה שכשרוצים לבטא דבר שקורה במהרה, אומרים זה נעשה בחודש אחד. כמו שהביטוי חודש בא לבטא דבר שנעשה בזמן קצר. לדעת תרגום יונתן, מסביר הרד"ק, מה שכתוב חודש, כמו חודש בחודש, כמו יום יום. יאכלם חודש הכוונה היא יאכל אותם במה שנקרא בתמידות. ביום יום, זה הכוונה. חודש, זה הביטוי חודש, כמו יום ביום, חודש בחודש. כען ייתי עליהון עממיא ירח בירח. הכוונה חודש אחרי חודש יאכל אותם בקביעות. המלבי"ם מסביר, כעת כאן הוא מתאר לנו איך תהיה הכליה על מלכות יהוא. כתוב שעוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. זה ראינו לעיל בפרק ראשון של ספר הושע. וזה היה כאשר מלך זכריה בן ירבעם, הוא מלך שישה חודשים. ואז קשר עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם. אותו שלום בן יבש הכה את זכריה בן ירבעם ומלך במשך ירח ימים בשומרון. כמה הייתה מלכותו של אותו שלום? חודש אחד. על זה הוא אומר בהשם בגדו כי בנים זרים ילדו. מי זה? זה זכריה, שאותו זכריה היה זר במעשיו למקום. ולכן עתה יאכלם חודש. מי זה? שלום בן יבש שמלך חודש, הוא יאכל וישבית את חלקיהם. אכל את כל בית יהוא, ומלכותו הייתה רק למשך חודש אחד.