ואכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו כי את השם עזבו לשמור. זנות ויין ותירוש יקח לב.
ואכלו ולא ישבעו. כיוון שהאכילה שלהם היא לא כדת, אומר הרד"ק, אז ממילא גם כן לא יהיה להם האכילה לברכה. ואכלו ולא ישבעו. וראינו שהם היו גם כן מזנים, כיוון שהשכיבה שלהם עם הנשים היה בזנות, אז לא יפרוצו. לא יפרוצו הכוונה לא יהיה להם בנים, ואם יהיו בנים, הם ימותו מן הבטן. אז היום אולי זה נתפס כיתרון, כהיום המזנה אינו מעוניין בבנים. אבל משתמע שבזמנם כן היו מזנים ורוצים בנים. ועם כל זה אומר להם עונשם יהיה ולא יפרוצו, שלא יתרבו בניהם, לא יהיה להם בנים. והסיבה, כי את השם עזבו לשמור. מה זה את השם עזבו לשמור? עזבו מלשמור. את השם עזבו מלשמור, הם לא חפצים בהשם ולא רוצים לשמור את דרכיו.
המלבי"ם מסביר, ואכלו ולא ישבעו...
מי זנות העם גרמו לעם לרדוף אחרי הזנות, לכן לא יפרוצו, לא יהיה להם ריבוי בנים ובנות. הסיבה היא כי את השם עזבו לשמור זנות ויין ותירוש אשר יקח לב. ההסבר שכאן מסביר המלבי"ם זה בקו של רב סעדיה גאון שהביא גם כן הרד"ק. הרד"ק בפירוש הראשון הסביר כי את השם עזבו לשמור, את השם עזבו מלשמור. לעומת זאת רב סעדיה גאון קורא את שני הפסוקים יחד. כי את השם עזבו לשמור זנות ויין ותירוש שיקח לב. הם עזבו את השם ומה הלכו לשמור? הלכו לשמור זנות, יין ותירוש. זה מה שהם הלכו לשמור. אז יוצא אם כן שהלשמור זה לא סוף פסוק, אלא הלשמור זה התחלה והמשך של הפסוק הבא. הם עזבו את השם לשמור זנות יין ותירוש. חלף זה שהכוהן הצטווה לשמור את משמרת השם, חלף זה שהוא הצטווה להיות קדוש לאלוהיו. מה זה קדוש לאלוהיו? התורה מזהירה אותו אישה זונה וחללה לא יקחו. במקום זה, אדרבה, לשמור זנות יין ותירוש. הם הולכים ומחפשים ומבקשים זנות יין ותירוש. הכוהן גם כן הוזהר לא לצרוך יין, יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד. זאת אומרת הוא הוגבל בשתיית יין. ועם כל זה אתה רואה, הם מחפשים את שני הדברים שהם נאסרו בהם, זנות ויין ותירוש.
הזנות והיין, על זה אומר הפסוק, זנות יין ויין ותירוש יקח לב. מה הפירוש יקח לב? מסביר המלבי"ם, אנחנו אולי נקרב את הדברים אל הדעת, כשמדברים על הלב, הלב הוא עצמאי. עצמאי פירושו יש לנו בחירה חופשית, האדם יכול להטות ליבו לאן שירצה. יש לאדם בחירה חופשית. כל זה, כל עוד שהבן אדם לא צירף לעצמו או צרך חומרים שיכולים להשתלט לו על הבחירה החופשית. אז היום זה מוכר לכולנו מחומרים נרקוטיים, אדם שנוטל סמים, אתה לא יכול להגיד שהוא פועל מתוך ידיעה והכרה. הבן אדם הזה הוא עכשיו מופעל מכוח הסם. כך גם כן בן אדם שיכור. אדם שהוא שיכור, אי אפשר להגיד שיש לו בחירה חופשית, אי אפשר להגיד שליבו בידו, הוא עושה ככל העולה על ליבו, לא. אלא היין הוא הפועל על ליבו. הלב שלו נמשך ונלקח אחרי היין. אותו דבר גם כן האדם השטוף בזימה. אי אפשר לומר שהוא פועל פעולות באופן רציונלי, אלא הזימה היא זאת שמושכת אותו, ואז הוא יכול לעשות דברים מאוד חמורים שאדם באופן רגיל היה מתבייש בהם. אבל היות והזימה מושכת אותו, אז ממילא כבר ליבו לא בידו. זה מה שכתוב כאן זנות ויין ותירוש יקח לב. הם לוקחים את הלב ומטים אותו מהדרך הקדושה. כשיש זנות ויין, ממילא הבן אדם לא פועל ולא חושב בצורה רציונלית וליבו לא בידו. הם עזבו מלשמור את משמרת השם, ומה הם שומרים? הם שומרים זנות ויין ותירוש. זה תחת משמרת השם. והמשמרת הזאת שהם שומרים, הכוונה אותו דבר שאליו הם מתאווים ומבקשים, אותו דבר הוא לוקח את ליבם ומוליך אותם שולל. הזנות יין ותירוש, זה יקח את ליבם.
עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלוהיהם. עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. היום זה ביטוי מליצי כשרוצים להגיד על בן אדם שהוא אין לו רב שאותו הוא שואל ומתייעץ, אלא יש כאלה היום יש להם את רבי גוגל, אז זה עמי בעצו ישאל. את מי אתה שואל? עצים ואבנים, את המחשב שלך, אתה שואל שאלות. עמי בעצו ישאל. או יש כאלה שהם מחפשים רבנים כאלה ידידותיים למשתמש. מין איזה רב אלסטי כזה, אחד שהולך ברוח הזמן, רב נוח כזה, שמבין אל רוח העם, שהוא מוכן להבין את התמורות אשר עברו בעם ואת התמורות שהמציאות החדשה מביאה עמה, והוא מיישר קו. אז אחד כזה זה מקלו יגיד לו. הוא מחפש את המקל. המקל, עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. מי יקל לו? ומקלו יגיד לו. מי יקל לו? את זה הוא רוצה שיגיד לו את ההלכה. אותו הוא שואל, הוא הפוסק שלו. טוב, זה בדרך צחות. בוא נסביר עכשיו את פשוטו של המקרא.
הרד"ק מסביר, עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, כמו אדם עיוור, שהמקל הוא מורה לו את הדרך, ועל ידה, על ידו הוא יודע מהי הדרך הנכונה. כך גם כן עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. פירושו של דבר, עצו זה העבודה זרה. ומקלו זה המקל שאיתו העיוור הולך בדרך. הם הולכים עם מקל כזה שהמקל מטעה אותם. מי זה המקל שלהם? זה נביאי השקר. הוא המקל שלך שמראה לך את הדרך. אתה כמו סומא ואתה סומך על מה שהמקל אומר. המקל הזה זה נביאי השקר. כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלוהיהם. רוח זנונים מטעה את נביאי השקר, ואז על ידי זה הם מטעים את העם. אומר הרד"ק, יוצא שהאנשים הללו השואלים בעבודה זרה או על ידי המקל שהם נביאי השקר, טועים אחרי רוח זנונים שהתעה את אותם נביאי שקר ואת אותה עבודה זרה.
המלבי"ם מסביר, עמי בעצו ישאל, זה הפסל. העבודה זרה הייתה עשויה עץ, והוא רוצה לבקש ממנו מענה, אז בעצו ישאל. אבל העבודה זרה לא עונה לו. ואז הוא אומר לנביא, ומקלו יגיד לו. מה זה מקלו? אומר השם, אתה תקבל תשובות לא מהעץ, מהמקל. מה זה המקל? המקל, אומר המלבי"ם, שונה מן העץ. כשמדברים על עץ, עץ זה יכול להיות ביטוי לסתם חומר הנקרא עץ. כשמדברים על מקל, אומר המלבי"ם, תמיד זה יבוא בהקשר להכאה. אז אם כאן כתוב מקלו יגיד לו, הכוונה מקלו שמחטיף מכות. על זה מדברים. ולכן אומר המלבי"ם, אי אפשר לפרש כמו שאר המפרשים שהסבירו שמקלו זה המטה שעליו הוא נשען. אומר המקל שעליו הוא נשען לעולם יקרא מטה. הוא לא יקרא מקל. מקל זה רק משהו שחובט ומכה. ואז ממילא, עמי בעצו ישאל, עמי שואלים בעבודה זרה והם טועים מן הדרך. הוא אומר, אתה יודע מי יישר אותך לדרך? מקלו יגיד לו. המקל שיחטיף לך מכות, אז אתה תבין שאתה טעית. אז תבין שהדרך שלך לא נכונה. זה, הוא יגיד לך, המקל יגיד לך. העבודה זרה אתה לא תקבל ממנה שום תשובה. אדרבה, כי רוח זנונים התעם. המקל יגיד לך, אדוני, רוח זנונים התעה. המקל יגיד לך שרוח זנונים התעתה את הנביאי השקר, את עם ישראל, את כולם. התעתה אותם מהדרך. ועל ידי הרוח זנונים הזאת זנו מתחת אלוהיהם. יוצא אם כן שהמקל הוא זה שיישר אותם אל הדרך הנכונה. המקל הרודה בהם, המייסר אותם, הוא יראה להם את הדרך הנכונה.
אומר המלבי"ם שאפשר גם לומר, מה זה מקלו? המקלו זה המקל מן העבודה זרה. עמי בעצו ישאל, זה העבודה זרה כמו שאמרנו עשויה עץ. ומהעבודה זרה הזאת כביכול יצא מקל, שהמקל הזה יגיד לו, ומה זה יגיד לו? יכה אותו. זה באותו כיוון, רק השוני, לפי מה שהמלבי"ם מוסיף כעת, שהמקל עצמו בא מתוך העבודה זרה. וזה בהתאם למה שדיברנו כמה פעמים, שהרעה שבאה על האדם זה החטא עצמו. תיסרך רעתך. או כמו שאומר ביחזקאל, החמס קם למטה רשע. החמס עצמו, הגזל עצמו, העבירה עצמה, הנה יהיה המטה שמכה את הרשע. כך שלמעשה העבירה הופכת להיות למשחית. וזה מה שראינו שכתוב בפסוק אחר, תיסרך רעתך ומשובותייך יוכיחוך. פירושו של דבר, הרעה היא המייסרת את האדם, העבירה היא המייסרת את האדם. ויש פסוק נוסף, איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו. מי זה שמייסר אותך? זה העבירות שעשית, זה המשחיתים שבראת. אז איוולת אדם היא זאת אשר מסלפת את דרכו. בעקבותיה הוא לוקה, ועל השם יזעף ליבו. והוא כועס על השם, ריבונו של עולם, למה עשית לי? למה עשיתי לך? זה רק אחד מני אלף מהמשחיתים שיצרת שככה שחררתי אותו עליך. אבל אם אני אשחרר עוד איזה שהם, את המשחיתים קצת היותר גדולים, לרגע לא תוכל להתקיים. יוצא אם כן שעמי בעצו ישאל, ומהעץ הזה יוצא מקל שהוא יגיד לו. הוא ייסר אותו. העבירה הזאת יוצרת מקל חובלים שהמקל הזה ייסר אותו ויאמר לו שרוח זנונים התעה, וזה הגורם לך שויזנו מאחר, מתחת אלוהיהם.
על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה. על כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה. על ראשי ההרים יזבחו. דהיינו, אנחנו מתארים את המצב שהם זנו מתחת אלוהיהם. הכוונה לזנות פירושו של דבר להתרחק, לסרך דרכיה ולסטות מבעלה, מקודשא בריך הוא. כנסת ישראל הולכת ומזנה תחת אלוהיהם, העבודה זרה שלהם. והוא מתאר שהזביחה לעבודה זרה הייתה עיקר העבודה, והקיטור היה מלאכה משנית. כאשר היו רוצים לעבוד את העבודה זרה, היו מקריבים לה קורבן. ומעבר לזה, כמו שיש להבדיל אלפי הבדלות הקטרת קטורת בבית המקדש, כנגד זה הם היו עושים פעולות שהיו מקטירים קטורת לעבודה זרה. רואים ביטויים רבים לזה בנביא, הנשים היו מקטרות וכולי. לא רק מקטרות לבעלים, כל הזמן אוהבת לקטר, אלא במובן של מעלות קטורת לבעל, כן, לעבודה זרה. כן, אז אם כן יוצא שעיקר העבודה הייתה הזביחה והקורבן, הקטורת הייתה מה שנקרא עבודה משנית. ולכן הוא אומר על ראשי ההרים יזבחו. ראשי ההרים הם היו מקריבים קורבנות, כי ראשי ההרים זה מקום גבוה, וזה מראה שהיו עובדים בכינופיא, בפרהסיא, ברבים, על ראשי ההרים במקום גדול, רם, נישא ומפורסם. אבל לעומת זאת הקיטור, שזה היה מלאכה הפחות חשובה בעיניהם, את זה כל אחד עשה בעצמו על הגבעות. איש איש לבדו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה. היו הולכים ומקטרים מה שנקרא במקומות פרטיים יותר, במקומות ייחודיים יותר לעבודתם, ולא בפרהסיא כמו בזביחה, כיוון שהיא לא הייתה חשובה בעיניהם כמו הזביחה.
דבר נוסף יש כאן, שאם זה שהם היו מזבחים ומקטרים, הם גם כן היו מזנים. מכיוון שכידוע הזנות הייתה קשורה עם העבודה זרה. וכפי שנראה בהמשך, שלכל בית עבודה זרה היה מסונף בית זנות. ונסביר בהמשך גם כן מה מה הם היו מרוויחים בזה. גם כאן אומר המלבי"ם, היו שני מיני זנות. יש זנות בפרהסיא ויש זנות בצנעה. הזנות בפרהסיא זה על ההרים. והזנות בצנעה זה על הגבעות, כמו שאנחנו נראה בפסוק הבא. ועל זה הוא אומר להם, על כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה. על כן תזנינה בנותיכם, כמו שאבותיכם זנו, אז גם בנותיכם יזנו. הבנות, אומר המלבי"ם, היה דרכם להשיא אותם לאנשים, והכלות היו נשארות בבית. הכוונה נשים, הבן היה נשאר בבית, כמו שעד היום מקובל הרבה בציבור הערבי, שהבן בונה לו איזה בית בחצר או קומה מתחת להורים, ואילו הבת, אותה היו שולחים אל החתן שהיה נושא אותה לאישה. על זה הוא אומר להם, הבנות תזנינה. כיוון שהזנות מראה על כך שהיא סטתה מתחת אישה. אמרנו בעבר שתמיד ביטוי לזנות זה לסטות תחת אישה. עצם מעשה העבירה נקרא ניאוף. מעשה העבירה נקרא ניאוף גם אם היא פנויה, כי זה עצם מעשה העבירה. לעומת זאת, תמיד אנחנו נשתמש בביטוי לזנות כאשר יצאה מתחת הבעל. אז יבוא הביטוי לזנות. אנחנו לא נשתמש בביטוי לזנות על רווקה. כיוון שאין פה, היא לא זנתה מתחת בעלה. ולזנות זה לאו דווקא ביטוי המחובר לניאוף, כמו שאנחנו אומרים ותזנו אחרי הבעלים. ששם זה מדובר על עבודה זרה. לזנות הכוונה לסטות מזה שמושל עליך. אתה, יש מישהו המושל עלינו, זנינו אחרי הבעלים. הבעל הוא המושל והאישה זינתה והלכה אל המנאפים. אז עצם פעולת המעשה נקראת ניאוף, והיציאה מתחת רשות בעלה היא נקראת זנות. אז זה מה שהוא אומר כאן. הבנות הם נקראות מזנות, כיוון שהיא סטתה תחת אישה. אבל כלותיכם תנאפנה. הכלות הם הרי בבית כמו שהסברנו, והרי התירו להם את הזנות ואת העריות בפרהסיא, אז הם בכלל לא היו מחשיבים את זה כסטייה מתחת בעלה, כי זה נעשה בבית. אז מה זה נקרא? זה רק ניאוף. הוא לא מכנה את זה כזנות, כיוון שזה בהסכמת הבעל. כיוון שהדבר הזה נעשה בצורה כזאת שלא היה נחשב כזנות ויציאה מרשות הבעל, לכן לגבי הכלות שהם היו בבית, לגביהם הוא נוקט את הביטוי של תנאפנה.
רש"י מסביר את העניין של על כן תזנינה בנותיכם. רש"י מסביר שכוונת הדברים, היות ואתם מתחברים לעבודה זרה, והרי התורה אסרה את הקשר עם העכו"ם, כדי שאת בתך לא תיתן לבנו ואת בתו לא תיקח לבנך. אומר רש"י, זה מה שכתוב כאן. היות ואתם מתחברים לעבודה זרה, להיות עם העכו"ם, הדבר הזה גורם שאת בתו אתה לוקח לבנך ואת בתך אתה נותן לבנו, ואז על ידי זה יש כאן בחינה של זנות. ואז על ידי זה אתם מתחתנים איתם, והבנים והבנות הנולדים לכם מבנותיהם נוהגים כמנהג אימן והן מזנות. האבן עזרא מסביר שהעניין הזה של על כן בנותיכם תזנינה, אומר האבן עזרא, זה תיאור של תוצאה. היות ואתם יוצאים לקטר על ההרים, הולכים לקטר על הגבעות, אז אתם לא בבית. ברגע שאתה לא בבית, אז בנותיכם בבית לבדן, והבנות והכלות מזנות, כיוון שאין כעת מי שישמור עליהן, כיוון שבני הבית יצאו מחוץ לעיר אל ההרים ואל הגבעות.
לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה. כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו. ועם לא יבין ילבט. לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה. כיוון שהעוון, אומר המלבי"ם, לא תלוי בבנות, אלא תלוי באבותיהם, שמהם הם למדו לסרך דרכיהם. אז הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו. פירושו של דבר, הם היו עם הזונות ועם הקדשות מחוברות איתם. עם הקדשות הם מזומנים לזנות. זה הזונות בפרהסיא. עמם יזבחו. הזיבוח, אומר המלבי"ם, כפי שראינו לעיל, היה על גבי הרים. הדבר הזה היה נעשה בפרהסיא. ברוב עם, כמו שכתוב על ראשי ההרים יזבחו. והם היו מזנים עם הקדשות, שהקדשות היו מזומנות לעבודה זרה. פירושו של דבר, המלבי"ם מסביר, זה הסברנו בעבר, שכך אמר הגר"א, מקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. ולכן אנחנו רואים את התוכחות שהם כורכות תמיד את העבודה זרה עם הזנות. והעניין של בית הזנות ליד בית העבודה זרה היה לו שתי מטרות. המטרה אחת, זה כדי למשוך את לב העם. למה להם להיות דבקים בהשם ובאמונתו, כאשר הוא מאוד מגביל? העבודה זרה היא ליברלית. היא ליברלית. היא מאפשרת גם כאלה מעשים, ולא סתם, הכל באצטלה של עבודה זרה, של עבודת האליל. כל הפעולות הללו היו נעשים באצטלה כביכול לשם העבודה זרה, לא לשם תאוות. וככה היו מביאים מאמינים רבים. עכשיו, המטרה השנייה הייתה כדי להגדיל את ההכנסות של בית העבודה זרה. את האתנן שהיו מביאים לזונה, אומר המלבי"ם, את זה היו לוקחים כוהני הבעל, כוהני העבודה זרה, את זה היו לוקחים לבית העבודה זרה. כביכול להחזיק את המקום, לעשות פעולות שיפתחו אותו. יוצא אם כן שההמטרה של אותם קדשות היה כביכול לשם קדושה. לשם העבודה זרה, לפאר אותה, לשם קירוב לעבודה זרה ולשם פרנסה לעבודה זרה. ולכן התואר שאנחנו מתארים את אותם זונות, קדשות. שקדשות זה בא כביטוי נלעג על עניין הקדושה. הם כביכול רואים בזה קדושה, ואצלנו אנחנו רואים אדרבה. כמו שיש לנו ביטוי של, אנחנו אומרים יש בן אדם שמתפלל, מתפלל בבית כנסת. אבל איך אנחנו אומרים אדם שהוא בטמפל רפורמי? תפלה. אנחנו אומרים בית תפלתם. תפלה זה מלשון דבר תפל, חסר טעם. אז אנחנו לא מכנים תפילתם, אלא אומרים בית תפלתם. לשון תפלה. אז גם כן כאן, אנחנו לא אומרים קדושותיהם, אלא קדשות. קדשות הכוונה היא זונות. ולמה אנחנו גם כן מכנים את זה בביטוי הזה גם מבחינת לשון הקודש? הסברנו בעבר שקדוש פירושו נבדל ומופרש. זה הכוונה קדוש. כשאנחנו אומרים הדבר הזה הוקדש לבדק הבית, זה הובדל והופרש מבני האדם אל בדק הבית. הרי את מקודשת לי, היא לא ניתנה ספר תורה ממחר, אלא מקודשת, פירושו של דבר מובדלת ומופרשת מבני אדם, מיוחדת לי. זה הכוונה קדוש. כשאנחנו אומרים על קדשות, אומר רש"י, הם המיוחדות לזנות. הובדלו והופרשו מן השאר וייחדו אותם לדבר עבירה. אז לכן גם מבחינת לשון הקודש מובן מה המקור של הביטוי הזה. אז זה מה שהוא אומר כאן, עם הקדשות יזבחו. דהיינו, המקום של הקדשות זה המקום הזיבוח, כיוון שהזיבוח היה בפרהסיא, והקדשות הם היו המיועדות לעבירה זו, וממילא הדבר הזה היה בפרהסיא. ועם הזונות, הזונות זה אשת איש שמזנה תחת בעלה, יש לה ממי לפחד. היא לא תלך לעשות את זה בפרהסיא. היות וכן, עם הזונות יפרדו. היא הולכת ונפרדת מחברת בני אדם כדי לזנות עם אדם זר. מכיוון שהיא חוששת מאוד שאם בעלה יראה אותה, אז היא יותר לא תראה אף אחד לעולם. כן? למטה מעשרה טפחים קשה לראות מישהו או משהו. אז היא מפחדת מאוד שזה יהיה סוף הסיפור. ולכן מה היא עושה? הזונות יפרדו. המזנות תחת בעליהן, כמו שהסברנו לעיל שזונות זה מזנות תחת בעליהן, היו חייבים להיפרד מהציבור, להיפרד מהקהל ולעשות מעשיהם במחשך ולזנות בגבעות במקום סתר תחת האלה, כמו שראינו בפסוק הקודם. וזה מה שאומר לנו המלבי"ם, זה מה שראינו לעיל, שהמקלו יגיד לו. מה מקלו יגיד לו? כאשר תקבלו את הייסורים, המקל יוכיח אתכם ויאמר לכם שרוח זנונים התעם. על ידי התאווה של הזנות הם טעו מלעבוד את השם, הלכו לעבוד עבודה זרה. וזה יגיד לו המקל שיכה אותו. וזה מה שהוא מסיים ואומר, ועם לא יבין ילבט. מה זה ועם לא יבין ילבט? אומר למה מכים אותו במקל חובלים? מכיוון שהוא לא יבין. וילבט, ילבט הכוונה הוא יתייגע מרוב המכות. כמו שרש"י מסביר ילבט במובן של יגיעה, כמה לבטנו בדרך, הכוונה התייגענו בדרך. לעומת זאת הרד"ק והאבן עזרא, אביו של הרד"ק והאבן עזרא, הם מסבירים את המילה ילבט כמו שהיא מוכרת לנו היום. והוא מסביר שבלשון ישמעאל ילבט זה כמשתבש שלא ידע מה לעשות. כמו אוויל שפתיי ילבט. וזה בדיוק הביטוי שאנחנו משתמשים בו היום, להתלבט. מאיזה לשון זה להתלבט? אדם שמסתפק ומשתבש ולא ידע כיצד לנהוג. ומכוח מה זה? מפאת זה שהם לא מבינים את חטאם, והמקל הוא יכה אותם כדי שיבינו במה קלקלו ובמה טעו.
רש"י מסביר, מה זה עם הזונות יפרדו? לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה. אומר רש"י, כאשר אישה זונה וסוטה תחת בעלה, המים בודקים אותה. משקים אותה את המים המאררים ואז המים מוכיחים האם היא באמת זינתה או לא. לעומת זאת, כאשר בעלה, כמו שהגמרא אומרת איהו בקרק ואינהי בבוציני, פירושו של דבר בעלה הוא שקץ לא פחות קטן ממנה, אז המים לא בודקים אותה. מתי המים בודקים אותה? רק כאשר הוא מנוקה מעוון. כשהאיש לא מנוקה מעוון, אז המים גם כן לא בודקים את אשתו. לא שאם הוא לא מנוקה מעוון אז מותר לה לעשות כזה דבר. ודאי שאסור לה. הוא ישלם את החשבון שלו והיא תשלם את החשבון שלה. אבל על כל פנים, אתה לא יכול לקחת את אשתך להשקות אותה את המים המאררים כשאתה בעצמך עושה דברים מרים לא פחות מזה. זה מה שכתוב כאן, לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה. המים המרים לא יגלו על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה. ולמה? כי הם, הבעלים, עם הזונות יפרדו. הם הבעלים בעצמם הם מזנים עם הזונות. והיות וכן, אז איך אפשר שהמים יבדקו את האישה כאשר הבעל עצמו פגום ומקולקל? הרד"ק מביא בשם אביו שיפרדו הוא מסביר שזה מלשון פרד. כוונת הדברים, הפרד הוא שטוף בזימה יותר מכל בעלי החיים. כן? ואז מה שכתוב כאן כי עם הזונות יפרדו, הכוונה הם עם הזונות שטופים בזימה כמנהג הפרדים. עוד הסבר הוא מביא בשם יש מפרשים, שהם עושים עם הזונות מעשה פרד. פירושו של דבר, הם הפרד לא מוליד. כיוון שהפרד זה תוצאה של חמור ושל סוסה, או של סוס ושל אתון. יוצא אם כן שבמציאות הזאת נולד בעל חיים שלא יכול להוליד הלאה, זה הפרד. עקרה כפרד או כפרדה עקרה. פרד לא יכול להוליד. הם היו רוצים שהנשים לא תתעברנה. והיות וכן, הם היו עושים פעולה של ער ואונן. ועל ידי זה הוא אומר, עם הזונות יפרדו. מה זה יפרדו? יעשו כמעשה הפרד. הכוונה מעשה שלא יביא לידי עיבור, ובזה הוא מדמה אותם למעשה הפרד.
אם זונה אתה ישראל, אל יאשם יהודה. ואל תבואו הגלגל, ואל תעלו בית אוון, ואל תישבעו חי השם. אם זונה אתה ישראל, מה עכשיו הוא פונה לישראל ואיך הוא מחבר את זה ליהודה? מסביר המלבי"ם, כבר ראינו לעיל בפרק הראשון, בפסוק הראשון שבפרק הראשון, ראינו שהושע התחיל להתנבא בזמן ירבעם בן יואש. ואז המציאות הייתה שמלכות יהודה הייתה כבושה תחת מלכות ישראל. עד השנה ה-24 לעוזיה, שאז הוא מלך בפני עצמו, מלכות יהודה אז נפרדה ויצאה מתחת שעבוד עול מלכות ישראל. ואז בתקופה שעליה אנחנו מדברים כעת, יהודה היו נכנעים למלכות ישראל. והמלכות ישראל נקראה מלכות אפרים. אומר אם כן הנביא, אם זונה אתה ישראל, אל יאשם יהודה. יהודה באותה תקופה עדיין היו עובדים את השם. כידוע מאז תקופתו של ירבעם בן נבט התפלגה הממלכה. מאז תקופתו של ירבעם בן נבט ישראל סטו מן הדרך. ישראל הכוונה שומרון. כל מלכי ישראל היו רשעים. לעומת זאת מלכי יהודה במשך תקופה מאוד ארוכה עדיין היו מלכים צדיקים. וגם אם לפעמים היו ביניהם רשעים, אז לפעמים היה מלך רשע, אחרי זה מלך צדיק. עוד פעם מלך רשע, אחרי זה מלך צדיק. היו גם מלכים צדיקים. לעומת זאת בישראל לא היה אף פעם מלך צדיק, הם הרשיעו לחלוטין, ולכן הם גלו תחילה, ולכן גם כן עד היום הם לא חזרו, עשרת השבטים אבדו לנו, ומקווים שהמשיח יחזיר אותם, יש איזה מחלוקת בגמרא, מקווים שכן. על כל פנים, מלכות יהודה הייתה עובדת את השם לפרקים. באותה תקופה שמלכות יהודה הייתה כנועה תחת מלכות ישראל, עם ישראל היו רשעים, כמו שאמרתי, כי מלכות ישראל תמיד היו רשעים. אבל מלכות יהודה היו עדיין עובדי השם, עדיין היו מקיימים מצוות. ולכן הנביא מזהיר את יהודה, אתה יהודה כעת נמצא תחת מלכות ישראל, אתה צריך להיזהר לא ללמוד ממעשיהם. היות וכבר מתקופתו של ירבעם בן נבט היו עגלים בישראל, ואז הייתה משיכה לעבודה זרה, היה חשש שכעת שמלכות יהודה נתונה תחת מלכות ישראל, אז ממילא הם ינהגו כמותם ויימשכו אחרי דרכיהם, וישראל יקלקלו את יהודה. על זה אומר הנביא, אם זונה אתה ישראל, אל יאשם יהודה. אם אתה ישראל, שזה מלכות אפרים כפי שנראה בהמשך שישראל נקראו גם כן אפרים, אם אתה זונה מעל אלוהיך ללכת לעשות לך עגלים ולעבוד עבודה זרה, אתה על כל פנים להשגיח שאל יאשם יהודה. שאל תחטיא גם כן את יהודה שלא ילמד ממעשיך. ולכן הוא מצווה את שבט יהודה, אומר להם, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית אוון. הגלגל, אולי נתחיל מבית אוון, זה היה מקום שנקרא בית אל. קוראים לו בית אוון ככינוי על שם מעשה אוון, שזה מעשה רשע, שזה בית העבודה זרה. והגלגל זה גם כן מקום שבו היו עובדים את העגלים. ושני המקומות הללו, אומר המלבי"ם, היו עוסקים בעבודה זרה, כמו שכתוב בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, כך כתוב בעמוס. בגלגל שוורים זיבחו. המקומות הללו הם היו מקומות שהיו מצרניים ליהודה. מצרניים הכוונה היא כמו בר מצרא. בר מצרא הכוונה שהוא נמצא על גבולו. שני המקומות הללו היו בגבול יהודה. אז היה חשש גדול שיהודה שכעת נמצא תחת שלטון ישראל, יבוא וידבק בעבודה זרה הנמצאת ממש בגבולו, בגלגל ובבית אל. ולכן הוא מזהיר אותם, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית אוון, ואל תישבעו חי השם. מה פירוש הדבר? בגלגל ובבית אל היו נשבעים בעבודה זרה. ואז הוא אומר להם, אתם יהודה נשבעים חי השם. ואם אתם תגיעו לשם ותתקלקלו כמותם, אתם כבר לא תישבעו חי השם. אתם תישבעו חי הבעל, אתם תישבעו חי העבודה זרה. ואומר להם, לכן אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית אוון, ואל תישבעו חי השם. אם תגיעו לשם אתם תגיעו למצב שאל תישבעו חי השם. ולכן אל תלכו לשם.
כי כפרה סוררה סרר ישראל. עתה ירעם השם ככבש במרחב. כי כפרה סוררה סרר ישראל. עם ישראל הם כמו פרה סוררת. ואתה השם ירעם כמו כבש במרחב. דהיינו, הקדוש ברוך הוא רצה לראותם ככבש במרחב. מסביר המלבי"ם, שבזמן ירבעם בן יואש השם ריחם על ישראל. מלך ארם כתוב שייסר אותם, עינה אותם, שם אותם כעפר לדוש. ואז הקדוש ברוך הוא שלח מלך שהושיע אותם, זה ירבעם בן יואש. כתוב עליו שהשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. ואז השם רעה אותם על כר נרחב, ככבש במרחב. מה הפירוש? אם עד עכשיו הגבול היה צר, אז בעקבות זה שהשם השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, עכשיו יצאתם למרחב. יצאתם מהמחנק ויש עכשיו גבולות רחבים. ואז השם חשב שכמו כבש הנמשך אחרי הרועה, לא נפרד מן העדר אלא נמשך אחרי הרועה, כך גם כן עם ישראל בעקבות זה שיראו חסד השם, השם הושיע אותנו מיד ארם, השם הרחיב את גבולנו, אז עכשיו אנחנו נהיה כמו כבשים, כבש שהולך אחר הרועה. זה גם היום ביטוי לכבש, ככבשים לטבח, ככבש יובל, אנחנו נהיה ככבשים, נתנהג בדרך הנכונה ובדרך הטובה, לא ניפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, אומר המלבי"ם, כמו שראינו לעיל שהיו הולכים לקטר ולזבוח, להקריב זבחים בהרים ולקטר בגבעות. חשב השם שאולי כעת אתם לא תמרדו בו. ואז במקום זה, כפרה סוררה סרר ישראל. אומר השם, מה קיבלתי במקום זה? שנהייתם פרה סוררה. הפרה לוקחים אותה אל כר נרחב, היא עוזבת את הרועה, היא סוררת, מתרחקת מן הרועה. כך גם כן התרחקתם אתם מאת השם בזמן שהייתם צריכים להתקרב אליו בעקבות זה שהקדוש ברוך הוא עתה ירעם השם ככבש במרחב. הוא הרי נתן לכם עכשיו שפע וטוב, הייתם צריכים להיות רועים תחתיו. במקום זה הלכתם והתרחקתם.
חבור עצבים אפרים הנח לו. יש כמה וכמה מקראות שכל מי שתשאל לפירוש המקרא, הוא יסביר לך פירוש מסוים, וכולם טועים. ולמה? כי הפירוש הזה של המקרא שיסבירו לך הוא דרש. ומכיוון שאת פשט המקרא אף אחד לא יודע. עכשיו כשאני אומר דרש, אני לא מתכוון לומר במובן של טועים, מה שאמרו לא נכון. כי דרש זה גם נכון. אבל זה לא פשט המקרא. זאת אומרת, אתה לקחת פסוק ולקחת דרשת אותו בדרך מסוימת, אבל זה לא פשט המקרא. מי שקורא את הפסוקים על פי סדר, ודאי מבין שזה נאמר רק לדרש. ניתן אולי דוגמה. כי מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. מה פירוש הדבר? תשאל כל בן אדם, הוא יגיד לך, הצרות הם מתוכנו. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. הגיס החמישי הוא שלנו. עיתון הארץ שייך לנו. מהרסייך ומחריבייך זה ממך יצאו. את הגויים לא רואים את זה הרבה, אבל אצל עם ישראל רואים את זה שתמיד אלה שקודחים בספינה הם מבפנים. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. זה יפה בתור דרש וגם לצערנו נכון מצד המציאות, אבל זה לא פשט הכתוב שם. פשט הכתוב שם, הקדוש ברוך הוא מבטיח הבטחה טובה, המהרסים והמחריבים יצאו מאיתנו ויתרחקו. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. תשאל אדם מה זה חבור עצבים אפרים הנח לו? הוא יגיד לך שגם כאשר עם ישראל עובדים עבודה זרה, אבל הם מחוברים, עצבים, עצבים זה עבודה זרה, אבל הם מחוברים, הנח לו. אומר הקדוש ברוך הוא, אל תיפרע מהם, חלק ליבם עתה יאשמו. אבל כאשר יש ביניהם מחלוקת וקיטוב ומריבות, אז אומר הקדוש ברוך הוא עתה יאשמו. עכשיו אני איפרע מהם. דרשת חז"ל להבדיל בין תקופתו של שאול שהיו יורדים לקרב ומפסידים, לתקופתה של אחאב ועוד שהיו מנצחים. מה ההבדל? בזמן אחאב היו מאוחדים. 50 איש במערה, אף אחד לא מגלה לאחאב, אפילו שאיזבל רודפת אחרי הנביאים. ובזמן שבתקופת שאול היו ביניהם דלטורין. כל פעם שדוד בורח, הנה דוד מתחבא עמנו, הנה דוד בקהילה, וכל פעם מספרים ומלשינים על דוד. היו ביניהם דלטורין ובעלי לשון הרע. אמת, דרש יפה מאוד, אבל זה לא פשט המקרא. בוא כעת נסביר את המקרא כפשוטו.
חבור עצבים אפרים הנח לו. רש"י מסביר, חבור עצבים, חבור זה מחובר, עצבים זה עבודה זרה. חבור עצבים, אפרים, זה עם ישראל, הכוונה תמיד שמדברים על אפרים זה להבדיל מיהודה. אפרים מדבר על שומרון, זה עשרת השבטים. אפרים חבור ומחובר ודבוק לעצבים. הכוונה היא לעבודה זרה. ולכן הנח לו. אל תתנבא עליו להוכיח אותו, אומר השם. זה מיותר. זה לא יועיל, הם לא יקבלו. כיוון שחבור עצבים, הוא מחובר כעת לעבודה זרה, אין עם מי לדבר, אז הנח לו. האבן עזרא מסביר, עצבים, יש מסבירים כמו כל עצביכם, שהכוונה היא לעבודה זרה. אבל אומר האבן עזרא, שהנכון יותר שעצבים זה מלשון עיצבון. ולמעשה, אומר האבן עזרא, שהדברים משלימים. למה? מכיוון שהעבודה זרה, העצבים, מעציבים לב עובדיהם. אתה צועק אליו וצועק וצועק, והוא מודיע לך שעבודה זרה אליו פנית אינו זמין כעת. אנא נסה מאוחר יותר. ובקיצור, בעיצבון אתה יוצא ממנו. אז לכן הדבר הזה הוא עצבים. היום אתה יכול להגיד בעצבים אתה יוצא ממנו. כן? אתה רק מתעצבן ממנו. אז לכן זה נקרא עצבים. אומר השם, הנח לו, עד שיפקחו עיניהם. הרד"ק מסביר, הבעלים, דהיינו העגלים, הבעל, האשרה, כל כך מתחברים אליהם ישראל, שאין מי שיוכל לדבר איתו, אין מי שיוכל להוכיח אותו. ולכן הנח לו, אל תוכיח אותם. אומר הרד"ק, שימו לב, וזה על דרך ההעברה. מה פירוש הדבר? אומר הרד"ק, זה כמו אדם שקוצף על חברו, וחברו לא שומע לו, הוא אומר, אתה לא שומע לי? גמרנו, אני עוזב אותך. כמו נגדיר את זה איום. זה על דרך איום, או דרך גוזמא. זהו, אתה לא שומע, גמרנו, אני עוזב אותך, אני כבר יותר לא אומר לך מילה. אומר הרד"ק, אף על פי כן חוזר ומוכיח אחר שעה. אתה רואה שאותו אחד לא עומד באיומים שלו. הוא אומר, זהו, אני לא אוכיח אותך, ואחרי זה חוזר ומוכיח. אני לא לא אעיר לך יותר, וחוזר ומעיר. אז אומר אותו דבר גם כאן. כביכול השם אומר הנח לו, אבל זה בדרך הגזמה, כיוון שבפועל לאחר מכן אנחנו רואים את הנביא חוזר ומוכיח את ישראל. המלבי"ם אומר, המלכות נקראת אפרים. והוא מחובר לעצבים, הוא לא רוצה להיפרד מהעבודה זרה, כמו שכתוב בירבעם בן יואש, ויעש הרע בעיני השם ולא סר מחטאות ירבעם. ולכן שימו לב, לפי המלבי"ם הפנייה הנח לו, זה לא אתה הנביא הנח להם כי הם לא מקשיבים. אלא זה אתה יהודה, הנח להם ואל תתחבר איתם, כי כמו שראינו לעיל, יהודה היו נתונים תחת ישראל. יהודה היו כבושים אז תחת ישראל. וראינו שהנביא מזהיר אותם, אל תלמדו מהם, אל תתקלקלו ממעשיהם. זה חלק מהאזהרה. כיוון שאפרים הם מחוברים לעבודה זרה, הנח לו. הנח לו פירושו היפרד, היפרד ממנו. אל תבוא לגלגל ואל תבוא לבית אוון, אל תלמד מהמעשים המקולקלים שלו, כדי שאתה יהודה לא תתקלקל כמו אפרים.
סר סובאם הזנה הזנו אהבו הבו קלון מגניה. המלבי"ם מסביר שכוונת הכתובים, כמו מגניה, סר סובאם, הזנה הזנו. הכוונה היא, הוא מזהיר את יהודה, הוא אומר ליהודה, אתה תתרחק מהם. אל תבטח על מגניה. מי הם מגניה? המלבי"ם מסביר שהכוונה היא החשובים של אפרים, השרים, הגיבורים של אפרים, הם כביכול היו מגינים על יהודה. כיוון שיהודה באותו זמן היו כנועים תחתם, אז אם יש מלחמה, אז מי אלה היוצאים להילחם? זה המדינה שתחתם אתה חוסה. ויהודה היו באותה תקופה חוסים תחת ישראל, אז אם כן יהודה חוששים, כי אם עכשיו יש מלחמה או יש איזה שהוא איום, מי המגינים שלנו? זה ישראל. אז אנחנו חוסים תחתם מתוך ציפייה שהם יגנו עלינו. ואז הוא אומר, אתה אל תסמוך עליהם. אל תחשוב שהם מגיניה, הם אלה שישמרו עליך. והסיבה היא כיוון שיש להם שלושה חסרונות. החיסרון הראשון זה השכרות. סובאם סר ויוצא. סר סובאם הכוונה היא, אדם שסובא, זולל וסובא, אז זולל בשר, מה אומר התרגום? מה זה וסובא? לסבי חמר. חמר זה יין. דהיינו זולל בשר וסובא יין. סר סובאם הכוונה היא, השתיינות שלהם כבר סרה מדרך הרגיל. פירושו זה מגיע לרמות בלתי סבירות. סר סובאם. אתה סומך עליהם, הם שטופים ביין. דבר שני, יש להם חיסרון הזנות והעבודה זרה כמו שראינו לעיל. ולא זו בלבד שהם עבריינים לעצמם, הם עוד מטעים את האחרים. הזנה הזנו. וזה פועל יוצא לשלישי, כוונת הדברים, זה מדבר על מפעיל. לא די שהוא עצמו פועל רע, הוא גם מפעיל את האחרים. דבר נוסף, אהבו הבו קלון. שהם אהבו את הקלון והבו קלון. פירושו של דבר, הם דבקים בקלון, עושים דברים שיש בהם קלון, בדברים שיש בהם ביזיון, והם אוהבים את זה ומתחברים לזה. וכיוון שכך, אל תתחבר עמהם.
צרר רוח אותה בכנפיה ויבושו מזבחותם. צרר רוח אותה בכנפיה. רש"י מסביר שהכוונה שהרוח נדבק בכנפיה, כמו העוף הזה שאין הרוח מניחתו לשכון עד שמוליכו למרחוק. העוף נמצא באוויר והרוח מוליכה אותו. אז צרר רוח אותה בכנפיה, הרוח צוררת ולוקחת אותם בכנפיה. מה בעצם הנבואה הזאת אומרת? אתה אל תסמוך על ישראל, עוד מעט יבוא רוח וישא אותם בכנפיה. עוד מעט יהיה גלות. והגלות הזאת תנדף את ישראל מכאן. ואז על ידי זה יבושו מזבחותם. אותם זבחי תועבותם שלהם הם מזבחים ומקטרים, בתקווה שהאלילים יגנו עליהם, שהעבודה זרה תשמור עליהם, יבושו מזבחותם. הנה איפה הזבח, איפה הזבחים שהקרבת לו? במה הם עזרו לך? במה הם הצילו אותך? המדרש מביא, רש"י מביא מדרש תנחומא, לשון אגדות, כאדם המאיים על איש המקניטו, חייך שאני צורר לך בכנפיך. פירושו של דבר, תיזהר, אני אקשור לך את הכנפיים. זה הכוונה צורר לך בכנפיך. כשרוצים שהעוף לא יעוף, מה עושים לו? קושרים את כנפיו. ואז על ידי זה הוא לא יכול לעוף. אז אומר, כך גם כן המקרא הזה מהווה איום על ישראל, ואז אומר להם, הקנאה שלי קשורה, החימה שלי היא קשורה עמכם להינקם מכם. צרר רוח אותה בכנפיה, כמו צרר את כנפיה כדי להביא את אותה רוח קנאה עליכם, ויבושו מזבחותם.