פרק ג - אהבת האישה המנאפת

ספר הושע פרק ג. ויאמר השם אליי עוד לך אהב אישה אהובת רע ומנאפת כאהבת השם את בני ישראל והם פונים אל אלוהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים.

אנחנו כבר ראינו לעיל מחלוקת גדולה ונרחבת בנוגע לציווי שהשם ציווה את הושע ללכת לקחת לו אשת זנונים גומר בת דבליים. ושמה ראינו מחלוקת איך להבין את הפסוק, האם הפסוק הזה הוא בעצם מבטא איזשהו מראה שראה הושע בחלום, והוא ראה איך הוא הולך ונושא את אותה אישה ואת כל ההליך שם, הכל היה בחלום, זו הייתה התפיסה של הרמב"ם. ראינו שיש ביאור נוסף של התרגום יונתן, שבכלל אין כאן ציווי ללכת לשאת כזאת אישה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר לו לך תראה מה הם עושים עם ישראל, שהם כמו אישה שעוזבת את בעלה וכולי. אבל אין כאן מכלל ציווי אפילו בחלום. וראינו את אלה שמסבירים שהדבר הזה כפשוטו, דהיינו שהקדוש ברוך הוא מצווה את הושע ללכת ולקחת כזאת אישה ולהוליד ממנה בנים כפשוטו, ולאחר מכן לגרש אותה, והכל שם נעשה כדי להראות להושע שהוא קלקל בכך שהוא דיבר כנגד עם ישראל, כשהשם אמר לו בניך חטאו, אמר הושע החליפם באומה אחרת. אמר לו הקדוש ברוך הוא ככה אתה אומר? בוא ונראה אותך מתנסה בכהן זה. כך שיוצא שלפי זה, לפי דברי חז"ל, הכל היה שם במציאות.

ואם כן, כאן עומד האלשיך ושואל, הלא כמוזר נחשב, דהיינו כל הציווי הזה, לך תאהב אישה אהובת רע ומנאפת, ובעצם לא ברור לנו מה המטרה. הוא אומר שלא די הראשונה אשת זנונים, זו גם כן, הרי גם עליה אתה אומר מנאפת, אהובת רע ומנאפת. עכשיו, למה התעוררתי עכשיו? כיוון שהנה על הראשונה אומר האלשיך הקדוש, חז"ל אומרים שזה היה עונש על זה שהוא אמר החליפם באומה אחרת. אבל כאן הוא אומר לא ראינו שהושע דיבר משהו שלא כהוגן שהוא מקבל עונש נוסף. מה הציווי הזה עכשיו לך אהב אישה אהובת רע ומנאפת? על מה? הרי הושע דיבר שלא כהוגן וכבר נענש פעם אחת. ולא זו בלבד אומר האלשיך, הרי ראינו שהושע גם כן תיקן את מה שהוא עשה, כיוון שהקדוש ברוך הוא אמר לו שכדי לתקן את מה שהוא דיבר נגד כלל ישראל, שיבקש רחמים עליהם. ככה ראינו שהושע ביקש רחמים על עם ישראל והיה מספר בני ישראל כחול הים. זאת אומרת שהוא כבר הספיק לתקן את מה שהוא עשה. אז הוא אומר אם כן, הגמול הוא שיצווה לו זונה אחרת ייקח לו לאישה? זה זה הגמול שהשם נותן לו בעבור מה שהוא תיקן ובעבור מה שהוא אמר דברים טובים על עם ישראל?

ובנוגע לרמב"ם הוא אומר כבר דחו קדמונינו דעת הרמב"ם, שהכל היה במראה הנבואה ולא בפועל, את הדעה הזאת קדמונינו דחו ורואים שהגמרא נוקטת שהדבר כן היה בפועל ולא כמו שיטת הרמב"ם, כמו שהסברנו בפרק א'. ולכן אומר האלשיך שייתכן לומר שלא היה מראה ולא פועל נישואין ממש. זאת אומרת הוא תופס עמדה נגיד ממוצעת. הוא אומר אי אפשר להגיד שזה הנבואה סתם כמו הרמב"ם, הכל היה בנבואה. לא. מאידך גיסא להגיד שהוא הלך ואהב אישה אהובת רע ומנאפת וכולי, הוא אומר תשים לב, פה לא כתוב תתחתן איתה. פה זה לא נאמר, לך אהב אישה אהובת רע ומנאפת, ומה יהיה עם אותה אישה? ואומר אליה ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אלייך. מה הוא אמר לה? ימים רבים תשבי לי ולא תהיי לאיש. אבל הוא לא אמר שהוא יחיה איתה. זה מה שהוא אומר, ייחד אותה לו, לא תזנה עם אנשים אחרים, לא תינשא לאדם אחר, וגם הוא אומר גם אני אלייך, אני גם לא אתחתן עם נשים אחרות. אבל לא כתוב שאמור לחיות איתה. לעומת זאת אצל האישה הראשונה, שם היה גנאי גדול שהנביא היה צריך לקחת לו אישה זונה ולהתחתן איתה ולהוליד ממנה ילדים, ובזה חז"ל מצאו סיבה שזה כעונש. אבל כאן הוא אומר תראה שאין כאן עונש להושע, מכיוון שבפועל לא נדרש מהושע לעשות דבר מה שהוא יש בו פחיתות. לא אמרו לו להתחתן איתה. אלא רק אמרו לו תשב תשבי לי ולא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אלייך, גם אני לא אתחתן עם אישה אחרת.

תרגום יונתן נאמן לדרכו שם, כך הוא מפרש גם כאן. כמו ששם הוא אמר שזו בעצם מסר, זהו בעצם מסר שנמסר לעם ישראל, אבל אין פה כלל ציווי לשאת אישה כזאת. אומר גם כאן התרגום, ואמר השם לי עוד אזל אתנבי נבואה על בית ישראל דאינון דמיין לאיתתא דרחימה על בעלה ומזניא עלוהי. לך תתנבא נבואה לעם ישראל ותאמר להם שהם דומים לאישה שאהובה על בעלה ומזנות עליו. עם ישראל אהובים למקום והם מזנים, הולכים אחרי הבעלים. יוצא אם כן שכל האמירה כאן היא לא בחלום ולא ציווי במציאות, אלא בסך הכל איזה נבואה שאמור הושע להשתמש במשל כשהוא מתנבא לעם ישראל.

המלבי"ם מסביר, אחרי המשל הראשון שראינו שהוא המשיל את ישראל כאשת איש שמזנה מתחת בעלה, והוא ציווה אותו לקחת אישה בדרך נישואין, דהיינו לקחת אישה זונה. כאן הוא מצווה אותו ציווי אחר. הוא אומר לו לך אהב אישה אהובת רע ומנאפת. אומר המלבי"ם תשים לב כתוב לו אהב אישה, לא כתוב לו תישא אישה. זאת אומרת דרך אהבה לא בדרך קיחה ונישואין. את הראשונה הוא לקח, הוא התחתן איתה, הוא הוליד ממנה בנים. פה לא דיברו איתו על נישואין אלא לך אהב אישה. שימו לב, פה גם המצב, הסטטוס שלה פחות חמור. כי שם דיברנו על אשת איש המזנה תחת בעלה. ולאחר מכן הוא לקח אותה לאישה. פה אנחנו מדברים שהאישה הזאת המזנה היא מזנה תחת אהובה, לא תחת בעלה. היא פנויה, אין לה בעל בנישואין, יש לה רע. אהב אישה אהובת רע. האישה הזאת היא לא נשואה, אלא יש לה רע. אבל שימו לב, היא ודאי פחותה, כיוון שהגם שיש לה רע היא מנאפת עם אחרים חוץ מהרע, בעבור אתנן היא מנאפת עם אחרים. אז היא ודאי פגומה, אבל זה פחות חמור ממה שדיברנו קודם שהיה מדובר על אשת איש המזנה תחת בעלה. והגם שהיא לא נקראת בשם זונה, אומר המלבי"ם, כי הרי כמו שהסברנו אין לה בעל וזונה זה אחת שמזנה תחת בעלה, על כל פנים ודאי יש כאן בגידה ברע. ברעה, רע אומר המלבי"ם, בכלל צריך לדעת שעל פי המלבי"ם תמיד שמזכירים רע, פירושו של דבר לא בדרך נישואין. הרע של האישה והרעיה של האיש, אומר המלבי"ם, בלא קידושין. לא כמו שהיום אנחנו משתמשים רעייתי במובן של אשתי. אלא רעייתי במובן של רעתי. היא רעה שלי, דהיינו ידידתי, זה דודי וזה רעי, יפה את רעייתי. רעייתי הכוונה כמו שאמרנו מלשון רע ולא מלשון אישה הנשואה. אז כאן היא אהובת רע, פירושו של דבר יש איזה שהוא ידיד, איזה שהוא חבר של אותה אישה, ועם כל זה היא בוגדת בו כאשר היא מזנה עם אחרים בעבור אתנן.

מה אם כן הנמשל כאן בסיפור? המשל הראשון היה כאשר עם ישראל היו תחת יד השם. הם היו בארץ ישראל, הם היו מקבלים את המזונות מאת השם, הכל השפע היה מאת השם בהשגחה פרטית. והם כאישה נשואה הולכים ומזנים אחר הבעלים. לכן המשל היה של אשת איש המזנה תחת בעלה. ועוד הייתה אומרת אלכה אל מאהביי נותני לחמי מימיי צמרי ושיקויי, שהכוונה היא שמה שהיא עוד אמרה מה שאני מקבלת זה לא מאת השם, זה לא בעלי נותן לי. זה המאהבים, זה העבודה זרה, אני מתפללת אליהם והם נותנים לי. ובעקבות זה הם גלו. זה היה אז מצב מאוד חמור. עכשיו לעומת זאת עם ישראל אי אפשר לקרוא להם שהם בבחינה של נישואין עם הקדוש ברוך הוא. אי אפשר לקרוא להם שהם אישה המזנה תחת בעלה, כיוון שהיא לא תחת בעלה, גלינו. כיוון שאנחנו בגלות יוצא אם כן שיותר נכון להגדיר את המצב שלנו היום, אחרי שהשם שילח אותנו מעל פניו, ביטל את האירוסין הקודמים, אז עכשיו אנחנו בחינה של לא עמי אתה. ואז היא בגדר מנאפת ולא בגדר זונה. מכיוון שקודשא בריך הוא בבחינת רע, היא אין לה בעל קבוע, אבל מה כן, יש לה רע. הקדוש ברוך הוא הוא רענו. כמו שכתוב אלוף נעוריי אתה, אומר המלבי"ם, שהגם שהקדוש ברוך הוא לא אוהב אותה כאהבת בעל, אבל ודאי אוהב אותה כאהבת רע. שהגם שהאהבה שלו היא לא בפרהסיה, אבל עדיין בהשגחה נסתרת הקדוש ברוך הוא כן שומר על עם ישראל גם בגלותם. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם. והם גם בגלות זונים מאחרי השם. וזה מה שהוא אומר כאהבת השם את בני ישראל והם פונים אל אלוהים אחרים. כאהבת השם דהיינו הנמשל של אהובת רע, זה אהובת השם. אנחנו אהובי השם. השם הוא לא בעל שלנו כביכול ולא ארוס לנו, אלא כאהבת רע את פילגשו. ולכן הוא אומר להושע כדי לעשות משל על זה, לך תאהב אישה שהיא אהובת רע.

הנמשל של המנאפת, זה מה שאנחנו אומרים שהגם שהיא אהובת רע ובעצם אותו רע ייחדה לו, היא בכל אופן לא מייחדת עצמה לו, אלא גם משרכת דרכיה. זאת אומרת עם ישראל הגם שהם בגלות, אבל השם עדיין רענו, ועם כל זה אנחנו פונים אל עבודה זרה ואל האלילים. ולא זו בלבד אלא מגדיר את עם ישראל והם פונים אל אלוהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים. מה זה אוהבי אשישי ענבים? פירושו של דבר שהם פונים אל אלוהים אחרים, הם לא במדרגה הקודמת שהבעל היה נותן לה את המזונות כמו שאמרנו, והייתה הולכת אחרי המאהבים כי הייתה בטוחה שהמזונות מהם. כי העבודה זרה נתנה לי. ככה הייתה סבורה ולכן הייתה אומרת הם נותני לחמי ושיקוי כמו שאמרנו. עכשיו בגלות הרי ודאי שבמציאות כאן המצב הכלכלי שלהם ירוד, אז ודאי שאין לה מזונות קבועים לא מהרע ולא מבעלה ולא מאף אחד. אין לה מזונות קבועים. גם לא מהמאהבים. אלא מה, היא כמו זונה פחותה, אומר המלבי"ם, שתזנה בעבור כוס יין שיתנו לה המנאפים עימה. אז לעיל דיברנו על מזונות, רק שאת המזונות היא ייחסה למאהבים ולא לקודשא בריך הוא. עכשיו באמת אין לה מזונות. אז מה כן? הם פונים אל אלוהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים. זאת אומרת קונים אותה בזול, בעבור כוס יין. הם אוהבים שלה על ידי אשישי ענבים. אשישי ענבים המלבי"ם מסביר שזה שם מידה של יין. כמו סמכוני באשישות. רש"י מביא בשם מנחם שפירש הכוונה גביעי יין. כך גם כן עם ישראל בגלות פונים מאת השם בשביל דבר מועט. פונים ועוזבים את הקדוש ברוך הוא בשביל רווח קטן. כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את השם אלוהיך בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. זאת אומרת אנחנו פונים אל השם אפילו שבעצם מה קיבלנו? אני נשארתי ברעב וצמא בעירום ובחוסר כל. פה עוד הם היו סוברים שהעבודה זרה נותנת לי. כי היה להם. אבל שם אומר רב חד כבר לא נותן לו. אבל על כל פנים היא מזנה בעבור משהו מועט כמו שאמרנו, שפירושו של דבר קונים אותה הגויים בזול בשביל איזה שהוא מציאת חן בעיני הגוי, היא מוכנה בשביל זה לעבוד עבודה זרה.

ובעצם המלבי"ם אומר שאם תדייק תראה שזה כתוב גם כן בלשון הכתובים. מכיוון שיש הבדל בין זונה לבין מנאפת. אומר המלבי"ם תמיד שם זונה בא מצד היציאה מרשות בעלה. ולכן אנחנו רואים תמיד את הביטוי של זונה גם ביחס לעבודה זרה. כיוון שהקדוש ברוך הוא כביכול הוא בעלה, ועם ישראל אשר אתם זונים אחריהם, הולכים וזונים אחר האלילים. תמיד זונה זה יציאה מתחת רשות בעלה. לעומת זאת שם מנאפת, וזה בעיקר אומר על אשת איש. לעומת זאת שם מנאפת זה זה על עצם הפועל. הפעולה היא פעולת הניאוף. הזונה זה מה שהיא יוצאת מתחת בעלה. הניאוף זה הפעולה בפועל. ולכן פה תשים לב הוא לא מגדיר אותה כזונה כיוון שהיא לא נשואה כמו שהסברנו. לכן הוא מגדיר אותה רק על שם הפעולה, והפעולה היא מנאפת.

ואכרה לי בחמישה עשר כסף וחומר שעורים ולתך ולתך שעורים. ואכרה לי בחמישה עשר כסף, פה נאמרו מדרשים רבים על ההבנה של הפסוק הזה. אולי נסביר קודם כל את פשוטו של מקרא. הוא אומר שאת אותה אישה קניתי לי בחמישה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים. המדרשים כאן מבארים, כמו תרגום יונתן, ופרקתינון במימרי ביום חמישה עשר לירח ניסן. חמישה עשר זה מבטא את חמישה עשר בניסן, זה פסח. הקדוש ברוך הוא כביכול אומר אני קניתי לי את האישה הזאת, את כלל ישראל, מתי? בחמישה עשר. קניתי אותם בט"ו בניסן כשהוצאתי אותם ממצרים. ויהבית ית כסף תקליא כיפור לנפשיהון, הבאתי להם כסף הכיפורים כפרה לנפשם. ואמרית, ואמרי דיהון מקרבין קדמיי עומר ארמותא מעללת שערין. מה זה חומר שעורים ולתך שעורים? דהיינו אמרתי להם שיקריבו לפניי עומר, עומר התנופה מהשעורים. מה שבעצם בא לומר כביכול לא דרשתי מהם דרישות כבדות. לא דרשתי מהם כמו עמי מה הלאיתיך ומה הוגעתיך, לא לא הוגעתי אותם והלאיתי אותם בדרישות שאי אפשר לעמוד בהם.

בוא נראה את ביאורו של המלבי"ם. המלבי"ם מסביר ואכרה לי בחמישה עשר כסף. אומר המלבי"ם הוא ממשיל כעת שהושע כביכול הולך וקונה את אותה אישה שעליה אנחנו מדברים שהיא אהובת רע, קונה אותה מאת הרע שלה. ומה הוא משלם? נתן בעדה חמישה עשר כסף. דבר ראשון אומר תשים לב, ואכרה לי, לא כתוב כאן וקידשתיה לי. לא כתוב שהוא לקח אותה. ליקוחין זה נישואין. פה לא כתוב ליקוחין. לא כתוב נשא אותה לאישה. אלא כתוב שהוא ואכרה לי, שזה עניין של קניין. כתובת האישה היא 50 כסף, שזה 200 זוז, זה מוהר הבתולות. לעומת זאת כאן הוא קנה אותה כמו שקונים שפחה. השפחה המחיר שלה הוא 30 כסף. והוא קנה אותה במחיר שקונים שפחה. כמו שכתוב אם עבד יגח השור או אמה, כסף 30 שקלים ייתן. זאת אומרת זה מחיר של שפחה ולא מחיר של אישה שמוהר הבתולות זה 50 כסף. כך גם כן מחיר האישה והערך שלה, הרי כידוע שבן אדם אומר ערך פלוני עליי, אז אנחנו צריכים לראות מי אותו פלוני. וזה לא נמדד בכמה הוא שווה, על כמה הוא יושב, לא. זה נמדד מה הגיל שלו. מבן חודש וכן הלאה, מבן חמש שנים וכולי. אז הדין הוא שמחיר האישה והערך שלה מבת 20 עד בת 60 זה 30 שקלים. אם אדם אמר על אישה בת 30 או בת 40 או בת 50 ערכה עליי, ההלכה היא שצריך לתת, זה פסוקים, זה דין בערכין, זה פסוקים בתורה, צריך לתת 30 שקלים. אז הנה בוא תראה שהסכום שהוא נותן הוא שווה ערך של 30 שקלים, שה-30 שקלים זה הסכום שנותנים בעד אישה שפחה. אז הוא בעצם כמו קונה שפחה, כמו קונה פילגש, הוא לא קונה כאן אשת איש, הוא לא קונה כאן אישה להינשא לה. שימו לב, היה צריך לתת אם ככה ואכרה לי ב-30 כסף. בפסוק כתוב ואכרה לי בחמישה עשר כסף. ואכרה זה לשון סחורה, כמו אשר כריתי לי. הגמרא אומרת שקוראים למכירה כירה בכרכי הים. אז זאת אומרת קניתי לי אותה בחמישה עשר כסף. אמרת 30, למה 15? 30 משלמים על שפחה. אומר המלבי"ם, כיוון שהאישה הזאת כשהוא לוקח אותה הוא יודע אין לי בלעדיות עליה. כבר אמרנו שהאישה הזאת היא אישה מנאפת. לכן הוא אומר היא שווה רק חצי. היא לא 100 אחוז בשבילי. היא הרי זרחת מנאפת. היא לי וגם למישהו אחר. אה, אם ככה אז שווה לשלם עליה רק חצי שוויה.

כך גם כן בעניין המזונות. וחומר שעורים ולתך שעורים. אומר המלבי"ם, הוא נתן לה חומר שעורים ולתך שעורים. החומר הוא 30 סאה. הלתך זה 15 סאה. וכאן היות והאישה הזאת לא אשתו, זאת אומרת אני לא אמור לתת לה, לא התחייבתי למזונות כאישה. כשבן אדם נושא אישה הוא חייב למזונותיה. פה לא התחייבתי למזונות כי היא לא אשתי. היא רק כמו איזה אישה ענייה שאני מפרנס אותה לא מצד החיוב אלא רק מצד החנינה, דהיינו מצד החן, הוא אמור לתת למזונותיה אבל אין לו על זה חיוב. אלא מה, כמו שנותנים לעני. אומר המלבי"ם יש הלכות איך נותנים לעני. אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע. כך אומרת המשנה. עני שעובר ממקום למקום, מה השיעור שהוא מקבל? כיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע. ואנחנו נסביר את החשבון. הסלע שווה ארבעה דינרים. אז אם ככה הסאה היא בדינר. והדינר הוא שש מעות. והמעה היא שתי פונדיונות. יוצא אם כן שנותנים לסעודה שלו אחד חלקי 12 של הסאה. לא משנה אם לא בדיוק עקבתם אחרי החשבון, מי שירצה יכול לשמוע את זה במשניות שמסרנו שיעור על שיעור שלנו במשניות, שם אנחנו מסבירים את החשבון בצורה יותר מפורטת. על כל פנים הוא אומר, החומר זה 30 סאים, זה מספיק למזון של 360 ימים בשנה. רק במקום פת חיטים הוא נתן לה פת שעורים שהיא גרועה, כדי להראות שהיא אוכלת מאכל בהמה, כי שעורים זה מאכל חמורים. באופן שחיטים זה מאכל בני אדם. עכשיו, זה בנוגע לסעודת היום. בנוגע לסעודת הערב, אומר המלבי"ם, תשים לב, הוא אמר לתך שעורים. והרי הסברנו שהלתך זה חצי. חומר זה 30 סאה, הלתך זה 15 סאה. מה ההבדל? הוא אומר שלסעודת הערב הוא קבע לה רק חצי מסעודת היום. כדי להראות לה שאני לא חייב לך אלא חצי כדין העני. ובעיקר בערב הוא נותן חצי, אומר המלבי"ם, למה? כי בערב היא יוצאת לנאוף עם הזונים. ולכן מגיע לה רק החצי, וגם החצי הזה רק משעורים, שהם נחשבות לגרועות. אגב, כתוב ואכרה, אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין קנה לבין כרה? קניין יכול להיות גם בלי מוכר. כמו אדם שקונה אישה בקידושי שטר, בקידושי ביאה. אז זה קניין מבלי מוכר. ולעומת זאת פועל כרה לעולם יהיה עם מוכר. כריתי לי זה אומר שהיה מישהו שמכר ואני קניתי. אבל לעומת זאת קניין אפשר לעשות קניין גם כשאין מוכר מן הצד השני. פה הוא אומר שהוא כרה אותה, מה זה כרה? קנה אותה מיד הרע, כי הרע מכרה בכסף.

ואומר אליה ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אלייך. הוא אומר לה ימים רבים תשבי לי. אומר המלבי"ם תדקדק, הישיבה באישה פירושו של דבר שהיא מתעכבת מלהתחתן. זה הכוונה תשבי לי, כי הסברנו שהוא לא נשא אותה לאישה, אלא הכוונה תתעכבי מלהינשא. כמו שבי אלמנה בית אביך. לא אשב אלמנה. רואים שביטוי לשבת הכוונה להתעכב מלהינשא. על כן הוא אומר לה ימים רבים תשבי לי. הוא אומר לה תמתיני לי ימים רבים. ובמשך הימים הללו לא תזני ולא תהיי לאיש. הכוונה היא גם כן לא תלכי להתחתן עם אף אדם, לא תזני ולא תהיי לאיש, וגם אני אלייך. פירושו של דבר גם אני אשב אלייך. מה זאת אומרת? גם אני אמתין לך. זה הכוונה גם אני אשב אלייך. גם אני אלייך, כי אחרי ימים רבים אני מתחייב לקחת אותך לאישה. מה כאן בעצם הנמשל? שהקדוש ברוך הוא קרא את עם ישראל, כביכול קנה אותנו ב-15 כסף. למה זה 15? אומר המלבי"ם, הרי כתוב שבזמן הגלות אין השם שלם. כי יד על כס י-ה. כמה זה י-ה? 15. אז הקדוש ברוך הוא כביכול בגלות השימוש הוא רק בחצי השם. והמזונות שלנו קצובים רק לשנה. כי כתוב שהקדוש ברוך הוא בכל ראש השנה הקדוש ברוך הוא גוזר מחדש את מזונותיו של אדם. ולכן זה מה שהסברנו קודם שהמזונות זה 360 יום, שזה בחינה של שנה. וזה גם כן בא לבטא את המציאות של האדם שהוא לא בטוח במציאות שלו. כמו שכתוב ופחדת לילה ויומם. חז"ל אומרים זה הלוקח חיטים לשנה. זאת אומרת כאשר אין לי איזשהו גב כלכלי, בן אדם תמיד נמצא בחשש, מה אני אוכל מחר? מה יהיה לי עוד מעט? אז אם כן כשהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס אותנו רק לשנה, זה מציאות שבה אנחנו נמצאים במין איזשהו ספק שאנחנו לא בטוחים מה יהיה לנו להתפרנס לאחר מכן. והוא מצווה אותה, וכביכול גם נותן לנו מאכל שעורים, כי בגלות מאכלנו מאכל שעורים. אנחנו לא יושבים על סיר הבשר. והוא מצווה אותנו שנחכה לו ימים רבים. אומר הקדוש ברוך הוא, אז אם ככה, אז אולי עלולה לחשוב אותה אישה, טוב נו אז אני רואה שבעלי מתמהמה, לא בעלי, כמו שאמרנו זה שקנה אותי מתמהמה, אז אולי אעשה ככל העולה על רוחי. אומר לא, תחכי לי ימים רבים. פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא מבטיח אני עוד אשוב לגאול אותם. אז הגם שהם נמצאים בגלות, והגם שהמצב כמו שאמרנו הוא מצב של דוחק, אף על פי כן אומר הקדוש ברוך הוא תמתינו, כיוון שהגלות בוא תבוא, השם יגאל את עמו, והשם אומר גם אני אשב אלייך, גם אני אמתין לך. והיות וכן, את מצווה בזמן הזה שלא לזנות, לא לנאוף עם איש, את מצווה בזמן הזה לא לקבל לך אמונות זרות, לא לאמץ לך אידיאות מעוותות ומשובשות מהעמים אשר את נמצאת בתוכם. כיוון שהקדוש ברוך הוא מבטיח לגאול אותנו וארשתיך לי לעולם. הקדוש ברוך הוא מבטיח לחזור ולשאת אותנו לאישה.

כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים. כעת הוא מסביר את הנמשל. והנמשל הוא שעם ישראל ישבו ימים רבים בגלות. אנחנו כבר 2000 שנה בגלות. הם ימתינו, הם יצפו שאני אגאל אותם. ובימים האלה אין מלך, לא יהיה לנו מלך ממלכי בית דוד שישב על כיסא השם, שנזכה לראות השגחת השם. ואין שר. המלבי"ם מסביר עכשיו שכל הביטויים כאן המשמעות שלהם שאין כאן בחינה של כביכול שלטון השם מוחלט, וגם לא של הבעלים והתרפים. ולכן הוא אומר אין מלך ממלכי בית דוד שזה שלטון השם, ואין גם כן שר של שרי המערכת, דהיינו כאלה שמונחים מכוח הגלגלים והמזלות. אלא הקדוש ברוך הוא אומר תחכו להשם. דהיינו אל תגיד אם אין לי מלך אז אלך אחרי מערכות הכוכבים והוראותיהם, אחרי מה שיורו גרמי השמיים. זה מה שהוא אמר לא תזני ולא תהיי לאיש. אין זבח ואין מצבה. פירושו של דבר, אין זבח, לא מקריבים קורבנות בזמן הזה כדי למשוך שפע מאת השם, כיוון שאין בית מקדש, אין עבודה. מאידך גיסא גם אין מצבה. זאת אומרת תיזהרו שלא תגידו אה אם אין זבח ואין קורבן אז אני אקריב לעבודה זרה. אומר לא, תשבי לי. גם אין מצבה, אל תציבו מצבות לבעלים. ואין אפוד, אין לנו אפוד שזה כוהן שעל ידי האפוד יודע את העתידות. ובכל אופן גם כן מזהיר אותנו השם תיזהרו ואין תרפים. אל תשאלו בתרפים כדי לדעת את העתידות. זאת אומרת המצב שלנו בגלות שאנחנו בעצם במין סוג מסוים של תלויים. כי או שיש לנו בעלות השם, או שיש לנו של האומות. אבל בגלות הקדוש ברוך הוא מזהיר אותנו, תדעי לך את בבחינה של רע שאוהב אותך, שזה מדבר על כנסת ישראל, יש רע שאוהב אותך ומבטיח לשאת אותך, ואת מוזהרת כל הזמן הזה את לא עם הרע, עוד לא נישאת, ואת מוזהרת גם לא לזנות עם אחרים, לא לפזול אל עבודות זרות. ולכן הוא מודיע להם את זה מראש שיבינו שהניסיון כאן הוא ניסיון לא פשוט, הוא ניסיון לא קל.

וזה מה שהוא אומר, ואין אפוד ואין תרפים. אומרים חז"ל, אומר רבי שמעון בר יוחאי, בשלושה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם. במלכות בית דוד ובמלכות שמיים ובבית המקדש. וזה מה שאנחנו אומרים בווידוי, ושלושתם אנחנו מבקשים. כיוון שעל על זה זה מבוסס, על מאמרו של רשב"י. בשלושה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם. רחבעם היה בנו של שלמה. וכאשר נפטר שלמה, רחבעם בנו קם למלוך, ואז התפלגה הממלכה לרחבעם וירבעם. שומרון ויהודה. ואם כן על זה הוא מדבר. באותו זמן הם מרדו במלכות בית דוד, עזבו את רחבעם, הלכו לירבעם. מרדו במלכות שמיים ומרדו בבית המקדש. אמר רבי שמעון בן מנסיא, הרי הם לא היו הולכים להקריב קורבנות, הם הרי עשו להם עגלים. אין ישראל רואים סימן של ישועה וגאולה עד שישובו לבקש שלושתם. וזה מה שכתוב בפסוק. אחר ישובו בני ישראל. בפסוק שלנו, נקרא אותו. אחר ישובו בני ישראל וביקשו את השם אלוהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל השם ואל טובו באחרית הימים. מתי עם ישראל ישובו? כאשר, מתי הם ייגאלו? עד שישובו ויבקשו את אלוהיהם, זה מלכות שמיים. ואת דוד מלכם, זה כמשמעו, דהיינו מאסנו במלכות בית דוד, נבקש את מלכות בית דוד. ופחדו אל השם ואל טובו, זה בית המקדש. כמו שכתוב ההר הטוב הזה והלבנון, שאנחנו נשעף שבית המקדש יחזור אלינו. ועל זה הוא אומר ימים רבים ישבו בני ישראל, אומר המלבי"ם, ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ממלכי בית דוד, אין זבח זה בית המקדש, אין אפוד להגיד עתידות ברוח הקודש, כיוון שהאפוד היה מגיד ברוח הקודש, זה בא מכוח מלכות שמיים. אז אין לנו מלכות שמיים, אנחנו לא מקבלים עול מלכותו יתברך ושואלים שאלות מאת השם. וגם כן כנגד זה לא יהיה להם שר ומצבה ותרפים, שזה המקביל לכל שלושת הדברים הללו. דהיינו מזהיר אותם שהגם שאינכם תחת יד השם, אל תחפשו לכם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. אחר ישובו בני ישראל וביקשו את השם אלוהיהם. הכוונה היא למלכות שמיים. אנחנו נבקש מלכות שמיים, אומר הרד"ק, זה יהיה באחרית הימים. קרוב לעת הישועה שישובו בני ישראל בתשובה. אז על זה נאמרה הנבואה אחר ישובו בני ישראל. ואז יבקשו את דוד מלכם, זה מלכות בית דוד. ופחדו אל השם ואל טובו. מה הפירוש ופחדו אל השם ואל טובו? בפרט שפחד לא מתחבר לנו אל משהו טוב. אני פוחד למשהו טוב? אני פוחד ממשהו רע. אבל מה זה ופחדו אל השם ואל טובו? ובפרט שאתה מדבר על מצב חיובי. אתה מדבר על מצב שהוא כבר עם ישראל ישובו אל השם, ביקשו את אלוהיהם, אז למה לדבר על בחינה של פחד? אותה שאלה נשאלת גם כן על תפילת הימים הנוראים. אנחנו שמה מבקשים שידע כל יצור כי אתה יצרתו ויבין כל פעול כי אתה פעלתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת. אז יש כאלה ששואלים, מה זאת אומרת? מה אני מבקש שיהיה פחד? מה אני מבקש שיהיה אימה? הרי אדרבה, אנחנו מדברים על תקופה של קרבה להשם, על תקופה שבה כל עם ישראל יעשו את רצון השם. אז למה אנחנו מבקשים פחד? פחד לכאורה זה משהו שמבטא אימה, יראה, שיתוק. למה אנחנו מבקשים בעצם פחד? אומר המלבי"ם, אתה צריך להבין מה כאן בעצם הרעיון של הפחד שכתוב כאן ופחדו אל השם ואל טובו. אומר המלבי"ם, שיפחדו אז שישיב להם טובו ושכינתו בציון, שהוא בית המקדש, שאז ישכון ביניהם. מסביר המלבי"ם שזה פחד שקשור לתקווה. אני חושש ומפחד שמא לא תתמלא תקוותי. זה הפחד שמדובר כאן. לא פחד של אני מפחד ממישהו. אלא אני, כמו לדוגמה, אם מישהו אמר אני אשלם לך. הבן אדם אומר אני מאוד מפחד שהוא בסוף לא ישלם. מה זאת אומרת? מי מפחיד אותך? זה לא, זה פחד שקשור לתקווה. הכוונה אני מאוד מקווה שככה יהיה וחושש שלא יהיה. זה המובן של פחד פה. לא פחד של בן אדם שנופלת עליו אימה ויראה. אז זה מה שהוא אומר ופחדו אל השם ואל טובו, הכוונה שיהיה להם איזשהו חשש שהקדוש ברוך הוא הם יחששו הנה השם שיחזיר לנו כבר את בית המקדש, שיבנה לנו את בית הבחירה, שיחזיר את שכינתו. וכך יהיה בסוף. וכך יהיה וכך.