לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערוותה. לכן אומר השם, חובה תהיה עליי לעשות איתם מעשים שיוכיחו להם שכל ההטבה וההראה שהם סובלים ממנה או מקבלים טובה ממנה, לא נובעים מהמערכה, אלא זה ממני. הם בטוחים שיש להם טוב או רע זה מפאת המערכת, מערכות הכוכבים, הכוכבים והמזלות. אני אוכיח להם שלא כן הוא, ולכן אומר השם אני אעשה כאלה מעשים שהדבר יהיה ניכר, שהכל הוא בהשגחה. עד עכשיו, כשהשם עצר את השמיים מלהוריד מטר, הם חשבו זה לא מאת השם, על פי המערכה לא צריך לרדת גשם. זה לא מאת השם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, אני אעשה פעולות שבהם יהיה ניכר הנהגת השם. איך? הרי אם אתה מפסיק לתת מטר, הם יגידו זה מהמערכה. תחזור לתת מטר, הם יגידו זה מהמערכה. איזה פעולה אתה תעשה שיגידו זה מהשם? הם לא יגידו זה מהמערכה. אומר הקדוש ברוך הוא, אדרבה, אני אתן מטר, והארץ תיתן את יבולה. מה זה מוכיח? שעל פי המערכה המצב שלכם הוא שאתם מוכנים לקבל טוב. כי על פי המערכה, מערכות הכוכבים יכולים להראות לדוגמה, כמו אדם שהולך לאסטרולוג והוא אומר לו שהוא רואה לו שהמערכה נגדו, הוא רואה שעכשיו עוברת עליך תקופה לא טובה וכולי, כי המערכה נגדו. אז או שהיא נגדך או שהיא בעדך. אומר הקדוש ברוך הוא, המערכה על פי טבע תראה להם בעדם. הנה יורד גשם, הארץ נותנת את יבולה. מגיע זמן הקציר, מה אני עושה? אני לוקח את זה. אני לוקח את זה. אז אם המערכה הייתה נגדכם, לא היה יורד גשם. אם המערכה בעדכם, אז למה לקחו לכם את זה? זה לא המערכה, זה אני. אני נתתי ואני לקחתי. זה מה שהוא אומר, "לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו". אני אתן את הדגן, אבל בעתו, מתי שצריך לקצור אותו, אני אקח אותו. "ותירושי במועדו", מתי שצריך לבצור את הענבים, אני אקח אותם. "והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערוותה". אני אקח את הצמר והפשתים שנתתי לה, אני אקח לה אותם. ואז היא תבין שזה לא מהמערכה, כי המערכה נתנה, אז למה זה נלקח? זה נלקח כי אני לקחתי. ואז על ידי זה הם יבינו שכל מה שהם תלו במערכה זה היה טעות, אלא הכל זה בהשגחה מאיתו יתברך.
גדלים חיטים, החיטים מלאות, החיטים יפות. ושימו לב, רק כאשר החיטים כבר יהיו שלב רגע לפני הקציר, אומר הקדוש ברוך הוא "אשוב ולקחתי דגני בעיתו". בעת שהדגן נגמר, אני אקח אותו בחזרה. ואז הם יגיעו למסקנה שזה רק מאת השם. אם תגיד שזה מאת המערכה, אדרבה, אנחנו על הסוס. יורד גשם, החיטים צומחות, הכל גדל יפה ונפלא. מה קרה פתאום עכשיו? שידפון. אין, אי אפשר לקצור את החיטים, הכל פגע איזה נגיף מסתורי. מה קרה? אדרבה, המערכה לטובתנו. אם הם יראו איך הכל הולך למישרים ופתאום ברגע האחרון את הדגן אני אקח, אומר הקדוש ברוך הוא, בזה יהיה ניכר להן שבאמת זה לא מצד המערכה אלא זו צרה השגחית. וכן אומר השם "והצלתי צמרי ופשתי". אותו דבר, הצמר והפשתים אחרי שהם כבר נגמרו, שהם צמרי ופשתי לכסות את ערוותה, הם כבר מוכנים כדי להתכסות בהם, אומר הקדוש ברוך הוא, אז אני אקח את זה מידה. אז הם יראו שאיך ייתכן, אם הכל היה טוב, מה קרה פתאום משהו השתבש? זה בהשגחה. ואז היא תראה שגם אלה שהיא אחזה שהם מאהביה, כמו שראינו לעיל, אליהם הכוכבים ומערכות וסדרי הטבע שהנה הם תמיד עוזרים לי, גם הם לא יכולים לעזור לה ולהציל אותה מיד השם, כיוון שברגע האחרון השם ייקח הכל. וזה מה שאומר בפסוק הבא: "ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי". אני אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, שאפילו שמאהביה, שזה הכוונה סדרי המערכת, המערכה, הם כביכול איתה, עיניהם עליה לטובה, הם מסייעים לה, בכל אופן אני אפשיטנה ואגלה ערוותה. מאז ברור שזה מכוח השם, כי אם זה מכוח המערכה, המערכה איתנו, למה היא לא עוזרת לנו? המערכה בידינו, הנה תראו שהמצב שלנו טוב. יש דגן, יש תירוש, יש יצהר, יש גשמים, הכל פורח ומשגשג. אז מה קרה שברגע האחרון בלתי אפשרי לקטוף ובלתי אפשרי לקבל את הצמר ואת הפשתים? הקדוש ברוך הוא את כל זה ייקח. בזה תבין שאין שום כוח נגד השם והמערכה אין לה שום כוח לתת מאומה אם הקדוש ברוך הוא לא נותן, כך שהם לא יכולים להועיל לה אלא הכל הוא מאיתו יתברך.
המלבי"ם אומר, תשים לב, כתוב "אשוב ולקחתי דגני בעיתו ותירושי במועדו". ואנחנו יודעים שאין דבר כזה אצל המלבי"ם כפל העניין במילים שונות וכפל לתפארת המליצה, אין כאלה דברים. אם פה כתוב "בעיתו", כי צריך להיות כתוב "בעיתו", וכאן כתוב "במועדו", כי צריך להיות "במועדו". מה בעצם ההבדל? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין עת לבין מועד. העת זה הזמן הטבעי. הגיע העת. "והנה עיתך עת דודים". העת זה הזמן הטבעי. המועד זה הזמן ההסכמי. מה זה המועד? מועד, לדוגמה, שנינו נועדנו יחד. מה פירוש הדבר? שנינו רשמנו ביומן שביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים אנחנו ניפגש במקום פלוני. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". זאת אומרת יש מועד. המועד הוא הסכמי. הסכמי פירושו של דבר שנינו סיכמנו על זמן מסוים. זה נקרא מועד. לעומת זאת העת זה דבר שמגיע על פי טבע. הגיע העת שהאילן נותן פירותיו, לדוגמה. זה עת, זה לא מועד, לא סיכמתי עם האילן על תאריך מסוים. אומר, לפי זה תבין עד כמה נפלא. הדגן תמיד קוצרים אותו בשעה שהוא מגיע חיטה במלואה, קוצרים אותו. יש לו עת קבוע, איך שהוא מסיים גידולו, הוא נקצר. לעומת זאת את הענבים לא תמיד בוצרים אותם בעת גמרם, בעת בישולם. לפעמים משאירים אותם עוד על גבי הגפן כדי שיתבשלו עוד ויקבלו עוד שמש, ואז על ידי זה הם ראויים יותר ליין, או יש אפשרות על ידי זה לעשות מהם משקאות מסוימים, דהיינו יין ברמה מסוימת וכן הלאה, כפי שהייננים מבינים. זאת אומרת שאתה מבין שבגפן אתה קובע את המועד מתי לקטוף. בדגן יש לו עת קבוע מתי קוטפים אותו, מתי קוצרים אותו. ולכן הוא אומר "אשוב ולקחתי דגני בעיתו ותירושי במועדו". את התירוש זה על פי המועד שבעל הבית קובע, את זה אני אקח במועדו.
אומר המלבי"ם, כתוב כאן "ולקחתי דגני בעיתו... ולקחתי דגני בעיתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי". אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין לקיחה לבין הצלה? הלקיחה זה דבר שהוא עדיין לא הגיע אליך, אז אני יכול להגיד לקחתי. אתה באת לקחת, אני לפניך לקחתי. זאת אומרת זה משהו שמגיע אליך אבל עדיין לא, עוד לא בא בידך, ואני כבר לקחתי. לעומת זאת "והצלתי" זה תמיד משהו שכבר הגיע אליך, נמצא אצלך, ואני מציל אותו מידך. אז לכן כתוב "ולקחתי דגני בעיתו", עוד לפני שאתה תקצור, אני אביא עליו מגפה. "ולקחתי דגני בעיתו". לעומת זאת "צמרי ופשתי" זה כבר אחרי שהוא כבר נמצא אצלך, זה כבר אצלך, זה צמר, זה פשתים. אומר הקדוש ברוך הוא, אז אני הצלתי. הצלתי זה כבר אחרי שהוא בידך, אני אוציא את זה מידך. כמו "וינצל אלוהים את מקנה אביכן ויתן לי". וינצל אלוהים את מקנה אביכן כי הוא כבר היה ביד אביכם, ואז השם הציל את זה מידם. "וינצלו את מצרים", זה כבר היה ביד מצרים, ואז הצילו זאת מידם.
"ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי". ועכשיו, מסביר הרד"ק, אגלה את כיעורה, את מעשיה הרעים, הם יהיו מגולים. כאשר אני אסתיר את פניי ממנה, הם יהיו מגולים לעיני מאהביה. לעיני מאהביה, כמו שהסביר המלבי"ם, כוונת הדברים הכוכבים, המזלות, לא יוכלו לסייע בידה, לא יצילו אותה. אביו של הרד"ק מסביר שלעיני מאהביה הכוונה היא לעיני השמש. הם הרי עבדו את השמש. אז לעיני מאהביה פה לעיני השמש, הקדוש ברוך הוא יגלה את נבלותה. "ואיש לא יצילנה מידי". רש"י מוסיף את דרשת חז"ל שתמה זכות אבות. כיוון שזכות האבות תמה, אז גם זה לא יהווה הצלה להצילה מידי. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן "לעיני מאהביה", אומר המלבי"ם, זה מוסב על כלל המאמר. "אשוב ולקחתי דגני בעיתו, תירושי במועדו, והצלתי צמרי ופשתי לכסות ערוותה, אגלה נבלותה", כל הדברים הללו לעיני מאהביה. זה כוונת הדברים. זאת אומרת שהם, מאהביה, לא יוכלו, מי זה מאהביה? הכוכבים, המזלות, לא יוכלו למנוע ממני לקחת את הדגן ואת התירוש וכולי. הכל זה יהיה לעיני מאהביה, ובזה היא אמורה להסיק את המסקנות הנכונות שאין בהם שום כוח עצמי אלא הכל בהשגחה מאת השם.
"והשבתי כל משושה, חגה, חודשה ושבתה וכל מועדה". והשבתי, דבר נוסף, אשבית את כל משושה. משושה זה ימי החגים והחודשים שהם זמן של ששון ושמחה. בזמן הזה הם היו חוגגים לעבודות אלילים, כיוון שהם חשבו שזה זמן מיוחד, זה זמן שבו הכוכבים משפיעים טוב, משפיעים ברכה. מי שיודע, הרבה משמות החודשים הם שמות אליליים. והעניין שלהם, כיוון שהם האמינו שאותו אליל יש לו שלטון באותו חודש, לכן הם היו עובדים אותו. היה להם עבודות גם כן שהאמינו לפי ימים. כתוב שהיה להם 365 ימים בשנה, 365 מיני אלילים היו להם, שבכל יום היה אליל המותאם לאותו יום. אבל היו גם כן חגים, והחגים הם זמנים שהם האמינו שבזמן הזה צריך לעבוד את הכוכבים כדי שישפיעו עליך טובה וברכה. אומר הקדוש ברוך הוא, אני אשבית את החגים האלה שלה, אשבית את הימים האלה, הם יהפכו לימי צרה ואפלה. וזה יהווה עוד סימן שהטוב והאושר שלהם לא תלוי ביד המערכת אלא רק ביד השם. כי הנה השם, תראה איך הוא מחליף את הזמנים, מסדר את הכוכבים כרצונו. כי לפי עבודת הכוכבים, אתה עובד עכשיו בחג של אותו כוכב וזה שיא העוצמה שלו, הוא לא משפיע עליך טובה. אומר השם, זה מראה שיש פה השגחה. "והשבתי כל משושה, חגה, חודשה ושבתה וכל מועדה". למי שיודע, פעם דיברנו באריכות, זה גם כן היה העניין של יציאת מצרים בט"ו בחודש ניסן. כיוון שהמצרים עבדו לטלה, והזמן שלו מתי היה? חודש ניסן, טלה, זה מזלו. הם היו עובדים לו. ואז ממילא הם חשבו שזה הזמן שבו אנחנו שואבים כוח מהאלוה שלנו, שם ודאי שאלוהי העברים לא יוכל לנו. אומר הקדוש ברוך הוא, מתי הוא הזמן שבו שלטונו של המזל הוא בשיא תוקפו? ב-15. שאז הלבנה במילואה. זה אז המזל בשיא תוקפו. אומר הקדוש ברוך הוא, ב-15, בחודש ניסן, שזה זמן שליטת הטלה, אז יצאו בני ישראל ממצרים. דהיינו להראות אפסותם של אלוהיהם ולהראות שהכל נעשה בהשגחה מלאה. זה גם כן כאן. "והשבתי כל משושה", דווקא בחגים שאתם חוגגים לעבודה זרה, אז יושבת המשוש. בזה תראו שהכל נעשה בהשגחה והשם, כמו שאמרנו, מחליף את הזמנים, לא הזמן הוא הקובע ולא הכוכבים הם הקובעים, אלא רק רצונו יתברך. מסביר המלבי"ם, מה ההבדל בין חגה לבין מועדה, חודשה, שבתה? אומר המלבי"ם, חגה זה החגים. החגים זה ימים שבהם מרבים להביא שלמי חגיגה. זה נקרא חג. המועד לעומת זאת, זאת אומרת, לדוגמה, חנוכה אנחנו לא קוראים לו חג. אפילו שהגננות החליטו שחנוכה ופורים הם חגים. כי חג פורים, חג פורים זה חג גדול ליהודים. וחג פורים הוא חג טוב, יש כנראה חגים לא כל כך טובים, ופורים הוא קיבל ציון של חג טוב. כן? יש חגים כמעט טובים מאוד, יש זה תלוי. על כל פנים, אז הזמנים האלה לא נקראים חגים, כי חג זה זמן שאתה מקריב קורבן חגיגה. זה נקרא חג. אלה זמנים דרבנן, אין להם, לא שייך בהם בכלל עניין של קורבן חגיגה. ראש השנה ויום הכיפורים לא נקרא בשם חג, כי לא היו מקריבים בהם שלמי חגיגה. הכוונה היא בתורה. אנחנו רואים שבדרך השאלה אנחנו קוראים לו כן חג בתהילים, "בכסה ליום חגנו", חז"ל דורשים את זה על יום ראש השנה. ולעומת זאת המועדים אלה הם זמנים קבועים. דהיינו, אפילו שלא מקריבים בהם שלמי חגיגה. חג זה גם זמן שהוא לא קבוע. דהיינו, אם בן אדם עושה לו יום שבו הוא הולך להקריב קורבן, אז אפשר להגיד שהוא עשה ממנו יום חג. כמו שכתוב "חג להשם מחר". איזה חג זה? אנחנו הולכים להקריב קורבנות להשם. רואים שעניין השלמים, הקרבת הקורבן, זה מבטא את החגיגה. וזה נוסף על מה שכתוב מועדה, דהיינו לא רק המועד שזה זמן, כמו שהסברנו שמועד זה זמן המיועד מראש, אלא גם החג שזה לא זמן מיועד מראש אלא לפי העניין ולפי הצורך שהוא רוצה להקריב קורבנות, קורא לו חג, גם זה יושבת.
"והשימותי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהביי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה". דבר שלישי, אומר המלבי"ם, לא זו בלבד שהשם ימנע את תבואת הארץ, הוא גם יהפוך את הארץ להיות שממה, וגם את העצים שהם נחשבים עצים מובחרים, עצים נושאי פרי, שזה הגפן, זה התאנה, "והשימותי גפנה ותאנתה", אומר הקדוש ברוך הוא, גם אותם אעשה שממה, גם את האילנות עצמם. ומדוע? "אשר אמרה אתנה המה לי". מפני שהיא אמרה זה אתנה. אתנה, מסבירים המפרשים, כמו אתנן. זה הכוונה אתנה. כמו אתנן זונה, פירושו של דבר מה שנותן המאהב אל הזונה בשכרה, וראינו שפה היא אומרת "אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהביי". זאת אומרת, מה היא בטוחה? שאם יש גפן ויש תאנה, זה ממאהביי. ומי הם מאהביה? זה הכוכבים, אלה הם המזלות. אומר, היות והיא אומרת שאת זה נתנו לה מאהבה, היא מייחסת את זה אל הבעלים, אל העבודה זרה, אל הכוכבים והמזלות, כמו זונה שמעיזה פניה על הנדוניה שהבעל נתן לה והיא אומרת את זה קיבלתי ממאהביי. הבעל הקנה לה, נתן לה טבעת יהלום, היא מראה את זה, אומרת זה מהמאהב. רחמנא ליצלן. אז אני נתתי לך ואת נותנת את הקרדיט למישהו אחר? אני נתתי לך גפן ותאנה ואת אומרת זה מהכוכבים? איזה כוכבים טובים יש לנו, איזה איזה שפע הם משפיעים עלינו, את אומרת זה מהמאהבים? לכן אומר השם, אני אשומם, "והשימותי גפנה ותאנתה", אשומם את העצים הללו שהם נותני פרי, ואז "ושמתים ליער". מה זה יער? יער זה מקום שבו מתקבצים חיות השדה, זה מקום שבו לא גדלים הפירות המשובחים, כיוון שחיות השדה הם מכלים אותם. ומה זה בנמשל? "ושמתים ליער", חיות השדה יבואו לפה. מי אלה חיות השדה? אלה האומות הפראיות, אומר המלבי"ם, שאושיב כאן סנחריב, הם יאכלו את הגפן, את התאנה. מה בעצם הנמשל? אומר המלבי"ם, הנמשל הוא שאחרי שהיא אמרה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון", זאת אומרת שכבר התעורר איזשהו זיק של תשובה, כמו שאמרנו, אומר המלבי"ם, זה מדבר על התקופה של הושע. שהושע בן אלה ביטל את הפרוזדאות, כמו שלמדנו בספר מלכים. הוא ביטל את המשמרות שהציב ירבעם בן נבט לא לעלות לירושלים. ואז הקדוש ברוך הוא ראה שהתשובה שלהם עדיין לא תשובה שלמה. ליבם עדיין קשור בעבודה זרה. רק הם היו בטוחים שאם משהו לא הולך, אז המזל נגדנו. אבל הם לא הבינו שיש פה משהו מאת השם. לכן הקדוש ברוך הוא מביא עליהם את מלך אשור כדי שיחריב את הארץ, וזה בחינה של "ושמתים ליער ואכלתם חית השדה". יהיו כיער שתבוא חית השדה, זה סנחריב, אשור, הם בחילותיהם, האומות הפראיות, יבואו ויאכלו ויכלו בעם שחשב ובטוח שהשפע שלו זה מהכוכבים ולא מאת השם.
אגב, באותה הזדמנות, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק שלנו על מלכים, הסברנו למה דווקא באה הפורענות כאשר בזמן הושע בן אלה בוטלו הפרוזדאות. כבר עכשיו יש משהו טוב, בוטלו הפרוזדאות, למה אז באה הפורענות? כיוון שאומרים חז"ל, כל עוד שהיה פרוזדאות, שואלים אותם למה אתם לא עולים לרגל? אומרים לך מה אתה מדבר? ירבעם שם שומרים, מי שעולה ירוה יירה או סקול יסקל. אין אפשרות, כדור בראש, מה אתה רוצה שאני אתאבד? בא הושע בן אלה, ביטל את הפרוזדאות. עכשיו למה אתם לא עולים לרגל? פה כבר אין תירוץ. זאת אומרת, מה שלכאורה עשה הושע בן אלה טוב, הפך לרועץ. כי מה הוא עשה טוב? הוא ביטל את הפרוזדאות, זה יצר קטרוג. הנה תראה, אין פרוזדאות, הם לא עולים לרגל. למה באמת הם לא עלו לרגל? כי הם כבר נשתרשו בחטא, הם כבר שכחו בכלל את כל העניין של העלייה לרגל. הם הרי עובדים עבודה זרה כבר דורות, הרי מדברים על מאות בשנים. אז לכן כבר לא היה להם פה את העניין של העלייה לרגל. אבל שנבין שנוצר כאן קטרוג בעקבות העניין הזה. המלבי"ם מסביר שבעצם הם לא חזרו בתשובה בשלמות, אלא הם רק מפאת שהם ראו שכביכול המזל מתנגד להם, אז אין ברירה, אז הם פונים להשם.
"ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה נאום השם". אומר המלבי"ם, בסוף, כאשר השם רואה שכל התחבולות שנועדו כדי להחזיר אותם להבין שהכל מאיתו יתברך, שהכל הוא בהשגחה, הכל לא עוזר. כי הכלל הוא כל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. והארכנו בזה מי שירצה ישמע בדרשות לפרשת בראשית, שטעות היא לא מקרית, בן אדם רוצה לטעות. והיות ואתה רוצה לטעות, אתה תמצא הרבה סיבות לטעות. ולכן גם כאן, היות והם לא רצו, אז כל מה שהקדוש ברוך הוא עשה כדי להוכיח להם, נפל על אוזניים ערלות. אומר, הנה בוא וראה שבמצב הזה לא תהיה ברירה, "ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם". פירושו של דבר, אני אפקוד עליה עונש כנגד ימי הבעלים, כנגד הזמן שהיא מקטירה לבעלים, להעניש אותם על זה. ועם כל זה הם לא חוזרים בתשובה, הם לא מתקנים את מעשיהם. ולא זו בלבד, אלא "ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה נאום השם". היא הולכת ועונדת את נזמה וחליתה, הכוונה היא זה תכשיטים. תכשיטים ומיני בשמים. והיא נמשלת כזונה אשר פשט בעלה מעליה את כל בגדיה, אומר המלבי"ם, ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים, ונשאר לה רק נזם וחלי אחד, הכוונה תכשיט אחד, זה מה שנשאר לה, והיא עוטה אותו עליה ללכת אחרי מאהביה. אומר השם, הנה קח תראה, אחרי כל מה שעשיתי לה, שהנה אחרי שהשם העניש אותם בזמן הושע בן אלה, מלך אשור לקח את כל אשר להם, לא שבו אל השם. מה הם עושים? שולחים לסוא מלך מצרים, בוא תעזור לנו. הם ממשיכים לעבוד עבודה זרה, ומיד חדלנו לקטר למלכת השמיים, ראינו רק רע. זאת אומרת, בוא תראה שכל המכות, כל הבגדים שנטל הימנה, לא מנעו ממנה עם המעט שנשאר לה ללכת להקביל פני מאהביה. "ואותי שכחה", על ידי זה היא לא שבה אל השם שמכה אותה, אלא היא מבקשת עזרה מעמים וישועה מאלוהי נכר, כך שלמעשה, אומר השם, אין ברירה אלא להביא עליה את הגזירה ואת הצרה.
"לכן הנה אנוכי מפתיה והלכתיה המדבר ודיברתי על ליבה". אומר המלבי"ם, הוא ממשיך ומדמה אותה כמשל הזונה שבעלה רואה שכל התחבולות שהוא עושה כדי להפריד אותה ממאהביה אינם עולים בידו, הוא יפתה אותה כדי להוציא אותה מהיישוב, כיוון ששם במקום היישוב נמצאים אלה המזנים עימה. הוא יפתה אותה לצאת אל המדבר, שם במדבר היא לא תמצא מישהו לזנות עימו, ואז היא תתייחד רק עם בעלה. אומר השם, ושם אדבר אל ליבה כדי להשיב אותה אל אהבתי, "ודיברתי על ליבה". וזהו בזה הוא מכוון למה שכתוב ביחזקאל, "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי איתכם שם פנים אל פנים". שם זה מדבר על הגלויות, שהם גלו למדבר העמים. שהגם שהם יהיו בין העמים, ואם כן למה אתה קורא לזה מדבר? אומר המלבי"ם, הם דומים כמו במדבר שממה, כי הגם שאנחנו בין העמים, זה לא סיבה שהם מקרבים אותנו. אדרבה, העמים מרחקים אותם, הם יהיו שם רעבים וצמאים ומוקפים מנחשים ועקרבים. האומות כנחשים ועקרבים המצרים להם. אז זה שאנחנו בין העמים, אז זה יותר גרוע ממדבר. אנחנו נרדפים ביניהם בצורה מאוד קשה. ושם כתוב "והבאתי אתכם במסורת הברית". הכוונה היא שהשם יוליך אותה אל המדבר, שם הם היו תחת השגחת השם בעת יציאתם ממצרים, "והבאתי אתכם במסורת הברית", הכוונה באותה ברית קדומה שהוצאתי אתכם ממצרים, שם הקדוש ברוך הוא כביכול יחדש איתנו את אותה הברית.
"ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". "ונתתי לה את כרמיה משם", הכוונה את הכרמים שהוא לקח מהם, כמו שראינו "והשימותי גפנה ותאנתה", אתן לה משם. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, פה הוא מתאר את המצב שעתיד להיות, שבו הקדוש ברוך הוא יחדש ימינו כקדם, שבו עם ישראל יחזרו אל קרבת אלוקים שהייתה להם, ואז היא תשוב אל אישה הראשון, אל הבעל. ואז השם יאהב את עם ישראל כאשר הייתה באומנותו. ומה הוא הנמשל? הנמשל הוא שזה כמו בצאתם מארץ מצרים, שאז בצאתם מארץ מצרים זה היה זמן הנישואין. בזמן הנישואין עוד היינו בקרבת אלוקים גדולה. אבל לאחר מכן עם ישראל כאישה המזנה סרך דרכיו ונטה אחרי אלוהים אחרים. אומר הקדוש ברוך הוא, אני אחזיר אותם אל מקום החופה והקידושין. הכוונה אחזיר אותם אל מצרים, כימי צאתם מארץ מצרים, ששם הם היו במדבר, שם הם קיבלו תורה, שם הם קיבלו אמונה, שם הם ראו את השגחת השם. ושם אין הזונים נמצאים עימה. פירושו של דבר, כוחות המזל, כוחות המערכת, ההשפעות שלהם. בתוהו ילל ישימון, לפי הטבע אין שם לחם, אין מים, אין גפן ותאנה. איך בכל אופן יצמח לה גפן ותאנה שם במדבר? זה בהכרח יביא אותה למסקנה שהכל בהשגחה מאת השם. וזה מה שהוא אומר, רק אני, אני אתן לה את כרמיה ואת הפרנסה ואת צרכיה. מכיוון שבגלות הם מצד המערכה, מצד הטבע, הם אמורים להיות ריקים וחסרים מכל טוב. מה זה גלות? גלות זה אומר שההשפעות הכוכבים, המערכה, היא נגדך. אתה בגלות. אתה במצב שבו אין שפע, אתה נרדף. ואם כן באופן טבעי לא אמור להיות לא שפע ולא גפן ולא תאנה ולא שום דבר מכל זה. רק הקדוש ברוך הוא מצא לנו וריחם עלינו גם שם בגלות, שאף על פי כן ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. זה באמת דבר פלא, כי כל מי שמתבונן על קורות ימי ישראל, פלא עצום איך עם ישראל הצליח לשרוד את כל הגלויות ולהישאר עם. כי באופן הטבעי כל אומה שגלתה לבין אומה אחרת נטמעה בה, נאבדה לנצח. עם ישראל, אנחנו רואים שנמצאים בין האומות, אנחנו בוודאי במצב גרוע במרכאות מצד המערכה, כי אנחנו גולים ואנחנו נמצאים לא בארצנו והכל היה צריך להיות בכי רע, ובסופו של דבר אתה רואה שאף על פי כן עם ישראל שרד, ועם ישראל התקיים, והיו מקומות שעשו חיל, והיו מקומות שהיו שרים וחשובים במוסדות השלטון, כמו בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד ועוד, כמו בתקופה של יהודי אירופה לפני הצרות והאסונות של השואה הנוראה. היו מצבים שבהם אתה מבין שרק בהשגחה מאת השם הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם ונותן להם שפע, אפילו שעל פי הטבע הם לא אמורים להיות במצב כזה חיובי. מה אתה רואה מכאן? שהכל הוא בהשגחת השם. אז זה אומר המלבי"ם, הוא אומר "ונתתי לה את כרמיה משם", שמה היא תראה, דווקא במקום ההוא היא תראה שיש להם שפע גם בגלותם, זה בהשגחה מאת השם. דבר נוסף אומר המלבי"ם, באופן יותר פנימי, זה מרמז על הכרמים הנפשיים. התורה, האמונה. בשיר השירים הכרם, "כרם היה לשלמה", כל ענייני הכרם שם בשיר השירים, "כרמי שלי לא נטרתי", מדבר על עבודת השם, על החלקים הרוחניים של עבודת השם. כיוון שהתורה למה נמשלה? ליין. אז ממילא הכרם זה המקום שבו גדלים התורה. "כרם ביבנה", כרם דיבנה זה היה מקום של ישיבת החכמים. זאת אומרת אנחנו מבינים שכרם מבטא את מקום השגת החוכמה, הקניינים הרוחניים, הקניינים הנפשיים. מי שירצה לשמוע אנחנו מאריכים בזה בדיסק שלנו על שיר השירים על בחינת הכרם, מה הוא בא לסמל ומה זה "כרמי שלי לא נטרתי". אז אומר, כך גם כן כאן, "ונתתי לה את כרמיה", הכוונה השפעות רוחניות, זה התורה, זה האמונה, שאנחנו רואים שעם ישראל היה צריך מזמן לאבד את האמונה בגלות. ואנחנו רואים שעל אף שהיו בגלות, מסרו נפשם על קדושת השם. אלפים, פרעות ת"ח ות"ט, אלפים ומיליונים בתקופת האינקוויזיציה בספרד ועוד. זאת אומרת אתה ראית מסירות נפש עצומה. אז זאת אומרת שלא רק כרם במובן הגשמי יהיה להם שם בגלות שזה מנוגד לטבע, אלא גם כרם רוחני במובן הזה של השפעות רוחניות חיוביות שהם לא יאבדו את הרוחניות שלהם, גם זה היה להם שם סיעתא דשמיא בהיותם בגלות. עד שלבסוף "ואת עמק עכור לפתח תקווה". בסופו של דבר, הכוונה בתום הגלות, יוסר קושי השיעבוד, זה יהיה באחרית הימים, ומה שהיה בחינה של עמק עכור יהפוך להיות פתח תקווה. מה זה עמק עכור? אז המפרשים מסבירים, כך גם המלבי"ם, עכור מוכר לנו מאצל עכן. "עכור עכרתנו ביום הזה", קראו למקום עמק עכור. כוונת הדברים, אותו מקום ששמה עשו שפטים בעכן, אותו מקום ששמה רגמו אותו שעבר על החרם, המקום הזה יהיה לפתח תקווה. דהיינו, חז"ל אומרים שגם אצל עכן עצמו המקום היה עכור, אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב או רע? אמר לו "יעכרך השם ביום הזה". לומדים חז"ל, ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבוא. לעכן יש חלק לעולם הבא. כך אמר לו יהושע, תן תודה להשם, הכוונה היא תודה שאתה גזלת מן החרם, ואז יהיה לך חלק לעולם הבא, והוא הודה. ולאחר מכן יש חלק לעולם הבא. מה אתה רואה? שמקום שהיה עמק עכור לעכן היה הפך להיות פתח תקווה. כי זה נתן לו תקווה לחיי נצח, נתן לו חלק לעולם הבא. אז כך גם כן כאן, הוא תופס את זה כמשל, שהגלות היא עמק עכור, גם היא כמו אצל עכן, שהדבר הפך לפתח תקווה, אז גם הגלות הרי היא כעמק עכור שתהפוך להיות פתח של תקווה לעתיד. ואז הם ימצאו חן וחסד בכל מקומות גלותם, ואז יתחילו לצפות אל הגאולה. "וענתה שמה כימי נעוריה". מה זה "וענתה שמה כימי נעוריה"? אומר המלבי"ם, הניסים שנעשו איתם בימים הקדמונים, ימי נעוריה זה "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר", אז יהיה להם ניסים כמו שהיה להם בזמן כיבוש הארץ, כמו שהיה בזמן שנבנה בית המקדש בימי שלמה. "וכיום עלותה מארץ מצרים", זה הניסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף, שכך כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר "אראנו נפלאות כימי צאתך מארץ מצרים". אז יוצא שמה שהיה עמק עכור יהפוך להיות פתח תקווה, ו"ענתה שמה כימי נעוריה", הכוונה היא הם ישוררו, מסביר המלבי"ם. מה זה "וענתה"? כמו "ותען להם מרים". כך חז"ל מסבירים. זה הכוונה בדרך שירה. הם "וענתה שמה כימי נעוריה", הם ישוררו ויודו להשם כימי נעוריה, כמו שהם יצאו ממצרים ושרו שיר להשם, אז ישיר משה ובני ישראל, כך גם כן אנחנו עתידים לשיר כאשר יהפוך עמק עכור לפתח תקווה, כאשר הקדוש ברוך הוא יחזור ויגאל אותנו.