אז אומר השם, אתם הנביאים, לכו וריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה, הכוונה תריבו עם עם ישראל על זה שהם עזבו את דרך השם. פן אפשיטנה ערומה, והצגתיה כיום היוולדה, ושמתיה כמדבר, ושתיה כארץ ציה, והמתיה בצמא. תלכו לריב עם אמכם, כי אם היא לא תסיר זנוניה מפניה, אז יוצא שהיא לא אשתי ואני לא אישה, אני לא בעלה כמו שאמרנו. אז אפשיטנה ערומה. אז אני אקח ממנה את הבגדים שנתתי לה. כיוון שהמחויבות שלי לתת לה בגדים זה רק אם אני בעלה. אבל אם אני לא בעלה, אז אני לא חייב לתת לה בגדים. היות וכן, אז אפשיטנה ערומה. מה בעצם הרמז כאן? על מה כאן הוא מתכוון? מסביר המלבי"ם, הרי המציאות של עם ישראל, כפי שאנחנו רואים תיאורים לזה בפסוקים, עם ישראל היו כשהשם לקח אותנו וגאל אותנו ממצרים, היינו כמו ילדה, כמו תינוקת, שזה עתה נולדה. תינוקת שאבותיה השליכו אותה ערומה, מתבוססת בדמיה, זרוקה במדבר. והקדוש ברוך הוא, ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך. והנה עיתך עת דודים. הקדוש ברוך הוא רחץ אותה מהדמים, הקדוש ברוך הוא הלביש אותה בגדים, הקדוש ברוך הוא לקח אותה לאישה, הכניס אותה לעיר מושב, ארץ ישראל, נתן לה ארץ זבת חלב ודבש. וזה בעצם פסוק, המשל הזה הוא פסוק בספר יחזקאל ט"ז. ביום הולדת אותך לא כרת שורך. מה זה לא כרת שורך? הכוונה אפילו הטבור לא נכרת. אף אחד אפילו את זה לא התאמץ לעשות לך. אלא ביום הולדת אותך כביכול הושלכת. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואת ערום ועריה. עם ישראל היו בבחינה של ערום ועריה. ואז ואפרוש כנפי עלייך, ואכסך, ואלבישך רקמה וכולי. כל זה איך השם לקח אותנו אחרי המצב הנחות שבו היינו. עכשיו, אם אנחנו כביכול נמשיך עם המשל, אז האישה הזאת שאותה השם לקח אחרי שגידל אותה מאפס, שהייתה אסופית מן השוק, והקדוש ברוך הוא גידל אותה והלביש אותה ולקח אותה לאישה ונתן לה בית והביא אותה לארץ ישראל וכולי, לאחר מכן היא הולכת ומזנה עם אחרים. אומר הקדוש ברוך הוא, אז מה העונש? אני פשוט אחזיר אותך למצב הקודם. זה בעצם העונש, וזה כאן מה שבא לידי ביטוי. אומר המלבי"ם, היות וכן, אז אפשיטנה ערומה. כי הרי איך אמרנו, היית במצב הראשוני שלך ואת ערום ועריה, היית מושלכת ערומה, אז אפשיטנה ערומה. ויותר מזה, והצגתיה כיום היוולדה. וביום היוולדה הרי אמרנו שהייתה מתבוססת בדמיה. זאת אומרת מצב עוד יותר גרוע. ושמתיה כארץ מדבר וציה. מה זה ציה? אומר המלבי"ם, ציה יותר גרוע מהמדבר. כי המדבר, אם יעבדו אותו ויזרעו אותו, עוד ניתן להפריח את השממה. לעומת זאת ציה, זה מקום שיש בו יובש שלא שייך להפריח אותו. אז הוא אומר, אני אשים אותה כארץ מדבר וציה, עד שהיא תמות בצמא. פירושו של דבר, אני אחזיר אותה אל גלות העמים, שגלות העמים זה בעצם הנמשל של המדבר. ושמה היא תתבוסס בדמיה. והמתיה בצמא, ואז אני אקח ממנה את הבגדים שנתתי לה. והבגדים באים לרמז על השראת השכינה, על ההשגחה, על כלי תפארתה, על עדיה. הכוונה התכשיטים כביכול בזה שהקדוש ברוך הוא השגיח עלינו וגאל אותנו והוציא אותנו ממציאות של ערום ועריה ונתן לנו תורה והעניק לנו את ארץ ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא, אם אני רואה שכעת את מזנה אחר המאהבים, אז אם כן אחזיר אותך אל המצב הקודם.
המלבי"ם כאן עומד על דקדוק, ושמתיה כמדבר ושמתיה כמדבר ושמתיה כארץ ציה. מה ההבדל בין שמתי לבין שתי? הרי לכאורה זה אותו דבר, לשים או להשית, זה אותו דבר. אומר המלבי"ם, לשים יכול להיות גם באופן זמני. לעומת זאת להשית זה מורה בקביעות. אז בהתחלה הוא אומר שמתיה כמדבר, זה לא באופן קבוע. הרי המדבר, כמו שאמרנו, ניתן לפתח אותו, וציה לא. זה מקום יובש. ויש הבדל בין שמתיה לשתיה. בהתחלה שמתיה כמדבר, זה לא באופן קבוע. אחרי זה ושתיה, לשים בהשמה יותר קבועה, זה כארץ ציה. זאת אומרת שיהיה שמה קביעות של שממה וצימאון, שלא יימצא שם מים לעולם, ועל ידי זה תמות בצמא. הרד"ק מסביר שהצמא כאן בא לבטא משל לביטול התורה והנבואה. כמו שכתוב מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מהשם. אז הצמא זה אומר שאנחנו נהיה צמאים, לא צמא ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם. זאת אומרת שיהיה פה צמא לרוחניות. אומר הקדוש ברוך הוא, אבל אני אבטל את התורה ואת הנבואה, ועל ידי זה אומר הקדוש ברוך הוא, יוצא שהחזרתי אתכם למצב הקודם. אז יש כאן איזשהו ביטוי לשממה רוחנית שעתידה להיות על עם ישראל.
ואת בניה לא ארחם, כי בני זנונים המה. אומר השם, ועל ידי כך אני לא ארחם על בניה, מכיוון שהם בני זנונים. אז מי זאת היא? זה כנסת ישראל. מי זאת בניה שהשם לא ירחם עליהם? אומר המלבי"ם, בנמשל הכוונה גם על הצדיקים שביניהם. שהיות והכלל זנו מאחריי, אז העולם נידון על פי רובו. וכלל ישראל נידונים על פי רובם. והיות ורובם רשעים, אז הרבה פעמים כי תצא אש ומצאה קוצים, ואז בעקבות זה ונאכל גדיש או הקמה. גם הצדיקים, כולם בסופו של דבר לוקים בעקבות הרשעים. אז היות והעולם נידון אחר רובו, אז הם גם כן.
נחשבים כבני זנונים אז לכן עליה לא ארחם. המצודת דוד מסביר יותר על פי פשט, היות והמשיל אותה לזונה, אז הוא אומר שהזונה מציאות היא שלא מרחמים על הבנים שלה. למה? הם ממזרים, אלה בני זנונים. עכשיו אם אנחנו נתבונן רציונלית, אין לזה סיבה. כי אמא שלהם פושעת, אבל מה אתה רוצה מהם? אין סיבה לא לרחם עליהם. אבל אנחנו רואים שהטבע האנושי כן הוא. אז הוא אומר, כך גם כן הצדיקים ילכו בעוון כללות האומה, אפילו שלכאורה על פי הצדק הנראה לעינינו אין צדק, כמו שאין צדק לרדוף את בני הזונה. אמם פושעת אבל הם לא אשמים. אז הוא אומר, כך גם כן כביכול ימותו הצדיקים אפילו בדבר שלעינינו נראה כחוסר צדק. אם קודם צריכים להדגיש ולומר, זה רק לעינינו, כי אין מציאות של חוסר צדק אצל קודשא בריך הוא.
והוא ממשיך ואומר: "כי זנתה אמם, הובישה הורתם, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי". ה"כי" הוא נתינת טעם. "כי זנתה אמם", לכן בניה הם בני זנונים. מסביר המלבי"ם, הרי לכאורה יש לנו כלל שרוב בעילות אחר הבעל. זה הלכה. שאם לדוגמה אישה נתפסה בקלונה ונתגלתה כאחת שמסרחת דרכיה, בא כעת הבעל וטוען, אז אם ככה, מי אמר שהילדים שלי? מה ההוכחה שהילדים שלי? למעשה היום יש לנו כל מיני דרכים לבדוק את זה על ידי בדיקות DNA שזה 99 אחוזים נכון, אבל בזמנם תעשו חשבון, זה היה מאוד לא פשוט. ואדם מגיע טוען, הרי הוכח ויש עדים שהיא זינתה. אם יש עדים שהיא זינתה, אז איך אתה מוכיח שהילדים שלי? יש בזה הרבה נפקא מינות, הם יורשים אותו, יכולים לתבוע את הירושה, הוא מחוייב במזונותיהם, ועוד שאלות שהעניין הזה מעורר.
ההלכה היא שרוב בעילות אחר הבעל. כיוון שאנחנו אומרים, הגם שאישה זו זינתה, אבל אצל מי היא בקביעות? אצל בעלה או אצל המזנה? היא בקביעות אצל בעלה. כיוון שכך, רוב הסיכויים שהאישה הזאת נתעברה מבעלה. רוב בעילות אחר הבעל. אז הוא אומר כאן, הגם שיש לומר שרוב בעילות אחר הבעל, ואם כן אז הגם שזנתה אמם אבל הבנים הם כשרים. אפשר לבוא ולטעון שהבנים הללו הם בנים פסולים, על זה מוסיף הפסוק "הובישה הורתם". אתם מבינים מה זה הקושי? אז הקושי הוא על הפסוק הקודם, "ואת בניה לא ארחם כי בני זנונים המה". למה לא תרחם? הרי עכשיו אמרנו שרוב בעילות אחר הבעל, אז לא בני זנונים המה. על זה הוא בא ואומר "כי זנתה אמם", ואם תגיד זנתה אמם רוב בעילות אחר הבעל, התשובה היא "הובישה הורתם". "הובישה הורתם" פירושו של דבר, היא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים. זאת אומרת, המעשים והפעולות שהיא עשתה, כפי שתכף נפרט, גרמו לכך שהם עוררו שאלה גדולה על ההריונות שלה, האם זה הריונות מן הבעל או מאנשים זרים.
ומה מביא אותך לחשוש כך, לחשוד בה כך? הרי אתה אומר שהיא זינתה, זינתה הולכים אחר הבעל, עדיין. למה אתה אומר לא, פה אני חושש שהם ממזרים? "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי". הוא אומר לך, כי בוא תראה, שכל מה שאנחנו אומרים שרוב בעילות אחר הבעל, זה דווקא כאשר היא מזנה בצנעה, אבל בפרהסיא היא עדיין קשורה לבעלה. ואז אני אומר, היא ניזונת על שולחנו, היא נמצאת בביתו, אז ודאי שרוב בעילות אחר הבעל. אומר, אבל במקרה שלנו הסיפור לגמרי שונה. "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי", היא כבר עזבה את הבית, היא הלכה אחרי מאהביה. היא לא ניזונת משל בעלה, היא מקבלת את מזונותיה מאלה שעמם היא מזנה. "אלכה אחרי מאהבי", והם "נותני לחמי ומימי", הם אלה שנותנים לי את המזונות, ולא זו בלבד אלא גם את המלבושים, "צמרי ופשתי", הם אלה שמעניקים לה בגדים, וגם את יתר הצרכים. "צמרי ופשתי שמני ושיקויי", שמני זה שמן שהיו סכים בו את הגוף, ושיקויי הכוונה היא כמו יין וחלב. אז ממילא יוצא שרוב בעילות אחר הזונים ולא אחר הבעל. והיות וכן, תבין למה אמרתי שאת בניה לא ארחם כי בני זנונים המה. במצב זה אין לנו מקום לדון אותה, את הבנים, כבנים מן הבעל.
טוב, זה המשל. מהו הנמשל? הנמשל הוא שכנסת ישראל כבר עובדת עבודה זרה בפרהסיא. לא כמו הדוגמה של האישה המזנה בצנעה, אלא פה הם כבר מזנים בפרהסיא, כמו שאמרנו קודם "ותסר זנוניה מפניה", שדבר שהוא בפנים הוא ניכר. אז הם כבר מזנים בפרהסיא, והיא חושבת שכל ההצלחה שלה וכל השפע שיש לה, הכל מגיע מעבודת הכוכבים והמזלות, מעבודה זרה שאותה היא עובדת, כי הזנות פה כמו שאמרנו זה עבודה זרה. וזה גם כן ההמשך, "מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי", פירושו של דבר היא נמשכת אחרי העבודה זרה ואחרי אותם כוחות של הכוכבים, והיא אומרת הם המשפיעים לי טובה. אם יש לי לחמי ומימי, זה מהכוכבים. אם יש לי צמרי פשתי ושיקויי, זה מההשפעות של העבודה זרה שאותם אני עובדת. ואז בזה, אומר המלבי"ם, היא נהייתה ככל משפחות האדמה המשרתים עץ ואבן, והיות וכן, השם לא מרחם גם על הטובים, היות וכן הקדוש ברוך הוא כביכול משליך את כולם מעל פניו.
אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב פה "כי זנתה אמם, הובישה הורתם". למה הוא כופל? האם אמם זה לא הורתם? אומר המלבי"ם, לא. הרבה פעמים אנחנו רואים שאם זה ביטוי לאומנת, זאת שגידלה אותו כאם, הגם שבפועל היא לא הרתה אותו, היא לא האמא הביולוגית. כתוב "על אמותם היולדות אותם", מה אתה רואה? זה שני דברים. אמותם זה דבר אחד, יולדות אותם זה דבר שני. "ואת אמך אשר ילדתך", "אל בית אמי ואל חדר הורתי", פירושו של דבר שהיא גם אמא, אמא פירושו מגדלת, וגם הרתה, לא רק מגדלת אלא היא גם ילדה אותו, חדר הורתי. אז פה הוא אומר, שהביזיון הוא מצד אמם, יש בושה מעצם זה שמי שגידלה אותך מזנה, והביזיון הזה נוגע גם כן אל הורתם, שאז זה אומר שאולי כל ההריון בכלל הוא מן הזונים ולא מן הבעל, כמו שאמרתי, ואז על ידי זה זה מטיל שאלה גדולה על הבנים, האם אלה בנים של הבעל או שהם בנים של הזונים.
רש"י מסביר, ובעצם זה מבוסס על פירוש התרגום, כך גם כן אומר הרד"ק, שמה שכתוב "כי זנתה אמם הובישה הורתם", זנתה אמם זה הכוונה היא כלל כנסת ישראל. הובישה הורתם, הכוונה היא המורים אותם. זה ההורתם. מי אלה המורים אותם? זה החכמים שמלמדים אותם הוראות, הם מלמדים אותם תורה. ואז הובישה הורתם, ולמה? כי לגודל הצרה גם המורים היו מקולקלים. כמו שאומר המדרש, אומרים להם לא תגנובו, והם בעצמם גונבים. אומרים להם לא תלוו בריבית, והם בעצמם מלווים בריבית. אז הובישה הורתם, איזה ביזיון זה שהמורה, הוא המלמד תורה לרבים, הוא עושה את אותם דברים שכנגדם הוא מוכיח את העם ואומר להם שלא לעשות. אז יכול להיות מאוד שהוא אומר להם אל תלוו בריבית כי הוא לא רוצה קונקורנטים, שהוא לבד ילווה בריבית, כולם יבואו אליו, אם יש הרבה זה יוצר לו בעיה, יש לו מתחרים. או אני לא יודע מה, אבל על כל פנים ביזיון גדול היה. אז זה ההובישה הורתם, שאלה שהיו אמורים ללמד אותם, הורו אותם שלא כדרך הנכונה, שלא כדרך השם, כי היו עושים ההיפך.
היו אומרים "אלכה", אמרה כנסת ישראל "אלכה אחרי מאהבי". אז אנחנו ראינו שלפי ביאורו של המלבי"ם, המאהבי זה חוזר על העבודה זרה, וזה חוזר גם כן על הכוכבים והמזלות שאותם הם היו עובדים. זה באמת הפירוש של אביו של הרד"ק, שכך הוא מסביר שמאהבי זה השמש והירח והכוכבים שאותם הם היו עובדים, והם האמינו שהשפע הוא מהם. כמו שהם אמרו, "מאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו". זאת אומרת שהם האמינו באמת שאלה הם נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי ושמני ושיקויי, הם האמינו שבאמת השפע בא מן הכוכבים, אם תעבוד אותם כמו שצריך אתה תקבל את השפע. אז זה מה שמסביר המלבי"ם. אבל הרד"ק מביא ביאור נוסף, את הפירוש שלו. הרד"ק מסביר שהמאהבי מדבר גם כן על האומות שעליהם סמכו באותה תקופה. דיברנו על זה כמה פעמים בעבר, שהם היו בטוחים שאין להם מה לדאוג מפני האיומים האסטרטגיים הסביבתיים, מכיוון שיש לנו אומות מבחוץ שיעזרו לנו. והנביא כמה וכמה פעמים הוכיח אותם על אמונת ההבל הזאת, כך שהם סמכו על מצרים. אומר להם הנביא, אל תסמכו, זה משענת קנה רצוץ, שידקור את כל מי שנשען עליו. זאת אומרת, אתה סומך שאומה פלונית תציל אותי, אומה אלמונית תושיע אותי, וראינו שהם נתנו להם כסף רב על מנת שיושיעו אותם, והאומות הללו במקרה הפחות גרוע רק לקחו את הכסף ולא הושיעו, במקרה היותר גרוע לקחו את הכסף ועוד הצטרפו לאחר מכן עם האויבים כדי להכות בנו. כך שלמעשה אלה שהם מאהבי פה בסיפור, אומר הרד"ק, זה האומות, זה אשור ומצרים שהלכנו לכרות איתם ברית כדי להינצל מגזרות השם. השם אומר יהיו גזרות קשות, יהיו אויבים, אל תדאג, אנחנו יש לנו הסכם הגנה. הסכם הגנה משותף עם מצרים, עם אשור. והיו נותנים בזה הון, היו נותנים כספים רבים כדי שאותם אומות יושיעו אותם. והנה היו גם כן סומכים עליהם כאילו היו מספקים צורכיהם. לכן הוא אומר "אלכה אחרי מאהבי", שהם נותני לחמי ומימי וכולי. למה הוא מגדיר אותם נותני לחמי ומימי? כי אם הוא שומר עליי, אז אני יכול עכשיו לזרוע ולקצור ולבצור ולדוש וכולי. אז יוצא ככה שכל מה שאני יכול עכשיו לחיות ולהתקיים זה מכוח שיש לי הגנה מכוח מצרים, מכוח אשור. אז הם נקראים נותני לחמי ומימי, כי מכוחם יש לי עכשיו אכילה ושתייה, מכוחם יש לי קיום. על זה הוא אומר, "בושה אמם", "הובישה אמם" ו"הובישה הורתם" וכולי, כיוון שהתקוות הללו יוכזבו. אז מציפייה גדולה לישועה יהיה לך ביזיון גדול. אז יוצא אם כן שעל זה הוא מוכיח אותם, שאתם תראו שמי שאתם מצפים לו, כתוב שמה באיכה "תכלינה עינינו לעזרתנו הבל". היו כלות עינינו שיבואו ויעזרו לנו אלו שחשבנו שסמכנו עליהם, וראינו שהיה הבל לסמוך עליהם, לא קיבלנו מהם שום עזרה ושום ישועה.
מה התוצאה? "לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא". "לכן הנני שך את דרכך בסירים", על איזה סירים מדובר כאן? צריכים לדעת שסירים וסיכים וצנינים, כל אלה ממיני הקוצים. קודם כל מה הביטוי "שך"? אז שך, היו רגילים לעשות את הגדר מסיכים. סיכים זה קוצים. "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". אז לכן זה נקרא שך, בגלל שהיו את הגדר עושים בסיכים. סיכים כמו שאמרנו שזה קוצים, יכול להיות שסיכים קשור גם כן לסיכות, אני לא יודע, אבל על כל פנים זה מבטא ביטוי לקוצים. אז הוא אומר, תדעי לך שהדרך תהיה כמו מרופדת בקוצים. אז את חושבת שיש לך דרך שתוכלי לצעוד בה? לא תוכלי לצעוד בה. "הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה". מעבר לכך אני אגדור גדר, כך ש"נתיבותיה לא תמצא", שהיא תחפש את הנתיב לאן ללכת, היא לא תמצא. מה כאן כוונת הדברים? אז לפי איך שהסביר הרד"ק, אותם מאהבים, אשור ומצרים, את לא תוכלי לגשת אליהם, כיוון שיהיה לך גדרות ויהיה לך קוצים שימנעו אותך מלגשת אליהם או מלקבל את עזרתם. לפי ההסבר של שאר המפרשים, הכוונה היא המזלות שעליהם את סומכת, אותם אני אמנע שלא ישפיעו עלייך טובה.
ומסביר המלבי"ם, שכאן בעצם הפסוק מתאר לנו את ההשתדלות שהקדוש ברוך הוא יעשה כדי להשיב אליו את כנסת ישראל. והיא כדוגמת ההשתדלות של הבעל המנסה להשיב אליו את האישה המנאפת תחתיו, אז הוא עושה פעולות מסוימות כדי להחזיר אותה אליו. כך גם כן כביכול הקדוש ברוך הוא יפעל פעולות להחזיר את כנסת ישראל אליו. ואז, אומר המלבי"ם, אם נרצה לחזור למשל, המשל דיבר על אישה המנאפת ההולכת אל מאהביה. מה הדרך של הבעל כדי למנוע את אשתו מלכת אל מאהביה? הדרך היא, אם יש דרך גדולה, דרך נגדיר את זה מרכזית, שדרכה שם היא הולכת, אז הוא מפזר קוצים כדי שהיא לא תוכל ללכת. כדי למנוע ממנה לצאת את הבית וללכת אל אותם מנאפים. אבל עדיין היא יכולה לדלג איתם מעבר לגדר, ממקום ששם הגדר פרוצה. על זה הוא אומר "וגדרתי את גדרה". אבל עדיין יש לה אלו שבילים צרים שהם לא נתיבים מרכזיים, על זה הוא אומר, הוא יקלקל את אותם נתיבות, "נתיבותיה לא תמצא". ואז על ידי זה כביכול יפריד אותה מן האנשים הזונים עמה. מהו הנמשל? אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא כביכול, הרי אם אנחנו מדברים על הכוכבים והמזלות שבהם הם האמינו, הקדוש ברוך הוא ישנה את סדרי המערכה כדי שהם לא יוכלו להשפיע עליה, ויגדור גדר סביב שלא יהיה לה מהם שום הצלחה ושום שפע ושום טוב. כמו שכתוב שבעת החורבן הם לא דאגו מהנבואות הרעות, כי הם אמרו אנחנו מכירים את השמות של המלאכים המשפיעים מלמעלה, ואנחנו נשביע אותם. נשביע אותם שלא ישפיעו עלינו רעה. ומה עשה השם? שינה את השמות. "גדרותי עיוה". גם כתוב שהקדוש ברוך הוא שינה את שמותם, ומכוח זה כאשר היה משביע מלאך פלוני שלא ישפיע לדוגמה ברד, שינו לו את השם, אדוני הכתובת אליה הגעת אינה זמינה כעת. הוא זה החליף טלפון, עבר לקידומת אחרת, עבר לחברה אחרת, אין קשר. אז אז אז כל אלה שהם ניסו לפנות אליהם, התברר שנשתנו הדרכים, וממילא "נתיבותי עיוה", ועל ידי זה לא יכלו לפעול על להשפיע על המערכה. אותו דבר היה אגב בימי דור המבול. גם בדור המבול הם היו בטוחים שיש להם כוח שלטון על מלאכי שמיים בכוח השבעת המלאכים והשבעת השדים, והיו בטוחים שעל ידי זה הם יכולים לשנות את הטבע והמערכה, והקדוש ברוך הוא שינה שמותם.
אומר המלבי"ם, זה גם כן מה שיש כאן. שהקדוש ברוך הוא יגדור גדר סביב מול סדרי המערכת ומשטריהם כדי שלא ישפיעו טובה עליהם, ויקלקל את כל המעשים והסגולות והטלמסאות, היה להם דרך על ידי כל מיני כוחות של אסטרולוגיה למיניהם, שהיו מריקים ומושכים שפע. דבר נוסף, הוא גם ישית איבה, אומר המלבי"ם, בינה לבין השכנים שעליהם היא סמכה. זה בכיוון של הרד"ק, שהיא סמכה על אשור ומצרים ועד כרתה איתם ברית, הוא יגדור בעדה, כמו שאמר הרד"ק, שהיא לא תוכל לגשת אליהם. המלבי"ם כאן הולך בקו שאותו הוא כבר התווה לנו בכמה וכמה הזדמנויות אחרות, שיש הבדל בין דרך לבין נתיבות. אומר המלבי"ם, הדרך זה הדרך הגדולה הקבועה לרבים. היום במושגים שלנו נקרא לזה אוטוסטרדה. נתיבות זה מהלך של יחידים לפרקים. פירושו של דבר, הנתיבות זה דרכים צרות יותר של אנשים בודדים, זה לא דרך של הכלל של הציבור, מה שנרצה לומר אולי במושגים של אז, הדרך יותר סלולה והנתיבות זה שביל, כן? ואת הדרכים, תשימו לב, אי אפשר למחוק. כיוון שדרך מיועדת לרבים, אני לא יכול למחוק אותה לגמרי. הרבים הולכים שמה באופן תמידי. ולכן תשימו לב, לגבי דרך לא כתוב שאת הדרך היא לא תמצא. אי אפשר לא למצוא את הדרך, הרבים הולכים שם. לכן מה כן אפשר? לשים בדרך קוצים. לכן לגבי דרך, "הנני שך את דרכך בסירים". לעומת זאת את נתיבותיה, כיוון שהנתיבות כמו שאמרתי זה נתיב ליחיד, אז שייך שהשביל יטושטש ולא יהיה ניכר. לכן את נתיבותיה לא תמצא. את השבילים הללו אני אמחק עד כדי כך שזה לא יהיה ניכר כלל, וממילא לא יהיה ניתן להגיע על ידי אותם הנתיבים אל מאהביה, אל האומות בהם היא בוטחת, או להתחבר אל הכוחות של סדרי המערכה, כמו שאמרנו הכוכבים והמזלות, כדי לשאוב מהם השפעות. אותו דבר גם כן אומר המלבי"ם, אתה רואה ביטוי נוסף לזה בפסוק באיכה, "גדר דרכי בגזית". אי אפשר לאבד את הדרך, למחוק אותה, אז הוא גדר אותה בגזית, שם אבני גזית באמצע הדרך. לעומת זאת, "נתיבותי עיוה", שייך לעוות את הנתיבות, דהיינו למחוק את השביל לגמרי ואז אתה הולך בנתיב מעוות. אבל לגבי דרך אי אפשר לעוות את הדרך, היא מקום הילוך לרבים והיא בכל מקרה תהיה ניכרת.
למעשה חייבים להדגיש, הגם שהמשל פה הוא לאישה מנאפת, אבל זה לא משל מושלם מהבחינה הזאת בדימיון להלכה שיש לנו, שברגע שאישה ניאפה תחת בעלה, אפילו אם הוא ישראל, אפילו אם הוא לא כהן, ברגע שזה היה ברצון, היא אסורה עליו. ולכן כל הדוגמה כאן שהולך הבעל וגודר דרכיה בגזית וכולי או בקוצים כדי להחזיר אותה אליו, לכאורה יש לנו קצת קושי על זה, עם זה מהבחינה ההלכתית, כי מבחינה הלכתית הדבר הזה אסור. אבל צריכים לדעת שאנחנו לא מדברים כאן על ההיבט ההלכתי, מכיוון שהבחינות ההלכתיות לא שייכות כביכול בקשר בינינו לבין קודשא בריך הוא. כי ביחס לקשר בינינו לבין קודשא בריך הוא המציאות היא שונה. וראינו דוגמה לזה, שעם ישראל בעצם טענו שאחרי שהקדוש ברוך הוא גירש אותנו, מה לו עלינו? זאת אומרת, הם את אותה טענה בעצמם טענו. אם הקדוש ברוך הוא גירש אותנו ואנחנו הלכנו וזנינו עם אחרים, בעצם זה ברצון, ובעקבות זה הוא גירש אותנו, אז לא שייך שנחזור ונקשור קשר עם הקדוש ברוך הוא. צריכים לדעת שאצל קודשא בריך הוא זה לא כן. זה לא שייך אצל קודשא בריך הוא המציאות הזאת. ולמה? יש על זה כמה הסברים. הסבר אחד, כיוון שאין ממש במציאות, לא של העבודה זרה ולא של עזר מצרים וכולי. זאת אומרת, כשאישה מנאפת, אז בעלה והנואף הם שווי ערך. אז היא בעצם בגדה בבעלה עם מישהו אחר. לעומת זאת כשאתה מדבר עם קודשא בריך הוא, היא בגדה בבעלה עם מי? עבודה זרה, יש דבר כזה? זה דמיונות. זה דמיונות. זאת אומרת יש כוח של העבודה זרה, יש להם כוח השפעה עצמי? אז ממילא לא שייך להגיד שהיא בגדה עם קודשא בריך הוא עם מישהו אחר, אין פה מישהו אחר. אז כל מה שאנחנו מדברים פה זה רק בבחינה של משל, אבל לא לחשוב שבאמת אם היה כך מדובר בבני אדם אז היה מותר לו למנוע אותה מלזנות ולהחזיר אותה אליו. ברגע שהיא זינתה ברצון, ממילא היא מגורשת. אבל כלפי קודשא בריך הוא זה לא שייך, כי אין עוד כוח אחר חוץ ממנו יתברך, ולכן כל זה זה רק דמיון. אז מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא גודר את דרכינו כדי שנבין שאנחנו חיים בדמיון, כדי שנבין שאנחנו נמשכים אחרי מציאות שאין בה ממש.
"ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם, ובקשתם ולא תמצא, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם", הרד"ק הולך לפי הקו שהוא התחיל בו, מדברים פה על אשור ומצרים שהם פנו אליהם וסמכו עליהם, היא תרדוף את עזרתם ולא תשיג אותם. פתאום יתברר לה שהיא השקיעה במקום הלא נכון, אין אמונה בגוי, המצרי לא יבוא לעזור לה. ואם אנחנו נסביר שזה חוזר על המזלות או על נביאי השקר שמתעסקים במזלות, לא יועילו לה. כמה שתקטיר למלכת השמיים, כמה שתזבח זבחים ותפעל פעולות כדי למשוך השפעות שלהם מבלעדי קודשא בריך הוא, לא תשיג אותם, לא תקבל מזה מאומה. "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון". יש כאן קושי, ואני אסביר את הקושי ולאחר מכן נראה איך הרד"ק פותר אותו ואיך המלבי"ם פותר אותו. כתוב כאן "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". מה מדברים כאן? מה זה בעצם? תשובה. יותר טוב היה לי עם הקדוש ברוך הוא, היא תגיד אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. ממילא לא מובן ההמשך. "והיא לא ידעה כי אנוכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף וזהב וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערוותה, ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי, והשבתי כל משושה חגה חודשה ושבתה וכל מועדה". לא מובן. לפני רגע אמרת שהיא חזרה בתשובה. לפני רגע אמרת שהיא תגיד אלכה ואשובה לאישי הראשון. אז היה ניתן לומר שהיא רק אמרה אבל לא שבה. אמרה אלכה ואשובה, אבל לא כתוב שהיא שבה. זאת אומרת היא הגיעה להסקת מסקנות, אבל עדיין לא הוציאה אותם אל הפועל. טוב, בכל אופן, זה מה שמסביר הרד"ק. הרד"ק מסביר שבעצם פה אנחנו כביכול קופצים בהיסטוריה קדימה. אלא הוא בעצם אומר לך, אתה יודע ומתי יקרה בסוף? אחרי שהיא תגלה ולאחר כל העונשים, אז היא תיפול האסימון. אז היא תאמר איזה טיפשה הייתי, אלכה ואשובה אל אישי הראשון, בוא תראה מה יצא לי מכך שסמכתי על מצרים או על הבעלים והעבודה זרה, הנה בוא תראה לא קיבלתי מזה מאומה. יוצא אם כן שכל זה מדבר על משהו עתידי, אומר רק אז, אחרי כל הסטירות שהיא תחטוף והגלות, אז היא תבין. עכשיו היא לא מבינה. ולכן מובן ההמשך של הפסוקים, שאומר לאחר מכן, אומר הקדוש ברוך הוא אני אתן עליה עונש ולקחתי דגני בעתו והשבתי כל משושה, כי עכשיו היא עדיין לא מגיעה למסקנה הזאת. אני רק אומר לך אחרי כל הסטירות שהיא תחטוף אז היא תגיע למסקנה. כך הרד"ק מיישב כאן את הקושי של הפסוקים, והוא אומר שזה כמו שכתוב בתורה, "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד השם אלוהיך". זאת אומרת, כל זה מתי יקרה? זה רק באחרית הימים. הוא אומר לה, ובסוף, כמו שהבן אדם אומר למישהו, אומר לו תלך, תלך, אתה הולך לפלוני במקום לבוא אליי, תלך, אתה תחזור אליי על ארבע, כמו טאטאלע. נכון? מה הוא מתכוון? הוא חזר אליו? לא, הוא אומר לו אחרי שתחטוף סטירות, אז אתה תחזור. זה כביכול מה שאומר כאן הנביא. הם בסוף יחזרו, אבל לעת עתה זה לא מרתיע אותם מלהימשך אחר מצרים ואחר העבודה זרה.
המלבי"ם יש לו קו אחר, ואנחנו נסביר את הפסוק כעת לפי המלבי"ם. אומר המלבי"ם, אחרי שראינו שהשם שך את דרכך בסירים, גדר את גדרה, נתיבותיה לא תמצא, כל זה כדי למנוע מהאישה המסרחת דרכיה שלא תלך אחר, שלא תלך אחר הזונים עמה. הוא אומר, הדבר הזה יגרום שגם אלה שאוהבים אותה, מאהביה, יתרחקו ממנה. ומה שהיה בהתחלה שהיא הייתה רודפת אותם והם היו נמשכים אליה, עכשיו הם יברחו ממנה. ואז "ורדפה את מאהביה". היא תרדוף אותם. המלבי"ם מסביר, תשים לב, יש בניין כבד ויש בניין קל. דיברנו על זה כמה פעמים בעבר. יש רדף, או ירדוף, ויש ירדף. זה נקרא בניין כבד. למה זה נקרא בניין כבד? כי זה מכביד על מוצאי הפה. יש רוצח ויש מרצח. עוד פעם, זה מכביד על מוצאי הפה. בניין כבד הוא בא עם דגשים. אז תמיד שיש ביטוי של בניין כבד, המפרשים מסבירים שזה מורה על ההתמדה והכוח. רצח, יכול להיות בעדינות. מרצח, זה אומר בכוח רב ומתמיד בפעולה שלו. אותו דבר כאן, כשאני אומר רדפה את מאהביה, אז זה רדפה, רדיפה רגילה. אבל כשאני אומר רידפה, פירושו של דבר זה רדיפה במלוא הכוח לאורך זמן. האבן עזרא לא מקבל את הכלל הזה, אבל שנדע שזה הכלל המקובל על הפרשנים. האבן עזרא מביא ראיות מפסוקים אחרים, אבל זה הכלל המקובל לנו. אז פה הוא אומר, בוא תראה שאלה המאהביה, שהם קודם כל היה לה קשר טוב איתם, פתאום הם לא רוצים בקרבתה. "ורידפה את מאהביה ולא תשיג אותם". היא לא תוכל להשיג אותם, הם יברחו ממנה, עד שבסופו של דבר הם גם יעלמו מעיניה, "ובקשתם ולא תמצא". היא תבקש אותם והיא בכלל לא תמצא אותם. והנמשל הוא שההצלחה שיש לה מהטבע, מהמערכה, מהכוכבים, היא לא תדע איה מקומם כדי לבקש אותם. פירושו של דבר, לא תוכל לקבל עזר וסיוע מאותם כוחות רוחניים שעליהם היא סמכה. והעזר והברית שסמכה על האומות שסביבה, היא תחפש אותם, תבקש אותם, והם לא יעזרו לה. "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". שימו לב, איך, איך היא חוזרת בתשובה ואחרי זה יש עונש, שאלנו? אז הרד"ק הסביר, לא, היא עדיין לא חוזרת, הוא אומר מה יהיה בסוף הגלות. המלבי"ם אומר לא, הוא אומר מה יהיה עכשיו. אבל תשימו לב כמה נורא. אומר המלבי"ם, אם תעקוב בלשון הכתוב, אתה תבין שתשובתה מן הפה ולחוץ. וכבר הסברנו פעם מה זה מן הפה ולחוץ, הוא שב רק מן הפה בגלל שהוא לחוץ. אתם מבינים? אין לו ברירה, זה אקדח לרקה, אז אני... אומר הקדוש ברוך הוא, זה כזאת תשובה אני מבקש ממך? כזה הכרה בחטא אני רוצה ממך? אתה לא באמת מרגיש שקלקלת, אלא רק מה, כי אין לך ברירה. אומר המלבי"ם, תעקוב, זו הייתה אבן הנגף של התשובה שלהם. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, זה לא תשובה מתקבלת. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, עוד אוסיף להם עוד צרה על צרתם. וזה מה שהוא אומר, בוא תתבונן כאן, שאם תראה איך התשובה שלה, זה היה מצד הלחץ וההכרח. היא לא מכירה בחטאתה. והיא דומה לאישה זונה, כמו שאמרנו, שאחרי שהמאהבים מתרחקים, היא רודפת אותם ולא מוצאת, עד שאין ברירה, טוב, היא צריכה שמישהו יפרנס אותה, אז היא חוזרת הביתה. ומה היא אומרת לבעלה? אני חזרתי בתשובה. למה, מה קרה? כי את האמת, חיפשתי את פלוני ואת אלמוני והדלת הייתה סגורה, אז חזרתי, חזרתי הביתה. זה תשובה? אז הוא אומר, תראה את המצב, "ורידפה את מאהביה ולא תשיג אותם, ובקשתם ולא תמצא", ואז אמרה, אין לי ברירה, "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". תשימו לב, היא מתלוננת על זה שהיא צריכה לשוב אל אישי הראשון, ולא זו בלבד, היא אומרת כי באמת היה טוב לי יותר בבית הזונים מאשר בבית בעלי, אבל עכשיו שהם לא פותחים, אז טוב לי אז מעתה. אתם שומעים? עכשיו כיוון שאין מי שיקבל אותי, אז עכשיו בית בעלי זה הרע במיעוטו. אז עכשיו יותר טוב מאשר אז מעתה. דהיינו, המעמד עכשיו שבו אני נמצאת שהזונים עזבו אותי, אז כבר יותר טוב בית בעלי. אבל אם הזונים לא היו עוזבים אותי, אז ודאי שטוב לי עתה מאז, ודאי שהייתי מעדיפה אותם מאשר לחזור לבעלי. אומר המלבי"ם, יוצא אם כן שהתשובה שלה היא כזאת תשובה גרועה שאין סיכוי שהיא תתקבל. ומה בעצם ה... למה היא חושבת ככה? כי היא חושבת שכל הטוב שהיה לה זה היה מהזונים, זה לא היה מבעלה. אז היא אומרת, אם הם היו פותחים לי את הדלת, הייתי מקבלת מהם את כל השפע. עכשיו שהם לא פותחים לי את הדלת, אז אני חוזרת לבעלי. אז היא לא מכירה בזה שבעצם כל השפע שהיה לה זה היה מבעלה. וזה מה שאומר הפסוק הבא, "והיא לא ידעה כי אנוכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר". היא לא ידעה שכל מה שהיה לה, גם כשהיא הייתה בבית הזונים, זה אני נתתי לה. היא חשבה שזה הם נתנו לה. ולכן היא אומרת, אם הם היו פותחים לי את הדלת, הייתי נשארת אצלם. אבל עכשיו שהם לא פותחים לי את הדלת, אז אני חוזרת לבעלי. אז התשובה שלה היא תשובה מתוך טעות, מתוך חוסר הכרה באמת, ולכן התשובה הזאת לא מתקבלת, ולכן באים העונשים שלאחר מכן.