ספר הושע פרק ב'. והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. והיה מספר בני ישראל כחול אשר על שפת אשר לא ימד ולא יספר. ופלא עצום יש כאן, ורש"י מיד מביא, מה העניין פורענות ונחמה סמוכין בדיבור אחד. פסוק תשיעי, והפסוק שסיימנו קודם, קרא שמו לא עמי, אתם לא עמי, אנוכי לא אהיה לכם, לא ארחם את בית ישראל, לא אושיעם. ופתאום, מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ויספר, איזה נבואה נפלאה וטובה. איך נחמה ופורענות ככה מה שנקרא במשפט אחד, בנשימה אחת.
חז"ל הרגישו בעניין הזה, וחז"ל הסבירו כפי שכבר ראינו בפרק הקודם, שהכל כאן בעצם דיאלוג בין הושע לבין ריבונו של עולם. והקדוש ברוך הוא הרי סיימנו בפרק הקודם, אמר לו להושע, לך תגרש את אשתך. והושע אומר לו ריבונו של עולם, איך אני יכול? הרי יש לי בנים ממנה. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אותה לא יכול, ואתה רוצה שאני אגרש את עם ישראל? השלב הבא היה, הושע הבין שטעה. כיוון שהושע הבין שטעה, התחיל ללמד עליהם סנגוריה. אז מיד אחרי לא עמי אתם, דהיינו לך תגרש אותה, אין לא עמי, הבן שנולד לך הוא בכלל לא שלך, תגרש אותה. מיד לאחר מכן מבין הושע את הטעות שלו, ולכן הושע הבין שחטא, אמר, בוא ריבונו של עולם, אני מבקש כעת עליהם רחמים. והיה מספר בני ישראל, התחיל לברכם, כחול אשר לא ימד ולא יספר וכולי. יוצא אם כן, שלפי זה הבקשת רחמים על עם ישראל היה כתיקון על מה שקודם לכן הוא אמר עליהם דברים חמורים, החליפם באומה אחרת, וביטויים שהקדוש ברוך הוא לא רצה לשמוע ממנו, אז עכשיו הוא מתקן את מעשיו על ידי האמירה הזאת.
רש"י מביא בספרי דבי רב, פרשת וישב. וישב ישראל בשיטים, כך שנינו. רבי אומר, יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. דוגמה הפרשה שלנו. כי אתם לא עמי, והיה מספר בני ישראל כחול הים. מה עניין זה אצל זה? סמוכות טכנית, אבל בעניין, על פי המושגים שיש בהם, רחוקות כרחוק מזרח ממערב. כך שואל רבי. והוא מסביר, משל למלך שכעס על אשתו, שלח אחר הסופר לבוא לכתוב לה גט. לך תזמין את הסופר שיבוא לכתוב גט לאשתי. עד שלא בא הסופר, נתרצה המלך לאשתו. בינתיים הספיקו להשלים. בסדר, ירדו על ההדורים והכל נפלא, וזוג יונים. יש כאלה זוג יוונים, אבל הם זוג יונים. הכל פלא ופלא, נתרצה לאשתו. אמר המלך, אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק? הסופר הגיע עם כלי הכתיבה, מאורגן, הכל, כבר עומד להוציא לה גט. מה פירוש? הכוונה היא, אני אגיד לסופר לך הביתה? יגיד רגע, אז למה קרא לי? למה שיגעת אותי עכשיו לבוא? לא, לא מתאים. אמר לו, בוא וכתוב לה שאני כופל לכתובתה. סופר זה היה לבלר. לבלר זה אדם שיודע לכתוב, לא כל אדם היה יודע לכתוב. גט ודאי שהיה צריך לכתוב על פי הלכות מסוימות, אבל הסופר היה מומחה בכתיבה. אז הוא אומר לו, אה, הגעת? אה, יופי, חיכיתי לך. למה קראת לי אדוני המלך? קראתי לך כי אני חיפשתי סופר כדי שיכפיל לאשתי את הכתובה. התחייבתי לה בכתובה מיליון דולר, אני רוצה לרשום שני מיליון דולר. אז הסופר עכשיו בטוח למה קראו לו? קראו לו בשביל הכתובה. קראו לו בשביל להכפיל כתובתה של המלכה. הוא לא חושב שקראו לו בשביל גט ורק ברגע האחרון שינו כאן את התוכניות. וזה מה שהוא אומר כאן.
אומר לפי זה, תבין, שלאחר מכן כאשר הקדוש ברוך הוא לא הביא את אותה גזירה באותו הזמן, הקדוש ברוך הוא ריחם עליהם. אמר הקדוש ברוך הוא, רגע, אז מה הנביא פה עושה? אז הנביא עכשיו תתחיל לברך אותם. אז תתחיל לברך אותם. כביכול המגמה הראשונית הייתה לגרש אותם. אבל אחרי שהשם ריחם עליהם, אז מה, כביכול הבאתי את הנביא ומה? אומר לו, לא, לא לגרש אותה. אז מה, אז למה אני פה? אה, אז תברך אותם. הבאתי אותך כדי שתברך אותם. כביכול זה היה המהלך כאן עם הנבואה שפתאום מתהפכת לטובה.
לפי פשוטו רש"י מסביר איך חיבור הפסוקים. הוא אמר להם בהתחלה לא עמי אתם ואני לא אהיה לכם. פירושו של דבר, אני כמו לא מכיר בכם. ואז מה קורה מכוח זה? אתם תגלו לבין האומות. ושם בין האומות אתם תרבו ותצמחו. ושם אתם תשובו, תתנו אל לבבכם לשוב אליי. ואז על ידי אותה גלות יתקיים בכם והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך השם, ושב השם אלוהיך את שבותך. אומר אז, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. זאת אומרת, פה הוא מדבר כמה מהלכים קדימה. בהתחלה הוא מדבר על לאן? ירידה לגלות. אומר השם, ואחרי שאתם תחזרו מן הגלות, אתם תחזרו עם חדש. אתם תחזרו בתשובה, אתם תבינו את הטעות, ואז והיה מספר בני ישראל כחול הים. זאת אומרת, במילים פשוטות, הפסוקים שלנו דילגו על כמה מהלכים. והמהלכים הם גלות, המהלכים הם התעוררות לתשובה בגלות, המהלכים הם אחרי זה ושב השם את שבותך, ואז הוא כבר ישר עבר לסוף. מה הסוף? והיה מספר בני ישראל כחול הים.
והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, שזה מה שאומרים להם עכשיו, יאמר להם בני אל חי. יקראו להם בני אל חי, כי השם ישוב שבותם וירחמם. מה זה בני אל חי? אומר הרד"ק, שבזמן הזה הם נקראים בנים לאלוהים אחרים. פירושו של דבר, הם והבנים שהם מולידים, הם כביכול לא שייכים לריבונו של עולם. הם שייכים לעבודה זרה, מכיוון שהם מאמינים בעבודה זרה, עובדים את העבודה זרה, מצפים ומקווים לעבודה זרה. אז שנולד לו בן, למי הוא הולך להודות? לעבודה זרה, לכוכבים, למזלות. אז הבן שנולד לך, נולד בן במזל טוב לעבודה זרה. זה מה שהוא אומר, במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי. מה זה בני אל חי? עבודה זרה נקראת מוות. בכלל, סטרא דמותא, כל הבחינה של הקליפות, של הטומאה, הכל זה נקרא בחינת מוות. הקליפות זה נקרא רגליה יורדות מוות, כך נאמר על המלכות שיורדת אל מקום הקליפות, זה נקרא מוות. רשעים בחייהם קרויים מתים. חיות יש רק מכוח תורה. ברגע שאין תורה, אז ממילא אוטומטית זה מוות. זה לא, לא צריך, תבינו, בשביל להביא מיתה לא צריך לעשות איזושהי פעולה חיובית. מספיק לא לספק חיים. ברגע שלא סיפקת חיים, ממילא יש מוות. אז זאת אומרת, הגוף הזה כדי לחיות, גם פיזית, כדי לחיות צריך כל הזמן לספק לו חומר בערה. כמו אש. אש, אם לא תספק לה חומר בערה, אני לא צריך לעשות פעולות לכבות אותה. אל תספק חומר בערה, היא תכבה מעצמה. במילים פשוטות, ברירת המחדל זה כבוי. כדי שזה יהיה דולק, צריך לעשות פעולות כדי להדליק. אז הוא אומר אם כן, הקליפות, הטומאה, אין להם חיבור לקדושה. כיוון שכן, הם בחינה של מוות. ואם כן יוצא שכאשר אתם מחוברים לעבודה זרה, אז לא עמי אתם. וכאשר אתם תחזרו להיות מחוברים לקודשא בריך הוא, אתם בני אל חי. עכשיו אתה חי. קודם היית בחינה של מוות. הנני נותן לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. זאת אומרת, רע זה מחובר למוות. זה הולך ביחד. אה, אבל אני רואה אנשי רשע חיים? זה דמיון, אשליה, פאטה מורגנה. אתה רואה אותו חי, אבל אם עכשיו הנשמה תצא ממנו, אתה תראה שאין, אין חיבור לרוחניות. מזמן כבר נכרתה ממקורה העליון. איך יהיה לו חיבור? בן אדם חס וחלילה אוכל חלב, אוכל דם, אוכל חמץ בפסח, בא על נידה וכולי, נשמתו נכרתה. אז אפילו שהוא פה נראה לך הולך וחי, גם זנב לטאה כשהוא מקשקש, הוא נראה חי. אבל כולנו יודעים שהוא כבר מת, זה פרפורים אחרונים. אז מה שאתה רואה כאן בן אדם שכביכול הולך חי, זה רק דמיון. אבל באמת, במציאות, כולנו יודעים שהוא כבר מת. זה כמו שחז"ל מגדירים טריפה. ההורג את הטריפה פטור מדיני אדם. למה? כי הטריפה בעצם לא חי. זה אדם שיש לו מום שמחייב שתוך שנה הוא ימות. אז הוא נראה פה כחי, אבל הוא לא באמת חי. אז הוא אומר אם כן, זה שלא מחובר לקודשא בריך הוא, לא נקרא חי. כי אינם חיים אלא בעילת המחיה אותם. אבל הוא יתברך חי מבלי סיבה ועילה. זאת אומרת, הם לא נקראים חיים. כי אתה, המזלות, הם חיים מכוח עצמם? מכוח מי אתה חי? מכוח קודשא בריך הוא. זאת אומרת, אין לו כוח חיות עצמי. גם למזלות, גם לכל הכוחות בבריאה, אין להם כוח חיות עצמי. למי יש כוח חיות עצמי? אל חי. רק לקדוש ברוך הוא, שהוא היחיד שהחי, החיות שלו היא מצד עצמו. אבל לעומת זאת, כלל הבריאה, אם יופסק רגע השפע מהם, הם מתים. זאת אומרת, אין לו חיים מצד עצמו. ברירת המחדל שלו היא אפסה. ברירת המחדל שלו זה מוות.
המלבי"ם מסביר, שאחרי שראינו שהקדוש ברוך הוא פונה להושע ואומר לו, עכשיו תגרש את אשתך, מכיוון שהרי בניה הם לא בניך, לא עמי אתם, ואם כן לך ותגרש אותם. על זה פונה הושע ואומר לו, ריבונו של עולם, זה בלתי אפשרי, כמו שראינו בפרק הקודם. ואז הוא מתחיל ללמד עליהם סנגוריה. וזה מה שכתוב אצלנו, והיה מספר בני ישראל. אמר אל השם, ריבונו של עולם, איך אתה רוצה לגרש את כלל ישראל? הרי לעתיד יהיה להם כאלה מעלות, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וזה בדומה למה שראינו ביציאת מצרים. הרי המקטרג אמר, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ואם כן, מה נשתנו אלו מאלו? מה אמר שם? מה היה לימוד זכות? הללו עתידים לקבל את התורה. רואים כאן מהלך, שמשהו שיכול להיות מאוד שמצד עצמו אין לו חשיבות, אבל כיוון שמצד העתיד יהיה לו חשיבות, אנחנו מחשיבים אותו כבר עכשיו. ואנחנו רואים את זה גם אצלנו. יש אנשים אגב שחיים ככה כל החיים, ולכן כל הבית שלהם והחצר והכל נראה כמו מזבלה גדולה. למה? כל בורג חבל לו לזרוק. תדע, מצד העתיד, יכול להיות שיהיה חסר לי בורג. כבר עכשיו נראה שחסר לו. אבל יכול להיות שיהיה אז הוא עכשיו שומר אותו. יש אנשים יש להם שטחים שלמים של זבל שהם אוספים מצד העתיד. אבל בואו לא נדבר על הקיצוניים. בואו נדבר על בן אדם בעל היגיון, אדם סביר. כשיש לו דבר מה והדבר הזה הוא צופה בו שימוש, ודאי אם השימוש יהיה ודאי, כדוגמה, סיימת להשתמש בסכך של סוכות, אתה לוקח, מאוורר אותו, אולי מרסס אותו, מגלגל אותו, שם אותו בבוידעם. חביבי, אתה שומר לך בבוידעם דברים ששנה שלמה אתה לא משתמש איתם. וזה תופס לך מקום וזה, מה, מה אתה עושה? כן, אני אומר, אתה יודע, עוד שנה יש סוכות, ואז אני אשתמש עם זה. זאת אומרת, אנחנו רואים שיש דברים שאנחנו נותנים להם חשיבות אפילו שמצד עצמם כעת זה רק נזק בשבילי, זה רק תופס לי מקום. אבל עם כל זה, מצד העתיד כדאי הוא לשמור אותו. אז גם אצל קודשא בריך הוא רואים הנהגה כזאת ביחס אלינו, שגם אם עכשיו מצד עצמנו אנחנו לא ראויים, אבל מצד העתיד אלה עתידים לקבל תורה, אה, אם עתידים לקבל תורה, אז כדאי, כדאי להשאיר אותם. אז אפילו שעכשיו הם לא בעלי מעלה, אבל העתיד הוא מצפה להם עתיד טוב, ואם כן כדאי מצד זה. זה מה שהוא אומר כאן כעת בלימוד הזכות הושע. אחרי שהקדוש ברוך הוא אומר לו, איך אתה אומר לי לגרש את כנסת ישראל? הרי אתה לא מסוגל לגרש את אשתך. מה אמר לו הושע? ריבונו של עולם, חס ושלום, איך עולה בדעתך לגרש את כנסת ישראל? אמר לו, לפני כן תגרש אותה. עושה בעיות, תיקח לך אחרת. יש כל מיני, תראי דין, יש מה, לא חייבים דווקא עם ישראל. מה אתה צריך להישאר איתה? אומר הושע כעת, לא, ריבונו של עולם, איך אתה יכול לגרש את עם ישראל? הרי צפון להם עתיד נפלא. מספר בני ישראל הרי יהיה כחול אשר לא ימד ולא יספר. במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, המציאות היום שהם לא עמי, הרי אז יקרא להם בני אל חי. אז אפשר כעת לוותר על משהו שבעתיד יהיה כל כך נפלא? על משהו שבעתיד יהיה כל כך פורח ומשגשג?
והמלב"ים מסביר, מה המשל שנאמר כאן, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. מה הוא רוצה לומר כאן? אומר המלבי"ם, החול יש לו מספר. הרי לא ייתכן דבר מגושם בבריאה בלי מספר. אז יש פה מישהו שחושב שלחול, לגרגרי החול בעולם אין מספר? ודאי שיש מספר. רק על דברים רוחניים אתה יכול לדבר על בלתי תכלית, על בלי גבול. אבל דבר מגושם, אז יכול להיות שייקח לך 100 שנה, יכול להיות מיליון שנה לספור את החול, אבל אי אפשר להגיד שאי אפשר לספור את החול. ברגע שיש מספר מוגבל של דברים, גם אם זה הרבה, ודאי ששייך לספור אותו. אז החול, אפילו שיש לו מספר, עם כל זה, אדם לא יכול לספור אותו. נכון, יש לו מספר, אני לא יכול להגיע אל חקר תכליתו. טוב, כמה יש? לא יכול להשיג. ואפילו שאפשר למדוד אותו, פירושו של דבר, יש דברים שיש אפשרות למדוד אותם. אומר לך כאן, את זה אי אפשר לעשות. פירושו של דבר, יש דברים נסתרים מאיתנו. זאת אומרת, ניתן דוגמה. הנה, אני יכול למדוד דבר מה, לקחת סרט מידה, למתוח מקצה לקצה, מה שנקרא היום מטר, למתוח מקצה לקצה ולהגיד לך מה האורך. יש דברים שאפשר למדוד אותם. את החול גם למדוד אי אפשר. ולמה? כי הרבה ממנו נסתר מאיתנו. יש במעמקי הים, תרד לשם למדוד. יש שנמצא במעבה האדמה, תרד לשם למדוד. זאת אומרת, גם למדוד אותו, אז אפילו זה לא ספירה של גרגיר מספר אחד, גרגיר מספר שתיים, בוא נמדוד את זה במטרים, כמה יש, כמה מטרים מעוקבים של חול. גם את זה אנחנו לא יכולים. והסיבה היא מכיוון שהוא נסתר. על זה הוא אומר, לא ימד ולא יספר. לא שייך לספור אותו כפרטים, ולא שייך למדוד אותו כי הרי הוא נסתר. כך גם כן המשל הוא ביחס לעם ישראל. את עם ישראל אי אפשר יהיה לספור מצד הריבוי שלהם. או מצד שהם יהיו מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ. עד שהרבה מהשבטים שנחשבים כאובדים, הם כמו חול הטמון במעמקי הים. אתה יכול לדעת כמה הם? אתה יכול לדעת איפה הם? אתה יכול לדעת מי הם? ואז, במקום אשר עכשיו השם מצווה להגיד לא עמי, הבן הזה שנולד, איך הוא קרא לו? לא עמי. עם ישראל הם לא עמו יתברך. דהיינו, במקום שבו השם מדיח אותם ומפזר אותם בגלות, יאמר להם בני אל חי. כולם אז יראו שהקדוש ברוך הוא בבחינת אל חי משגיח עליהם, יש השגחה מופלאת. ואז על ידי זה נודע בגויים זרעם, כולם ידעו שהם זרע ברך השם. לכולם יהיה ניכר זה שהקדוש ברוך הוא מחובר לעמו ישראל.
פסוק ב'. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, ושמו להם ראש אחד, ועלו מן הארץ, כי גדול יום יזרעאל. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו. אז קודם כל שנדע, כיוון שיש כאן קושי ועמדנו עליו, איך פתאום הנביא מתהפך מרעה לטובה? וכיוון שגם בהמשך אנחנו רואים שהנביא עוד פעם מתהפך לרעה. קודם הוא דיבר רע, לא עמי. אחרי זה, והיה מספר בני ישראל כחול הים, פתאום נבואה טובה, פסוק א'. לאחר מכן, פסוק ד', ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה, ותסר זנוניה מפניה, נאפופיה מבין שדיה, פן אפשיטנה ערומה וכולי. עוד פעם חזרנו לנבואת תוכחה, לדברים קשים. כיוון שיש שמתקשים במהפך הזה שחוזר על עצמו פעמיים, לכן יש כאלה שמסבירים שלא קרה כאן שום מהפך. הכל זה לרעה. ככה אבן עזרא מסביר, הרד"ק מזכיר בשם מפרשים, אבל הוא אומר שהוא לא מקבל את הפירוש הזה. אבל יש שמסבירים שהכל כאן לרעה. ואז גם ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, שמו להם ראש אחד, עלו מן הארץ, זה נבואה לרעה, כפי שהאבן עזרא מסביר, ולא ניכנס אליו. אנחנו לא נלך בקו הזה, נלך בקו של רוב המפרשים, שהמפרשים באמת מסבירים שהיה כאן התהפכות לטובה, ובהמשך יש התהפכות לרעה, שנגיע בהמשך אנחנו נסביר מה אז קרה.
המלבי"ם מסביר שזה המשך של מה שכתוב והיה מספר בני ישראל כחול הים. הרי הושע אומר לו לקדוש ברוך הוא, אתה צריך וחייב לרחם עליהם, כי הרי הם יהיו כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. הרי יש להם עתיד מזהיר, אז אם כן צריך לרחם עליהם. והרי באחרית הימים ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו. בני יהודה, זה אלה שגלו בחורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר, לא כולם שבו בימי עזרא. בני ישראל, אלה שגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור. כולם יתקבצו מהמקומות ששם הם מפוזרים, יחדיו, הם יהיו לעם אחד. גם ישימו להם ראש אחד, זה משיח בן יוסף, שהוא בהתחלה יהיה עליהם לראש, והוא יהיה המלך שיעשה את הגאולה המדינית כידוע, ומשיח בן דוד יעשה את הגאולה הרוחנית. ואז ועלו מן הארץ, יעלו מן הארץ הכוונה היא מכלל הארץ ששמה הם מפוזרים, הם יעלו ויתרכזו לארץ ישראל. כי גדול יום יזרעאל. שאז השם של הבן הראשון שנקרא יזרעאל, וזה אמרנו בא להורות על המשפט שהשם יעשה בהם, מלשון השם יזרה אותם, גדר של יזרעאל, אז זה יתקיים בצורה אחרת. היזרעאל יהפוך לטובה. אז במקום זרעתי הבן האומות, זה היזרעאל, השם זרה ופיזר אותנו בכל האומות, במקום זה, יזרעאל שזרעתי לי אותם בארץ, מלשון זריעה. ואז הגלות, אומר המלבי"ם, זה דומה לכמו מי שזורע גרעינים של תבואה בעומק האדמה. והגרעינים בהתחלה נרקבים, ונדמה שהכל הלך לטמיון. אבל לאחר מכן פתאום אתה רואה דשא גדול ופורח, ומתברר שממעט תבואה נהיה המון, מוציא כפל כפליים. כך גם כן מן הגולים יצוצו ויפרחו ויצמחו עם רב כחול הים אשר לא יספר. וזה בנוסף לגרים שיתווספו אליהם. ויום יזרעאל הכוונה היום שבו תתגלה הזריעה הזאת. היום שבו יבוא לידי ביטוי שאותה זריעה הייתה בעצם כדי להנביט עם רב. ובאמת כך כתוב, שהקדוש ברוך הוא זרה אותנו בין הגויים כדי שמשם אנחנו נאסוף את אותם ניצוצות אשר נתפזרו שם לבין האומות, והגרים אשר נתפזרו לבין האומות. אז ביום יזרעאל זה היום שבו יתגלה שהזריעה הזאת הייתה לתועלת. היום הזה יהיה יום עצום ורב מצד הניסים והגדולה שהשם יעשה לעם ישראל אז בין הגויים.
הרד"ק מסביר, מה זה כי גדול יום יזרעאל? אומר הרד"ק, שיום יזרעאל בא לאפיין את היום הגרוע שראינו לעיל, שאמר לקרוא לילד הראשון יזרעאל, שנשברה קשתם בעמק יזרעאל. אז גדול יום יזרעאל, מאז שנשברה קשתם, היום עבר, זה יום ארוך עבר. במילים פשוטות, הם כבר שנים ארוכות עוד ביום יזרעאל, באותו יום שבו נשברה קשתם, באותו יום שבו הם גלו, באותו יום שבו הם נמצאים, מאותו יום שבו הם נמצאים במציאות קשה ונוראה, המציאות הזאת מלווה אותם אריכות זמן. גדול יום יזרעאל. פירושו של דבר, הזמן הזה כבר התארך יתר על המידה. הגיע הזמן לגאול אותם. או כפי שמסביר הרד"ק בשם אביו, שהכוונה הזמן שבו הם היו זרועים בין האומות, גדול יום. היום הזה כבר התארך הזמן. אז אם כן הגיע הזמן כעת לגאול אותם.
אמרו לאחיכם עמי, ולאחותיכם רוחמה. התרגום אומר, הנביא אומר כאן, אמרו לאחיכון עמי טובו לאורייתי. ולאחותיכם רוחמה, הכוונה היא על הקיבוץ שלכם, על כנסת ישראל, אני ארחם. הרד"ק מסביר בשם רב סעדיה גאון, שכאן הוא פונה לשבט יהודה ובנימין. והוא אומר להם, אחיכם, זה עשרת השבטים, הם היו קרויים לא עמי, כי הם עשו את הרע בעיני השם. ואז אתם, יהודה ובנימין, אמרו לאחיכם עמי. הם יחזרו, עשרת השבטים יחזרו, אז אתם עכשיו כבר יכולים לקרוא להם עמי. הם קודם היו לא עמי, הם פוזרו, אבל עכשיו הם חוזרים להיות עמי. ולאחותיכם רוחמה. כיוון שראינו שהמשל היה בבן ובת, לא רוחמה ולא עמי, אז לכן גם כן פה הוא מזכיר הן את הבן והן את הבת. אבל כאן המפרשים עומדים על כך שהיה צריך להגיד ולאחיותיכם רוחמה. למה? כי הרי הוא לא אומר אמרו לאחיכם עמי. אחיכם זה אחיכם אחד. אחותכם זה אחותכם אחת. אבל הוא אומר לאחיכם. אחיכם זה אחיכם הרבים. אז אם כן לא היה צריך להגיד ולאחותיכם, אלא ולאחיותיכם. כי כמו שאתה מדבר על אחים רבים, תדבר על אחיות רבות. אומר, אין הכי נמי, היה צריך לומר כך. מילת ואחותיכם בריבוי אחד לבד, היה צריך להגיד בשני ריבויים, אחיותיכם. כמו את אחיי ואת אחיותיי. אבל אומר המלבי"ם, אל תתפלא, כי ראינו מקראות בדומה לזה, שהוא מסתפק בריבוי אחד, אחותיכם, שזה ריבוי אחד, במקום אחיותיכם שזה שני ריבויים. אז מצאנו דבר כזה, כמו ואחותך סדום ובנותיה, כן? ועוד כמו וחמישיתיו, ועוד מקומות שהמלבי"ם אומר שראינו ביטוי כזה, כך שאין לתמוה על כך.
המלבי"ם מסביר, שאחרי שיהיה מספר בני ישראל כחול הים, אז אני מצווה את הבנים ואת הבת שתאמרו לאחיכם, אלה שרציתי לקרוא להם בשם לא עמי, הם עמי. ואלה שרציתי לקרוא להם לא רוחמה, הם רוחמה. פירושו של דבר, אני עתיד לרחם עליהם. ואז בזה תשימו לב, הוא טוען כנגד השם. ריבונו של עולם, אתה רוצה לשלוח את אשתך, את כנסת ישראל ולגרש אותה? שיקראו להם לא רוחמה ולא עמי? הרי ריבונו של עולם, הרי יאמר להם עמי אתם, יאמר לאחותכם רוחמה, אז למה אתה רוצה לגרש אותם? זה היה לימוד הזכות שהושע מלמד על כלל ישראל, ופונה בעצם לריבונו של עולם. אז ריבונו של עולם, לא ראוי מה שאתה רוצה לעשות ולשלוח אותם. וכפי שהסברנו, זה בעצם מה שהשם רצה לשמוע מהושע. תגיד עליהם לימוד זכות, תגיד סיבה למה לא לשלוח אותם. ואתה במקום זה אומר לי לגרש אותם? אז עכשיו הושע מה שנקרא חוזר לעצמו ואומר את מה שהשם באמת רוצה לשמוע, וזה לימוד זכות על עם ישראל.
ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה, ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה. ריבו באמכם ריבו. אחרי דברי הסנגוריה שמשמיע הושע, כעת השם מדבר. אומר השם, אם ככה, אחרי כל מה שאמרת לי שיש עתיד מזהיר לעם ישראל ולכן ראויים הם לרחמים, אז אתם הבנים, ריבו באמכם ריבו. תוכיחו את האם על זנותה. כי כל זמן שהיא לא אשתי, הכוונה היא, היא זונה מאחריי עם אחרים, אז אנוכי לא אישה, אז אני לא בעלה. ואם אני לא בעלה, אז יש אם כן פקפוק על הבנים. כי אם היא לא אשתי ואני לא בעלה, אז הבנים חלילה בני זנונים. ואם כן, מוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם כדי שתתקן את דרכיה. וזה התשובה שהשם עונה להושע. אתה הושע מבקש לרחם על כנסת ישראל מצד העתיד, אז מוטל עליך להחזיר בתשובה את כנסת ישראל. ריבו באמכם ריבו. לך תחזיר בתשובה את כנסת ישראל על מה? שתסר זנוניה מפניה. היו שני מיני חטאים. היה חטא אחד של עבודה זרה, והחטא השני חטא של עריות. ועל שני הדברים אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים, להוכיח את האמא, את כנסת ישראל. ריבו באמכם ריבו. דבר אחד הוא אומר, ותסר זנוניה מפניה. עובדת עבודה זרה בפרהסיה. זה נקרא מפניה. זאת אומרת, יכול להיות לבן אדם מום נסתר, אז לא רואים אותו. יכול להיות לו איזה כתם לידה נסתר, הוא לא בולט. אבל אם הוא על הפנים שלו, אז זה צועק, אז זה בולט. אז הוא אומר כאן, ותסר זנוניה מפניה. פירושו של דבר, עניין העבודה זרה, וכבר הסברנו שעניין העבודה זרה מוגדר כזנות. כי כנסת ישראל וקודשא בריך הוא זה כמו זיווג, כמו נישואים. ואז כאשר כנסת ישראל הולכת וסוטה והולכת אחרי מאהביה, דהיינו העבודה זרה, הכוכבים והמזלות כמו שנראה בהמשך, היא כביכול זונה מאחר השם, הולכת לבקש מאהבים. אז אם כן, דבר ראשון, תריבו איתה, אתם הנביאים עם כנסת ישראל, הכוונה עם עם ישראל, תוכיחו אותם. ותסר זנוניה מפניה, זה עבודה זרה. ונאפופיה מבין שדיה, זה הכוונה תאוות הניאוף. שזה בין שדיה, זה בא לרמז הכוונה של ליבה נמשך לזה. יצר הרע של עבודה זרה ויצר הרע של עריות.
אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב ריבו באמכם. זה ביטוי משונה, כיוון שבדרך כלל הביטוי ריב בא או בתוספת עם, או בתוספת את, כמו או בתוספת ל'. כמו לריב את פלוני, לריב עם פלוני, לריב לפלוני. אז אם אני אומר בתוספת ל', אז זה פשוט, זה אומר שאני רב בשביל מישהו אחר. האתם תריבון לבעל? הכוונה בשביל הבעל, אתה רוצה לריב במקומו? או הבעל יריב לו, הכוונה הוא יריב על כבוד עצמו. כמו אם אלוהים הוא יריב לו, זה בל'. אם זה נקשר עם מילת אל, אז הכוונה היא שהוא מציע טענות כנגד. כמו שכתוב, יבואו לריב אלינו. למה תריבו אליי? צדיק אתה השם כי אריב אליך. הכוונה אני מציע טענות, יש לי אלו הוכחות נגד. זה הכוונה לריב אל. ריב שנקשר עם המילה, עם האות ב', אומר המלבי"ם, זה אומר שאני רב איתך על משהו שמגיע לי, סליחה, על איזה שהוא רע שמגיע לי ממך. על איזה שהוא נזק שאתה גורם לי. כמו וירב בלבן, למה דלקת אחריי? זה ב'. בלבן הכוונה היא שהוא רב איתו על הנזק שהוא גורם לו. אותו דבר גם כאן, ריבו באמכם. מגיע לכם אתם הבנים נזק על ידי הסטייה של אמכם. מה שאמכם הולכת ומזנה, זה גורם שלכם יוצא שם רע. אז מי זה שצריך לריב פה? אתם הבנים שיוצא לכם שם רע, שבאמת אתם בני זנונים. אז ריבו באמכם ריבו. לכו תריבו באמכם על הרע הנגרם לכם בעטיה.
כתוב ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה. אומר המלבי"ם, מה ההבדל ביניהם? זנות, מסביר המלבי"ם, זה מתאר את היציאה מרשות הבעל אל ההפקרות, שהיא מפקירה עצמה לאחרים. זנונים זה הפקרות בפרהסיה. ולעומת זאת, ניאוף זה מציין את עצם התאווה. וכאן הזנות כמו שהסברנו זה על יצר הרע של עבודה זרה כמשל, והניאוף זה יצר הרע של העריות. ופה לא כתוב סתם ניאופיה, אלא נאפופיה. אומר המלבי"ם, שזה מראה על התמדה. כיוון שבעצם הפ"א פה כפולה. אם היה כתוב ניאופיה, אז זה אחד. נאפופיה, כבר הסברנו כמה פעמים שבלשון הקודש כשאות מכפילה את עצמה, זה אומר על הכפלת הפעולה. אם אני אומר וירץ את ראשו, זה שבר. אם אני אומר וירצץ, זה שבירה אחר שבירה. וכן פץ זה שבר, פוצץ זה שבר לחתיכות קטנות, שבירה אחר שבירה. וכך בכל ביטוי שכפול, כמו לפורר, זה אומר עוד פעם, פירור אחר פירור. כל ביטוי שמופיע בצורה כפולה, זה אומר על חוזק הפעולה והכפלתה. אז גם כאן, אם אני אדבר על ניאוף, זה עצם הניאוף. אם אני אדבר על נאפופיה, זה אומר על חיזוק הפעולה והתמדתה.