סימן תרצ״ד סעיף א׳ · מנהג נתינת זכר למחצית השקל

שולחן ערוך סימן תרצ"ד סעיף א', בהגהת הרמ"א

"ויש ליתן שלשה חצאי גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו, ובמדינות אושטרייך יתנו שלשה חצאי וויינר, וכן לכל מדינה ומדינה. ואין חייב ליתן רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה"
(הרמ"א)

רקע - מדרש הקדמת השקלים לשקלי המן

• דברי המדרש: המן הציע לאחשוורוש "עשרת אלפים ככר כסף", והמדרש אומר שהקדוש ברוך הוא הקדים את שקליהם של ישראל לשקליו של המן: כבר בראש חודש אדר נותנים ישראל שקלים לבית המקדש, קודם לשקלים שנתן המן למלך.
• המנהג הקבוע: קוראים פרשת שקלים בשבת שבראש חודש אדר או הסמוכה לו, זכר למה שנהגו בבית המקדש לשלוח שליחים ולהתחיל לאסוף את שקלי בית המקדש.

התמיהה במנהג נתינת מחצית השקל בפורים

• שתי שאלות: ראשית, אין היום מחצית השקל כלל, שהרי אין בית מקדש. שנית, כבר נעשה זכר לשקלים בקריאת פרשת שקלים שבועיים קודם לכן, ומה מקום לזכר נוסף.
• הביאור: הנתינה קודם קריאת המגילה היא זכר להקדמת שקלי ישראל לשקלי המן שבמדרש. קודם שקוראים במגילה על השקלים שנתן המן, נותנים ישראל את שקליהם, זכר למקדש. זהו מנהג נוסף שנוצר בעקבות אותו מדרש.
• זמן המנהג: נוהגים לתת בסוף תענית אסתר, במנחה של התענית או לפני קריאת המגילה.

מדוע שלוש מחציות

• מקור המנהג: בפרשת כי תשא, שהיא פרשת השקלים, נאמר שלוש פעמים "מחצית השקל" ושלוש פעמים "תרומה לה'", ולפיכך המנהג לתת שלוש מחציות.

מטבע שכתוב עליו "מחצית"

• הקפדת הרמ"א: יש ליתן מטבע שהמילה "חצי" כתובה עליו, כנגד מחצית השקל של בית המקדש, שהיה מטבע שכתוב עליו "מחצית השקל". עושים זכר עד כמה שאפשר.
• מהו "גדולים": אין הכוונה לגודל או למידה, אלא זהו שמו של סוג מטבע שהיה נהוג באותן מדינות.
• חצי וויינר: במדינות אוסטריה היה מטבע שכתוב עליו "חצי וויינר", ולכן שם נותנים אותו.
• וכן לכל מדינה ומדינה: בכל מקום ישתדל אדם לתת מטבע שכתובה עליו המילה "חצי" בלשון אותה מדינה.
• בארץ ישראל: לא היה מטבע כזה, ולכן נהגו מקדמת דנא לתת שלושה חצאי דולר.

טעמים לנתינת מחצית דווקא

• ערבות הדדית: כל אחד נותן חצי בלבד, להורות שאין אדם שלם בפני עצמו, ואינו שלם אלא בהצטרפו לכלל ישראל.
• דרך הדרש באותיות "מחצית": נאמר "צדקה תציל ממוות". באמצע התיבה עומדת האות צ', שהיא הצדקה. האותיות הקרובות אליה, ח' מצד אחד וי' מצד שני, מצטרפות ל"חי", והאותיות הרחוקות ממנה, מ' בתחילה ות' בסוף, מצטרפות ל"מת". הקרב אל הצדקה חי, והמתרחק ממנה להיפך.

(התורה לא פירשה מדוע דווקא מחצית, ונאמרו בזה פירושים רבים.)

הדרך המעשית - קניית המטבעות

• הקושי: המטבעות המונחות בבית הכנסת אינן של הנותן, ואי אפשר לתת דבר שאינו שלו.
• סדר הדברים: בעל המטבעות מביא אותן לבית הכנסת ומניחן, כמי שנותנן במתנה לבית הכנסת, ובית הכנסת מחזירן לו אחר כך. הבא לקיים את המנהג משלם כסף וקונה בו את שלושת חצאי הדולר, וכיוון שנעשו שלו, הוא נותנם כמחצית השקל.
• הסכמת הבעלים: עצם הבאת המטבעות למקום מלמדת שבעליהן מסכים למכירתן.

מטבע "מחצית השקל" שהוציאה החברה הממשלתית למטבעות

• המטבע: לימים הוציאו בארץ מטבע שכתובה עליו בפירוש המילה "חצי", ויש הנוטלים שלושה מהם לקיום המנהג. לא תמיד קל להשיגם.
• הסתייגות: יש פוסקים שאינם מקבלים מטבע זה, מפני שאינו מטבע שמשתמשים בו למעשה אלא מטבע ייצוגי שהוצא למטרה מסוימת ולא לצורכי מסחר, ואילו בחצי דולר אפשר לקנות. הדיון הוא בשאלת "עובר לסוחר", ואף שאפשר למכור אף מטבע זה, אין הדבר שווה.

שיעור הכסף שנותנים

• ערך המטבע בזמן המקדש: בתקופת חז"ל, ועוד יותר בתקופת המקרא, ערך המטבע היה ערך המתכת שבו. דינר זהב או דינר כסף שווים כמשקלם, ומכאן השם "שקל", ששוקלים אותו וזה ערכו האמיתי.
• ערך המטבע היום: שטר נייר אין בו ערך עצמי כלל, וכל ערכו מכוח הסכמת הבריות.
• המסקנה: הרוצה לדמות את המנהג למה שהיה בזמן המקדש נוטל מטבעות מתכת שיש בהן ערך אמיתי, כגון חצי דולר.
• הסכום: עשו חשבון שמחצית השקל שוקלת כעשרה גרם כסף. ערך הכסף משתנה מדי שנה, ובשנה זו יצא החשבון כעשרים וארבעה עד עשרים וחמישה שקלים, וזהו הסכום שבו קונים את שלוש המטבעות.
• מי שאינו מדקדק: יש שאינם מדקדקים בכל זה, שהרי אין הנתינה אלא זכר בעלמא, ולדעתם אין צורך בשלוש מטבעות ולא במטבע שכתוב עליו "מחצית", אלא נותן כסף זכר למה שהיה. הנוהג כך והנוהג כך, שניהם נוהגים כשורה.

מי חייב בנתינה

• מקור החיוב מבן עשרים: בתורה נאמר "כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה", ומכאן לשון הרמ"א שאין חייב ליתן אלא מי שהוא מבן עשרים ולמעלה.
• דעות בדבר: המשנה ברורה מציין שכך היא דעת רבי עובדיה מברטנורא, ומביא שיש חולקים (תוספות), שמבן שלוש עשרה שנה ומעלה, שהוא בכלל "איש", חייב במחצית השקל. שהרי אין כאן אלא זכר, וכל יהודי משהגיע למצוות עושה את הזכר.
• המנהג בפועל: המשנה ברורה מביא שכל זה מדינא, אבל המנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואישה מעוברת נותנת גם בעד ולדה.
• אסמכתא לעובר: מדייקים בלשון הכתוב "כל העובר על הפקודים", לרמז שאף העובר בכלל, ולכן המעוברת נותנת גם בעדו.
• דמיון לכפרות: במחצית השקל נאמר "לכפר על נפשותיכם", וכיוון שעניינה כפרה, נוהגים בה כדרך שנוהגים בכפרות. גם בכפרות הכל מנהגים.
• הבאר היטב בשם הלבוש: נוהגים ליתן מעות פורים בעד כל אחד ואחד, אפילו בעד הילדים, והמעוברות נותנות גם עבור הוולד. לפי זה גיל עשרים אינו מכריע, שהמנהג גבר.

קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו

"כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסק"
(משנה)

• מקור הדין: דין זה מובא הן בבאר היטב הן במשנה ברורה, והבאר היטב קדם למשנה ברורה בהרבה, ודבריהם עולים בקנה אחד.
• חידוש הדבר: בדרך כלל אין מנהג נקבע אלא בשלוש פעמים, וכאן, אף שאין זה אלא מנהג, די בהתחלה כדי שלא יפסיק עוד.

למי ניתנות המעות

"במקום דנהיגי ליתן המעות של מחצית השקל לחזן, אין איסור בדבר, דכל הנותן אדעתא דמנהגא נותן"
(באר היטב)

• השאלה: במקדש קנו בשקלים קרבנות. היום שאין קרבנות, מה עושים בכסף.
• התשובה: הרי זה סוג של צדקה, והקהל הוא שמחליט למי יינתן: לחזן, לגבאי, לצדקה של בית הכנסת או לכל מטרה אחרת. אם החליטו לתת לחזן, אין בכך גריעותא במנהג.
• המשך הדיון: גם השערי תשובה דן בעניין זה.

זמן הנתינה, ובשנה שפורים חל במוצאי שבת

• העיקר: שתהיה הנתינה קודם פורים.
• מדוע דווקא בתענית אסתר: יש מצווה לתת צדקה ביום תענית, מנהג ישן המופיע בגמרא. וכיוון שמחצית השקל עניינה צדקה, נותנים אותה ביום שממילא נוהגים בו לתת צדקה, ונמצאו שני הדברים מתקיימים כאחד: הנתינה קודם פורים, וצדקה של יום התענית.
• בשנה רגילה: הנתינה שבין מנחה לערבית או לפני קריאת המגילה אף היא בתענית אסתר עצמה.
• השנה: פורים חל במוצאי שבת, ואי אפשר לצום בשבת, לכן תענית אסתר מוקדמת ליום חמישי, ועמה מוקדמת גם נתינת מחצית השקל ליום חמישי.
• הרוצה לאחר: אפשר לתת גם במוצאי שבת, אך אין זה המקובל.

חזרה לסדר השולחן ערוך - סימן תרפ"ה סעיף ב': השבת השנייה

"בשבת שניה מוציאין שני ספרים, באחד קורא פרשת השבוע ובשני קורא זכור את אשר עשה לך עמלק, ומפטיר פקדתי את אשר עשה עמלק"
(שולחן ערוך)

• אין השבת השנייה צמודה בהכרח: "שבת שנייה" אינה חייבת להיות השבת הסמוכה לראשונה, ויכולה להיות ביניהן הפסקה של שבת.
• סדר הקריאה: בספר הראשון קוראים את פרשת השבוע בלבד, והספר השני הוא המפטיר, פרשת זכור.

"קוראים פרשת השבוע, ומניחין ספר תורה שניה אצלה ואומרים חצי קדיש"
(משנה ברורה, ס"ק ו')

• אין להתבלבל: הספר השני אינו חלק מקריאת פרשת השבוע, אלא מפטיר בפני עצמו. מניחים את שני הספרים על השולחן, אומרים חצי קדיש, מגביהים, ואז קוראים מפטיר בפרשת זכור.
• כשמוציאים שלושה ספרים: אומרים את הקדיש אחרי הספר השני, לפי שבראשון קוראים שישה עולים, בשני קוראים את השביעי של פרשת השבוע, והשלישי הוא המפטיר.
• כשיש ספר תורה אחד בלבד: אין ברירה אלא לגלול.
• איסור דיבור: אסור לדבר, ולא רק באמצע אלא מתחילת הקריאה ועד סופה.

המפטיר וההפטרה

• שיעור המפטיר: קוראים מ"זכור את אשר עשה לך עמלק" עד "לא תשכח" (משנה ברורה, ס"ק ז').
• תחילת ההפטרה: המשנה ברורה (ס"ק ח') מביא שכן הוא ברמב"ם ובלבוש, שמתחילים פסוק אחד קודם לפסוק "כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק". כך מודפס במחזורים ובסידורים.

סימן תרפ"ה סעיף ז' - חיוב הקריאה מדאורייתא

"יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא"
(שולחן ערוך)

• על מה מוסב ה"יש אומרים": יש מפרשים שהלשון "יש אומרים" מוסבת על פרשת פרה, שכן בפרשת זכור הכל מודים שהחיוב מדאורייתא, ומחמירים בה מאוד.

"פרשת זכור - דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, וגמרינן דהאי זכור היינו באמירה מתוך הספר דווקא, ולא די בזכירה שבלב"
(משנה ברורה, ס"ק י"ד)

• הראיה מהכתוב: לכאורה "זכור" משמעו זכירה שבלב. אלא שבסוף הפרשה נאמר "לא תשכח", ובזה כבר נכללה הזכירה שבלב, ואם כן "זכור" בא ללמד ציווי נוסף של אמירה בפה, קריאה ממשית מתוך הספר.
• זכירות אחרות: אף במקומות אחרים נאמרה לשון זכירה שמקיימים אותה בפה, כגון "זכור את יום השבת לקדשו" שמקיימים בקידוש, והזכרת יציאת מצרים, ויש אומרים שאף הספירה נאמרת בפה. בפרשת זכור הדבר ברור מכוח הכפילות "זכור" ו"לא תשכח".
• כוונת המשמיע והשומע: כיוון שהחיוב מדאורייתא והשומע יוצא ידי חובתו מכוח "שומע כעונה", צריך הקורא לכוון להוציא את כל השומעים, וגם השומעים צריכים לכוון לצאת. זהו כלל בכל המצוות שאדם מוציא בהן את חברו: כוונת משמיע וכוונת שומע.

פרשת פרה אדומה

• דעת האחרונים: המשנה ברורה (ס"ק ט"ו) מביא שהרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא.
• אף במצווה דרבנן: גם במצווה דרבנן צריך לכוון לצאת ידי המצווה, ואותו סדר של כוונת המשמיע והשומע נוהג בה, אלא שהחומרה פחותה.

(ההשלכות המעשיות של החומרה שבפרשת זכור יתבארו בהמשך.)

בדרך אגב · הערות נלוות

1. אין הנתינה זכר למניין בני ישראל

• ההבחנה: בפרשה נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושם נתינת מחצית השקל באה לצורך המניין. אף שקוראים פרשה זו, מנהג הנתינה שלנו אינו קשור למניין, אלא לשקלי בית המקדש ולמדרש בעניין הקדמת השקלים לשקלי המן.

2. סדר ליל פורים החל במוצאי שבת

• שאלה שנדחית להמשך: לעניין מחצית השקל אין בעיה בשנה זו, שנותנים אותה בתענית אסתר המוקדמת. אולם שאר סדרי הלילה, אם נשארים בבית הכנסת או הולכים תחילה לבתים, יתבררו בסמוך לפורים.