סיכום השיעור הקודם - חיוב נשים במקרא מגילה
- עצם החיוב: נשים חייבות במקרא מגילה, ובגדר חיובן נחלקו הדעות.
- פסק האשכנזים: אישה אינה מוציאה אנשים ידי חובתם, אך יכולה לקרוא לעצמה וכן במניין נשים. נמצא שדרגת חיובה נמוכה מדרגת חיוב האנשים, ומשום כך גם נוסח ברכתה שונה.
- נוסח הברכה: אישה הקוראת מברכת "לשמוע מגילה" או "לשמוע מקרא מגילה". עדיף שתברך "לשמוע מקרא מגילה", לפי שיש אומרים שהיא חייבת גם בקריאה, ובנוסח זה יוצאת ידי חובת שתי השיטות.
שולחן ערוך סימן תרפ"ט סעיף ו': "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה" (שולחן ערוך)
טעם המנהג - חינוך במצוות פרסומי ניסא
"כדי לחנכם במצות פרסומי ניסא, שיראו וישמעו סיפור המגילה ויראו הנס שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, ומטעם זה נוהגים הקהל לקרות אלו הפסוקים בקול רם, שהם עיקר הנס וסופו" (משנה ברורה)
- גדר החינוך כאן: אין המדובר בחינוך סתמי אלא בחינוך למצוות פרסום הנס, שהילדים יראו וישמעו את סיפור המגילה ואת הנס שנעשה לעם ישראל.
- הפסוקים הנאמרים בקול רם: עצם קריאת המגילה מטרתה פרסום הנס, ולכן ייחדו פסוקים הקשורים לנס ואומרים אותם בקול רם: "איש יהודי היה בשושן הבירה" (תחילת הנס), "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", והפסוק האחרון שבמגילה "כי מרדכי היהודי... גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו".
טעם נוסף לאמירת הפסוקים בקול רם
"כדי לעורר הקטנים שלא יישנו ויתנו לבם על הקריאה, ומקריאין אותם הפסוקים כדי לחנכם" (משנה ברורה)
- ההסבר: לא רק פרסום הנס לפנינו, אלא גם עוררות הציבור והילדים. הפסוקים נבחרו מפני משמעותם המיוחדת, ואמירתם בקול רם, יחד עם הילדים או באוזניהם, מעוררת את השומעים לתת לבם לקריאה.
- מנהגי הקהילות: יש קהילות המוסיפות פסוקים נוספים, והמנהג הרווח הוא בארבעת הפסוקים הנזכרים. אין כאן דין אלא מנהג שנוצר במשך הזמן, ולכן אין בו אחידות גמורה.
ביאור הלכה - "מנהג טוב להביא"
"הנה בוודאי כוונת המחבר הוא דווקא על הקטנים שהגיעו לחינוך, דהקטנים ביותר רק מבלבלים כמו שכתב המגן אברהם" (ביאור הלכה)
- באילו קטנים מדובר: מאחר שתכלית ההבאה היא שישמעו ויבינו את פרסום הנס, מדובר דווקא בילדים שהגיעו לגיל חינוך ומבינים את העניין. ילדים שאינם מבינים כלל אין בהבאתם רווח של חינוך.
- קטנים ביותר: ילדים שאינם מבינים רק מקימים רעש והמולה בבית הכנסת ואין בזה תועלת.
הקושיה בביאור הלכה ותשובתו
"אם כן מאי שייך מנהג טוב, הלוא מדינא מחויב לחנכם בקריאת המגילה או על כל פנים בשמיעה, וכנזכר לעיל" (ביאור הלכה)
- עיקר הקושיה: אם מדובר בקטנים שהגיעו לחינוך, הרי כבר נתבאר לעיל שיש בהם חיוב חינוך מדינא, ומדוע נקט השולחן ערוך לשון "מנהג טוב" בלבד.
- התשובה: מצד מצוות חינוך היה די בכך שיקרא לפניהם בבית. "מנהג טוב" מוסב על ההבאה לבית המדרש, כדי לפרסם את הנס ביותר ברוב עם, ולחנכם שגם בגדלותם ישמעו את המגילה בציבור.
- למעשה: גם ילד בן שמונה, תשע או עשר, שאפשר לקרוא לפניו בבית, ראוי לחנכו לבוא לבית הכנסת ולדעת שבמקרא מגילה באים לציבור ואין נשארים בבית.
הסתייגות המשנה ברורה - כשההבאה מקלקלת
"ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים" (משנה ברורה)
"ועתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, שלבד שאינם שומעים גם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל" (משנה ברורה)
- העיקר נעשה טפל: הילדים באים לכאורה לשמוע את המגילה, ובפועל כל ביאתם להכות את המן, ואין כאן חינוך אלא בלבול בבית הכנסת.
- מעמדה של הכאת המן: השולחן ערוך אינו כותב כלל שמכים את המן. אין זה דין אלא מנהג בלבד.
חובת האב והכאת המן
"ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אדם להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה, וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו, אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לבית המדרש" (משנה ברורה)
- דיוק הלשון "המן האגגי": לא בכל מקום שנזכר המן נהגו להכות. כשנזכר שמו בלבד לא הכו, אלא כשנזכר עם תיאור נלווה: "המן האגגי", "המן בן המדתא", "צורר היהודים". די בכך, ואין צורך להכות בכל האזכורים.
- מניין האזכורים: מובא בספרים שהמן נזכר במגילה חמישים וארבע פעמים, כמניין "אמחה" שבפסוק "אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", ויש שנתנו סימן אחר. אפשר לבדוק זאת בספירה.
החזקת מגילה ביד השומע
"וראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה ולקרות בלחש מילה במילה, כי אי אפשר לשמוע מהשליח ציבור מחמת הרעש והבלבול" (משנה ברורה)
- הטעם: מחמת הרעש וקול הרעשנים אין הציבור שומע היטב מפי הקורא, ויתבאר להלן שאם נחסרה מילה אחת ואפילו אות אחת אין יוצאים ידי חובת קריאת המגילה.
- חובת הקורא: גם על הבעל קורא מוטל להמתין עד שיישקע הרעש, כדי שהציבור יוכל לשמוע ממנו.
- מי שאין לו מגילה כשרה: אין חובה גמורה במגילה כשרה דווקא, וראוי שיהיה בידו חומש או תנ"ך, שכן מצד הדין אפשר להשלים פחות מחצי המגילה מתוך ספר שאינו כתוב בכתב מגילה ואינו על קלף.
- ביאור הדבר: אין הכוונה שקורא חצי מגילה, אלא שהמגילה כולה לפניו בספר, ואם הפסיד את שמיעת הקורא בשיעור של עד חצי המגילה ואמר אותו חלק בעצמו מתוך הספר, יצא ידי חובה.
- מי שהיכולת בידו: ראוי לו להשיג מגילה כשרה, וכפי שיתבאר עוד בסימן תר"צ סעיף ד' באיזו מגילה יוצאים ידי חובה.
סימן תר"צ - דיני קריאת המגילה
שולחן ערוך סימן תר"צ סעיף א': "קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב, אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הציבור" (שולחן ערוך)
- למי מכוונים הדינים: הלכות אלו מופנות בעיקר אל הקורא, אך יש בהן גם דינים הנוגעים לציבור השומעים.
- קריאה ביחידות: הקורא ביחידות, או הקורא לאשתו בלבד, רשאי לקרוא בין בעמידה בין בישיבה.
- קריאה בציבור: בבית הכנסת, במניין ומעלה, יעמוד לכתחילה מפני כבוד הציבור.
- ביאור "כבוד הציבור": הקורא נעשה נציג הציבור, וכשהוא יושב ככל אחד מן העם אין ניכר שנבחר לכך. העמידה מראה שהוא נבחר ושקיבל על עצמו אחריות, ויש בה כבוד לציבור שבחר בו ושהוא מוציאם ידי חובה.
- טעם נוסף שהועלה: בעמידה נשמע הקורא טוב יותר, וכיוצא בזה בונים את הבימה גבוהה כדי שישמעו אותו.
ברכת המצוות בעמידה
"הברכה יברך בעמידה" (משנה ברורה, ס"ק א)
- חילוק בין הקריאה לברכה: אף שהקריאה עצמה כשרה בישיבה, יש דעה שהברכה תיאמר בעמידה.
- סוגי הברכות: הברכה הראשונה, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", מוגדרת כברכת המצוות. "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" הן ברכות שבח והודאה לקדוש ברוך הוא.
- הטעם לעמידה: ברכת המצוות היא כבוד למצווה והכנה אליה, ולכן יש אומרים שתיאמר מעומד.
- נקודה מפליאה: המצווה עצמה נעשית לפעמים בישיבה, ואילו ההכנה למצווה בעמידה. יש מקרים שההכנה למצווה אינה פחותה בחשיבותה מן המצווה עצמה, ואולי אף יתרה עליה, שכן היא מגלה את יחסו של האדם אל המצווה, כדרך שאדם מתרחץ, מחליף בגדים, מנקה את הבית וקונה צרכי שבת לקראת השבת.
שני טעמים בברכות המצוות
- שבח והודאה: בברכות ההודאה האדם מודה לקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה. בברכת המצוות הוא מברך את הקדוש ברוך הוא על שזיכה אותנו במצוות, שאין המצוות עול אלא זכות, וכמאמר "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
- טעם הרדב"ז: הברכה שלפני המצווה נועדה שיבין האדם לקראת מה הוא הולך ותכניסהו לאווירת המצווה. כיוצא בזה אמירת "לשם ייחוד" הנהוגה אצל החסידים, וכן הפסוקים הנאמרים לפני הקידוש, שאינם מגוף הקידוש המתחיל ב"בורא פרי הגפן", והוכנסו כדי לשים לב לחשיבות היום.
שער הציון - עמידת השומעים
- הדין: שער הציון מביא שלא רק המברך צריך לעמוד אלא גם השומעים, מדין שומע כעונה. נמצא שיש כאן נגיעה גם לציבור ולא רק לבעל הקורא.
גדרי שומע כעונה - מעשה ברבי שלמה הכהן מווילנה
- המעשה: רבי שלמה הכהן מווילנה, מגדולי היהודים לפני כמאה וחמישים שנה, נסע לאיטליה, וכיוון שהיה כהן כיבדוהו לעלות לדוכן. לפני עלייתו הודיעוהו שבאיטליה המנהג שונה: עולים כמה כוהנים, ורק אחד, המכובד שבהם, מברך ואומר את ברכת כוהנים, והשאר עומדים ושותקים. באיטליה נהגו בשני מנהגים: יש שכל אחד אומר, ויש שרק הנבחר כנציג אומר.
- סברת המנהג: הכוהנים העומדים שם שומעים את המברך, ומדין שומע כעונה נחשב כאילו אמרו בעצמם, כשם שהציבור יוצא ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה מפי הבעל קורא.
- תשובתו: הוא חזר לווילנה וכתב תשובה ארוכה בעניין, ולא מצא מקור למנהג זה.
- הנקודה העקרונית: בברכת כוהנים יש תנאי נוסף על האמירה, והוא נשיאת כפיים. הכוהנים השומעים אינם עושים את המעשה, ודין שומע כעונה מועיל לאמירה ולא למעשה הנלווה אליה.
- המשל להמחשה: אילו היה נקבע שהקורא בתורה חייב לקרוא דווקא בחולצה לבנה, וקרא בחולצה אחרת, לא היה יוצא. וכן מי ששומע ממנו: אמנם שומע כעונה ונחשב כאילו אמר את מה שאמר הקורא, אך אין הוא נחשב כמי שאמר זאת בתנאי הנוסף הנדרש. זו נקודת הוויכוח, וההמשך יתברר בשיעור הבא.
בדרך אגב · הבאת ילדים קטנים לבית הכנסת בכל השנה
- שאלה כללית: ההערה שקטנים ביותר רק מבלבלים אינה מיוחדת לפורים אלא נוהגת בכל השנה. אלא שבפורים הרעש גדול פי כמה, ולכן הודגש הדבר כאן.
- העמדות השונות: יש טוענים שעצם הבאת הילד לבית הכנסת, אף שאינו מבין ואינו יודע לקרוא, יש בה עניין של חינוך ואהבת בית הכנסת.
- המקור מהקהל: בתורה נאמר במצוות הקהל, אחת לשבע שנים במוצאי חג הסוכות, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". הגמרא שואלת: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, וטף למה באים, ומשיבה "ליתן שכר למביאיהם".
- ביאור השכר: הקטנים אינם מבינים, ואף על פי כן יש שכר לאב שהביאם, שיש בזה תחילתו של חינוך.
- אשרי יולדתו: נאמר על רבי יהושע "אשרי יולדתו". לפי הפירוש הפשוט האם מאושרת שילדה אותו, ולפי הדרש אמו הביאה את עריסתו לבית המדרש כדי שייכנס בו הלימוד. אף שאינו מבין דבר, הניגון והאווירה משפיעים עליו, ובזה הוא מאושר שילדה אותו, שדאגה לו מגיל אפס להביאו לבית המדרש. וכיוצא בזה יש שיטה שמשמיעים מוזיקה לאישה בהיריון, שהעובר שומע ומושפע, וכל שכן ילד שכבר נולד, שאף שאינו מבין הוא חש את העניין.
- מחלוקת התוספות: בתוספות במסכת חגיגה, שם דנה הגמרא בטף שבמצוות הקהל, יש שלמדו מכאן להביא ילדים קטנים לבית הכנסת, ויש שדחו שאין להביאם מפני שהם מבלבלים. אם הם שקטים אין בכך בעיה, וכשהם מבלבלים יש בעיה.
- שאלה מהקהל ותשובתה: נשאל כיצד דנים חכמי התלמוד במה שהיה בהקהל בירושלים ולא היו שם. התשובה: אין הדיון במה שנעשה למעשה, אלא בביאור הפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", לברר מה מטרת הבאת הקטנים לקריאת התורה בהקהל.