שולחן ערוך סימן תרפ"ט סעיף ב'
"ויש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים"
(שולחן ערוך)
חזרה על יסוד הדין - שומע כעונה
- שמיעה ממי שחייב: אדם יוצא ידי חובת מגילה בשמיעה מאחר מדין שומע כעונה, ובלבד שהקורא הוא בר חיוב, שהקורא מתכוון להוציא והשומע מתכוון לצאת.
- עניית אמן: אין חובה לענות אמן על הברכות. הדבר נוגע לברכה בלבד, ורצוי לענות, אך אין זה מעכב את היציאה ידי חובה.
- הברכות אינן מעכבות: גם מי שלא שמע את הברכות שלפני המגילה ואחריה יצא ידי חובת קריאת המגילה, אף שראוי לכתחילה לשמוע ולענות אמן.
- קטן: מי שאינו מחויב, כגון קטן, אינו יכול להוציא את המחויב, מפני שאינו באותה דרגת חיוב. לפי רוב הפוסקים קטן יכול להוציא קטנים אחרים, שחיובם שווה מדין חינוך, אף שגם בזה יש דיון.
דיוק בלשון השולחן ערוך והשאלה העולה ממנה
- הדיוק בלשון: נאמר שהנשים אינן מוציאות את האנשים, ומכלל זה נלמד שאישה מוציאה נשים אחרות. הבעיה היא בהוצאת מי שנמצא בדרגת חיוב גבוהה יותר.
- השאלה: חז"ל אמרו שנשים חייבות במקרא מגילה מפני שאף הן היו באותו הנס. גזירת השמד הייתה על כל היהודים, טף ונשים, והקדוש ברוך הוא הצילן, ולפיכך הן חייבות בהודאה שהיא קריאת המגילה. אם כן, לכאורה חיובן שווה לחיוב האנשים, ומדוע לפי דעת היש אומרים אינן מוציאות את האנשים ידי חובה.
שלוש המצוות שנאמר בהן "אף הן היו באותו הנס"
- ארבע כוסות: אין בה עניין של הוצאת אחרים ידי חובה בקריאה, ואין בה נידון זה.
- נר חנוכה: מצוות נר חנוכה היא איש וביתו, ודי בהדלקת אחד עבור כל בני הבית. גם כשהאישה מדליקה, ובעלה עומד לידה ואינו מדליק, היא מוציאה אותו.
- מקרא מגילה: דווקא כאן נאמר לפי דעה אחת שאין האישה מוציאה את האיש, ובזה גופו צריך להבין מה נשתנה.
הסבר ראשון - מפני כבוד הציבור
"ולא דמי לנר חנוכה, דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הציבור"
(משנה ברורה ס"ק ז)
- ההשוואה לקריאת התורה: קריאת התורה אינה מצווה אישית אלא מצווה ציבורית, החלה מכוח קיומו של ציבור. אף שאישה אינה מצטרפת למניין, היא חלק מן הציבור, ומעיקר הדין היה מקום לומר שתוכל לקרוא. אף על פי כן אמרו בגמרא במסכת מגילה שאישה אינה עולה לתורה ואינה קוראת בתורה, מפני כבוד הציבור.
- גדר כבוד הציבור: אין הפסול נובע מחיסרון באישה עצמה, אלא מן העובדה שבאותה תקופה היה נראה כזלזול בציבור שאישה תיטול את הכיבוד ולא יימצא גבר שיעשה זאת. הגברים הם הנושאים את התפקידים בבית הכנסת, ואין זה מתאים שהאישה תעלה במקומם.
- דוגמה לגדר זה: הקורא את המגילה יכול מן הדין לשבת, אך ראוי שיעמוד, שהיושב בשעת הקריאה נראה כמזלזל בציבור. כיבוד שנותנים לאדם צריך שייעשה בדרך המתאימה לו.
- הקושי בהבנת הדבר בימינו: בזמננו קשה להבין טעם זה, ומתוך כך יש שהקימו מנייני נשים העולות שם לתורה. אף על פי כן אין לזוז מדברי הפוסקים, שקבעו שאישה אינה עולה מפני כבוד הציבור, והוא הדין לקריאת המגילה.
ומדוע גם ליחיד אינה מוציאה
"ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג"
(משנה ברורה ס"ק ז)
- הסברה: לכאורה טעם כבוד הציבור שייך רק בציבור, ואם כן בביתה תוכל לקרוא ולהוציא את בעלה. על כך אומר המשנה ברורה שיש כלל של לא פלוג רבנן: משקבעו חכמים שאין האישה קוראת עבור ציבור, לא חילקו בין אחד לרבים.
- טעם החילוק: הבסיס עצמו, כבוד הציבור, קשה להבנה, וקל וחומר שלא יבינו הבריות מדוע במניין אינה מוציאה וביחיד כן. לפיכך קבעו דין אחד, שאין האישה קוראת עבור אנשים כלל, ואפילו עבור גבר אחד.
צניעות כטעם נוסף בכבוד הציבור
- העומדים על הבימה: מן הדין בשעת קריאת התורה עומדים ארבעה על הבימה, אחד לימין הקורא ואחד לשמאלו, מפני שהתורה ניתנה על ידי סרסור, כמבואר בגמרא. בפועל אין מקפידים בזה כל כך, ולעיתים עומדים שלושה או שניים בלבד.
- מדוע אין הדבר נאה: אם האישה תעמוד למעלה ולצדיה גברים, אין זה מתאים. לפיכך יש אומרים שכבוד הציבור אינו רק עניין של כבוד, אלא כולל גם עניין של צניעות.
- הוא הדין במגילה: אף בקריאת המגילה מצוי שעומד אדם נוסף ליד הקורא, שיחזיק את המגילה או שיחליפו באמצע, ונמצא גבר ואישה עומדים יחד על הבימה, ואין זה נאה.
- קול באישה ערווה: הועלתה נקודה זו, ואף שאין נידון הסוגיה כאן. יש מקילים בקריאה של מצווה, שאין האדם נותן דעתו לקול אלא למצווה, ואין זו שירה לשם הנאה. עם זאת עיקר הטעם שנאמר כאן הוא כבוד הציבור והצניעות שבו.
הסבר שני - רמת החיוב של האישה במגילה
"ואפשר דאישה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמן, ומקרי אינה מחוייבת בדבר לגבי איש"
(משנה ברורה ס"ק ז)
- חידוש ההסבר: לפי ההסבר הראשון האישה שווה בחיובה לאיש, ורק סיבה צדדית מונעת ממנה לקרוא בציבור. לפי הסבר זה החיסרון הוא בעצם הדין: האיש חייב בקריאת המגילה, והאישה חייבת בשמיעה בלבד.
- הנפקא מינה: איש הנמצא לבדו ואין מי שיקרא לו חייב לקרוא בעצמו. אישה הנמצאת לבדה ואין מי שישמיע לה, אינה חייבת לקרוא, שכן חיובה הוא בשמיעה.
- הראיה מנוסח הברכה: מובא בהמשך שאישה הקוראת לעצמה מברכת "לשמוע מגילה" ולא "על מקרא מגילה". מכאן שרמת חיובה אינה שווה לחיוב האיש.
- מקור השיטה: שיטה זו היא שיטת חלק מן הגאונים, והם מביאים ראיה מסוגיה במסכת ערכין ומדברי תוספתא. יש שאמרו שנפלה טעות באותה תוספתא, ולדעת בעלי השיטה אין שם טעות.
- אישה מוציאה את חברתה: מכל מקום אישה מוציאה אישה אחרת, שכן שתיהן באותה דרגת חיוב. הכלל הוא שהעומד בדרגה גבוהה מוציא את השווים לו ואת שלמטה ממנו, ואינו יכול להוציא את שלמעלה ממנו.
ההיגיון שבשיטה - מהו "אף הן היו באותו הנס"
אם חיובן נובע מכך שהיו באותו נס, יש להבין מדוע ירדה דרגת חיובן. הדבר תלוי בשני הביאורים שנאמרו בגדר "אף הן היו באותו הנס":
- שהיו בכלל הסכנה וניצלו: לפי הסבר זה אין שום הבדל בין אנשים לנשים, שהרי הקדוש ברוך הוא הציל את כולם בשווה.
- שהן גרמו לנס: בחנוכה יהודית ערפה את ראשו של שר הצבא ומכאן החל המרד, וזהו מעשה ממש. בפורים אסתר הלכה אל אחשוורוש, ביקשה לעשות משתה ושכנעה אותו, אך פעולתה הייתה בדיבור ולא במעשה אקטיבי. לפי צד זה חלקן של הנשים בגרימת הנס אינו שווה לחלקם של האנשים, ומכאן דרגת חיוב פחותה.
- מה שהעירו על כך: הועלה שאסתר סיכנה את נפשה, ושיש ללכת אחר מבחן התוצאה. אף בעניין ביאתה אל אחשוורוש נאמר שהייתה קרקע עולם, כלומר לא עשתה מעשה, ועוד שנלקחה למלכות עוד קודם שנגזרה הגזירה ולא כדי להציל את ישראל. גם מרדכי אסף את היהודים ונתן להם הוראות בדיבור, והמעשה עצמו היה במלחמת היהודים באויביהם. אף הצום אינו מעשה אלא שב ואל תעשה.
- מסקנת הדברים: אין זו השיטה היחידה, ואין הכרח לקבל את הסברה הזאת. אין כאן קביעה כללית שנשים פחותות במצוות, שהרי בנר חנוכה ובארבע כוסות חיובן שווה, והנידון הוא במגילה בלבד ולפי שיטה אחת.
למעשה - נוסח ברכת האישה
- הבעיה בנוסח: לדעת הסוברים שהאישה חייבת בקריאה ממש, ברכת "לשמוע מגילה" חסרה, שכן אין בה הזכרת מקרא מגילה.
- הכרעת רוב האחרונים: טוב שתברך "לשמוע מקרא מגילה", ובכך נאמרת גם לשון השמיעה וגם לשון המקרא, ותופסת את החבל בשני קצותיו.
בדרך אגב · אישה נידה בבית הכנסת ובענייני קדושה
- העמדה שנדחתה: היה פלג באשכנז שטען שאישה נידה אינה יכולה כלל לבוא לבית הכנסת, וכל הפוסקים דוחים זאת, שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. לפיכך אישה נידה באה לבית הכנסת, ואין הדבר מעכב.
- דברי הרמב"ן: הרמב"ן בפירושו על התורה מזכיר מנהג שאישה נידה אינה נמצאת בבית כלל אלא באוהל מיוחד מחוצה לו, ומבאר שהטעם הוא מצד צניעות, שלא יבוא בעלה עליה. יהודי חבש נוהגים כן עד היום, ואין זה מנהג שצמח מן האוויר.
- ההבחנה בין תפילה לענייני טומאה: תפילה, קריאה בתורה ולימוד הם עניינים רוחניים, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה. שונים מהם ענייני טומאה ממש, כגון אישה שבעלה כהן, שיש להיזהר בנגיעתה במאכלים, שכן הכהן הוזהר יותר בעניין הטומאה.
- המנהגים שמצד הקבלה: ההנהגות בעניין בית הקברות ובעניין רוחות רעות ומזיקים הן מצד הקבלה, ואין להן מקור בגמרא. אין הכוונה שאין לנהוג בהן, אלא שהן תוספת על עיקר הדין.
- מה שהיה במתן תורה: נאמר "אל תגשו אל אישה" ופרשו שלושה ימים, והדברים אמורים מצד שכבת זרע שהיא טומאה שבעין, וקודם מתן תורה עדיין לא ניתנו דיני טומאה וטהרה. הדבר היה הוראת שעה, שהרי שמעו את קול הקדוש ברוך הוא ונדרשה טהרה מיוחדת. הגמרא אומרת שכל בעלי המומין נתרפאו במתן תורה, והיו שינויי טבע, ויש שאמרו שאף לא היו נשים נידות באותה שעה, ואין הדבר ברור.