שולחן ערוך סימן תרפ"ט סעיף ב' "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא" (שולחן ערוך)
יסוד הדין - שומע כעונה
- מצוות התלויות בדיבור: יש מצוות שאדם יוצא בהן ידי חובתו באמירה בפה, כגון קידוש וקריאת המגילה, ולכאורה כל אחד ואחד חייב לאומרן בעצמו.
- יציאה ידי חובה בשמיעה: אף על פי כן יוצא אדם ידי חובתו גם כשאינו מדבר, מכוח הדין של שומע כעונה. לכן כשבעל הבית מקדש, כל בני ביתו יוצאים ידי חובתם אף שאינם אומרים דבר, אף שהחיוב מוטל על כל אחד ואחד.
תנאי הדין
- כוונת המשמיע: הקורא צריך לדעת שאין הוא מדבר לעצמו בלבד, אלא מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובתם.
- כוונת השומע: השומע צריך להתכוון לצאת, וחייב להאזין לכל מילה ומילה. אם לא שמע בבירור, או שהחסיר תיבות, נמצא שלא אמר את הכל, שהרי כל כוחו מדין שומע כעונה, וכשלא שמע אף לא נחשב שענה.
- שהמשמיע יהיה בר חיוב: המוציא צריך להיות אדם שהחיוב רובץ עליו, כלומר שהגיע לכלל מצוות. אין הכרח שיהיה חייב עתה בפועל, אלא שיהיה נמנה עם הקבוצה שהחיוב מוטל עליה.
"צריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת, כדין שאר המצוות שאחד מוציא את חבירו" (משנה ברורה ס"ק ד)
מי שכבר יצא ידי חובתו
- דין ערבות: אדם שכבר עשה קידוש, למשל בבית הכנסת, יכול לחזור ולהוציא אחרים ידי חובתם, מפני שכל ישראל ערבים זה לזה. כיוון שיש עדיין יהודים שלא יצאו ידי חובה, מעלה עליו הכתוב כאילו גם הוא עצמו עדיין לא יצא.
- גדר "חייב בקריאתה": לשון השולחן ערוך אינה מחייבת שהקורא לא יצא עדיין, אלא שיהיה נמנה עם החייבים בקריאה, אף אם כבר קרא ויצא.
הקורא חרש - בירור ההגדרה
- חרש בלשון חז"ל: בדרך כלל במשנה ובדברי חז"ל "חרש" הוא מי שאינו שומע ואף אינו מדבר, מה שקרוי בימינו חרש אילם.
- חרש שנתחרש לאחר זמן: יש חרש המדבר ואינו שומע. הנולד חרש מעולם לא שמע דיבור ולכן אינו יודע לדבר, אבל מי שנתחרש בגיל עשר, לאחר שכבר למד לדבר, יכול לדבר ולקרוא את המגילה, ובו עוסקת השאלה אם מוציא אחרים.
- קושיית הראשונים על לשון המשנה: אם מדובר בחרש גמור שאינו מדבר כלל, כיצד שייך לומר שהשומע ממנו לא יצא, והרי אין ממנו מה לשמוע.
- תירוץ הירושלמי: אכן מדובר בחרש גמור, ונקט התנא לשון זו "אגב ריהטא", כלומר מתוך שטף הדיבור. חרש שוטה וקטן הם תבנית קבועה הבאה תמיד יחד, ולכן נגררה גם כאן.
- שיטת הבבלי, וכן דעת המשנה ברורה: אין מדובר בחרש גמור אלא בחרש המדבר ואינו שומע.
טעמי הפסול בחרש (משנה ברורה ס"ק ה)
"חרש - היינו המדבר ואינו שומע כלל, ואף על גב דבעלמא קיימא לן דאם לא השמיע לאזנו יצא, הכא לענין מגילה דמשום פרסומי ניסא החמירו בו יותר, דהשמעה לאזנו מעכבת. אי נמי דחרש גרע טפי" (משנה ברורה ס"ק ה)
- הקושי: בכמה מקומות נפסק שהמתפלל או המברך ולא השמיע לאזנו יצא ידי חובתו, כגון בקריאת שמע (סימן ס"ב) ובברכת המזון (סימן קפ"ה). אם כן מה בכך שהחרש אינו שומע את קריאתו.
- טעם אחד - פרסומי ניסא: במגילה החמירו יותר מפני פרסום הנס, ובה השמעה לאוזן מעכבת. לפי זה גם אדם רגיל הקורא לעצמו מגילה כשרה צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע יש בכך בעיה.
- טעם נוסף - חרש גרע טפי: המקילים באדם רגיל שלא השמיע לאוזנו, מפני שהיה בכוחו להשמיע. החרש אינו שומע אף אם יצעק, ולכן חסרונו מעכב.
הכלל של "כל הראוי לבילה"
- מקור הכלל (מסכת מנחות): המביא מנחה מביא סולת ושמן, והכהן יוצק את השמן ובולל אותו בסולת.
- הדין במשנה: עד שישים סאה סולת כנגד לוג שמן, אם יצק ולא בלל המנחה כשרה. בשישים ואחת סאה, אם לא בלל המנחה פסולה.
- ביאור רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. עד שישים סאה אפשר היה לבלול, ולכן אף שלא בלל כשרה. בשישים ואחת אי אפשר לבלול כלל, ולכן החיסרון מעכב.
- הנמשל בקריאת המגילה: אדם רגיל שלא השמיע לאוזנו ראוי היה להשמיע, ולכן יצא. החרש אינו ראוי כלל לשמיעה, ולכן החיסרון מעכב בו.
באיזה חרש נאמר הדין, ודעות האחרונים
"ויש לומר דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאזנו, אבל אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם - יצא. וכל זה לדעת השולחן ערוך, אבל דעת כמה אחרונים דאפילו חרש גמור יצא השומע ממנו, ומכל מקום לכתחילה כולם מודים שלא יעמידו להוציא רבים ידי חובתן" (משנה ברורה ס"ק ה)
- חרש שאינו גמור: מי ששומע כשמדברים אליו בקול רם אינו בכלל הפסול, שהרי בכוחו לשמוע, אלא שצריך לדבר אליו חזק יותר.
- דעת כמה אחרונים: אף בחרש גמור יצא השומע ממנו, מפני שקריאת המגילה מדרבנן והקלו בה, והעיקר שהוא יודע לדבר.
- הלכה למעשה: לכתחילה הכל מודים שאין להעמידו לקרוא ולהוציא רבים ידי חובתם.
מי שכבדו אזניו או שאינו סמוך לבימה
"ומי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטב מן הקורא, יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה, ועל כל פנים יאחז חומש בידו והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש" (משנה ברורה ס"ק ה)
- העצה הראשונה: שיקרא לעצמו ממגילה כשרה.
- העצה בשעת הדחק: שיאחז חומש בידו, וכל תיבה שהחסיר מן הקורא יאמר מיד מתוך החומש.
הקורא קטן
"אף על גב דקטן נמי חייב על כל פנים מדרבנן כדלעיל בסעיף א', אפילו הכי אינו יכול להוציא את הגדול, דהוי תרתי דרבנן. רוצה לומר, עצם קריאת המגילה הוי רק מדברי סופרים, וגם חיובו של קטן אינו אלא מדרבנן משום חינוך, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן" (משנה ברורה ס"ק ו)
- הקושי: הרי נלמד לעיל שקטן חייב במקרא מגילה מדין חינוך, ואם כן מדוע אין בכוחו להוציא אחרים.
- התשובה - תרי דרבנן: הגדול עומד על מדרגה אחת של דרבנן, שעצם קריאת המגילה מדברי סופרים. הקטן עומד על שתי מדרגות של דרבנן, שאף חיובו שלו אינו אלא מדין חינוך. מי שמעמדו נמוך אינו מוציא את מי שמעמדו גבוה ממנו.
- לכל מצווה קריטריונים משלה: קטן בן תשע כשר לייבם, מפני שלדברי חז"ל הגיע כבר לבגרות מסוימת, וקניין יבמה נעשה בביאה. אין ללמוד מכאן למקרא מגילה, שקנייני האישה נמדדים בכוחו הגופני ואילו הוצאת אחרים ידי חובה נמדדת בגדר החיוב.
קולא במקום הדחק
- הראיה מהלכות נר חנוכה: שם הביא המחבר שיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך להוציא אחרים ידי חובתם בהדלקתו. לדעה זו אין החשבון של תרי דרבנן מעכב, וכיוון שהקטן חייב מדין חינוך יכול להוציא. והוא הדין לקריאת המגילה.
- עיקרי הדינים בשם הסמ"ג: במקום הדחק, שאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה, יכול להוציא גם קטן שהגיע לחינוך. זו הסתמכות על השיטה המיוחדת הזו, ואין סומכים עליה בדרך כלל.
- זיהוי הספרים: ספר עיקרי הדינים הוא לרבי דניאל טירני, רב באיטליה, וערוך כאוסף הלכות על סדר השולחן ערוך, מקצתן משלו ומקצתן מספרים אחרים. הסמ"ג הנזכר כאן הוא ספר שאלות ותשובות על הרמב"ם, ומחברו היה רב בטורקיה (שמו לא נזכר בשיעור).
נשים - פתיחת הדיון
"ויש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים" (שולחן ערוך)
- דיוק בלשון: אין כאן פטור לאישה ממקרא מגילה. כבר נאמר לעיל שהנשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס. הדיון הוא רק בכוחה להוציא אחרים.
- גדר הדין: לפי דעה זו אישה מוציאה נשים אחרות, שהן באותה רמת חיוב, ואינה מוציאה אנשים.
- הקושי: בקטן הוסבר הדבר בחשבון של תרי דרבנן, אבל האישה חייבת כמו האיש, ואם כן מדוע אין בכוחה להוציאו. ועוד, בקידוש אישה חייבת ומוציאה אחרים ידי חובתם, וכשאין הבעל בבית היא מקדשת ומוציאה.
- המשך הדיון: ההבחנה שבין קידוש למקרא מגילה בעניין זה תתברר בשיעור הבא.
בדרך אגב · שמיעת המגילה דרך מכשירים
- מכשיר שאינו חשמלי: מגהפון פשוט שאינו חשמלי, מן הסוג שמשתמשים בו מדריכי טיולים, מגביר את הקול בלבד, וזהו קולו ממש של הקורא. אין בו בעיה.
- מכשיר חשמלי, כיצד הוא פועל: גלי הקול פוגעים בממברנה והופכים לגלים חשמליים, ובצד השני ממברנה נוספת מחזירה אותם לגלי קול. מהירות הקול היא כשלוש מאות שלושים מטר לשנייה, ולכן דיבור מארץ לארץ אינו יכול להישמע כקול ממש, ואילו הגלים החשמליים מגיעים במהירות האור ונשמעים בו ברגע.
- דעת רוב הפוסקים: אין יוצאים ידי חובה דרך מכשיר חשמלי, מגהפון חשמלי, אוזנייה או רדיו, מפני שהקול הנשמע אינו קולו של האדם. אף שהוא דומה לקולו עד כדי שאפשר לזהות מי המדבר בטלפון, בדרך הפך לגלים אחרים וחזר.
- דעת המקילים: יש מקילים בזמננו וסוברים שיוצאים ידי חובה גם באופן זה, אך רובם הגדול של הפוסקים אוסר.
- נפקא מינה נוספת: בחופה נוהגים שהעדים והמקדש יהיו סמוכים, כדי שהשמיעה תהיה קול ממש ולא דרך הגברה חשמלית, שאף שהקול נשמע היטב אין זה קולו של המקדש או של הרב.
בדרך אגב · לשון "ריהטא" ומקראות המפרשים את עצמם
- משמעות המילה: ריהטא היא שטף הדיבור ומרוצתו. אדם שדיבורו רהוט, הדברים נוזלים מפיו בלא עיכוב.
- מקור המילה בתורה: אצל יעקב אבינו, בעניין המקלות, נזכרים הרהטים כשוקתות המים. הרהט נקרא כן על שם המים הזורמים ושוטפים בו.
- התורה מפרשת את עצמה: יש מקומות, בעיקר בספר בראשית, שהכתוב מפרש בעצמו מונח או מקום: "בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם", וכן "עמק שוה הוא עמק המלך".