שולחן ערוך סימן תרפ"ט, שהכל חייבים בקריאת מגילה, ובו שישה סעיפים.
סעיף א': "הכל חייבים בקריאתה: אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכים את הקטנים לקרותה"
(שולחן ערוך)
הקדמה - כלל מצוות עשה שהזמן גרמא
- הכלל: כל מצוות עשה שהזמן גרמא, כלומר מצווה שחיובה תלוי בזמן מסוים, נשים פטורות ממנה.
- דוגמה, תקיעת שופר: החובה לתקוע היא בראש השנה בלבד, ומי שתוקע יום קודם או יום אחריו אינו מקיים בכך מצווה. זו מצוות עשה שהזמן גרמא, ועקרונית נשים פטורות ממנה. מה שנשים אשכנזיות באות לשמוע תקיעת שופר, זהו מנהג שקיבלו על עצמן, וכן נהגו לברך.
- דוגמה, ארבעת המינים: החיוב הוא בסוכות בלבד, ובשאר ימות השנה אין חובה, ולכן זו מצוות עשה שהזמן גרמא. אף על פי כן נשים אשכנזיות נוטלות לולב ומברכות עליו, מתוך שקיבלו על עצמן לקיים את המצווה, ולא מפני שהן תלויות בבעליהן.
- דעת הרב עובדיה יוסף: אין חולק על עצם נטילת הלולב על ידי אישה, והמחלוקת היא בשאלת הברכה בלבד, שלדעתו אין להן לברך.
- מצוות לא תעשה: בכל מצוות לא תעשה נשים חייבות. לדוגמה בפסח, איסור אכילת חמץ חל על האישה ככל אדם.
יוצאים מן הכלל שנלמדו מדרשת הכתובים
אף שהכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, יש מצוות שנתחייבו בהן מכוח דרשה.
- אכילת מצה: עקרונית אכילת מצה בליל הסדר היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי החיוב הוא בליל הסדר בלבד, ואף בו רק על כזית מצת מצווה שמברכים עליה ברכה מיוחדת, ולא על שאר האכילות. אלא שהתורה סמכה שני עניינים זה לזה: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות". מן הסמיכות למדו חכמים שכל מי שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו במצוות אכילת מצה, ומאחר שהאישה מוזהרת על החמץ, היא חייבת באכילת מצה בליל הסדר כמו האיש.
- קידוש בליל שבת: הקידוש הוא מצוות עשה מן התורה, שנלמדה מ"זכור את יום השבת לקדשו", והוא מצוות עשה שהזמן גרמא. אלא שבדיברות הראשונות נאמר "זכור" ובדיברות האחרונות נאמר "שמור", ולמדו חז"ל שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. מאחר שהאישה מוזהרת בשמירה, כלומר באיסור עשיית מלאכה, היא חייבת גם בזכירה, בקידוש.
- נפקא מינה מעשית: אישה עושה קידוש כשאין הבעל בבית, וגם כשהוא בבית. יתרה מזו, מאחר שחיובה שווה לחיובו, היא יכולה להוציא את כל בני הבית ידי חובתם.
מקור חיוב הנשים במקרא מגילה
נשים חייבות בארבע כוסות, בנר חנוכה ובקריאת מגילה, שאף הן היו באותו הנס
(גמרא)
שני פירושים ב"אף הן היו באותו הנס", מחלוקת רש"י ותוספות
- פירוש אחד, הן גרמו לנס: הנשים היו הגורם לישועה. בפורים, אסתר. בחנוכה, לפי האגדה, יהודית שכרתה את ראשו של שר הצבא. ביציאת מצרים, כדברי המדרש "בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים": משגזר פרעה להשליך כל הבן היילוד ליאור, נמנעו הגברים מלהוליד, ויצאו הנשים לשדה ופיתו את בעליהן, ובכך שמרו על המשך השושלת.
- פירוש נוסף, הן היו בכלל הסכנה וניצלו: הנשים היו בכלל הגזירה, וכשעשה הקדוש ברוך הוא נס נחלצו אף הן ממנה, ולכן הן בכלל חיוב פרסום הנס.
פירוט הפירוש השני בשלושת הניסים
- פורים: הגזירה הייתה "להשמיד להרוג ולאבד" את כל היהודים "מנער ועד זקן טף ונשים", והנשים היו בכלל הגזירה וניצלו.
- חנוכה: גזירת השמד להעביר את ישראל על המצוות חלה גם על הנשים, שהרי אישה חייבת בשמירת שבת. ולפי המסורת הייתה גם גזירה שכל בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה, ובניצחון המלחמה ניצלו אף הן.
- פסח: נאמר "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ומבארים חז"ל שהחליפו את העבודות, ונתנו עבודות הגברים לנשים ועבודות הנשים לגברים, שכל אחד עשה עבודה שאינו רגיל בה. נמצא שאף הנשים היו בכלל השעבוד וניצלו ממנו.
לשון המשנה ברורה בחיוב הנשים (ס"ק א)
"אף דהקריאה היא מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום חייבות, שאף הן היו באותו הנס, דמתחילה היתה הגזירה גם עליהם, כדכתיב בקרא: להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"
(משנה ברורה)
- הכרעת המשנה ברורה: המשנה ברורה נוקט כפירוש שהנשים היו בכלל הגזירה וניצלו, ואינו מביא את הפירוש שהן גרמו לנס.
דיוק בהגדרת הכלל, מצווה מדרבנן
- הקושי: הכלל שנשים פטורות נאמר על מצוות עשה שהזמן גרמא מן התורה, ואילו קריאת המגילה היא מדרבנן, וכן נר חנוכה וארבע כוסות. לכאורה אין הכלל שייך כאן כלל.
- היישוב: יש כלל נוסף, "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". כשחכמים מתקנים תקנה הם מתקנים אותה בדפוסי התורה, ולכן היה מקום לפטור נשים ממצווה דרבנן שהזמן גרמא כשם שהתורה פוטרתן. זה החידוש שבכל זאת חייבו אותן, מפני שאף הן היו באותו הנס.
אופן יציאת הנשים ידי חובה
"ולכן צריך האיש לקרותה בביתו לפני הנשים והבתולות והמשרתות, ובקצת מקומות נוהגות שהולכות לבית הכנסת לשמוע הקריאה, ואכן צריך עיון"
(משנה ברורה)
- הטעם שהאיש קורא: הנשים לא הלכו לבית הכנסת ונשארו בבית, ולכן על האיש שיודע לקרוא לחזור ולקרוא לפניהן.
- מדרגת חיובן: לכאורה אם אף הן היו באותו הנס היה חיובן שווה לגמרי לחיוב האיש, אך יוצא מדברי הפוסקים שאין החיוב שווה, ויש הסוברים שחיובן בשמיעה בלבד ולא בקריאה. עניין זה יידון בהמשך הסימן.
- מניין של נשים: כשהקהל כולו נשים, אישה יכולה לקרוא, שכן כולן באותו מעמד, וגם הקוראת עצמה שומעת את הקריאה, ואין בכך חיסרון.
- הקושי בהליכה לבית הכנסת: קשה לצאת ידי חובה בעזרת נשים כדין, שכן בבתי כנסת רבים עזרת הנשים מופרדת בחומה או ממוקמת במקום שקשה לשמוע ממנו, ואף בבית הכנסת עצמו יש המולה וקושי לשמוע כל מילה. לכן יש שהעדיפו שתשמענה בבית.
- שאלת שמירת הילדים הקטנים: כשיש ילדים קטנים בבית מישהו צריך להישאר עמם. השאלה אם עדיף שיישאר ילד בגיל עשר או אחת עשרה, שאינו חייב אלא מדין חינוך, ותלך האם, או שתישאר האם, שחיובה אינו בדרגה הגבוהה ביותר, ואילו הילד ילך עם אביו. יש בזה דעות חלוקות בפוסקים ואין הכרעה פשוטה.
עבדים
- עבד עברי: יהודי שנמכר, כגון גנב שאין לו לשלם ונמכר בגניבתו. הוא יהודי לכל דבר וחייב בכל המצוות ככל אדם, ובכלל זה שמיעת המגילה.
- עבד כנעני: גוי הבא לעבוד אצל יהודי, שמלים אותו ומטבילים אותו במקווה, ואף על פי כן אינו יהודי לכל דבר, אלא מעמדו בחיוב המצוות כמעמד אישה, פרט לדברים מסוימים שהוא חייב בהם ואישה פטורה, כגון איסור הקפת הפאות.
- הקושי בלשון השולחן ערוך: אם מעמדו כאישה, ואישה חייבת בקריאת מגילה, לכאורה גם עבד חייב, ומדוע נקט השולחן ערוך דווקא "עבדים משוחררים".
"משוחררים - אבל שאינם משוחררים פטורים, דגריעי מנשים"
(משנה ברורה, ס"ק ב)
- טעם החילוק: חיוב הנשים נובע מכך שהיו בכלל הגזירה, ואילו עבד כנעני עדיין אינו יהודי, ולא נכלל בגזירת "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". מאחר שלא היה בכלל הגזירה, אינו בכלל החיוב.
- דעת יש אומרים: יש אומרים שאף עבדים שאינם משוחררים חייבים, שכן הגויים אינם בקיאים בהלכה, והם החשיבו את הנימול כיהודי, ונמצא שהיה בכלל הסכנה.
- דחיית הראיה מן המילה: המילה אינה סימן ודאי ליהדות, שהרי גם הערבים נימולים, ולכן אין הכרח שהגויים ראו בעבד יהודי. בזה תלויה המחלוקת.
- עבד משוחרר: משעה שעבד כנעני משתחרר הוא נעשה יהודי גמור, ואינו חוזר לגויותו, ולכן הוא חייב בקריאת המגילה. מטעם זה אף מצינו מי ששיחרר את עבדו כדי להשלימו למניין.
חינוך הקטנים
"היינו מי שהגיע לחינוך... וכיון דגם נשים חייבות, פשוט דגם בקטנות"
(משנה ברורה, ס"ק ג)
- הגדרת "הגיע לחינוך": ילד שמבין את הנס ואת האירוע שבמגילה, ואפשר להסביר לו את העניין. אין צורך שיגיע לגיל שתים עשרה, ויש שמגיעים להבנה זו כבר בגיל שמונה ואף פחות. משהגיע להבנה, מביאים אותו לבית הכנסת לשמוע את הקריאה.
- בנות קטנות: מאחר שנשים חייבות בקריאה, פשוט שגם הבנות שהגיעו לחינוך חייבות בחינוך זה, כמו הבנים.
סעיף ב' - שומע כעונה
"אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה"
(שולחן ערוך)
- הכלל: בכל דבר שאדם חייב לאומרו אין צורך שכל אחד יאמרנו בעצמו, אלא די שאחד אומר והשאר שומעים, והשומע נחשב כאומר. כך בקידוש בליל שבת, שאחד מקדש ומוציא את בני הבית.
- תנאי ראשון, חיוב הקורא: המוציא ידי חובה צריך להיות חייב באותו דבר.
- תנאי שני, כוונת שומע וכוונת משמיע: השומע צריך לכוון לצאת, והמשמיע צריך לכוון להוציא, ולא די בכך שהוא אומר את הדברים בקול רם.
- תנאי שלישי, שמיעת כל מילה: אם דיבר באמצע או הסיח דעתו והחסיר מילים, נמצא שלא אמר את הנוסח כולו ולא יצא ידי חובתו.
בדרך אגב · "סברי מרנן" בקידוש
- שאלת המקום: בקידוש ליל שבת אומרים תחילה "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", ואחר כך "סברי מרנן", ואחריו ברכת "בורא פרי הגפן". יש לברר מה עניינה של אמירה זו באמצע.
- הפסוקים שבתחילה: אמירת "ויכולו" אינה מעכבת את הקידוש, וכמוה הנוהגים לומר בבוקר "ושמרו בני ישראל את השבת". עניינם להכניס את הרגש שהברכה היא לכבוד שבת.
- פירוש ראשון, לשון הקשבה: "סברי מרנן" הוא כנקודת הקשב, שימו לב רבותיי, שכן המסובים עומדים לשתות מן היין בלא שיברכו בעצמם, והם יוצאים מדין שומע כעונה, ולכן יש לוודא שאכן הם מקשיבים.
- לשון המענה: "סברי" היא מילה ארמית, ולפי פירוש זה עונים לו בארמית "לחיי", שפירושה בארמית "בסדר", כלומר אנו מקשיבים. לפי פירוש אחר במילה "סברי" עונים "לחיים", וכיום נתפשט המענה "לחיים".
- פירוש נוסף, על פי האבודרהם (רבי דוד אבודרהם): הגמרא דורשת את הפסוק שבמשלי "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". פשוטו של מקרא הוא שהעובד והמצטער ראוי שיתנו לו יין להקל מצערו, וחז"ל דרשו שהיו משקים יין את מי שנידון למיתה, כדי לטשטש את חושיו. לפיכך, כשאדם אוחז את היין בערב שבת הוא אומר "סברי מרנן", מה אתם סבורים, שמא היין ניתן לו מפני שהוא מר נפש או מפני שהוא נידון. ועונים לו "לחיים", שאין הדבר כן, אלא הוא שותה לשמחה ולכבוד שבת.
- מנהג אשכנז: האשכנזים אינם אומרים "סברי מרנן", שכן בסידורים הוא מודפס באותיות קטנות, וכלל הוא בידם שמדלגים על הנדפס באותיות קטנות. לפי הטעמים האמורים יש טעם באמירה, אף שאמרה רבי דוד אבודרהם שהיה מחכמי ספרד.