שולחן ערוך סימן תרפ"ז סעיף ב'
"מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה שכולן נדחות מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקריאת המגילה חוץ ממת מצווה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחילה ואחר כך קורא"
(שולחן ערוך)
ביאור הלשון "מבטלים תלמוד תורה" (משנה ברורה, סק"ז)
- אין כאן ביטול אלא דחייה: המילה "מבטלים" אינה כוונתה שמבטלים את המצווה, אלא שמקדימים: קוראים קודם את המגילה ואחר כך חוזרים ללימוד התורה.
- היקף הדין: הדחייה נאמרה על תלמוד תורה של כלל ישראל ועל שאר המצוות כולן, ומקרא מגילה קודם להן.
"ואפילו היה תלמוד תורה של חבורה גדולה, צריך לבטל ולילך לקרותה בציבור, משום דברוב עם הדרת מלך"
(משנה ברורה)
- חבורה גדולה: אף אם לומדים בבית אחד חבורה גדולה של מאה אנשים, וכן ישיבה שהגיע זמן מקרא מגילה, מסיימים את הלימוד והולכים לקרוא בציבור.
- הטעם השלם: "ברוב עם הדרת מלך" הוא חלק מן הטעם, ושורשו במצוות פרסומי ניסא שבחנוכה ובפורים: כיוון שיש מצווה לפרסם את הנס, יש לעשותה בחשיבות היותר גדולה שאפשר.
מקום הקריאה - מניין קבוע לעומת בית הכנסת הגדול
לכאורה, אם יש חשיבות ל"רוב עם", היו כל בתי הכנסת שבעיר צריכים להתאסף לבית הכנסת המרכזי לקריאת המגילה.
"מכל מקום מי שמתפלל כל השנה בקביעות במניין המיוחד לו, אין צריך לילך לבית הכנסת"
(משנה ברורה בשם חיי אדם)
- העיקרון: יש עדיפות לרוב עם, אך אין מבטלים בשבילה מניין קבוע. מי שמתפלל דרך קבע בבית כנסת מסוים קורא שם את המגילה.
- מניין קטן הוא פרסום הנס: אף אם בבית הכנסת האחד עשרים מתפללים ובאחר שמונים, כל זמן שיש מניין יש כאן פרסום הנס, ואין מבטלים בגלל זה את בית הכנסת הקבוע.
- מניין שאינו קבוע לגמרי: מניין שמתקיים בשבתות בלבד וכדומה נדון בפוסקים אם נחשב מניין קבוע לעניין זה, וכל מקרה נדון לגופו.
- מניין בבית פרטי: מניין שאדם עושה בביתו אינו מניין קבוע, ובזה פשוט שילך לבית הכנסת.
מת מצווה שאין לו קוברים
- הגדרת מת מצווה: מת שאין מי שיקבור אותו, ואין הפוגע בו יכול להיעזר באחרים. לפי הגדרת הגמרא, זהו מת שהעומד לידו יצעק ולא יישמע לאיש.
- מהי ה"מצווה": אין הכוונה שהמת עשה מצווה, אלא שמצווה על כל מי שפגע בו וקרב אליו לקוברו.
- טעם הדחייה: ביזיון המת. אם ילך הפוגע בו להזעיק אחרים, בינתיים עלולה חיה רעה לפגוע בו, עוף השמיים לנקרו, או שלא ימצא אותו בחזרתו.
- קבורה במקום: קוברים אותו במקום שנמצא ואין מזיזים אותו, ואף אם הדבר תופס חלקת שדה של אחר, וכן היא ההלכה.
- דחיית מצוות אחרות: מי שהיה הולך לשחוט את קורבן פסחו ופגע במת מצווה, מניח את המצווה, מטפל במת מצווה, ואחר כך ממשיך בדרכו.
(הועלה הקושי שבטיפול במת נטמא האדם ואינו יכול להקריב, ובכך הוא מפסיד את קורבן הפסח, אך עקרונית חובתו לטפל במת מצווה.)
גדרי הקדימה בין מקרא מגילה ובין שאר המצוות
"וכל זה לא נאמר אלא בדאפשר לעשות שתיהן, אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן, אין שום מצווה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה"
(משנה ברורה)
- כשאפשר לקיים את שתיהן: מקדימים את מקרא מגילה, ואין בכך ביטול המצווה האחרת, שהרי יקיימנה אחר כך.
- כשהמצווה תאבד: אם מחמת קריאת המגילה תתבטל מצווה מן התורה לגמרי, כגון שילוח הקן שלא יימצא לאחר מכן, אין דוחים אותה, שהרי מקרא מגילה מדרבנן ומצווה דרבנן נדחית מפני מצווה דאורייתא.
- גם קדימת מת מצווה מוגבלת: מת מצווה קודם דווקא כשאפשר לו לקרוא את המגילה אחר כך. אם אפשר לקבור את המת אף בלילה, קוראים תחילה את המגילה ואחר כך קוברים, וכן אפשר שישמור על המת ויקרא במקום.
- הסתייגות בגדר קבורה: יש דיון אם חובת הקבורה עצמה היא מן התורה. אבלות יום אחד היא מדאורייתא, ובקבורה הדבר אינו פשוט.
(במשנה ברורה יש בעניין זה דיונים ארוכים, ואינם למעשה בזמננו.)
שולחן ערוך סימן תרפ"ח - דין כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, ובו שמונה סעיפים
"כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בט"ו, אפילו אינם מוקפים עכשיו, ואפילו הם בחוץ לארץ, ואפילו אין בהם עשרה בטלנים. והוא שהוקף ואחר כך ישב, או ישב תחילה על דעת להקיפו אחר כך"
(שולחן ערוך)
(דרכו של השולחן ערוך כאן, כבמקומות נוספים, לפתוח דווקא במקרה היוצא מן הכלל: רוב הערים אינן מוקפות חומה, ואף על פי כן פותח בכרכים המוקפים.)
שורש קביעת שני הימים (משנה ברורה, סק"א)
- יום הקהילה: בזמן הנס נלחמו היהודים בכל מקום ביום י"ג באדר, הוא היום שבו נקהלו ברשות המלך אחשוורוש, כלשון הפסוק "נקהלו היהודים בעריהם", ונחו ביום י"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה.
- שושן יוצאת מן הכלל: בשושן ניתן ליהודים להילחם גם ביום י"ד, על פי בקשת אסתר מן המלך.
"ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום"
(מגילת אסתר)
- הבחנה בין שושן הבירה ובין שושן: הבקשה לא נאמרה על שושן הבירה, שהיא מקום מושב המלכות, אלא על העיר שושן, שהיו בה יהודים רבים שרצו להרוג בהם.
- המסקנה בשעת מעשה: אנשי שושן נלחמו בי"ד ונחו בט"ו, ולא עשו את יום הטוב עד ט"ו. נמצא שבאותו זמן עצמו לא הייתה אחידות: רוב היהודים חגגו בי"ד, ואנשי שושן בט"ו.
- הקביעה לדורות: כשקבעו מרדכי ואסתר, בהסכמת אנשי כנסת הגדולה, את פורים לדורות, חילקו גם הם את הזיכרון לשני ימים.
מדוע נקבע הגדר "מימות יהושע בן נון"
"והיה ראוי לתלות הכבוד בשושן ולתקן שכל עיר שהיא מוקפת חומה מימות אחשוורוש כמו שושן יקראו בט"ו, אך כיוון שארץ ישראל הייתה חרבה באותה עת, ויהיה לפי זה הערים המוקפות שבחוץ לארץ חשובות מהן, על כן תיקנו לכבוד ארץ ישראל שכל עיר שהיא מוקפת מימות יהושע בן נון יקראו בט"ו, אף על פי שאין מוקפות עכשיו"
(משנה ברורה)
- הקושי בגדר של ימות אחשוורוש: באותה עת כמעט לא ישבו יהודים בארץ ישראל, ולפי גדר זה לא היה בארץ מקום שקורא בט"ו כלל, ואילו כפר נידח בפרס שהוקף חומה בימות אחשוורוש היה קורא בט"ו. נמצא שהחג נחגג בשני ימים, וארץ ישראל, שהיא מקום המצוות, אין בה אלא יום אחד.
- טעם אחד לגדר יהושע: חשיבותה של ארץ ישראל מתחילה מן הכניסה לארץ, ומי שהכניס את ישראל לארץ הוא יהושע בן נון, ולא משה רבנו.
- טעם נוסף (בעל הרוקח): יהושע בן נון היה הראשון שנלחם בעמלק, והמן מזרע עמלק, ולכן קבעו את הגדר מימותיו, זכר גם לנלחם בעמלק.
דין שושן וערי חוץ לארץ
"לבד משושן, שאף על פי שאינה מוקפת מימות יהושע בן נון, אפילו הכי קוראים בט"ו מפני שבו נעשה הנס"
(משנה ברורה)
- שושן: נשארה כשהייתה, וקוראים בה בט"ו מפני שבה נעשה הנס, אף שאין ידוע שהייתה מוקפת מימות יהושע בן נון, ואף שהיא עיר עתיקה מאוד.
- שאר הערים: הגדר הוא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ואין נפקא מינה שאין שם חומה בזמן הזה, ואפילו הן בחוץ לארץ.
- למעשה בזמננו: לפי רבים מהפוסקים אין היום עיר בחוץ לארץ שקוראים בה בט"ו, מפני שאין ידיעה מובהקת בדבר. אירופה אינה עתיקה כל כך, ובמזרח הערים ישנות יותר, אך גם שם אין ידיעות ברורות. יש מן הפוסקים שסברו שיש ערים כאלה, אך הדבר לא נתפשט.
קושיית החתם סופר וביאורו
- הקושיה: אין למצוא חג אחר, מן התורה או מדברי חכמים, שחלק מן העם חוגג אותו ביום אחד וחלק ביום אחר. מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתקן מתחילה פירוד כזה בעם, ולא לקבוע לכולם שני ימים, י"ד וט"ו?
- אין לדמות ליום טוב שני של גלויות: שם התקנה באה מחמת הספק בקביעת המולד, ואילו היו יודעים את הזמן כמו בארץ ישראל היה יום אחד. אין זה מבנה מתוכנן מראש, ואילו כאן חכמים חילקו את הימים לכתחילה.
ביאור החתם סופר - קיום העולם בלימוד התורה
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי"
(פסוק המובא בגמרא)
- היסוד: העולם עומד בזכות התורה, וכשישראל לומדים תורה זה קיומו של העולם.
- מעשה בגר"א: מסופר עליו שבמוצאי יום כיפור לא הלך לאכול מיד, אלא ישב ולמד מסכת סוכה, ואמר שבאותה שעה כל היהודים רצים לאכול ואין מי שילמד, ולאחר שיחזרו הלומדים ללימודם יילך גם הוא לאכול.
- ייחוד יום פורים: ביום פורים יש מצוות סעודה, ורוב הנוהג לעשותה אחר חצות היום, ויש מצווה להשתכר עד דלא ידע. אם היה כל העם חוגג ביום אחד, לא היה מי שילמד תורה באותה שעה.
- דעת הרמב"ם בקיום עד דלא ידע: שישתה יין ויירדם, ובכך מקיים את עד דלא ידע. נמצא שאף מי שאינו משתכר ממש שוכב וישן ואינו יכול ללמוד.
- המסקנה: לכן הבדילו חכמים מראש בין הימים: כשאלו עושים את סעודתם, אלו עדיין אינם חייבים בה ולומדים תורה, וכשאלו עושים את סעודתם, אלו כבר סיימו את פורים שלהם.
- ייחוד היום לעניין זה: בכל יום אחר אין סיבה שלא ללמוד. אף בתשעה באב, שיש בו איסור לימוד, מותר ללמוד דברים מסוימים, ובפורים אין איסור לימוד, אלא שאין ביכולתו ללמוד מחמת חובת עד דלא ידע.
עשרה בטלנים
- הגדרת הביטוי: לפי פירוש רש"י, עשרה בטלנים הם עשרה אנשים הבטלים ממלאכה, שהציבור משלם להם מקופת העיר כדי שיהיו בבית הכנסת, ילמדו, ויהיה שם תמיד מניין ותמיד שיעור.
- מהותם: בית הכנסת פועל כל היום, ומי שרוצה לומר קדיש או להתפלל מוצא מניין ואינו נזקק לחפש. סימן זה משמש בגמרא כהגדרה של עיר גדולה, לעומת כפר ועיירה קטנה.
- רקע דין הכפרים: בזמן הגמרא ניתנה רשות לבני כפרים ולעיירות קטנות לקרוא את המגילה לא רק בי"ד אלא גם בי"א, י"ב וי"ג, מפני שאין בכפר מניין, והם באים לעיר הגדולה בימי שני וחמישי, שהם ימי השוק וימים שבתי הדין יושבים בהם.
- מקום שאין בו עשרה בטלנים: עיר שיש בה תושבים רבים ואין בה עשרה בטלנים, מצד גדר זה דינה כעיר קטנה, ולכאורה היה מקום לומר שגם כרך המוקף חומה לא יקרא בט"ו כשאין בו עשרה בטלנים.
- הכרעת השולחן ערוך: "ואפילו אין בהם עשרה בטלנים". עצם היותה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון מחייבת לקרוא בט"ו, ואינם יכולים לקרוא ביום אחר.
בדרך אגב · מת מצווה וחומות במציאות זמננו
1. מת מצווה בזמן הזה
- המצב כיום: למעשה אין היום מת מצווה. יש חברה קדישא, וכל נפטר מטופל על ידה, בעוד שבעבר המשפחה היא שדאגה לכך.
- חובת הדיווח: מי שמוצא מת בדרך חייב מיד לפנות למשטרה ולכוחות הביטחון, ומגן דוד אדום צריכים לבוא ולזהות, ואין הוא יכול לקוברו במקום. לפיכך הלכה זו תיאורטית בזמננו.
2. קבורה בתקופת חז"ל
- לא היו בתי קברות אזוריים: בזמן הגמרא לא היה מושג של בית קברות מוסדר כבזמננו. כל משפחה קברה בחלקה שלה, במערת קבורה משפחתית, ובה נקברו בני המשפחה. ייתכן שהיו מקומות שנהגו אחרת, אך הדבר לא היה מסודר.
- ההשלכה למת מצווה: הפוגע במת שאינו יודע מאיזו משפחה הוא, אין לו לאן לפנותו ואין למי להודיע, ולכן חובתו לקוברו במקום שמצאו.
- קושי המעשה: הועלתה השאלה כיצד חפרו קבר במקום, וכיצד עשו זאת בידיהם או באבן. אין בידינו לדעת בדיוק את התנאים שהיו אז, ובני אדם וסדרי החיים היו שונים. רוב הציבור חי באזורים הרריים, בסביבות ירושלים ובגליל, שאין החפירה בהם קלה, ואף על פי כן זו ההלכה.
3. חומות שאינן מקיפות עיר
- החומה הסינית: אינה חומה של עיר מסוימת אלא חומת מגן, ולכן אין לדון בה כלל כעיר מוקפת חומה.
- הדוגמה בזמננו: כמו חומת הפרדה הנבנית בין מצרים ובין עזה: היא חומה מבדילה שאינה מקיפה דבר.
- תנאים נוספים: מלבד היות המקום עיר ומוקף, יש בהלכה תנאים נוספים בהגדרת כרך המוקף חומה, ואף הם אינם קיימים בכגון זה.