סימן תרפ״ו סעיף ב׳ · מקור וטעמי תענית אסתר

שולחן ערוך סימן תרפ"ו סעיף ב'

"מתענים בי"ג באדר, ואם חל פורים באחד בשבת מקדימין להתענות ביום חמישי"

(שולחן ערוך)

הבעיה שבשם "תענית אסתר"

• הצום שבמגילה: אסתר וכל היהודים שבמגילה צמו שלושה ימים בחודש ניסן, לפי החשבון שנעשה בי"ג, י"ד וט"ו בניסן או בי"ד, ט"ו וט"ז בניסן.
• הצום שאנו נוהגים בו: התענית שאנו מתענים היא יום אחד בלבד, בי"ג באדר.
• המרחק בין השניים: אין זהות לא בתאריך, לא במספר הימים ולא בסיבה. לפיכך השם "תענית אסתר" אינו מדויק מעיקרו, ואין קשר בין צום זה לצום שגזרה אסתר.

מנהג ארץ ישראל - שלוש תעניות לאחר פורים

• המקור: במסכת סופרים מובא שרבותינו שבמערב, כלומר בארץ ישראל, היו מתענים מיד לאחר פורים שלושה ימים: שני, חמישי ושני.
• הטעם: זכר לשלושת הצומות שצמו בימי אסתר. מכיוון שאין מתענים בחודש ניסן, לא ניתן לצום בתאריך המקורי, ולכן קבעו את הזכר סמוך לניסן, מיד לאחר פורים.
• מנהגנו שונה: אנו מתענים בי"ג באדר, ומקור המנהג הזה הוא בתלמוד הבבלי ובדברי הגאונים.

מקור התענית בי"ג באדר

• העדר מקור מפורש: בגמרא ובמדרשים אין אף מילה על תענית בי"ג באדר. הצום אינו מוזכר לא במסכת מגילה, שהיה מתאים יותר שיוזכר בה, ולא במסכת תענית, העוסקת בתעניות גשמים ובתעניות של צרות.
• אדרבה: במגילת תענית י"ג באדר הוא יום ניקנור, יום טוב, ולא יום צום כלל.
• ביאור הגאונים: הגאונים הם שהסמיכו את התענית על משפט אחד בתלמוד הבבלי.

הדרשה "בזמניהם" והכפרים המקדימים

• הריבוי שבפסוק: כתוב "לעשות את ימי הפורים האלה בזמניהם", ולא "בזמנם". מלשון "בזמניהם" למדו חז"ל שיש ימים נוספים שבהם אפשר לקרוא את המגילה, מלבד י"ד וט"ו.
• הכפרים מקדימים ליום הכניסה: בזמן חז"ל התירו לאנשי הכפרים, שלא היה להם מניין ולא היה שם מי שיודע לקרוא את המגילה, לקרוא בי"א, בי"ב ובי"ג באדר. דין זה אינו נוהג בימינו, מלבד מקרים יוצאים מן הכלל.
• שאלת הגמרא: מן הריבוי "בזמניהם" לומדים שני זמנים נוספים, י"א וי"ב. מנין אם כן שגם בי"ג אפשר לקרוא?

"י"ג זמן קהילה לכולי עלמא"

"י"ג זמן קהילה לכולי עלמא"

(מסכת מגילה)

• הביאור: אין צורך בריבוי מיוחד עבור י"ג באדר, שהרי כתוב במגילה "נקהלו היהודים בעריהם ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם".
• מדוע ברור שקוראים בו: י"ד וט"ו הם ימי המנוחה מן המלחמה, בשושן ובשאר המקומות, אך י"ג הוא יום המלחמה עצמו, וכל הסיפור נעשה בו. לפיכך פשוט שביום זה התירו אז לקרוא את המגילה.

ביאור הגאונים - הנלחמים והמתפללים

• השאלה בלשון הפסוק: מי הם "נקהלו היהודים בעריהם"? הלוחמים היו עסוקים במלחמה. ומה עשו אותם שלא יכלו להילחם?
• הראיה ממלחמת עמלק: הגאונים מביאים את המדרש על מלחמת עמלק, שם יהושע יוצא לקרב בראש הצבא, ומשה, אהרן וחור עולים לראש הגבעה.

"ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"

(שמות)

• מה עשו בראש הגבעה: התפללו, ואהרן וחור תמכו בידיו של משה, אחד מזה ואחד מזה. לפי המדרש לא זו בלבד שהתפללו, אלא גם התענו.
• המסקנה למעשה: מי שיכול להילחם נלחם, ומי שאינו יכול להילחם מתפלל ומתענה. אם כן "זמן קהילה" אינו רק יום המלחמה, אלא גם יום צום ותפילה של אלו שלא יצאו לקרב, וזה היה בי"ג באדר.
• זכר לאותו מעשה: ולכן קבעו הגאונים להתענות בי"ג באדר זכר לאותה תענית.

מנהג קדום - שלושה לפני התיבה בתענית

• המנהג: היה מנהג קדום שבתענית שליח הציבור עומד בתיבה ואחד מימינו ואחד משמאלו.
• מקורו: כנגד משה שהתפלל, ואהרן וחור שתמכו בידיו, אף שהם חיזקו את ידיו ולא עמדו לצידו בתפילה.
• בימינו: מנהג זה התבטל ואינו נוהג.

מסקנה - תענית מלחמה ולא תענית אסתר

• אופייה של התענית: לפי ביאור זה זו תענית של יום מלחמה, שבה מתענה כל העם שאינו לוחם, ולא התענית שגזרה אסתר.
• שמות אחרים: יש מן הקדמונים שאינם קוראים לה "תענית אסתר" אלא בשם אחר, כגון "תענית מרדכי".
• איך נוצר השם: מי שקורא את המגילה ואינו יודע את חשבון התאריכים רואה שאסתר גזרה צום, ומייחס לה את הצום שאנו מתענים בו. זהו שיבוש שנוצר במשך הדורות, כדוגמת האומרים שחוה אכלה תפוח מעץ הדעת, שאין לו יסוד.

אופייה של התענית ומדרגתה

תענית שאינה מוזכרת במקורות

• הקולא: מכיוון שהצום אינו מוזכר בגמרא ובמדרשים, יש מקילים בו קצת.
• לעומת צומות החורבן: הצומות שאנו מתענים על חורבן הבית ועל תחילת המצור על ירושלים מוזכרים במקורות, ואף בתנ"ך, לפחות ביחס לבית ראשון, ולפיכך הם חזקים יותר.
• תענית בכורות: גם היא אינה מוזכרת במפורש, אך יש לה רמזים ברורים יותר, בירושלמי ואף רמז מסוים בבבלי, שהבכורים היו מתענים בערב פסח.

שני צומות יוצאי דופן

• סופם בטוב: רוב הצומות הם על חורבן ועל דברים רעים שאירעו, ואילו תענית אסתר ותענית בכורות הסתיימו בטוב: בתענית אסתר ניצחו ישראל, ובתענית בכורות בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצלו.
• מקדימים ולא דוחים: ארבעת הצומות, כשהם חלים בשבת, נדחים ליום ראשון, ואילו תענית אסתר ותענית בכורות מקדימים אותן.
• הטעם: הכלל הוא "אין מקדימין פורענות", ולכן אין מקדימים את תשעה באב, שהוא צום של פורענות, אלא מאחרים אותו. בשני צומות אלו לא אומרים כן, מפני שהם באים לציין ניצחון של ישראל, ואין בעיה להקדים.

האם התענו בארץ ישראל בזמן הבית

• הטענה: יש חוקרים הטוענים שבארץ ישראל לא התענו תענית אסתר כל זמן שבית המקדש היה קיים, שהרי אז מגילת תענית קיימת, וי"ג באדר הוא יום ניקנור, ואי אפשר להתענות בו.
• בבבל: ייתכן שבבבל כן התענו וייתכן שלא קיבלו זאת, וזה ויכוח בין החוקרים.
• לאחר החורבן: לאחר החורבן מגילת תענית התבטלה, וזהו סיפור אחר לגמרי. על השנים הראשונות אין בידינו עדויות ברורות.

צום אסתר בניסן - הוראת שעה

• הקושי: הצום שגזרה אסתר היה בפסח, ובחג ואף בחול המועד אסור להתענות.
• תשובת הגמרא: מן הכתוב "ויעבור מרדכי" למדו שעבר על הדת, כפירוש רש"י, כלומר מפני פיקוח נפש התיר להתענות בפסח.
• תירוצים נוספים: יש מפרשים שאכלו חצי שיעור, ויש עוד תירוצים כיצד להסתדר עם דין החג, אך בעיקרון היתה זו הוראת שעה.
• הנפקא מינה לנו: לנו אין שום הצדקה להתענות בניסן. אילו היה הצום בחודש אחר היינו מתענים באותו תאריך עצמו, ומכיוון שאי אפשר להתענות בניסן נקבעה התענית בי"ג באדר.

לשון המשנה ברורה בטעם התענית ובשמה

"מתענים בי"ג באדר, כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להילחם באויביהם, והיו צריכים לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ה' לנקום מאויביהם, ומצינו שביום מלחמה היו מתענים, שכן אמרו רבותינו ז"ל שמשה רבנו עליו השלום ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה"

(משנה ברורה ס"ק ב)

• הבסיס: המשנה ברורה, וכבר הגאונים לפניו, קובעים שאין לנו עדות מפורשת על תענית בימי מרדכי ואסתר, אך מכיוון שזו הדרך שהציבור שאינו לוחם מתפלל ומתענה, בוודאי נהגו כן גם אז.

"ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהשם יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם"

(משנה ברורה ס"ק ב)

• ההסתייגות שבדבריו: המשנה ברורה עצמו ער לכך שהשם אינו מתאים, שהרי אסתר אינה הדמות המרכזית בצום זה אלא כל עם ישראל. השם נשאר כפי שכבר נהגו בו, והלימוד ממנו הוא שאדם הנמצא בצרה יתענה ויתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לו.

כשחל פורים באחד בשבת

• המקרה: כשפורים חל ביום ראשון, כלומר קוראים את המגילה במוצאי שבת, יוצא י"ג באדר בשבת, ואי אפשר להתענות בו.
• הפסק: מקדימים ומתענים ביום חמישי, ולא ביום שישי.

"להתענות ביום חמישי, אבל בערב שבת אין קובעין תענית בתחילה... לפי שרגילים בתענית לומר סליחות ותחנונים, ובערב שבת לא יתכן לעשות כן לפי שלא יוכלו לטרוח לצורך השבת"

(משנה ברורה ס"ק ג)

• ביאור הטעם: בתענית מתעכבים בבית הכנסת לסליחות ולתחנונים, ואם כן אין פנאי לצורכי שבת. בימינו הסליחות והתחנונים של תענית אסתר קצרים, שלושה פיוטים, "שמע קולנו" ומעט נוסף, כעשר דקות, אך בזמנם אמרו הרבה יותר וזה נטל זמן רב.

מנהג ספרד להתענות ביום שישי

• המנהג: הרדב"ז ואחרים מביאים שבמקומם נהגו להתענות תענית אסתר דווקא ביום שישי ולא ביום חמישי, וכך היו נוהגים בשנה כזו.
• סברת המנהג: יום שישי קרוב יותר לפורים. את צורכי השבת הסתדרו, בין בקיצור הסליחות ובין בדרך אחרת.
• הזמן: מנהג זה היה בתקופות הקדומות, ואינו כמנהגנו.

מי שאכל ביום חמישי בשגגה

"ומי שהיה בדרך ושכח שמתענים ביום חמישי ואכל, ובלילה בא לביתו ושמע שהעולם התענו היום, יתענה למחרת בערב שבת"

(משנה ברורה)

• מה מוכח מכאן: מעיקר הדין יום שישי הוא הזמן, והקדמת התענית ליום חמישי היא הקלה מפני צורך השבת.
• למעשה: מי שהפסיד את יום חמישי אינו יכול לומר שנפטר מן התענית, אלא מתענה ביום שישי.

אמירת שיעור ודרשה בתענית אסתר

"מהרי"ל לא היה מגיד הלכה בתענית אסתר, מפני שטרודים לקנות צורכי פורים"

(משנה ברורה)

• הטעם: מדובר בשנה רגילה, בערב פורים. הצום עצמו אינו מפריע ללמוד, ויש אף אומרים שכשאדם אינו אוכל מוחו צלול יותר. הסיבה היא הטרדה: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואין לעכב את הלומדים מן ההכנות.
• הרמז שאמר: המשנה ברורה מזכיר שמהרי"ל אמר רמז לדבר ואינו מביאו. הרמז הוא מן הכתוב במגילה "אין אסתר מגדת", כלומר שאין אומרים דברי תורה ביום זה.

"ונראה לי דכל זה בהולך לישיבה, אבל הלימוד הקבוע בבית המדרש אינו בכלל זה"

(אליה רבה, מובא במשנה ברורה)

• ההבחנה: שיעור קבוע בכל בוקר אינו בכלל זה. מדובר במי שהולך במיוחד לישיבה או לכולל וללומד שם שלוש, ארבע וחמש שעות, ואז הוא מפסיד את האפשרות להכין את צורכי הסעודה.
• שני טעמים לחילוק: קביעות לתורה אין מבטלים, וכן בשיעור קבוע יודעים ששעה אחת ונגמר, ואין חשש שיימשך יתר על המידה, מה שאין כן בהליכה לישיבה שאין לה התחלה ואין לה סוף.

אין אומרים צדקתך

"אין אומרים צדקתך באותה שבת שחל פורים למחר"

(משנה ברורה)

• הטעם: מכיוון שאין אומרים תחנון בערב פורים כשהוא חול, כך אין אומרים צדקתך במנחה של שבת שפורים חל למחרתה.
• וכן: אין אומרים צידוק הדין בערב פורים, וכפי שכבר נלמד.

בדרך אגב · עשרה בטבת, זכר עמלק ותענית בכורות

1. עשרה בטבת כצום חמור מכל הצומות

• יוצא מן הכלל: עשרה בטבת הוא הצום היחיד שכן מתענים בו ביום שישי, ואין דוחים אותו ממקומו.
• הטעם: נאמר בו "בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים", ומכיוון שכתוב "בעצם היום הזה" אין משנים את מקומו.
• דברי האבודרהם: אילו היה צום זה חל בשבת היו צריכים להתענות בו אף בשבת, כדין יום כיפור.
• סידור הלוח: סידרו את הלוח בכוונה כך שעשרה בטבת לעולם אינו חל בשבת, כדי להיפטר משאלה זו. מכל מקום, מן הוויכוח עצמו נראה שמבחינה מסוימת הוא חמור יותר מכל הצומות.

2. מדוע דווקא עמלק - משל האמבטי הרותחת

• השאלה: אומות רבות נלחמו בישראל, ומדוע נצטווינו למחות דווקא את זכר עמלק?
• המשל: אמבטי רותחת שהאדים עולים ממנה, ואין מי שיעז להיכנס אליה מפחד. בא אדם אחד ונכנס, ונכווה קשות, אך בכך צינן את המים, ומעתה כולם נכנסים.
• הנמשל: לאחר יציאת מצרים והניסים שנעשו לישראל לא היה לאיש אומץ להילחם בהם. עמלק היה הראשון שנלחם, והוא שצינן.
• לשון הכתוב: "אשר קרך בדרך", מלשון קר, שעשה את ישראל קרים, שאינם עוד אש ששורפת ואין הגויים מתייראים מהם. ולפיכך "לא תשכח".

3. סיום מסכת במקום תענית בכורות

• הנוהג היום: הבכורים אינם מתענים בערב פסח אלא משתתפים בסיום מסכת. מי שלא השתתף בסיום צריך להתענות, ממש כדין שנאמר כאן, שמי שלא התענה ביום חמישי מתענה ביום שישי.
• המעשה שסיפר הרב סעדי: חייל בכור בא לרב ואמר שבערב פסח לא יוכל להגיע לסיום מפני תרגיל, ושאל אם הוא יכול לצום במקום זה.
• ההיפוך שבדבר: מן השאלה מתברר שאנשים סוברים שהעיקר הוא הסיום והצום הוא התחלופה, ואין הם תופסים איפה העיקר ואיפה הטפל.