שולחן ערוך סימן תרפ"ה סעיף ז'
"יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא"
(שולחן ערוך)
רקע - ארבע הפרשיות
- זמן הקריאה: ארבע פרשיות נקראות בארבע שבתות מיוחדות, ואין הן חייבות להיות שבתות צמודות זו לזו. תחילת הזמן היא מראש חודש אדר הסמוך לניסן, כך שבשנה מעוברת אין הדבר נוהג בתחילת אדר א', אלא מסופו, בסמוך לניסן.
- מקום הדיון: לאחר הדינים הכלליים של השבתות הללו, עוסק כאן השולחן ערוך בפרשת זכור, שקריאתה חמורה יותר משאר הפרשיות.
חיוב קריאת פרשת זכור מן התורה
"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח"
(התורה, פרשת כי תצא)
- לדעת הכל מדאורייתא: אף שהשולחן ערוך נקט לשון "יש אומרים", בפרשת זכור מבואר במשנה ברורה (ס"ק י"ד וט"ו) שלדעת כולם עיקר החיוב הוא מן התורה.
- ייתור המילה "זכור": מאחר שכבר נאמר "לא תשכח", שהיא הזכירה שבלב ובמחשבה, המילה "זכור" אינה באה על הזכירה שבמוח, אלא ללמד שיש חובה לומר את הפרשה בפה. שהחיוב הוא פעם אחת בשנה נלמד מדברי הגמרא.
- משמעות השורש ז-כ-ר בתורה: פעמים רבות אין פירושו זכירה בלב בלבד, אלא אמירה בפה:
- "זכור את יום השבת לקדשו": מכאן למדו חז"ל את חובת הקידוש, שהוא אמירה בפה.
- "מזכירין יציאת מצרים בלילות" (משנה, מסכת ברכות): ולכן אומרים פרשת ציצית גם בקריאת שמע של ערבית. אף שמצוות ציצית וראייתה הן ביום ("וראיתם אותו"), מכיוון שנאמר "וזכרתם", והזכירה היא באמירה, אומרים את הפרשה גם בלילה.
חיוב השמיעה במניין (משנה ברורה ס"ק ט"ז)
"היינו אפילו אם יש לו ספר תורה בביתו, אלא שאין לו מנין"
(משנה ברורה, ס"ק ט"ז)
- ספר תורה בבית אינו מועיל: אף מי שיש בביתו ספר תורה ויכול לקרוא בו, אין די בכך. את קריאת פרשת זכור צריך לשמוע במניין, ולכן עליו לילך למקום שיש בו מניין הקורא מספר תורה.
"ואפילו אם נאמר דהמנין לפרשת זכור הוא מדרבנן בעלמא, עיקר קריאת זכור הוא מדאורייתא"
(משנה ברורה)
- ההכרעה מחמת הספק: גם המשנה ברורה עצמו מסתפק אם דין עשרה בפרשת זכור הוא מן התורה. אף על פי כן, כיוון שעיקר הקריאה מדאורייתא, אין להיכנס לספק דאורייתא, ולכן ילך למקום שיש בו מניין.
הסתייגות שער הציון והמקור לדין עשרה
"המגן אברהם מביא בשם תרומת הדשן והרא"ש דעשה דאורייתא לקרות פרשת זכור בעשרה, ואיני יודע שום מקור לזה"
(שער הציון, אות ה')
- מעשה רבי אליעזר: רבי אליעזר נכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה למניין, ושחרר את עבדו הכנעני, שהמשוחרר נעשה יהודי, ובכך השלימו לעשרה.
- הקושי: יש מצוות עשה מן התורה "לעולם בהם תעבודו", שלמדו ממנה חז"ל שאסור לשחרר עבד כנעני. ואילו תפילה במניין אינה אלא מדרבנן, ואיך ביטל מצווה דאורייתא בשביל דרבנן? הגמרא מתרצת "מצוה שאני", ועדיין יש לברר באיזו מצווה מדובר.
- תשובת הרא"ש: על כורחך היה זה בשבת פרשת זכור, ומכאן שקריאת פרשת זכור בעשרה היא חיוב מן התורה, ולכן הותר לו לשחרר את העבד כדי להשלים את המניין.
- מסקנת המשנה ברורה: עיקר קריאת זכור היא מצוות עשה מן התורה, וחכמים תיקנו לקרותה בציבור. ומכל מקום מסיים שאין הכרח בדבר, ונשאר בצריך עיון.
דיון האחרונים במעשה רבי אליעזר
- אין הכרח שהיה זה בפרשת זכור: האחרונים דנים שאפשר שרבי אליעזר שחרר את עבדו בשביל מצווה אחרת, ולא בשביל קריאת פרשת זכור.
- הקושי שנשאר: מי שדוחה את הוכחת הרא"ש צריך למצוא מצווה אחרת שחיובה בעשרה הוא מן התורה, ואין זה דבר פשוט. לפיכך העניין נותר בצריך עיון.
קריאת זכור בציבור מול מקרא מגילה בציבור
"והנה בתרומת הדשן כתב דשמיעת קריאת פרשת זכור בציבור עדיף יותר ממקרא מגילה בציבור, שמקרא מגילה לדעת רוב הפוסקים סגי בזמנו ביחיד"
(משנה ברורה, בשם תרומת הדשן)
- תרומת הדשן לשיטתו: לדעתו המניין בפרשת זכור הוא מדאורייתא, ולעומתו מקרא מגילה, לדעת רוב הפוסקים, די בו ביחיד בזמנו, ולכן שמיעת זכור בציבור עדיפה.
- כשאין אפשרות לקיים את שניהם: למשל מי שיוצא למילואים ואינו יכול להיות בשני המקומות.
"ועל כן אם אי אפשר לקיים שניהם, יראה לקיים קריאת פרשת זכור בציבור"
(משנה ברורה, בשם תרומת הדשן)
שיטת המגן אברהם
"והמגן אברהם מצדד שטוב יותר שיבוא למקום שקוראין המגילה בציבור, ופרשת זכור יוצא על פי הדחק במה שישמע קריאה בפורים פרשת ויבא עמלק, ובזה נעשה זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו, ורוצה לומר דיוצא מדאורייתא"
(משנה ברורה, בשם המגן אברהם)
- שני רווחים בבואו לבית הכנסת בפורים: גם שומע מקרא מגילה בציבור, וגם שומע את קריאת התורה של פורים, פרשת "ויבא עמלק", ובה הוא מזכיר את מעשה עמלק.
- יסוד הסברה: אין הקפדה על פרשה מסוימת דווקא. חובת "זכור את אשר עשה לך עמלק" היא להזכיר בפה את מעשה עמלק, ולכן אם מעשה עמלק כתוב במקום אחר בתורה, יכול לקרוא שם.
- ראיה מקידוש: גם ב"זכור את יום השבת לקדשו" אין בתורה נוסח מפורש. התורה חייבה לאמור דבר על קדושת השבת, וחכמים הם שתיקנו את הנוסח.
הבחנה - תקנת קריאת התורה לעומת תקנת המגילה
- קריאת פרשת השבוע: נתקנה בציבור בלבד. מי שאינו חש בטוב ואין לו כוח לילך לבית הכנסת, אף שיש בביתו ספר תורה, אינו חייב לקרוא בו את פרשת השבוע. רשאי הוא לקרוא, ואף ראוי, אבל אין זה חיוב.
- מקרא מגילה: תקנה אחרת היא. אף שלכתחילה עדיף במניין וברוב עם, משום "ברוב עם הדרת מלך", מי שאין לו מניין ויש בידו מגילה כשרה חייב לקרוא לעצמו בביתו.
חידוש החתם סופר - יציאה בקריאת פרשת כי תצא
השאלה
- מי שלא שמע כלל: מי שלא שמע פרשת זכור בשבת זכור ולא שמע את קריאת פורים, האם יוצא ידי חובתו בקריאת פרשת כי תצא, שבה כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק"?
- סדר ההקדמה הוא אסמכתא: מה שקוראים את זכור לפני פורים נלמד מן הכתוב במגילה "הימים האלה נזכרים ונעשים", שתקדים את זכירת עמלק לקריאת המגילה. זו אסמכתא, ומי שלא הקדים לא הפסיד את עיקר החיוב, אלא את ההנהגה הטובה שאמרו חכמים.
- עצם היציאה בקריאה: אם המכוון והקורא מתכוונים לכך, ברור שהוא יוצא ידי חובה בקריאת פרשת כי תצא.
יסוד החתם סופר - הזיכרון מחזיק שנה
- שני חיובים: "זכור" הוא הקריאה בפה, ואילו "לא תשכח" הוא חיוב שבלב, שלא לשכוח את מעשה עמלק כל הזמן.
- כיצד די בקריאה אחת בשנה: מי שקורא פרשת זכור, הזיכרון מחזיק אצלו עד הקריאה של שנה הבאה, ובכך הוא מקיים גם את "זכור" בקריאה וגם את "לא תשכח".
"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם"
(התורה)
- הראיה שהזיכרון עובד שנה: חז"ל שאלו מדוע מיאן יעקב להתנחם, והרי הקדוש ברוך הוא קבע בטבע האדם שהמת עתיד להשתכח מן הלב לאחר שנה. ותירצו שיוסף לא מת, ולכן לא הועילו כל הניחומים. מכאן שהזיכרון הטבעי מחזיק שנה.
הבעיה בשנה מעוברת
- שלושה עשר חודש: מפרשת זכור של השנה שעברה עד פרשת זכור של שנה מעוברת עוברים שלושה עשר חודש, ובחודש הנוסף כבר אין הזיכרון הראשון קיים, ונמצא שנשכח.
- מסקנת החתם סופר: בשנה שקדמה לשנה מעוברת, בקריאת פרשת כי תצא, יש לכוון לצאת בה מצוות זכור, וממנה יימשך הזיכרון שנה נוספת.
- מנהג בעלי קריאה: יש בעלי קריאה שבקריאת פרשת כי תצא מכריזים שהקהל יכוון לצאת ידי חובת פרשת זכור. הרוצה לסמוך על כך צריך לדאוג שגם הנשים תשמענה קריאה זו, ועדיין נשאר לדון בקריאת "זכר" ו"זכר", ויתבאר במקומו.
דחיית הפוסקים על החתם סופר
- דין הירושלמי בבתולים: מגיל שלוש ומעלה, אם באו עליה, אין הבתולים חוזרים. פחות מגיל שלוש הבתולים חוזרים.
- חידוש הירושלמי בשנה מעוברת: ילדה שנולדה באדר, בשנה מעוברת נעשית בת שלוש באדר שני, ולכן עד אז הבתולים חוזרים, אף שעברו יותר משנים עשר חודש.
- היסוד שבדבר: הירושלמי מביא פסוק ללמד שההלכה קובעת, וההלכה גוברת על הטבע. כדברי המדרש, הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר העולם כפוף לחוקי התורה, ואף שקשה להבין זאת ואין מרגישים בכך, כך פוסק הירושלמי להלכה.
- המסקנה לענייננו: אף מדת הזיכרון נאמרה בלשון "שנה" ולא בלשון שנים עשר חודש. בשנה מעוברת השנה היא שלושה עשר חודש, והזיכרון עובד שלושה עשר חודש. לפיכך אין צורך להכריז בפרשת כי תצא שמכוונים לצאת בה ידי חובת פרשת זכור.
בדרך אגב · שחרור עבד בשבת וטבילתו
- השאלה: כיצד שחרר רבי אליעזר את עבדו בשבת, והרי השחרור הוא הקנייה, ואין מקנים בשבת?
- שורש האיסור: הקנייה בשבת אינה מל"ט המלאכות, וכל עניין מכר וממכר והקנאה בשבת אינו אלא מדרבנן, משום שמא יכתוב. מטעם זה נהוג במתנה לבעל בר מצווה החל בשבת להקנות את המתנה מלפני השבת.
- ההיתר: בשחרור העבד אין עבירה מן התורה, אלא שהוא מקנה לעבד את עצמו, ואיסור ההקנאה הוא דרבנן. ומכיוון שרבי אליעזר עשה זאת לצורך מצווה מדאורייתא, המצווה דוחה את האיסור דרבנן.
- שחרור על תנאי: אינו אפשרי. משעה שהעבד משוחרר הוא נעשה יהודי, ואין דרך לשחררו לצורך המניין ולהחזירו אחר כך לעבדותו.
- עניין הטבילה: העבד הכנעני כבר נימול וטבל בשעה שנעשה עבד, אלא שטבילה זו היא לשם עבדות, ובשחרורו צריך טבילה נוספת לשם יהדות, ואין טבילה זו מעכבת.
- זהירות בטבילת עבד: בשעה שמטבילים עבד לשם עבדות יש להשגיח שלא יאמרו לשון של גירות, שאם הטבילה נעשית לשם יהדות הוא נעשה יהודי מיד, ואין זה דבר פשוט.
(במהלך השיעור נשאל אם הנלחמים כיום בעזה פטורים מן הקריאה. ההערה על כך: מי שקובע שמדובר בזרעו של עמלק מחדש חידוש גדול.)