פתיחה - מקום הסוגיה ונושאה
שולחן ערוך סימן תרפ"ה, סעיף א'
- ארבע פרשיות: ארבע פרשיות נקראות בתורה בנוסף לפרשת השבוע של אותה שבת, ולצורך זה מוציאים ספר תורה שני וקוראים בו את הפרשה המיוחדת.
- המשך הלימוד: סעיף א' נתבאר, והדיון כאן הוא בדברי המשנה ברורה בס"ק ב, שבו מתבאר תחילה מהי פרשת שקלים ומדוע תיקנו חכמים לקרוא אותה.
טעם תקנת קריאת פרשת שקלים
"דאמר קרא: 'זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה'. האי 'לחודשי השנה' יתירא הוא, אלא אמרה תורה: יש לך חודש שאתה צריך לחדשו, שתהא הבאת עולות תמידים ומוספים מתרומה חדשה, וזהו חודש ניסן, דגמרינן בגזרה שווה שחודש זהו חודש ניסן"
(משנה ברורה ס"ק ב)
- הייתור שבפסוק: המילים "חודש בחודשו" מובנות מאליהן, שהרי מדובר בכל חודש וחודש. תוספת המילים "לחודשי השנה" באה ללמד שיש חודש אחד שבו השנה מתחדשת.
- זיהוי החודש: שהחודש האמור הוא חודש ניסן נלמד בגמרא בגזרה שווה.
- העולה מכך: בכל שנה יש לחדש את הקורבנות, כלומר להקריב מראש חודש ניסן קורבנות שנקנו מכספי התרומה החדשה, ולא מן המלאי הקיים.
קורבנות התמיד והמוסף
- עולת התמיד: קורבן התמיד מוקרב בכל יום בבית המקדש, כבש בבוקר וכבש בין הערביים, ומכאן שמו: מקריבים אותו תמיד, כולל שבתות וחגים. זו חובה המוטלת על הציבור בכל יום, ואין אפשרות להיפטר ממנה.
- קורבן מוסף: בשבת מקריבים שני כבשים נוספים, מלבד עולת התמיד, וזהו קורבן מוסף. לכן נאמר "על עולת התמיד יעשה", כלומר בנוסף לעולת התמיד.
- תפילת מוסף: תפילת מוסף תוקנה כזכר לקורבן המוסף, ולכן אומרים בה את הפסוק המתאים לאותו מועד: בשבת "וביום השבת", בפסח הפסוק של חמישה עשר לחודש, וכן הלאה.
- קורבנות ציבור: קורבן התמיד וקורבנות השבתות והמועדים נקראים קורבנות ציבור, שהציבור מחויב בהבאתם. לעומתם יש קורבנות יחיד, אדם שחטא או שהתנדב נדבה לבית המקדש.
- קורבנות ציבור בשבת: קורבנות הציבור מוקרבים כסדרם גם בשבת. אף שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", במקדש הדין אחר, ועבודת הקורבנות נעשית בשבת כבשאר הימים.
המלאי שבמקדש וביקור הקורבנות
- מדוע צריך מלאי: אין אפשרות לצאת בבוקר ולקנות קורבן לאותו יום, ולכן היה בבית המקדש מלאי של בהמות.
- ביקור מומים: יש דין מיוחד לבקר את הקורבן, כלומר לבדוק אותו ממום ארבעה ימים לפני הקרבתו, כדי לדעת שהוא כשר להקרבה.
- מי בודק: בבית המקדש היו כוהנים שתפקידם לבקר את המומים, והם היו מומחים לכך.
- הבא מרחוק: מי שבא מרחוק, כגון ממטולה לירושלים, ואינו יכול לסחוב את הבהמה כל הדרך, משלם ורוכש את הקורבן במקום. לכן היה מחסן בהמות בבית המקדש, וכן סוחרים שהביאו בהמות.
- חידוש התרומה: גם אם נשאר מלאי קורבנות משנה שעברה, מראש חודש ניסן חייבים להקריב מקורבנות שנקנו מן הכספים החדשים, ולפיכך יש לאסוף את הכסף מראש.
המגבית: משמיעין על השקלים באדר
"וכיון דבניסן בעי להקריב מתרומה חדשה, לכך מקדימים ומשמיעים על השקלים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בראש חודש ניסן"
(משנה ברורה ס"ק ב)
- ההכרזה בראש חודש אדר: שלוחי בית דין היו יוצאים ומכריזים שיש להתחיל לאסוף מחצית השקל ולשלוח אותה לבית המקדש. בזמנם לא היה אמצעי פרסום אחר, לא עיתונות ולא כלי תקשורת, ולכן ההכרזה נעשתה על ידי שליחים המסתובבים בעיר, אף שהציבור ידע בעצמו מן התאריך.
- הליך האיסוף: בכל עיר אספו הגבאים ואנשי הציבור את מחצית השקל מן התורמים, ובמהלך חודש אדר שלחו את הכספים לירושלים, שם הוכנסו לקופות שבמקדש.
- מטרת ההקדמה: שבראש חודש ניסן יהיה כבר מלאי שקלים חדשים, שמהם ניתן לקנות את הקורבנות שבהם פותחים את מחזור השנה החדש.
- עודף הכספים: אם נשאר כסף בקופות, השתמשו בו לתיקוני בית המקדש. בהפטרה של פרשת שקלים נזכר חיזוק בדק הבית.
- תחזוקה ולא נס: אף שנעשו ניסים בבית המקדש, התורה אינה סומכת על הנס, ובניין המקדש כשאר בניין נצרך לתחזוקה שוטפת, והדבר עולה כסף.
זכר למקדש: קריאת פרשת שקלים בימינו
"ואנו משלמים פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא, דכתיב בה בעניין השקלים"
(משנה ברורה ס"ק ב)
- שני ספרי תורה: מוציאים ספר תורה נוסף, קוראים את פרשת השבוע בספר הראשון, ואת המפטיר קוראים בספר השני מתחילת פרשת כי תשא, ולא את מפטיר הפרשה עצמה.
- תוכן הקריאה: קוראים את תחילת פרשת כי תשא, שבה נאמר "ונתנו איש כופר נפשו" ועניין השקלים.
- הקריאה בשנה זו: השנה פרשת שקלים חלה בפרשת ויקהל, והמפטיר נקרא מפרשת כי תשא, שהיא פרשה שנקראת לאחר מכן.
יוצרות בארבע הפרשיות
"יוצר יש לשחרית וכן גם למוסף בפרשת שקלים ופרשת החודש"
(משנה ברורה)
- ההבדל בין הפרשיות: בפרשת שקלים ובפרשת החודש יש פיוטים גם לשחרית וגם למוסף, ואילו בפרשת זכור ובפרשת פרה לא תיקנו במוסף, אלא בשחרית בלבד.
- שמות הפיוטים: הפיוטים שבשחרית נקראים "יוצרות", על שם מקומם בברכת "יוצר אור". הפיוטים שבמוסף נקראים בשם אחר, "קרובות", ואין בהם ברכת יוצר.
- ההסבר להבדל: אף בזכור ובפרה תיקנו פיוטים למוסף, אלא שהם הלכו לאיבוד ולא הגיעו לידינו.
- המצב בימינו: בבתי כנסת רבים ממהרים ואין סבלנות לאמירת הפיוטים, והציבור ויתר על אמירתם. הדבר תלוי במקום ובמנהג, ובעבר אמרו פיוטים בנוסח אשכנז ובנוסח ספרד כאחד.
מחלוקת באמירת הפיוטים - חשש הפסק
- שורש הוויכוח: מתקופת הגאונים ואילך נחלקו אם לומר את הפיוטים, מפני שהאומר אותם מפסיק בתוך ברכות קריאת שמע.
- מקומות הפיוטים: הפיוטים נקראים על שם מקומם: יוצר בתחילת הברכה, מאורה סמוך ל"יוצר המאורות", פיוט בברכת אהבה רבה, וזולת בהמשך לקראת תפילת שמונה עשרה. מי שמתקדם לעבר שמונה עשרה חמור יותר מן הפיוט שבתחילת הברכות.
- הדעה המסתייגת: יש שאמרו שאין לומר את הפיוטים באמצע, אלא לאומרם בסוף התפילה, ואין הכרח לאומרם בתוך ברכות קריאת שמע. ויש שסברו שאין בזה הפסק כלל.
- דוגמה מראש השנה: "אור עולם באוצר חיים" הנאמר בראש השנה אינו חלק מן התפילה אלא קטע מפיוט, ואין אומרים את כולו אלא את משפטו הראשון והאחרון.
תולדות הפיוט ומחבריו
- ראשית הפיוט: הפיוט התחיל בארץ ישראל.
- הרקע לצמיחתו: לפי החוקרים, וכן אמרו רבנים, בארץ ישראל היו גזירות דתיות שאסרו לימוד תורה, וכדי להחדיר בכל זאת לימוד תורה חיברו את הפיוטים, שדרכם נשאר הציבור מקושר לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, שכן משולבים בהם פסוקים ועניינים.
- פיוטים קדמונים ללא שם מחבר: יש פיוטים קדומים מאוד שאין ידועים אפילו שמות מחבריהם, כגון "אל אדון על כל המעשים", שהוא בנוי לפי סדר האלף בית, וכן "אדון עולם", הנאמר בסוף התפילה. פיוט אינו חייב להיות מחורז.
- גאונות הפייטן: כדי להבין פיוט צריך להיות בקי גדול, ומחברי הפיוטים היו מגדולי הדורות. התוספות מביאים פעמים רבות ראיות מן הפיוטים.
- משמעות המילה פייטן: בזמננו "פייטן" הוא זמר בעל קול נעים, ואין זה העניין כלל. בתקופה ההיא פייטן הוא מי שיודע לחבר פיוט, וזו גאונות יוצאת מגדר הרגיל.
- הפייטנים הראשונים הידועים: הפייטן הראשון שידוע שמו הוא יוסי בן יוסי, ואחריו ינאי, והשלישי הוא רבי אלעזר הקליר.
- שם "הקליר": עד היום לא ידוע פירוש המילה קליר. יש שאמרו שהוא שם עיר, ויש אגדה שהקליר הוא עוגה שאכל ומכוחה נעשה חכם גדול. הדבר אינו ברור.
מוזיקה ומסורת האמירה
- תפקיד הפייטן: הפייטן חיבר את המילים בלבד, ובזה גאונותו. המוזיקה אינה משחקת כאן תפקיד, ואינו ברור כלל אם שרו את הפיוטים בנעימה או שאמרו אותם בדיבור.
- ספר תהילים: מזמורי דוד המלך נקראים "מזמור", ולכאורה זימרו אותם, אך לא כולם פותחים כך, ויש "מכתם לדוד". מהו מכתם, ומדוע לא נאמר בו מזמור, אם זה מקצב אחר או עניין אחר, אינו ברור.
- אבדן המסורת: המסורת ביחס לתהילים ולפיוטים הלכה בדרך לאיבוד, ואין בידינו את הכל, וכפי שנתבאר, חלק גדול מן הפיוטים עצמם אבד.
בדרך אגב · הערות שנלוו לשיעור
1. מי שברך למחזיקי בית הכנסת
- נוסח המי שברך: לאחר קריאת התורה מברכים את "מי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה". תחזוקת בית הכנסת עולה כסף, ואנשים שמוכנים להתנדב ולהחזיק את התחזוקה השוטפת מתברכים בכך.
- הנוסח בימינו: היום אין קידוש בבית הכנסת ואין נר למאור, אלא יש מי שמשלם את החשמל או מי שנותן סעודה שלישית, והברכה נאמרת עליהם.
2. בהמות שלא הוקרבו ותנאי בית דין
- מה נעשה במלאי הישן: בהמות שנשארו מן השנה שעברה נמכרות, ומתחילים לקנות בהמות מחדש מכספי התרומה החדשה.
- שאלת הקדושה: הבהמות נקנו בכספי בית המקדש, ואם כבר נתקדשו בקנייה אינו ברור.
- תנאי בית דין: גם אם נתקדשו, בית דין הקונה מתנה בשעת הקנייה שאם לא יקריבו אותן לא יישארו קדושות ותצאנה לחולין.
- הטלת מום: אין מטילים בהן מום סתם כדי להוציאן מכלל קורבן, וזו בעיה בפני עצמה.
3. בעיית הבכור בזמננו
- קדושת הבכור: בכור אי אפשר להפקיע את קדושתו, ואין מועילות בו הערמות של פדיון בכסף. אם נפל בו מום אפשר להסתדר, ואם לא נפל בו מום אין מה לעשות עמו עד שימות, ואז קוברים אותו.
- המצב בחוץ לארץ: ידוע שבחוץ לארץ הסתובבו בכורים ללא שימוש, בדרך כלל בסמוך לבתי הקברות, מפני שאין מה לעשות עמם.
- מה שנהגו: היו שנתנו כסף למי שיטיל בבכור מום, ומשנפל בו מום היה אפשר להסתדר, אך סתם כך אין עושים כן.
- הפתרון בימינו: כדי שלא תיווצר הבעיה עושים שותפות עם גוי, ומוכרים חלק בבהמה לגוי, ובכך הוולד אינו מתקדש. כך נוהגים בקיבוצים הדתיים. אף שהמסחר עם גויים אינו פשוט, זה הפתרון הנוהג.
- פטר חמור: אותה בעיה עצמה קיימת גם בפטר חמור.