שולחן ערוך סימן תרפ"ה, סדר ארבע פרשיות, ובו שבעה סעיפים
"ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, קורין פרשת שקלים, והוא 'כי תשא' עד 'ועשית כיור נחושת', ומפטירין 'ויכרות יהוידע'. ומוציאין שלושה ספרים: באחד קורין פרשת השבוע, בשני של ראש חודש, ובשלישי קורין מפטיר פרשת שקלים"
(שולחן ערוך, סעיף א')
(לשון "שלושה ספרים" שבשולחן ערוך כוונתה לשלושה ספרי תורה.)
ענין ארבע הפרשיות - הקדמת המשנה ברורה (ס"ק א)
אף שהשולחן ערוך פתח מיד בפרשת שקלים, שם הסימן הוא "סדר ארבע פרשיות", ולכן המשנה ברורה מקדים ומבאר את הנושא הכללי לפני פרטי הדינים.
"ראש חודש אדר - יבאר בקצרה עניין ארבע פרשיות, והוא שחז"ל תיקנו לקרות ארבע פרשיות בשנה, מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן, והם לזיכרון ארבעה דברים"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- ארבע שבתות: מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן יש ארבע שבתות שבהן קוראים קריאה נוספת בספר תורה נוסף.
- אינן מחליפות את פרשת השבוע: אין להתבלבל ולחשוב שהקריאות הללו באות במקום פרשת השבוע, כדרך שיום טוב שחל בשבת דוחה את פרשת השבוע. ארבע הפרשיות נקראות בנוסף לפרשת השבוע.
- משמעות המילה "פרשה": "פרשה" כאן פירושה עניין שקבעו לקרות אותו, ואינה מוכרחת להיות פרשה מפרשות השבוע, ואף לא פרשה בעלת אורך מסוים.
- סדר פרשות השבוע: לפי המנהג שנוהגים בו כיום, קריאת פרשת השבוע קבועה ואינה משתנית, חוץ ממקרים כגון יום טוב שחל בשבת. לא תמיד היה מנהג זה נוהג בארץ ישראל.
- אינן צמודות בהכרח: המשנה ברורה מונה "שנייה", "שלישית" ו"רביעית", ואין הכוונה בהכרח לשבתות עוקבות זו לזו, שכן לפעמים יש הפסקה של שבת בין קריאה לקריאה.
ארבע הפרשיות וטעמיהן
1. פרשת שקלים
"הראשונה היא פרשת שקלים, לזיכרון מצות מחצית השקל שהיו מחויבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- עיקר הטעם: זכר למגבית מחצית השקל שממנה קנו את קרבנות הציבור, ופרטי הדברים יתבארו להלן בס"ק ב.
2. פרשת זכור
"השנייה פרשת זכור, לזכור מעשה עמלק, וקורין אותה בשבת שלפני פורים, לסמכה למעשה המן שהיה מזרע עמלק"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- מדוע דווקא לפני פורים: לשון "סמוך" יכולה להתפרש לפני או אחרי, ולכן מבאר המשנה ברורה שהטעם הוא כדי להקדים את זכירת מחיית עמלק לעשייתה.
- מקור הסדר: נלמד ממה שכתוב במגילת אסתר "והימים האלה נזכרים ונעשים": תחילה הזכירה, שהיא מעשה עמלק, ואחר כך המעשה, שהוא מעשה המן שהיה מזרע עמלק.
3. פרשת פרה
"השלישית פרשת פרה אדומה, והיא בשבת שקודם פרשת החודש, שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן, כדי לעשות בית ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן, כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו. לכך קורין פרשה זו להתפלל לפניו יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- זכר למעשה אבות: שריפת הפרה נעשתה במדבר סמוך לניסן, כדי שיהיו ישראל טהורים ויוכלו להקריב את הפסח בזמנו. כיום אין פרה אדומה, והקריאה היא זכר לאותו מעשה ותפילה על הטהרה העתידה.
- מעמד הקריאות: ביחס לפרשת זכור ולפרשת פרה יש דעות בפוסקים בדבר חומרת הקריאה, והפרטים יתבארו בהמשך הסימן.
4. פרשת החודש
"רביעית פרשת החודש, בשבת הסמוך לראש חודש ניסן, כדי לקדש חודש ניסן, דכתיב 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. אבל אין זה עיקר הקידוש, כי עיקר הקידוש הוא בעת ראיית הלבנה שמקדשים אותו בית דין, ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן, זכר לדבר"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- מטרת הקריאה: קידוש חודש ניסן, על פי הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים".
- אין זו הקידוש עצמו: הקריאה בזמן הזה אינה מעשה קידוש החודש, אלא תקנת חכמים וזכר לדבר בלבד.
קידוש החודשים בזמן הזה - שיטת הרמב"ם
- מצוה מן התורה: קידוש החודש הוא מצוה מן התורה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים": "כזה ראה וקדש", ורש"י מביא זאת במקומו. אין די בכך שנתחדשה הלבנה, אלא צריך שיבואו שני עדים ויעידו שראו את הלבנה החדשה, ובית דין חוקר אותם, מקבל את עדותם ומכריז על ראש חודש, ושולחים להודיע לכל ישראל. אף שהכל יכולים לראות את הירח, אין בכך די.
- מי מקדש: הקידוש נעשה על ידי סנהדרין, כלומר על ידי דיינים סמוכים, ולא על ידי כל בית דין. אין הכרח שיהיו כל חברי הסנהדרין, אלא הרכב קטן יותר, ובלבד שיהיו סמוכים.
- הקושי: החשבונות שעל פיהם נקבע הלוח היו ידועים מקדמת דנא, ואף על פי כן היו מביאים עדים לבית דין. אם כן, כיצד נקבע ראש חודש בזמן הזה, כשאין סנהדרין ואין עדים? עצם החשבון אינו קובע דבר, שכן אין למי שאינו סנהדרין סמכות להכריז על ראש חודש.
- תשובת הרמב"ם: הלל האחרון, שחי בסביבות שנת שלוש מאות ושמונים לספירה, פרסם את חשבונות הלוח (ואף את ענייני העיבור), אך אין זו הנקודה המרכזית. העיקר לפי הרמב"ם הוא שהסנהדרין קידשה אז את כל החודשים מראש.
- מה נעשה כיום: לפי הרמב"ם, כל שעושים כיום הוא גילוי החשבון, כלומר גילוי מה שכבר קידשה הסנהדרין מראש. אלמלא עשו כן, לא היה בכוחו של אדם לקבוע שיום זה הוא ראש חודש.
- סמכויות סנהדרין: הסנהדרין הם דיינים שקיבלו סמיכה, ורק בכוחם לדון דיני נפשות, דיני מלקות ודיני קנסות, וכן דברים נוספים שאי אפשר לעשותם בלעדיהם. יש סנהדרין של עשרים ואחד ויש של עשרים ושלושה, ולעניינים מסוימים די בהרכב קטן יותר.
אדר ראשון ואדר שני
- איזה אדר הוא הנוסף: בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר. הכלל הוא ש"אדר הסמוך לניסן לעולם חסר", כלומר אדר שני מונה עשרים ותשעה יום.
- ההוכחה מן הכלל: סדר החודשים הוא בדרך כלל אחד מלא ואחד חסר: תשרי מלא, חשוון חסר, כסלו מלא, טבת חסר, שבט מלא, אדר חסר, ניסן מלא, אייר חסר וכן הלאה (בחשוון ובכסלו יש כללים מיוחדים). מכיוון שאדר שלפני ניסן חסר גם בשנה פשוטה, וגם בשנה מעוברת אדר השני חסר, סימן שאדר השני הוא אדר המקורי, ואדר הראשון, שהוא בן שלושים יום, הוא החודש הנוסף.
- מה נדחה לאדר שני: כל ענייני החודש נדחים לאדר שני: פורים, תענית אסתר הקשורה לפורים, וארבע הפרשיות. שאלות אחרות, כגון בר מצוה ויום זיכרון, הן עניין אחר ואינן נידונות כאן.
קביעת השבתות בפועל
- זמן פרשת שקלים: פרשת שקלים נקראת בשבת שלפני ראש חודש אדר, והכוונה בשנה מעוברת לראש חודש אדר שני. לפיכך, על פי הלוח היא יוצאת בשבת שבסוף אדר ראשון, אך שייכת לאדר שני לכל דבר.
- כשראש חודש אדר חל בשבת: אם ראש חודש אדר עצמו חל בשבת, קוראים פרשת שקלים באותה שבת עצמה, וכדברי השולחן ערוך מוציאים שלושה ספרי תורה: פרשת השבוע, של ראש חודש, ומפטיר פרשת שקלים.
- ענייני הלוח בשנה זו: השנה פורים חל במוצאי שבת, ודיני הקריאה והמגילה בכגון זה יתבארו במקומם.
טעם פרשת שקלים ומצות מחצית השקל (משנה ברורה, ס"ק ב)
"אמר קרא 'זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה', והוי 'לחודשי השנה' יתירא, אלא אמרה תורה: יש לך חודש אחד שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידים ומוספים מתרומה חדשה, וגמרינן בגמרא בגזירה שווה דהיינו חודש ניסן. וכיוון דבניסן בעי להקריב מתרומה חדשה, לכך מקדימין ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו"
(משנה ברורה, ס"ק ב)
- ייתור הלשון: היה די לכתוב "זאת עולת חודש בחודשו", והתוספת "לחודשי השנה" מלמדת שיש חודש אחד שממנו מתחדשת הבאת הקרבנות מתרומה חדשה.
- קרבנות ציבור: יש קרבנות התלויים באדם הפרטי, כגון קרבן חטא, קרבן נדבה, תודה ושלמים. ולעומתם יש קרבנות קבועים של הציבור: קרבן תמיד בכל יום, מוסף שבת ומוספי החגים, שחייבים להקריבם תמיד.
- מקור המימון: מכיוון שאלו קרבנות הציבור, מקורם בקופת הציבור, ולכן צריך לעשות מגבית ציבורית שממנה יקנו את הקרבנות, והיא מגבית מחצית השקל.
- חידוש התרומה בכל שנה: אין די במגבית אחת גדולה שתספיק לשנים רבות, ואף לא בתרומת נדבן אחד. בכל שנה יש לעשות מגבית חדשה, ולהקריב את קרבנות השנה מן התרומה החדשה, וזה שנאמר "לחודשי השנה".
- מותר הכסף: כסף נוסף שנתרם אינו הולך לאיבוד, אלא לבדק הבית, לתיקוני המקדש ולצרכיו. ומי שנותן נדבה נשאל לאיזו מטרה הוא נותן: לקרבנות או לבדק הבית, וכשנותן לקרבנות עליו לדעת שהתרומה משמשת לשנה אחת.
- תחילת שנת הקרבנות: שנת הקרבנות מתחילה מניסן, כפי שלמדה הגמרא בגזירה שווה, ולכן צריך להתחיל לאסוף את הכסף עוד קודם לכן.
- הקדמת חודש: נתנו חודש זמן, ולכן באחד באדר משמיעין על השקלים, ויוצאים שלוחים ומכריזים שהחלה מגבית מחצית השקל לצורך קרבנות השנה החדשה. בכל עיר נעשית המגבית, והכסף נשלח לירושלים, ושם היו קופות לקבלתו.
(מסופר שנמצא בחפירות ארגז שהיה כתוב עליו שם עיר שממנה נשלחו השקלים, ופרטי הדברים אינם ברורים כאן.)
בדרך אגב · עיבור השנה, שנת חמה ושנת לבנה
- טעם העיבור: מעברים את השנה כדי להרחיק את הפסח מן החורף, שיחול תמיד בתקופת האביב, שנאמר "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך".
- הקושי היסודי: השנה היהודית תלויה בשני מהלכים. החודשים תלויים בלבנה, ובני עשרים ותשעה או שלושים יום, ומלשון חידוש נקראו "חודש", שהלבנה מתחדשת ואין השמש מתחדשת. לעומת זאת תקופות השנה, קיץ, חורף, סתיו ואביב, תלויות בשמש בלבד. חלוקת שנת החמה לחודשים היא חלוקה שרירותית, שהרי אין לשמש מושג של חודש.
- ההפרש שבין החשבונות: שנת חמה היא כשלוש מאות שישים וחמישה יום ורביע, ושנת לבנה כשלוש מאות חמישים וארבעה יום (ולפעמים שלוש מאות חמישים ושלושה או חמישים וחמישה, לפי אורך החודשים). אצל המוסלמים, שאינם מעברים, הרמדאן נע על פני כל עונות השנה, מפני שהחודש אינו קשור לשמש.
- מסקנת החשבון: מכיוון ששנת לבנה קצרה מכשנת חמה, אחת לכשלוש שנים מצטבר הפרש של חודש שלם, ואותו חודש הוא אדר ראשון, הבא לאזן בין הלבנה לחמה כדי שיישאר הפסח לעולם בתקופת האביב.
ברכת החודש ונוסחיה
- ברכת החודש כזכר: יש מן האחרונים שסברו שאף מה שעומדים ומכריזים על ראש חודש בברכת החודש הוא זכר לקידוש החודש על ידי בית דין, שכן ההכרזה על ראש חודש דומה למה שהיה בית דין מודיע. לא כל הפוסקים מסכימים לסברה זו.
- הכרזה ולא קידוש: אין באמירה זו קידוש החודש, אלא הכרזה בלבד, שהרי אין אומרים "היום ראש חודש" אלא שראש חודש יהיה ביום פלוני, וכל עניינה זכר לצורך בסמכות שתודיע מתי ראש חודש.
- "החודש הזה" או "החודש הבא": יש נוסחים שונים, ויש טעם לומר "החודש הבא" מפני שהחודש עדיין לא הגיע. כן יש נוסחים שונים בעניין "חיים ארוכים" וכיוצא בזה. לכל נוסח יש ראיה לכאן ולכאן, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
המונח "סמוך" וקבלת סמיכה
- הבחנת הלשון: "סמיכה" היא הפעולה, ו"סמוך" הוא התואר של האדם שקיבל אותה. חכם שנסמך נקרא חכם סמוך.
- חשיבות התואר: עיקר הכשירות לקידוש החודש ולשאר סמכויות הסנהדרין תלויה בהיות הדיינים סמוכים, ולא בהרכב מלא של שבעים ואחד או של עשרים ושלושה.
- קבלת עדות בקידוש החודש: קידוש החודש הוא עניין מיוחד בדיני קבלת עדות, ואף היו מקרים של עדי שקר שניסו להטעות את בית דין בעניין זה.