שולחן ערוך סימן ת"צ סעיף ד'
"כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורין את ההלל בדילוג כמו בראש חודש"
(שולחן ערוך)
טעם קריאת חצי הלל, לפי המשנה ברורה (ס"ק ז)
"קורין ההלל בדילוג, מפני שביום השביעי נטבעו המצרים"
(משנה ברורה)
- עיקר הטעם: ביום שביעי של פסח נטבעו המצרים בים, ומפני כך אין אומרים בו שירה שלמה.
- המדרש שמביא המשנה ברורה: המשנה ברורה מקצר ומביא את סוף המעשה בלבד. במקורו נאמר על הפסוק "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", שביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא.
"אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני"
(מדרש, מובא במשנה ברורה)
- מכאן לחול המועד: וכיוון שבשביעי של פסח אין אומרים הלל שלם, גם בחול המועד אין אומרים אותו, שלא יהיה חול המועד עדיף מיום טוב אחרון. שביעי של פסח הוא חג ממש וחול המועד אינו חג, ולא יעלה על הדעת שדווקא בחול המועד יאמרו הלל שלם ובחג עצמו יירדו בדרגה.
טעם הגמרא - חילוק הקרבנות
- בסוכות אומרים הלל שלם: מפני שכל יום ויום חלוק בקרבנותיו, שלושה עשר פרים, שנים עשר פרים וכן הלאה. כל יום שונה מחברו, ועל כן יש לו שמחה בפני עצמה, ואומרים בו הלל שלם.
- בפסח אין הלל שלם: נאמר בו "שבעת ימים", וכל ימי הפסח הם אותו קרבן עצמו ואינם חלוקים בקרבנותיהם. לפיכך משעה שנגמר היום הראשון ונכנס חול המועד, אין הלל שלם.
- ייחוד היום הראשון: ביום טוב הראשון עצמו כן אומרים הלל, ואף בליל הסדר אומרים הלל בבית הכנסת בלילה, מפני שאותו יום הוא ייחודי משום יציאת מצרים.
- שני טעמים שונים: המשנה ברורה נקט את טעם המדרש, והגמרא נתנה טעם אחר.
קושיית "אז ישיר משה"
אם אמר הקדוש ברוך הוא שאין לומר שירה על טביעת המצרים, כיצד אמרו משה רבנו וישראל את שירת הים, שהרי כתוב בפירוש "אז ישיר משה ובני ישראל". לשאלה זו יש כעשרים תירוצים ואף יותר, ולהלן כמה מהם.
- תירוץ אחד, במשל: מובא משל שאמר רבי יצחק בלוין. בעיר אחת היה יהודי מלשין, מוסר, שעשה צרות מרובות ליהודים, ולבסוף הגיע זמנו למות. בעירו שמחו שמחה גדולה על שנפטרו ממנו, אך גם בעיר סמוכה, שבה לא גר ולא הזיק לאיש, שמחו. אמר להם הרב: אנשי עירו שמחים מפני שנפטרו מצרותיהם, אבל אתם, שלא עשה לכם דבר, מה לכם לשמוח על שיהודי נפטר. כך אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: לישראל שסבלו מהמצרים ואף נרדפו על ידם, יש חלק בעניין, והם שרים. אבל למלאכים אין שום עסק בסיפור, ומה להם לשמוח.
- תירוץ נוסף, דיוק בלשון: נאמר "מעשה ידי טובעים בים", בזמן שהם טובעים עכשיו, שהמצב עדיין אינו מוכרע ואפשר להצילם. באותה שעה אין לומר שירה. אבל משה רבנו אמר את השירה לאחר שנגמר המעשה והרשעים כבר כלו, ואז אפשר לומר שירה. וכן דקדקו בלשון "אז ישיר".
- תירוץ נוסף: שירת הים נאמרה בלילה, ולומר שירה ביום היא דרגה גבוהה יותר. בעניין זה יש מקום לעיון.
הערה בהשמטת המשנה ברורה
- מה נשמט: המשנה ברורה השמיט את החלק המרכזי של המדרש, את הדו שיח שבין הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, והביא רק את דברי התשובה.
- ההשלכה: מן הלשון שלפנינו עלול לצאת שאין לומר שירה כלל על מפלת הרשעים, אף למי שסבל מהם, ואין זה מדויק. הדברים נאמרו למלאכים שאין להם חלק בעניין.
- מנגד: פסוק מפורש בתהילים אומר "ובאבוד רשעים רנה". מי שסבל וסבלו עליו, ודאי שיש לו לשמוח בשעה שהקדוש ברוך הוא נלחם ברשעים ועושה בהם דין. הכל תלוי במה חלקו של האומר בסיפור.
- הערת האחרונים: רוב האחרונים כתבו שהיה על המשנה ברורה להביא גם את טעם הגמרא, שהוא טעם פשוט, ולא ללכת דווקא אחר המדרש.
שבת שחל בה חול המועד פסח
שולחן ערוך סימן ת"צ סעיף ט'
"ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו של שבת ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ובמוסף אומר סדר מוסף של יום טוב, אלא שמזכיר של שבת ואומר: ותתן לנו את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, ומפטירין 'היתה עלי'. ואין מזכירין בברכת ההפטרה של פסח, לא באמצע ולא בחתימה"
(שולחן ערוך)
- תפילות החול: ערבית, שחרית ומנחה כדרך שבת, ואומר יעלה ויבוא בעבודה כמו בכל יום מחול המועד.
- מוסף: אומר מוסף של יום טוב, שהרי אף בשבת רגילה יש מוסף, אלא שמזכיר בו של שבת.
נוסח "ותתן לנו את יום המנוח הזה"
- המחלוקת: יש נוסח "ותתן לנו את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה", ויש שאין אומרים "יום המנוח" אלא רק "את יום חג המצות הזה", ויש הנוסחים "את יום השבת הזה".
- דעת רבנו תם: בתוספות מובאת מחלוקת בדבר, ורבנו תם אמר שאין לומר "יום המנוח", לפי שבגמרא נאמר על מנוח "מנוח עם הארץ היה", ואין ראוי לכנות את השבת בשמו.
- המנהג: האשכנזים אומרים "את יום השבת הזה", וכן מצוין בסידורים בסוגריים "יש אומרים" ו"יש שאין אומרים". השולחן ערוך אינו מזכיר את הדבר וגם המשנה ברורה אינו דן בו, לפי שלשיטתו הספרדים אומרים כן.
ההפטרה וטעמה
- ההפטרה: מפטירין "היתה עלי יד ה'", ובלשון המשנה ברורה (ס"ק י"א) האמורה לעניין תחיית המתים.
- תוכן ההפטרה: זהו חזון העצמות היבשות ביחזקאל. הנביא הובא אל תוך הבקעה והנה היא מלאה עצמות, ובאה הרוח והעצמות עמדו על רגליהן, והרי זה מעין תחיית המתים.
- הקשר לפסח: לכאורה אין קשר בין העצמות היבשות לפסח. אלא שיש מסורת, המובאת בשם הגאון, שתחיית המתים תהיה בניסן, ומלחמת גוג ומגוג תהיה בתשרי. לפיכך בניסן מפטירין בעצמות היבשות, ובתשרי מפטירין בגוג ומגוג.
ברכות ההפטרה: פסח לעומת סוכות
- בפסח: העולה למפטיר בשבת חול המועד פסח מברך את ברכת ההפטרה הרגילה של שבת, ואינו מזכיר את פסח כלל, לא באמצע ולא בחתימה, אלא חותם "מקדש השבת" בלבד. אף שבמוסף התפלל מוסף של יום טוב והשבת נספחת אליו, בהפטרה מתהפך היחס לגמרי.
- בסוכות: בשבת חול המועד סוכות מזכיר של סוכות באמצע הברכה כביום הראשון של סוכות, ומסיים "מקדש השבת וישראל והזמנים".
"אין מזכירין: בשבת שחל בחול המועד פסח, שאין הפטרה באה אלא בשביל שבת בלבד, שהרי אין מפטירין בנביא בשאר ימי חול המועד, לפיכך אומרים ברכת ההפטרה כמו בשאר שבתות השנה"
(משנה ברורה)
"ולא בחתימה: דהיינו שאינו חותם רק מקדש השבת. וכתבו האחרונים דבשבת חול המועד סוכות מסיים מקדש השבת וישראל והזמנים, וכן מזכיר של סוכות באמצע הברכה כביום הראשון של סוכות"
(משנה ברורה, ס"ק ט"ז)
יסוד הסברה: מי מחייב את הדבר
- מי גורם להפטרה: בחול המועד עצמו אין הפטרה. העולה רביעי בבוקר של חול המועד אינו מפטיר כלל (ואף שבספרים כתוב על עלייה זו "מפטיר", אין זה מפטיר אלא עלייה רביעית). נמצא שבשבת חול המועד ההפטרה באה מכוח השבת לבדה, ולולא השבת לא הייתה הפטרה. וכיוון שחול המועד אינו נותן את הטון בהפטרה כלל, אין מקום להזכיר בברכתה את פסח.
- מדוע בסוכות שונה: אף בסוכות ההפטרה באה מכוח השבת, אך ליום עצמו יש חשיבות עצמאית, שהרי אומרים בו הלל שלם, ולא מחמת השבת אלא מחמת סוכות, לפי שכל יום מימי חול המועד סוכות הוא כמות בפני עצמו מחמת חילוק הקרבנות. וכיוון שליום יש משקל, מזכירים אותו בברכת ההפטרה. בפסח, שאין אומרים בו אלא חצי הלל, אין ליום משקל כזה, ולפיכך אין מזכירים אותו.
בדרך אגב · מה מחייב את הדבר, ודחויה או הותרה
1. עלייה לתורה למי שאינו צם
- קריאת התורה בתענית ציבור: הקריאה בצום גדליה באה מחמת הצום. מי שאינו צם, לכאורה אין לו לעלות לתורה, שהרי הקריאה נובעת מן הצום ולא מן היום עצמו.
- כשהצום חל בשני או בחמישי: יש פוסקים שאומרים שביום כזה קוראים בתורה בכל מקרה, ואף אם לא היה צום היו קוראים. חלק גדול מהפוסקים אומרים שמה שקובע הוא החובה לקרוא, והיות שהחובה נובעת גם מיום שני, אף מי שאינו צם יכול לעלות. בזה גופו יש ויכוח, מפני שהקריאה עצמה היא קריאה של תענית ציבור.
- במנחה: במנחה של תענית אין קריאה מחמת היום אלא מחמת הצום.
- מנחה של יום כיפור: נשאלת שאלה מעניינת בחולה שאינו צם ביום כיפור על פי הוראת רופא, אם יכול לקבל עלייה במנחה. מצד אחד הקריאה באה מחמת הצום. מצד שני יום כיפור עצמו הוא היום, ובחולה זה יש לומר שמכל חמישה עינויים ארבעה הוא מקיים, ואינו מתרחץ ואינו נועל וכן הלאה, ולא הפסיד אף חיוב, שכן בחיוב הצום אינו חייב כלל לפי הוראת הרופא, ונמצא שהוא מקיים את כל חיובי יום כיפור. חלק גדול מהפוסקים אומרים שיכול לעלות.
- שורש הספק: הדבר תלוי אם נאמר שהצום הותר אצלו לגמרי או שהוא דחוי בלבד, ובזה דנים האחרונים.
2. שבת דחויה או שבת הותרה מפני פיקוח נפש
- המשל: רופא הנקרא לבית החולים בשבת. יש לו ג'יפ, ולבנו יש טוסטוס, והמהירות והזמן שווים בדיוק, אלא שהטוסטוס שורף חצי ליטר והג'יפ ארבעה ליטר. האם עליו ליטול את הטוסטוס כדי למעט בשריפת הדלק.
- שבת דחויה: אם השבת נדחית מפני פיקוח נפש, הרי הוא דוחה אותה, ועליו להשתדל לדחותה במינימום, ולנסוע בטוסטוס.
- שבת הותרה: אם השבת הותרה מפני פיקוח נפש, אין שבת לגביו כלל באותה שעה, ואינו צריך לעשות שיקולים כלל. הוא נכנס לג'יפ ונוסע, ואינו צריך לעצור ולחשב אם יש דרך מצומצמת יותר.
- הבחנה בין הדברים: מה שאינו מן ההיתר עצמו אינו נכלל בו. עישון, למשל, אינו שייך לנסיעה כלל, אלא אם כן בלעדיו אינו יכול לנהוג, וכל הדיון הוא בנסיעה עצמה שנחוצה להגיע לבית החולים.
- החזרה מן ההצלה: יש אומרים שמותר לחזור, ומקורו במשנה בעניין היוצאים להצלה שחוזרים למקומם, שאם יקראו להם למקום אחר מה יהיה. ויש שיקול נוסף: אם לא יתירו לו לחזור, הרופא יעשה חשבון שיישאר תקוע שבת שלמה במקום רחוק, ולא ייסע כלל וימצא תירוצים, ולפיכך יש מתירים.
- בעניין הצום: גם בשאלת החולה שאינו צם יש לדון אם הצום הותר אצלו או דחוי, ואין בזה הכרעה חד משמעית בשיעור זה. ומכל מקום כשיש פיקוח נפש ממש אין מקום לשאלה כלל, והדיון הוא באמירת רופא שיהיו לו בעיות לאחר זמן, שאינו פיקוח נפש מיידי.
3. מילתא דבדיחותא בגמרא
נשאל פרופסור ליברמן אם יש בגמרא מילתא דבדיחותא, והשיב שבוודאי יש: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".