שולחן ערוך סימן ת"צ, סעיף א'
"ביום שני קורין פרשת אמור, 'שור או כשב' עד סוף העניין, והמפטיר קורא עם הקורא הראשון, ומפטיר במלכים"
(שולחן ערוך)
קריאת התורה ביום שני של פסח (משנה ברורה, סק"א)
- מהו "המפטיר" כאן: אין הכוונה להפטרה שבנביא, אלא לקריאה שבספר התורה השני, שאותה מכנים "מפטיר". אין להתבלבל בין שני המושגים.
- ההפטרה בחוץ לארץ: בחוץ לארץ, שבו יום זה הוא יום טוב שני, מפטירים במלכים (בפסח, בעניין יאשיהו, "ואחריו לא קם כמוהו"), ובראשון מפטירים ביהושע בפסח שעשו בגלגל. הקריאה בתורה עצמה נשארת אותה קריאה.
- אורך הקריאה: פרשת "שור או כשב" פותחת בענייני הפסח וממשיכה בענייני כל המועדים, ולכן היא קריאה ארוכה. ביום חול היו מקצרים, אך בחול המועד אפשר להאריך.
מספר העולים ואורך הקריאה - יום חול, חול המועד וראש חודש
- דין הקריאה ביום חול: הגמרא אומרת שביום חול קוראים מצד הדין עשרה פסוקים בלבד. מה שקוראים היום מעט יותר הוא עניין בפני עצמו.
- הטעם: העם ממהר למלאכתו, ואין להאריך את זמן התפילה על חשבון הציבור הלחוץ לעבודתו.
- חול המועד וראש חודש: בימים אלו המלאכה אינה המרכיב העיקרי (מצד הדין אין עושים בחול המועד אלא מלאכות מסוימות, ובראש חודש לא נהגו בעבר לעבוד כבימינו), ולכן עולים ארבעה.
- הכלל: ככל שקדושת היום גדולה יותר וההתחשבות במלאכה פחותה, מוסיפים בעולים.
מקום הקדיש בקריאה של ארבעה עולים
- הכלל הרגיל: הקדיש נאמר לאחר הקריאה בספר הראשון.
- ביום זה: כיוון שהקריאה היא בארבעה עולים, אין לומר קדיש לאחר העולה השלישי, שהרי הקריאה עדיין לא נשלמה. לפיכך אומרים את הקדיש רק לאחר הקריאה בספר השני, בסיום הקריאה.
זכר לסעודת אסתר בסעודת יום שני (משנה ברורה, סק"ב)
"וכתבו הספרים שטוב לעשות ביום שני בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר, שביום ההוא נתלה המן"
(משנה ברורה)
- חשבון התאריך: לפי רוב הפוסקים והמפרשים המן נתלה בט"ז בניסן, הוא יום שני של פסח. יש חולקים, אך זו דעת הרוב.
- סדר המשתאות: אסתר באה אל המלך "ביום השלישי", לאחר שלושים יום שלא נקראה אליו, והמלך הושיט לה את שרביט הזהב. באותו יום נערך המשתה הראשון, ובו הזמינה את המלך ואת המן למשתה נוסף למחרת. במשתה השני, בט"ז בניסן, חרה אף המלך ונתלה המן.
- רמז מן ההפטרה של היום הראשון: בהפטרת פסח גלגל, שבה נאמר עניין ברית המילה, כתוב "וישבות המן ממחרת". פשוטו של מקרא: המן חדל לירד ממחרת הפסח (ויש אומרים שהפסיק לירד קודם לכן, ואכלו ממה שהוציאו עמם). ובדרך רמז: המן הרשע נתלה ממחרת הפסח, הוא ט"ז בניסן.
- היקף המנהג: מנהג זה אינו נפוץ, ומי שמכירו נוהג בו.
"ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר יעלה ויבוא בעבודה, ואם לא אמרו מחזירין אותו. וכן מזכירו בברכת המזון, ואם לא אמרו אין מחזירין אותו"
(שולחן ערוך, סעיף ב')
(תפילות חול המועד הן תפילות של יום חול בתוספת יעלה ויבוא, ולא תפילות יום טוב.)
שכח יעלה ויבוא - ההבדל בין תפילה לברכת המזון
1. בתפילת שמונה עשרה
- עיקר הדין: מי שהתפלל שמונה עשרה של חול המועד ושכח לומר יעלה ויבוא, חוזר ומתפלל.
- נזכר בתוך התפילה: כל זמן שלא סיים את תפילתו חוזר ל"רצה". יש אומרים שאם כבר אמר שם שמים בברכה שאחריה אין לו תקנה אלא בחזרה לראש, והמשנה ברורה מקל יותר, שכל זמן שהוא עומד בשמונה עשרה חוזר ל"רצה".
- הטעם שמחזירין: אדם מחויב להתפלל שחרית, ובשחרית של חול המועד חייבים לומר יעלה ויבוא. כיוון שלא התפלל כראוי, הרי הוא כמי שלא התפלל, ולכן חוזר.
2. שכח בשחרית והתפלל מוסף
- שאלת התשלומים: מי ששכח יעלה ויבוא בשחרית ולא חזר, והתפלל מוסף, יש אומרים שכשמגיע למנחה צריך להתפלל תפילת תשלומין על שחרית.
- דעה מקילה: יש אומרים שכיוון שהתפלל מוסף, ובמוסף הזכיר את קדושת היום, אינו צריך תשלומין. הדבר מחלוקת בפוסקים: האם תפילת מוסף מתקנת את החיסרון.
- שכח במנחה: מי ששכח יעלה ויבוא במנחה עצמה ולא חזר, מתפלל תשלומין בערבית.
3. בברכת המזון: מדוע אין מחזירין (משנה ברורה, סק"ג)
- עיקר החילוק: בתפילה יש חובה גמורה להתפלל, ולכן חסרון בנוסח מחייב חזרה. בברכת המזון אין חובה לאכול פת, ומי שלא אכל אינו מתחייב בברכת המזון כלל.
- אכילת פת בחול המועד: יש אומרים שיש מצווה לאכול במועד סעודה אחת בפת, אך אין זו חובה לעיכובא. נמצא שהחיוב אינו מוחלט, ומשום כך אין מחזירים את מי ששכח.
4. השוואה לשכחת "רצה והחליצנו" בשבת
- סעודת שחרית של שבת: מי ששכח "רצה והחליצנו" חוזר, מפני שחייב לאכול סעודה בשבת.
- סעודה שלישית: יש אומרים שאינו חוזר, מפני שיש מקילים שאין חובה לאכול פת בסעודה שלישית, וממילא הדבר ספק.
- העיקרון: ספק אינו מחייב חזרה על ברכת המזון כולה ואמירת שם שמים פעמים נוספות. חובה ברורה מחייבת חזרה, וספק אינו מחייב.
תפילת מוסף של חול המועד
"ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב"
(שולחן ערוך, סעיף ב')
- מוסף בחול המועד: כשם שיש מוסף בראש חודש, כך יש מוסף בחול המועד, שדינו בעניין זה כראש חודש.
- פסוקי הקורבנות: אין אומרים "ובחודש הראשון בארבעה עשר לחודש", מפני שעניין זה נאמר ביום הראשון שכבר עבר, אלא מתחילים מ"והקרבתם עולה", "כאלה תעשו ליום שבעת ימים", וכן בכל ימי הפסח.
- סיום הנוסח: ממשיכים עד סוף נוסח הקורבנות, שהרי התמידים הוקרבו בכל יום ויום.
- שאלה שנשארה לעיון: הועלתה שאלה על דילוג בנוסח, ונאמר שיש להבחין בין קורבנות חובה לקורבנות נדבה, וקורבן תודה אינו בא בפסח ולכן אין מזכירים אותו. הדבר צריך בירור נוסף בלשון הנוסח.
נוסח "מקרא קודש" (סעיף ג')
"נוהגים שביום טוב אומר 'את יום טוב מקרא קודש הזה', ובחולו של מועד אומר 'את יום מקרא קודש הזה'"
(שולחן ערוך)
"ואנו אין נוהגין לומר 'מקרא קודש' כלל, לא ביום טוב ולא בחול המועד"
(רמ"א)
- המנהג שנתקבל: אומרים "את יום חג המצות הזה" בלבד, בלי לציין אם הוא יום טוב או חול המועד.
- הטעם: כדי שלא להסתבך בשינויי נוסח מיום ליום, קבעו נוסח אחיד לכל ימי החג.
"הרחמן הוא יחדש עלינו יום שכולו טוב" בחול המועד (משנה ברורה, סק"ה)
- יום טוב שחל בשבת: אומר את כל אחד מן ה"הרחמן" בפני עצמו: הרחמן ליום שכולו שבת, והרחמן ליום שכולו טוב.
- בחול המועד: אין לומר בברכת המזון "הרחמן הוא יחדש עלינו יום שכולו טוב", מפני שחול המועד אינו יום טוב.
- ראיה מן הנוסח: עצם העובדה שאין מציינים בחול המועד את היום כיום טוב מלמדת שאין לו דין יום טוב, ולכן גם אין אומרים בו את ה"הרחמן" של יום טוב.
- מנהגים חולקים: יש חולקים ואומרים "יום שכולו טוב" כביום טוב, ויש הנוהגים בפסח לומר נוסח ארוך יותר, כמו שאומרים בליל הסדר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". יש בזה שיטות שונות, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
- המקובל: המקובל הוא שאין אומרים, ומי שאומר אינו עושה עבירה, שהרי יש שיטה כזאת.
קריאת ההלל בדילוג (סעיף ד')
"כל הימים של חול המועד ושני ימים האחרונים של יום טוב קורין את ההלל בדילוג, כמו בראש חודש"
(שולחן ערוך)
"קורין ההלל בדילוג, מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים, ואמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני"
(משנה ברורה, סק"ז)
דיוק בלשון המדרש
- לשון המדרש: באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא על שנטבעו המצרים בים, אמר להם: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה".
- הדרשה בפסוק: לפי פשוטו "ולא קרב זה אל זה" נאמר על המחנות, ולפי הדרשה "זה אל זה" הם המלאכים, כמו שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש". נמצא שהמלאכים לא אמרו שירה באותו לילה.
- הקושיה: המשנה ברורה קיצר בלשון המדרש, שהרי עם ישראל כן אמר שירה, ומשה רבנו אמר עליו את השירה. אם למלאכים לא הותר לומר שירה, מדוע הותר לישראל? על קושיה זו נאמרו כעשרים תירוצים.
(העיון בקושיה זו נשאר להמשך, ובכללו דברי הרב חיים בן עטר על "אז ישיר".)
הטעם שאין אומרים הלל שלם בחול המועד
- הנימוק: כיוון שבשביעי של פסח אין אומרים הלל שלם, גם בחול המועד אין אומרים אותו, שלא יהיה חול המועד עדיף מיום טוב האחרון.
- הסברה: אין זה מתקבל שביום טוב יאמרו חצי הלל ובכל ימי חול המועד יאמרו הלל שלם. הדבר נראה משונה, והציבור אינו מבחין בטעם הפנימי.
- שני הימים הראשונים: ביום הראשון גומרים את ההלל, ואף בלילה, מפני שיודעים הכל שיום זה הוא יום מיוחד.
- ברכה על ההלל בדילוג: הועלה עניין הברכה על חצי הלל, ויש בו מנהגים שונים.
יסוד דומה בגמרא - נוסח ברכות ההפטרה בשבת חול המועד
- שאלת המהרש"א: המהרש"א עומד על שאלה זו עצמה, ומציין שיש בה גמרא מפורשת.
- הנתון: בשבת חול המועד של סוכות מסיימים בברכות ההפטרה "מקדש השבת וישראל והזמנים", ובשבת חול המועד של פסח מסיימים "מקדש השבת" בלבד, בלי הזכרת הזמנים.
- חילוק הגמרא: בסוכות הקורבנות משתנים בכל יום, שהפרים הולכים ופוחתים, ולכן כל יום נחשב יום בפני עצמו. בפסח נאמר "כאלה תעשו ליום שבעת ימים", והקורבן שווה בכל הימים, ואין ימי חול המועד ימים יוצאים מן הכלל.
- שביעי של פסח: שביעי של פסח הוא יום טוב, ודינו כיום טוב לכל דבר.
- למעשה: בשבת חול המועד פסח יש להיזהר לומר בברכות ההפטרה "מקדש השבת" בלבד.
בדרך אגב · אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח
- מצה נקראת פת: אף שאין המצה מחמיצה, היא פת לכל דבר, ומברכים עליה "המוציא לחם מן הארץ", וכן לשון חז"ל והשולחן ערוך בעניין זה.
- שיטת הגר"א: כל אכילת מצה בפסח היא קיום מצווה, שנאמר "שבעת ימים תאכל מצות". זו שיטה מיוחדת במינה.
- נפקא מינה לברכת המזון: לפי שיטת הגר"א, כיוון שיש מצווה באכילת מצה, מי ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון בחול המועד פסח כן צריך לחזור.
- הקושיה על שיטה זו: אם כל אכילת מצה היא מצווה, מדוע אין מברכים "על אכילת מצה" בכל פעם, כמו שמברכים "לישב בסוכה" בכל פעם.
- אחד התירוצים: בסוכות המצווה נמשכת ורצופה, שכל רגע ורגע של ישיבה ושינה בסוכה הוא קיום מצווה. אכילת מצה תלויה בסעודות, ואינה קיום רצוף, ולכן אינה דומה לסוכה.